12733-11-16 | מחוזי מרכז | 2021-01-11
צד תובע: ניסים מגנאג'י | צד נתבע: מוחמד בכרי
צדדים נוספים בהליך: היועץ המשפטי לממשלה
פסק הדין עסק בשאלה אם אדם שמופיע לזמן קצר בסרט יכול להיות מזוהה עם סצנה ועם הדברים המשתמעים ממנה, גם בלי ששמו נאמר ובלי שמיוחס לו במפורש כל מעשה המתואר בסרט. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קיבל חלקית את התביעה וקבע כי במקרה זה הצופה הסביר היה מקשר את התובע למעשה המתואר בסצנה מסוימת.
הזיהוי נבחן לצד האופן שבו נערך הסרט
הסצנה המרכזית כללה אדם מבוגר שתיאר כי כספים שיועדו לטיפול רפואי נלקחו ממנו. במהלך הסצנה הוצגו תמונות של התובע ושני חיילים נוספים, כשהדברים נשמעים ברקע. בית המשפט קבע שהתובע ניתן לזיהוי, בין היתר על סמך עדויות של אנשים שהכירו אותו והתרשמותו הישירה של בית המשפט מהסרט ומהתובע.
ההכרעה לא הסתפקה בשאלה אם ניתן לזהות פנים. בית המשפט בחן גם את החיבור שנוצר בין הראיון לבין התמונות, הקול והעריכה. נקבע כי לא מדובר בתמונות מקריות שאינן קשורות לסיפור: בחירת התמונות והצגתן לצד דברי המרואיין קישרו את התובע למעשה המתואר בסצנה. בהתאם לכך, נקבע כי צופה מן השורה עלול להבין שהתובע קשור למעשה.
עם זאת, בית המשפט לא קבע שכל המעשים שהוזכרו בסרט מיוחסים לתובע באופן אישי. הקביעה הייתה שהאירוע שבסצנה המסוימת נקשר אליו במפורש, ושיתר התיאורים בסרט משפיעים על האופן שבו הצופה מבין את אותו אירוע ואת דמותו. בכך הבחין בית המשפט בין תביעה של אדם מזוהה, המופיע בסצנה, לבין טענה שלפיה אמירות על קבוצה שלמה מיוחסות לכל אחד מחבריה.
ההקשר העובדתי וההגנות
הנתבע טען כי הסרט מציג את נקודת המבט של תושבי מחנה הפליטים וכי התובע אינו מזוהה בו באופן שמייחס לו מעשה. בית המשפט דחה את טענת העדר הזיהוי והאחריות לפרסום. נקבע כי גם הקרנות שלא נעשו בידי הנתבע באופן אישי, וכן הפצה מקוונת שלא הוא העלה ישירות, יוחסו לו לצורך בחינת האחריות: הסרט הופץ לציבור בהסכמתו, ובית המשפט מצא כי הייתה לו אפשרות להגביל את המשך הפצתו.
בית המשפט קבע כי הנתבע זנח בסיכומיו את טענות ההגנה שבחוק. למרות זאת, לנוכח דבריו בחקירה הנגדית, נבחנו ההגנות בקצרה. בית המשפט מצא כי אין אמת בעיקרם של הדברים שפורסמו בסרט, כי הצגתם לא נעשתה בתום לב וכי לא ננקטו צעדים סבירים לבירור התשתית העובדתית. לגבי חלק מהתיאורים נקבע שהנתבע ידע שאינם אמת, ואילו אחרים הוצגו כעובדות אף שלא נבדקו ולא נתמכו בראיות. אין זו קביעה נפרדת לגבי אמיתותו של כל פרט בסרט.
ההכרעה נגעה גם לטענת ההתיישנות. בית המשפט קיבל את גרסת התובע שלפיה לא ידע שהוא מופיע בסרט ולא צפה בו עד שנת 2015. הוא בחן את העובדה שהתובע ידע שהסרט קיים, אך גם את נסיבות הלחימה ואת רצונו שלא לשוב ולעסוק באירוע טראומטי. בנסיבות אלה נקבע כי חוסר הידיעה על הופעתו האישית היה מהותי, וכי התביעה לא התיישנה. בנוסף, בית המשפט הבחין בין הקרנות באולמות לבין העלאה לאתר YouTube, נוכח השוני בדרך הגישה, בקהל האפשרי ובאפשרות הצפייה החוזרת.
הפיצוי והצווים
בקביעת הפיצוי שקל בית המשפט, בין היתר, את חומרת המסר שיוחס לתובע ואת הקשר שנוצר בעריכה, לצד משך הופעתו המצומצם, היקף ההקרנות בשנים המאוחרות, האפשרות לזהותו וההפצה ביותר מאמצעי אחד. נשקלו גם התנהלות הנתבע לאחר הליכים קודמים והאפשרות לפגיעה עתידית בשם הטוב.
בעילת לשון הרע נפסק פיצוי בסך 175,000 ש״ח. הפיצוי נטו בעילה זו הוא 175,000 ש״ח.
בית המשפט הורה לאסור את הפצת הסרט והקרנתו בישראל, וכן הורה על החרמת עותקים בישראל ככל שהתובע מודע למקום הימצאותם. הוא לא הורה על צו ישיר ל-YouTube, בין היתר משום שלא נעשתה פנייה מתאימה לצד השלישי ועמדתו לא הייתה בפני בית המשפט. פסק הדין אינו מציין אם הצווים בוצעו בפועל; לכן יש להבחין בין עצם מתן ההוראות לבין ביצוען.
מה אפשר ללמוד מההכרעה
הפסק ממחיש כיצד זיהוי בהקשר עשוי להיות משמעותי: תמונה קצרה אינה נבחנת לבדה, אלא גם לפי האופן שבו היא משולבת בדברים ובתמונות שסביבה. במקרה הזה, בית המשפט ייחס משקל לעריכה שקשרה בין התובע לבין סיפור מסוים, ולא הסתפק בשאלה אם נאמר שמו. ההכרעה נוגעת לנסיבות שנבחנו בתיק, ואין להסיק ממנה תוצאה אוטומטית לגבי כל סרט או פרסום אחר.
הוצאות ההליך
בפסק הדין נפסק חיוב בגין הוצאות ההליך בסך 50,000 ש״ח. חיוב זה נפרד מפיצוי בגין לשון הרע.
