פרטי ההליך ומספר התיק: 23494-07-16 | בית משפט השלום באילת | מרדכי (מוטי) לוי | 2021-03-08
צד תובע: אלברטו ולטפריינד | צד נתבע: מרסל עובדיה, אברהם מאן
בית משפט השלום באילת קיבל בחלקה תביעת לשון הרע שעסקה בשישה פרסומים שבהם יוחסה לתובע פגיעה מינית בקטין. חמישה פרסומים בעל פה יוחסו לנתבע 1, ופרסום נוסף בהודעת WhatsApp יוחס לנתבע 2. בית המשפט קבע שהפרסומים היו לשון הרע ודחה את ההגנות שהעלו הנתבעים.
הפרסום יכול להיות גם בעל פה וגם בהודעה פרטית
הפרסומים התרחשו בהקשרים שונים: במקום העבודה, במשרדים הקשורים לקהילת גמלאים ובשיחות עם אנשים נוספים. בית המשפט קבע שדברים שנאמרו בעל פה עשויים לקיים את דרישת הפרסום בחוק, כשם שהודעה כתובה יכולה לקיים אותה. אין צורך בפרסום באמצעי תקשורת או בפני ציבור רחב; גם העברת מסר לאדם אחר עשויה להספיק.
ביחס לאחד המפגשים נטען כי חלק מהנוכחים לא הבינו את השפה שבה נאמרו הדברים. בית המשפט לא קיבל את הניסיון להסתמך על כך: הוא בחן את העדויות ואת תגובות הנוכחים, וקבע שהדברים הובנו ושמדובר בפרסום. נוסף על כך, הנתבעים אישרו חלק מהאמירות או את שליחת ההודעה, ובמקרים אחרים בית המשפט ביסס את קביעותיו על עדויות ששמע.
אמונה בדברי אחרים לא הספיקה להגנת אמת בפרסום
הנתבעים טענו כי הסתמכו על דברים שיוחסו לבנו של אחד מהם ועל היכרותם עם הצדדים ועם עברו של התובע. בית המשפט הדגיש כי אמונה אישית אינה מוכיחה שהפרסום אמת. הוא קבע שלא הוצגה תשתית ראייתית מספקת לביסוס ההאשמות, והצביע על כך שהנתבעים לא בדקו אותן באופן סביר לפני שהפיצו אותן.
בין היתר, בית המשפט התייחס לכך שהנתבע 2 לא שוחח עם הבן או עם התובע כדי לברר את הטענות. ביחס לנתבע 1, נקבע כי הוא לא בירר את פרטי הדברים ששמע, וכי חלק מהמסקנות הקשות שביטא היו מסקנות שלו ולא דברים שנמסרו לו במפורש. הפער בין המידע שנמסר, לפי העדויות, לבין האשמות שהופצו היה רלוונטי לדחיית ההגנה.
הגנת אמת בפרסום מחייבת גם עניין ציבורי. בית המשפט קבע שלא הובהר מדוע היה צורך להפיץ האשמות כה חמורות על אדם פרטי, שנים רבות לאחר האירועים הנטענים, ולאחר בדיקה בלתי מספקת. הוא ציין כי חשיפת פגיעה מינית עשויה להיות חשובה, אך לשם כך נדרש בסיס עובדתי ולא די באמונה או בהשערה.
כעס אינו מכשיר קביעות עובדתיות
הנתבעים ביקשו להסתמך גם על כך שהפרסומים נאמרו מתוך סערת רגשות. בית המשפט דחה טענה זו בנסיבות המקרה: עיקר הדברים היו קביעות עובדתיות חמורות, ולא רק קללות או גידופים; חלק מהפרסומים נעשו לאחר שחלפו ימים מאז נודעו הדברים לנתבע 1. עוד נקבע כי הנתבעים לא חזרו בהם ולא הביעו נכונות להתנצל, וכי לא הוכחו התנאים הנדרשים להגנת תום הלב.
היקף האחריות ומה בית המשפט לא הכריע
בית המשפט הבהיר במפורש שההליך לא נועד להכריע אם הפגיעה הנטענת אכן התרחשה. הוא לא קבע שהמעשים המיוחסים לתובע התרחשו, וגם לא הכריע שלא התרחשו. השאלה שנבחנה הייתה אם פורסמו אמירות פוגעניות ואם הוכחו ההגנות הקבועות בחוק. לכן דחיית ההגנות אינה כשלעצמה קביעה על אמיתות הטענה הבסיסית.
בקביעת הפיצוי שקל בית המשפט, בין היתר, את חומרת ההאשמות, מספר הפרסומים והיקפם, את היעדר הנכונות להתנצל ואת עמדת הנתבעים שהפרסומים מוצדקים. מנגד, הוא ציין שלא מצא ראיה לרצון לפגוע בתובע במנותק מהדברים עצמם, וכן הביא בחשבון שכל הצדדים היו גמלאים.
בעילת לשון הרע נפסק פיצוי בסך 75,000 ש״ח.
בעניין ההוצאות, הנימוק שנרשם התמקד בתוצאת ההליך, בהליכים שהתנהלו ובאופיים.
הוצאות בהליך
הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד ישלמו הוצאות משפט: 20,000 ש״ח, לטובת התובע. ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין; מאותו מועד ואילך יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
מה אפשר ללמוד מפסק הדין
פסק הדין ממחיש כי גם אמירה בעל פה או הודעה המופצת בקבוצה מצומצמת עשויות להיחשב פרסום. כאשר מדובר בהאשמות חמורות, בית המשפט בחן לא רק אם המפרסם האמין להן, אלא גם אם הייתה להן תשתית עובדתית, אם נעשתה בדיקה, ואם היה הצדק לפרסמן בנסיבות המקרה. ההכרעה נוגעת לנסיבות שנדונו בפסק הדין, ומקרים אחרים תלויים בעובדותיהם.
