ת"א 13684-06-22 להב נ' גוטמן

הליך: 13684-06-22

שם התיק: ת"א 13684-06-22 להב נ' גוטמן

בית המשפט: בית משפט השלום בחיפה

שופט/ת: אבישי רובס, סגן נשיאה

תאריך פסק הדין: 2025-07-27

תובעים: מאור להב | נתבעים: שמואל גוטמן

ייצוג מאור להב: עו״ד א. חלפון ואח'

ייצוג שמואל גוטמן: עו״ד י. בלאושילד ואח'

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 13684-06-22 להב נ' גוטמן

בפני

כבוד השופט אבישי רובס, סגן נשיאה

תובע

מאור להב

ע"י ב"כ עוה"ד א. חלפון ואח'

נגד

נתבע

שמואל גוטמן

ע"י ב"כ עוה"ד י. בלאושילד ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה נשוא תיק זה בדרישת התובע לחייב את הנתבע לפצותו בסך של 592,552 ₪, מכח עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965.

2. בתמצית, כפי שעולה מכתב התביעה, הצדדים הם שותפים עסקיים, המנהלים במשותף מספר חברות פרטיות, לרבות חברה פרטית בשם פנדה יישומי מסחר בע"מ. נטען, כי יחסי הצדדים עלו על שרטון ומתנהלים ביניהם מגעים ל"הפרדת כוחות". בין היתר סוכם, כי במשך המו"מ ישהה רק אחד מהם באופן פיזי במשרדי החברה. המו"מ בין הצדדים כשל ולכן חזר התובע לעבודה במשרדי החברה.

התובע (להלן "להב") טען, כי הנתבע (להלן "גוטמן") פרסם נגדו דברי לשון הרע בארבע הזדמנויות וכינה אותו "שקרן", "רמאי" וגנב" מול עובדי החברה. לטענתו, ביום 24.4.2022 הוא הגיע למשרדי החברה, בתיאום מראש. לקראת סיום ישיבת ההנהלה. בעת שעובדי החברה ברכו אותו לשלום, פנה אליו גוטמן וכינה אותו בהפגנתיות לעיני הנוכחים כ"שקרן וגנב" (להלן "הפרסום הראשון"). בהמשך אותו יום, עת ישבו להב ומספר עובדים בפינת העישון, פנה גוטמן אל הנוכחים במקום וסיפר להם שלהב הוא "רמאי ושקרן" וכי "גנב מהחברה 7 מיליון שקל ו"לא משלם לי שכר שלוש שנים" (להלן "הפרסום השני"). בהמשך, ניגש גוטמן ללהב, בזמן שהאחרון המתין בחדר הישיבות וכינה אותו "שקרן" ו"גנב" לאוזני הנוכחים במקום (להלן "הפרסום השלישי"). למחרת, ביום 25.4.2022, פנה להב לגוטמן בברכת בוקר טוב שגרתית. במענה לכך, השיב גוטמן (לאוזני עובדי החברה) "בוקר טוב שקרן" (להלן "הפרסום הרביעי").

להב טען, כי דברי הבלע שהפיץ גוטמן באוזני עובדי החברה עולים כדי פרסום לשון הרע והם נועדו לבזותו, להשפילו ולפגוע במשרתו. להב עמד על כך שלא קדמה לפרסומים התגרות או פרובוקציה מצידו ומטרת האמירות לייצר יתרון טקטי במסגרת הסכסוך בין בעלי המניות וקיבוע נרטיב לפיו להב גנב מיליונים מקופת החברה.

להב עתר להורות לגוטמן לפצותו בגין כל אחד מארבעת מהפרסומים בכפל הפיצוי הסטטוטורי לפי החוק, בסך של 148,138 ₪ ובסה"כ - 592,552 ₪. בנוסף, עתר להב לחייב את גוטמן בפרסום הודעת התנצלות בקרב עובדי החברה.

3. גוטמן כפר בכתב ההגנה בטענות להב וטען, כי מדובר בתביעת סרק טקטית, שהוגשה ימים אחדים לאחר שהוגשה נגד להב תביעה לפירוק השותפות בחברה פנדה שבבעלות הצדדים. נטען, כי התביעה נועדה לשמש משקל נגד, על מנת לגרום לו להוצאות מיותרות. גוטמן טען, כי האמירות המיוחסות לו אינן עולות כדי לשון הרע ולכל היותר, מדובר ב"גידוף" כחלק מהשימוש היום יומי בחיים החברתיים במדינה. הוא הוסיף, כי חילופי הדברים בין הצדדים נעשו בשעת כעס, בשיאו של סכסוך בין הצדדים, כתוצאה מהתגרות של להב, שנשלח על ידי עורכי דינו (הקודמים) לבצע הקלטות סתר, על מנת "לבשל" תביעה.

גוטמן הציג עצמו כיזם הייטק ואיש עסקים ואישר, כי בשנת 2007 הקימו הצדדים את חברת פנדה, בה הוא משמש כמנכ"ל. הצדדים הם דירקטורים יחידים בחברה ומחזיקים כ"א ב - 50% מהמניות בה. גוטמן טען, כי החברה משגשגת, אולם בשנים האחרונות החלו יחסיהם להידרדר, על רקע מחלקות ביחס לניהול השוטף של החברה, בין היתר עקב אי החזר הלוואה בסך של 7 מיליון ₪ שנטל להב מהחברה במרמה ותוך פיזור שקרים, השקעות כושלות שבצע ואבדן כספים של החברה שהיו תחת שליטתו הבלעדית. לכך התווספה גם אי יציבות נפשית של להב, בעקבותיה בקש מגוטמן ליטול על עצמו את תפקידיו בחברה ולנהל אותה לבדו. גוטמן טען, כי לאורך כל הדרך שמר על זכויות להב בחברה והקפיד על דיווחים שוטפים אודות פעילותה. אף שנטש למעשה את החברה, להב המשיך לגרום לה נזקים, בין היתר, באי חתימה על עסקאות, וטרפוד ניסיון למכירת החברה לגורמים חיצוניים. גוטמן טען, כי בחודש ינואר 2021 שידל אותו להב להסכים למשיכת סך של 7 מיליון ₪, כהלוואה על חשבון דיבידנדים לצורך רכישת בית להוריו, כביכול. בדיעבד, הסתבר שלהב שיקר ומעולם לא רכש להוריו בית ולא ידוע מה עלה בגורל הכספים. נטען, כי בסופו של דבר לא שיתף להב פעולה בהסדרת העניין, כדי לאזן את ספרי החברה, וגוטמן נאלץ לאזן את אותה הלוואה על ידי משיכת כספים בעצמו. בהמשך, טען כי להב ניסה להוציא כספים מהחברה במרמה, עת גרם לה לשכור עבורו נהג וביקש להגדיר אותו כ"איש מכירות". בכתב בתביעה שהגיש הנהג נגד החברה ולהב נטען, כי להב הנחה אותו לשקר לחברה. בנוסף, טען גוטמן כי להב נהג להופיע במשרדי החברה, להפריע לעובדים, להשתלח בהם ואף התייצב במשרדים עם אדם שהציג עצמו כ"מגרש שדים", שבצע פעולות "טיהור" במקום.

על רקע דברים אלה הגיש גוטמן ביום 2.6.2022 תביעה בת.א. 4806-06-22 בבית המשפט המחוזי בחיפה. בבד בבד הוגשו בקשות לסעדים זמניים ובית המשפט המחוזי אסר על להב להגיע למשרדי החברה הורה לו להימנע מיצירת קשר עם החברה, לקוחותיה וספקיה.

גוטמן טען, כי ביום 24.4.2022, בשיאו של המו"מ בין הצדדים, נשלח להב למשרדי החברה, בהדרכת עורכי דינו, החל להתסיס את האוירה, לעורר פרובוקציות ולהתגרות בנתבע, במטרה "לבשל" תביעה. למחרת שב למשרדי החברה, כשהוא מצוייד במכשיר הקלטה, וניסה למשוך את גוטמן בלשונו. גוטמן ציין, כי הקלטת הסתר צורפה בהליך העיקרי, אולם להב נמנע מלצרפה לכתב התביעה. עוד טען גוטמן, כי הדברים לא נאמרו בנוכחות עובדי החברה (סעיפים 61 - 63 לכתב ההגנה).

גוטמן אישר, כי מאחר והרגיש מותקף ומתוסכל, סינן לעבר להב, "בלהט הרגע" - "בוקר טוב שקרן". הוא הדגיש, כי הדברים נאמרו מתוך סערת רגשות, כתוצאה ממספר ארועים מצטברים בהם להב רימה ושיקר. לטענתו, לא לשווא לא צורפה ההקלטה לכתב התביעה, שכן כל מי שיאזין לה יבין שהוא לא צעק ולא דיבר בקול.

גוטמן טען, כי עומדות לו ההגנות בסעיפים 14, 15(2), 15(3) ו - 15(6) לחוק ועתר לדחות את התביעה.

4. אעיר, כי ביום 9.3.2023 הגיש גוטמן תביעה בתיק 21994-03-23 בבית משפט השלום בחיפה, במסגרתה עתר לחייב את להב לשלם לו פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין לשון הרע. תביעה זו נמחקה בהמלצתי, לא צו להוצאות, ביום 30.5.2023, עוד טרם הגשת כתב ההגנה.

5. במהלך דיון ההוכחות העידו מטעם התובע מר דניס קרת ולהב בעצמו. מטעם הנתבע העידו מר יחזקאל בדור, ד"ר אופיר דוידסרו וגוטמן בעצמו. לאחר שמיעת הראיות חזר להב מטענותיו באשר לפרסומים הראשון, השלישי והרביעי. נותר, אפוא, לדון במחלוקת בנוגע לפרסום השני בלבד. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.

דיון והכרעה

6.   לשם הכרעה במחלוקות נשוא התביעה, אפרט תחילה את השתלשלות העניינים והעובדות הרלוונטיות, לפי סדר כרונולוגי, תוך עמידה על העדויות ויתר הראיות שהוצגו בפני.

7. להב וגוטמן הם שותפים עסקיים, המחזיקים בכל מניות חברת פנדה יישומי מסחר בע"מ (להלן "החברה") בשיעור שווה ומכהנים כדירקטורים יחידים בה. החברה עוסקת בתחום הטכנולוגיה הפיננסית, מעסיקה כ - 70 עובדים ומשרדיה ממוקמים בחיפה. כפי שעולה מטיעוני הצדדים, מדובר בחברה מצליחה בתחומה. עם זאת, יחסי השניים עלו על שרטון ושורר ביניהם אי אמון, שמקשה על ניהול החברה.

מאחר והצדדים לא השכילו להגיע להסכמות, הגיש גוטמן ביום 2.6.2022 תביעה בת.א. 4806-06-22 בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה עתר כסעד עיקרי להורות על "היפרדות" הצדדים בדרך של מכירת החברה לצד שלישי, לצד סעדים נוספים. זמן קצר לאחר מכן, הגיש להב תביעה בת.א. 10140-06-22 במסגרתה עתר לחייב את החברה, גוטמן ורעייתו, להמציא לעיונו שורה של מסמכים ונתונים לגבי החברה, נוכח מידורו מן הנעשה בה, לטענתו. התביעה שלפני הוגשה ביום 7.6.2022, 5 ימים בלבד לאחר הגשת התביעה בת.א. 4806-06-22. מדובר בתביעת "לוויין", טפלה להליך העיקרי ומועד הגשתה אינו מקרי. אוסיף, כי בין לבין, ביום 23.2.2025 ניתן פסק דין בהליך העיקרי בבית המשפט המחוזי, שהתייחס לחלק מהסוגיות שבמחלוקת נשוא תיק זה.

8. כאמור, התביעה הוגשה במקור בגין 4 אמרות לשון הרע שפורסמו לטענת להב על ידי גוטמן במשרדי החברה, לאוזני עובדיה, בתאריכים 24.4.2022 ו - 25.4.2022. בתום שלב הראיות חזר להב מתביעתו בנוגע לשלושה פרסומים, בהמלצתי. אדגיש כבר כעת, כי לא לשווא חזר בו להב מהתביעה בקשר לאותם פרסומים, שכן לא זימן עדים רלוונטיים ולכל הפחות לא הוכח יסוד "הפרסום" בהם. נותר, אפוא, לדון בפרסום השני, לפיו ביום 24.4.2022, עת ישבו להב ומספר עובדים בפינת העישון, פנה גוטמן אל הנוכחים במקום וסיפר להם שלהב הוא "רמאי ושקרן" וכי "גנב מהחברה 7 מיליון שקל" ו"לא משלם לי שכר שלוש שנים".

9. כפי שעולה מהראיות שהוצגו בפני, לרבות החלטות בית המשפט המחוזי, במהלך השנים מאז הקמת החברה היה בין הצדדים קשר אישי, שהשליך על התנהלותם העסקית. בשנת 2020 חלה נקודת מפנה ביחסיהם. בתקופה זו פקד את להב משבר, רב תפקידי הניהול שלו הועברו לגוטמן ולאורך תקופה ארוכה הוא צמצם את עבודתו בחברה. בהמשך, חזר לפעילות חלקית ובתחילת שנת 2022 הגביר נוכחותו במשרדי החברה (ראה נ/5 - החלטה מיום 18.10.2022). מכל מקום, ניתן לומר כי להב לא נהג להגיע למשרדי החברה בתדירות גבוהה בחודשים האחרונים טרם הארוע נשוא התביעה.

10. ביום 24.4.2024, בשיאו של הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, הגיע להב למשרדי החברה, למשך מספר שעות, בעצת עורכי דינו, כשהוא מצויד באמצעי הקלטה (נ/1). להב אישר, כי הפעיל את מכשיר ההקלטה מאז שיצא מרכבו עד שחזר אליו, במשך כשעתיים וחצי (עמ' 11, שורות 28 ו - 29 לפרוטוקול). להב טען בכתב התביעה, כי בשלב מסויים, שעה שישב עם מספר עובדים בפינת העישון, פנה גוטמן אל הנוכחים במקום וסיפר להם שלהב "רמאי ושקרן" וכי "גנב מהחברה 7 מיליון שקל ו"לא משלם לי שכר שלוש שנים". אבהיר, כי בסיכומיו זנח להב את הטענה לפיה האמירה "לא משלם לי שכר שלוש שנים" מהווה לשון הרע.

להב הגיש הקלטה של הארוע בפינת העישון ותמליל שלה, התואם את ההקלטה. מדובר בהקלטה קצרה, כדלקמן:

"... שמוליק: אה שי, טוב שאתה פה. בוא אני אספר לך כמה דברים על מאור.

שי: אוקי.

שמוליק: אתה יודע שב - 3 שנים האחרונות הוא לא משלם לי שכר? שהוא גנב 3 מיליון ₪?

שי: 7 מיליון?

שמוליק: זה לא הבחור שאתה מכיר.

מאור: תודה שמוליק.

שמוליק: זה לא הבחור שאתה מכיר. זה רמאי ושקרן ורק מתנהג כאילו שהוא...".

(ת/3. הדגשות שלי - א.ר.).

במהלך חקירתו הנגדית שינה להב גרסתו ואישר, כי בפינת העישון נכח עובד אחד בלבד בשם שי (עמ' 3, שורות 22 - 25 ועמ' 17, שורה 21 עד עמ' 18, שורה 1 לפרוטוקול). אין חולק, כי מדובר במר שי פרבר - עובד בכיר בחברה, ששמש בתפקיד CTO (מנהל טכנולגי. עמ' 18, שורות 4 - 16 לפרוטוקול). גוטמן אישר בעדותו, כי מר שי פרבר הוא מדור המייסדים של החברה וכי שמש באותו זמן בתפקיד CTO (עמ' 42, שורות 31 - 37 לפרוטוקול). גוטמן גם אישר שאמר את הדברים המיוחסים לו, בנוכחות מר שי פרבר (עמ' 50, שורות 9 - 15 ועמ' 51, שורה 38 לפרוטוקול).

כאמור, להב הקליט באופן רצוף בכל זמן שהותו במשרדי החברה באותו יום, אולם בחר להגיש קטעים קצרים בלבד מההקלטה, בהם נשמעות אמירות לשון הרע נשוא התביעה. לטענתו, יתר חלקי ההקלטה לא רלוונטיים ולא היה בהם דבר. הוא העביר את מקטעי הקבצים הרלוונטיים, שתומללו, לעורכי דינו ומחק את ההקלטה המלאה (עמ' 11, שורה 34 עד עמ' 12, שורה 25 לפרוטקול). לכאורה, יש בכך כדי לפגום באמינות ההקלטות, אלא שגוטמן אישר שההקלטות משקפות את הדברים שאמר.

אמנם, במישור אחר, יש טעם לפגם בכך שלהב צרף חלק מההקלטה המלאה בת שעתיים וחצי, שהרי ניתן היה לבחון באמצעותה את התנהלותו באותו יום ובין היתר, את טענת גוטמן בדבר פרובוקציות שיצר בעת שהותו במשרדי החברה (עמ' 39, שורות 17 - 19 לפרוטוקול ועמ' 55, שורות 25 - 29 לפרוטוקול). עם זאת, למעט אמירות כלליות וסתמיות, לא פרט גוטמן מהן ה"פרובקציות" או האמירות שכביכול הובילו אותו להשיב באמירה נשוא התביעה ולא הוכח כי להב "קינטר" אותו בסמוך לפני כן. גוטמן אף לא טרח לזמן לעדות מי מעובדי החברה, כדי שיעידו על התנהגות להב באותם ימים. מההקלטה והתמליל עולה, כי גוטמן פנה מיוזמתו למר שי פרבר, בטון רגוע ולא מתלהם ודבריו לא נאמרו בלהט הרגע או בסערת רגשות, כטענתו. הדרך בה נאמרו הדברים וטון הדיבור של גוטמן לא מצביעים על תגובה ספונטאנית, בלהט הרגע, כתוצאה מהתנהגות של להב בסמוך לפני כן או דברים שאמר.

11. התביעה נשוא תיק זה הוגשה מכח חוק איסור לשון הרע. הכרעה בתביעה מסוג זה מצריכה מעבר בין מספר שלבים, מעבר לשלב הבירור העובדתי, בו נבחנת שאלת נסיבות הארוע. בשלב הראשון נבחנת השאלה, אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה בסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. במדה והפרסום לא נהנה מההגנות המפורטות בחוק, יש לעבור לשלב האחרון בו נבחנים הסעדים המתאימים, לרבות פיצויים (ראה ע"א 751/10 פלוני נגד דיין - אורבך (8.12.2012) וכן, ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נגד הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, 568).

12. המונח "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו".

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;".

13. על מנת לקבוע האם אמירה מסויימת מהווה לשון הרע, יש לפרשה. המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי. בעת פרשנות הפרסום יש לעמוד על מובנו של הביטוי ועל המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן, תוך התחשבות באופיו, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. נקבע, כי כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נגד הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558). בנוסף, לצורך בחינת משמעות הדברים, אין חשיבות לכוונת אומר האמרה (המפרסם) ואין חשיבות לשאלה, כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא או שמע אותם. המבחן הקובע הוא מהי לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים (ע"א 723/74 יגאל תומרקין נגד אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, ע"א 1104/00 אפל נגד חסון, פ"ד נו(2) 607)). עם זאת, אל המובן הטבעי והרגיל של המילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן. נהפוך הוא, יש לראותן על הרקע הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נגד חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300 וע"א 1104/00, לעיל, בעמ' 617 - 618).

14. משמעות האמירות - "רמאי ושקרן" ו"גנב מהחברה 7 מיליון שקל" ברורה ואין צורך להרחיב בעניין זה. האמירות, וכל שכן צירופן יחדיו (באותו ארוע), מייחסות לתובע עבירות פליליות, וככאלה הן מהוות לשון הרע (ראה ע"א 310/74 אליהו שטרית נגד שלמה מזרחי, פ"ד ל(1) 389 וכן, א. שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז - 1997), בעמ' 128). בנוסף, יש באמירות אלו כדי להשפיל ולבזות את להב בפני עובד החברה שנכח במקום, והן מהווה לשון הרע בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק.

15. סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום יכול שייעשה בדרכים שונות, בין היתר בעל פה, בכתב או בדפוס "וכל אמצעי אחר". סעיף 2(ב) לחוק קובע, כי "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות... אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" וכן, "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". הגדרת המונח "פרסום" בחוק רחבה והיא כוללת כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע (א. שנהר, לעיל, בעמ' 85 - 86). פרסום, כמשמעו בחוק, הוא העברתה של ידיעה משפילה או מבזה לאדם אחר זולת הנפגע. גוטמן אמר את האמירות בפני מר שי פרבר, עובד בכיר של החברה, תוך פניה ישירה ויזומה אליו. הוא לא התכחש לכך בעדותו בבית המשפט. אף שמר שי פרבר לא הובא לעדות, אין ספק כי נכח במקום ושמע את הדברים. אני קובע, אפוא, כי יסוד הפרסום, הבא לידי ביטוי בסעיפים 2 ו - 7 לחוק, מתקיים אף הוא בכל הנוגע לאמירות שנאמרו בפינת העישון.

16. גוטמן טען בכתב ההגנה כי עומדת לו הגנת אמת הפרסום, כאמור בסעיף 14 לחוק, המורה כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

בע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נגד עמינדב (עמי) ארגוב (12.12.2006) דן בית המשפט העליון בהרחבה בהגנת אמת בפרסום וסקר את הפסיקה שיצאה מכוח סעיף 14 לחוק. כפי שנקבע בפסק הדין הנ"ל, שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחת הגנה זו - אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בו. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (א. שנהר, לעיל, עמ' 216). יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה, האם תואם תוכן הפרסום את האמת, את המציאות "האובייקטיבית" (ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857). דרישה זו באה להבטיח, כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת. מאידך, אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו (א. שנהר, לעיל, בעמ' 221). היסוד השני בוחן אם מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. יסוד זה מתקיים, אם ניתן לומר שהבאת המידע בפני הציבור תתרום ליכולתו לגבש את דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור אורחות חייו (א. שנהר, לעיל, בעמ' 225).

הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם, הטוען לתחולת ההגנה, והוא נדרש להוכיח - על פי הכלל הנוהג במשפט האזרחי - כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו (ע"א 3199/93, לעיל). נטל זה אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו. אוסיף, כי גוטמן ייחס ללהב מרמה וגניבה של מליוני שקלים. מקום בו מייחס הפרסום לנפגע ביצוע עבירות פליליות, נדרשות מהמפרסם הטוען לתחולת ההגנה ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות (ע"א 2657/04 וילדר נגד ד"ר ניסנקורן (19.7.2006). בעניין הגנת אמת בפרסום ראה גם ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נגד נתן שרנסקי (4.8.2008)).

17. גוטמן טען בסיכומיו, כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי", מאחר ולהב שיקר ורימה בנוגע להעסקת מר דניס קראוט, הוציא מהחברה 7 מיליון ₪ בשקרים ובמרמה, גנב ורימה אותו ביחס לשכר המגיע לו וכן, ביצע "השקעות כושלות, עת הוציא כספי החברה והעבירם לחבריו שהעלימו אותם". אקדים ואעיר, כי נוכח חלופת הדברים בארוע בפינת העישון, ניכר כי בזמן אמת גוטמן ייחס את האמירות "רימה" "שיקר" ו"גנב" לאותם "7 מיליון ₪". הטענות האחרות שעל בסיסן בקש לבסס את הגנת "אמת דיברתי" לא קשורות לכך, גוטמן כלל לא עמד על כך בזמן אמת ומדובר ככל הנראה בניסיון לתרץ את האמירות בדיעבד.

העסקת מר דניס קראוט

18. גוטמן טען בכתב התביעה, כי להב ניסה להוציא כספם מהחברה במרמה, עת גרם לה לשכור עבורו נהג וביקש להגדיר אותו כ"איש מכירות". בכתב התביעה שהגיש הנהג נגד החברה ולהב נטען, כי להב הנחה אותו לשקר לחברה.

מר דניס קראוט, שזומן לעדות על ידי גוטמן, העיד שהועסק בתור עוזר של להב. במהלך עדותו, הוצג כתב תביעה שהוגש על ידיו נגד להב והחברה בסע"ש 30437-09-22 בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו (נ/6). בכתב התביעה טען מר קראוט, כי להב הודיע לו שהוא מעוניין שהתשלום עבור עבודתו יבוצע מהחברה ולכן יועסק כעצמאי ולא כעובד שכיר. עוד נטען, כי להב ציין בפניו, שבמידה ושותפו -שמואל גוטמן - יגלה כי הוא מועסק כעוזר אישי, קיימת אפשרות שלא יסכים לשלם את משכורתו ולכן, הוא יוגדר בתפקיד "נהג" ולא כעוזר אישי.

התביעה שהוגשה על ידי מר קראוט הסתיימה בהסכם פשרה, מבלי להודות בטענות, לפיו כ"א מהנתבעים שילם לו סך של 20,000 ₪. לא נשמעו ראיות הצדדים וטענות מר קראוט לא הוכחו. גם בהליך שלפני לא הוכחו טענותיו בעניין זה. העתק כתב התביעה שהוגש כראיה לא מוכיח דבר ואין בו מעבר לסיוע עצמי, חסר משקל. יתירה מזאת, טרם תחילת עבודתו בחברה עבר מר קראוט בדיקת פוליגרף. לפי מכתב התשובה של מכון הפוליגרף לחברה, מיום 13.10.2020, הוגדר מר קראוט כמועמד לתפקיד "נהג/עוזר אישי" בחברה. מובן, כי הגדרת התפקיד נקבעה על ידי החברה ולכן, ברור גם שידעה כי מר קראוט יועד לתפקיד נהג ועוזר ללהב. בניגוד לגרסת גוטמן, לא הוסתר ממנו או מהחברה כי מר קראוט ישמש עוזר אישי ללהב. יתירה מזאת, מר קראוט אישר בעדותו, כי אין לו שום ידיעה באשר לשאלה האם להב רימה או גנב, כטענת גוטמן (עמ' 27, שורה 18 לפרוטוקול).

סיכומה של נקודה זו, טענת גוטמן כאילו להב רימה או שיקר בנוגע להעסקת מר קראוט לא הוכחה.

הטענה לפיה להב "הוציא מהחברה 7 מיליון ₪ בשקרים ובמרמה"

19. גוטמן טען, כי בחודש ינואר 2021 שידל אותו להב להסכים למשיכת סך של 7 מיליון ₪, כהלוואה על חשבון דיבידנדים לצורך רכישת בית להוריו, כביכול. בדיעבד, הסתבר ששיקר ומעולם לא רכש להוריו בית ולא ידוע מה עלה בגודל הכספים. נטען, כי בסופו של דבר לא שיתף להב פעולה בהסדרת העניין, כדי לאזן את ספרי החברה, וגוטמן נאלץ לאזן את אותה הלוואה על ידי משיכת כספים בעצמו. גוטמן טען בסיכומיו, כי להב שיקר לו שהכסף מיועד לרכישת בית להוריו.

20. כפי שעולה מהראיות שהוצגו בפני, במהלך חודש דצמבר 2020 פנה להב לגוטמן בבקשה למשוך כספים לצורך רכישת בית להוריו. גוטמן השיב השיב לו - "יאללה. תגיד סכומים ונדאג למה שצריך" (ת/6, עמ' 14). להב בקש להיוועץ בגוטמן באשר לדרך משיכת הכספים. בהמשך, הבהיר כי "אני רוצה לקנות להורים שלי את הפנטהאוז בבניין שלהם ואז יהיה גם מקום לפיליפינית, אחי ישכיר את הדירה שלהם ואז גם הם יוכלו לעזור עם הבנות שלו". גוטמן השיב "נראה מדהים... תקנה" (ת/6, עמ 15).

במהלך חודש ינואר 2021 המשיכו הצדדים להתכתב בנושא. ביום 17.1.2021 שלח להב הודעה לגוטמן, לפיה "... אני צריך למשוך 7 מיליון ₪ דיבידנד. ההורים שלי לא במצב טוב ועל מנת שאוכל להמשיך ולהתמקד בעשיה אני רוצה שיהיה להם שקט נפשי עם איכות חיים יותר גבוהה... הסתכלתי שוב על המספרים ואני לא רואה מניעה בלמשוך, אבל אם אתה מעדיף להשאיר את הדיבידנד שלך ולמשוך בחלקים זה מקובל, לא מתכוון לריב על זה...". גוטמן השיב "אין בעיה... אני בטוח שהמצב מחייב אותך לעשות כן ולפעול כך.... קח את זה כהלוואה בשביל לא לגרום לאירוע מס ולהשבית את החברה. כל חודש נקזז מיליון מהלוואה כדיבינד. כי להוציא עכשיו 10-17 מיליון מהחברה במכה אחת... זה לא אחראי" (/6, עמ' 1). בהמשך, ביום 18.1.2021 סיכמו הצדדים, כי להב ימשוך 7 מיליון ₪ כדיבידנד (ת/6, עמ' 4). בהודעה נוספת מיום 19.1.2021 אישר גוטמן כי "סיכמנו שאתה תקבל 7 מיליון, כי אתה צריך אותם ואני אמשוך את החלק שלי כפי שהתזרים יאפשר".

אין חולק, כי בסופו של דבר לא רכש להב דירה להוריו. במהלך עדותו, הבהיר להב כדלקמן:

"אני אספר את הסיפור בקצרה, כמה, איזה שנתיים-שלוש קודם לכן ההורים שלי עוברים לפתח תקווה ליד אחי, ההורים שלי לא מרגישים טוב, אני מחליט להרחיב להם את הדירה, אולי להביא איזה פיליפינית. אני משתמש בדניס שהיה עוזר אישי שלי לחפש דירות, או להשכיר, או לקנות. במקרה הייתה הזדמנות של דירה בפנטהאוז מעליהם, עם ארבעה כיווני האוויר. ניהלתי משא-ומתן גם עם הרוכשים, גם ההוא, הלכתי עם ההורים לקנות את הדירה, ובסוף אבא שלי לא הסכים לי שאני אקנה עבורם את הדירה, הוא הרגיש שזה פגיעה בכבוד שלו. ובשלב הזה אנחנו נמצאים במצב ששמוליק כבר משך יותר מחצי מהדיבידנד שסיכמנו, כי הוא לא רצה למשוך הכול ביחד, אז סיכמנו שאני אמשוך את החלק הגדול ואז הוא ימשוך בחלקים, למרות שאני לא ראיתי סיבה שהוא לא ימשוך ביחד, ואפילו דחפתי אותו שימשוך ביחד, זהו. באותו רגע שמשכתי את הדיבידנד, זה לא היה הלוואה, דיברנו על זה, יש הוכחות שזה דיבידנד, הוא הציע לי הלוואה, אמרתי לו אני לא רוצה הלוואה. דיברנו הרבה זמן לקחת דיבידנד גדול מהחברה זה, ושיתפתי אותו כחבר טוב מה אני הולך לעשות עם הכסף" (עמ' 5, שורות 3 - 16 לפרוטוקול).

גרסת להב בנושא זה, ובפרט הטענה לפיה התכוון לרכוש דירה עבור הוריו בכספי הדיביבנד שמשך מהחברה לא נסתרה. משנשאל גוטמן בחקירתו הנגדית, האם יש בידיו ראיה לכך שלהב לא התכוון באמת לרכוש להוריו דירה בעת שבקש את הדיבנידנד, השיב כי "אני לא אמרתי שהוא לא התכוון, אני גם שמחתי שהוא רוכש בית להורים שלו, אני גם קידמתי את זה ושמחתי שהוא העברתי את הכסף... העברתי כסף למישהו לקנות בית להורים שלו" (עמ' 62, שורות 19 - 22 לפרוטוקול). יש בדברים אלה כדי לשמוט את גרסת גוטמן, שבסיס הגנת "אמת דיברתי", לפיה להב רימה אותו ולא התכוון כלל לרכוש את הדירה להוריו. נמצא, כי במועד בו סכמו הצדדים על משיכת הכספים מהחברה, אכן התכוון להב לרכוש דירה להוריו. לא הוכח כי שיקר או רימה את גוטמן בנוגע לכוונותיו וממילא, הוא לא גנב דבר מהחברה. אין בעובדה שבסופו של דבר לא נרכשה הדירה, כדי להעיד על כך שלהב רימה את גוטמן.

אין חולק, כי להב משך סך של 7 מיליון ₪ מהחברה. גוטמן משך אף הוא מעת לעת כספים מהחברה. אמנם, משיכת הבעלים לא נחשבה כדיבידנד, אלא אך בסוף שנת המס. עם זאת, גוטמן אישר, כי כוונת הצדדים היתה מלכתחילה, כי בסוף שנת המס יהפכו המשיכות שבצעו לדיבידנד (עמ' 58, שורות 32 - 36 ועמ' 59, שורות 10 - 38 לפרוטקול) וכי לא התכוונו להחזיר את הכספים כהלוואה (עמ' 60, שורות 1 - 3 לפרוטקול). בשלב מסויים בקש גוטמן מלהב שיחזיר את הכספים שמשך מהחברה (ת/9). אלא, שבסופו של דבר הסתבר, כי באותה שנה משך גוטמן דיבידנד בסכום גבוה מזה שמשך להב (ראה ת/8). ההפרש שולם בסופו של דבר ללהב רק במהלך המשפט שהתנהל בבית המשפט המחוזי (ראה ת/10).

סיכומה של נקודה זו, להב משך סך של 7 מיליון ₪ מהחברה בהסכמת גוטמן, בכוונה לרכוש דירה להוריו. אמנם, הדירה לא נרכשה בסופו של דבר, אולם הוכח שלהב התכוון לעשות כן. באותה שנת מס משך גוטמן מהחברה סכומים גבוהים יותר, שאוזנו בסופו של דבר במהלך המשפט שהתנהל בבית המשפט המחוזי. המשיכות שבצעו הצדדים מהחברה הפכו לדיבידנד בסוף שנת המס. לא הוכח כי להב רימה את גוטמן או כי גנב מהחברה סך של 7 מיליון ₪. לפיכך, לא עומדת לגוטמן הגנת "אמת דיברתי" באשר לאמירות לשון הרע.

הטענה לפיה להב "גנב" ו"רימה" את גוטמן ביחס לשכר המגיע לו

21. גוטמן טען בסיכומיו, כי להב סירב לשלם את שכרו בגין עבודתו כמנכ"ל החברה במשך 4 שנים, בזמן שהוא עצמו ישב בביתו בבטלה. נטען, כי בפועל גרם להב להלנת שכרו של גוטמן, העולה כדי "גניבה מכיסו".

22. דין טענות גוטמן בעניין זה להידחות. ראשית, טענה זו לא עלתה בכתב ההגנה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. די בכך כדי לדחותה. שנית, גם אם התנגד להב לכך שהחברה תשלם לגוטמן שכר עודף בעד עבודתו באותן שנים (מעבר למיליוני שקלים שמשכו הצדדים כמהחברה כדיבידנדים), אין בכך משום "מרמה" או "גניבה". אין בטענות אלה כדי לבסס לגוטמן הגנה מכח סעיף 14 לחוק.

טענת גוטמן לפיה להב ביצע "השקעות כושלות, עת הוציא כספי החברה והעבירם לחבריו שהעלימו אותם".

23. גוטמן טען בסיכומיו, כי להב ביצע "השקעות כושלות, עת הוציא כספי החברה והעבירם לחבריו שהעלימו אותם". טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה, היא מהווה הרחבת חזית אסורה וממילא, לא הוכחה במשפט. אני דוחה את טענות גוטמן במישור זה.

24. סיכום ביניים - גוטמן לא הוכיח כי להב "שיקר", "רימה" או "גנב" 7 מיליון ₪ מהחברה ולכן, לא עומדת לו הגנת "אמת דיברתי" מכח סעיף 14 לחוק.

25. גוטמן טען, כי עומדת לו הגנה מכח סעיפים 15(2), 15(3) ו - 15(6) לחוק. בסיכומיו זנח את הטענה מכח סעיף 15(6) לחוק, וטוב שעשה כן. יתר הטענות בעניין זה נטענו על ידיו בחצי פה ובאופן כללי בלבד.

26. סעיף 15 לחוק, שכותרתו "הגנת תום לב", קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיפי המשנה. סעיפים 15(2) ו - 15(3) לחוק קובעים כדלקמן:

"2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר...".

ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2) ו - 15(3) לחוק נוגעות למצבים בהם היתה קיימת חובה מסוג כלשהו לעשות את הפרסום וכן, למצבים בהן היה עניין אישי כשר, שהצדיק את עשיית הפרסום. נתבע יהנה מההגנות המפורטות בסעיף 15 בכלל ובסעיפים הספציפיים הנ"ל בפרט, בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד - הוא עשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיפים הנ"ל והשני - כי עשה את הפרסום בתום לב (א. שנהר, לעיל, בעמ' 250 וכן, ע"א 184/89 טריגמן נגד טיולי הגליל (רכב) בע"מ ואח' (31.12.1989).

מרכיב תום הלב, שמהווה תנאי לתחולתן של כל אחת מההגנות, משתנה באופיו במובנים מסויימים בכל הגנה והגנה, לאור מאפייני ההגנה הספציפית. כך, בעוד שהעדר אמונה באמיתות הפרסום תשלול את  תחולת רב ההגנות בסעיף 15, הרי שחוסר אמונה בנכונות הפרסום עשוי לדור בכפיפה אחת עם תום לב של מפרסם לשון הרע, אם הפרסום נעשה כלפי אדם שאליו הופנה הפרסום מכח חובה חוקית לעשות כן, לפי סעיף 15(2) לחוק (ראוי להדגיש, כי בענייננו, לא קיימת חובה חוקית לבצע את הפרסום. ראה בעניין זה ע"א 788/79 ריימר נגד עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, א. שנהר, לעיל, עמ' 293 ועמ' 303). מאידך, נקבע כי נקיטת אמצעים סבירים על מנת לבדוק אם העובדות שבפרסום נכונות, מהווה תנאי חשוב לתחולת ההגנות בסעיפים 15(2) ו - 15(3) והעדר בדיקה נאותה עשוי לשלול אותן מהמפרסם, גם אם כוונותיו היו טובות ורצויות (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נגד חתוקה, פ"ד כג(2) 135, ע"א 640/85 זיו קופר נגד איגוד המוסכים בישראל, פ''ד מד(1) 594 וא. שנהר, לעיל, עמ' 293).

27. טענת ההגנה בסעיף 15(2) לחוק טומנת בחובה ארבעה יסודות מצטברים. הראשון - על המפרסם להראות שהיתה לו חובה לעשות פרסום. השני - יש להראות כי החובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום. השלישי - יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסויים המהווה את עילת ההליך. הרביעי - הפרסום נעשה בתום לב. העדר יסוד אחד מתוך ארבעת היסודות הנ"ל, ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה (א. שנהר, לעיל, עמ' 282). טיבה של "חובה מוסרית" או "חברתית" ערטילאי אולם, הפסיקה יצקה תוכן להוראה זו של המחוקק והבהירה, כי עצם העובדה שאדם רשאי לפרסם אינפורמציה, אינה מעידה על כך שהוא חייב לעשות זאת וגם אם רצוי שאדם ישרת בפרסומיו מטרה מסויימת, עדיין אין לומר שהוא ממלא תפקיד זה מתוך חובה (ראה ע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נגד כץ, פ"ד ל(1) 589, ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נגד עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87). לדעת המלומד א. שנהר, יש להכיר בקיומה של חובה לפרסם, במקרים בהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הוא חשוב כל כך, עד שהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת (א. שנהר, לעיל, בעמ' 283).

יסודות סעיף 15(2) לא מתקיימים בענייננו. מר שי פרבר, אליו פנה גוטמן, הוא עובד מקצועי בכיר בחברה, ששימש בתפקיד CTO וחבר של הצדדים. עם זאת, הוא לא בעל מניות או מנכ"ל ואינו שותף להחלטות בניהול החברה (בשונה מהפן המקצועי, שבאחריותו). מדובר בסכסוך בין שני בעלי מניות יחידים בחברה פרטית ולא היתה לגוטמן כל חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפנות לשי בדברי לשון הרע, שאינם נכונים. הפניה היזומה לשי אינה מקרית ומעידה על חוסר תום. אני דוחה, אפוא, את טענות גוטמן בעניין זה.

28. ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק חלה על פרסום שנעשה לשם הגנה על אינטרס והיא אינה מותנית בקיום חובה לפרסם את הדברים. הגנה זו מבוססת גם כן על ארבעה יסודות מצטברים. האחד - היה עניין אישי (אם למפרסם ואם לאדם שאליו הופנה הפרסום) או אינטרס כשר כלשהו, שהגנתו הצדיקה עשיית הפרסום. השני - תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין. השלישי - הפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף. הרביעי - הפרסום נעשה בתום לב.

יסודות סעיף 15(3) לא מתקיימים בענייננו. אמנם, לגוטמן עניין אישי ואינטרס כשר בשמירה על כספי החברה. עם זאת, אין חולק כי להב וגוטמן הם בעלי המניות היחידים בחברה, הם בלבד קבלו את ההחלטות הנוגעות לה והם הנהנים העיקריים מפירותיה. פנייתו היזומה של גוטמן לשי, בפינת העישון, באמירות לפיהן להב "רמאי", "שקרן" וכי "גנב 7 מילון ₪" לא שירתה בדבר עניין או אינטרס שלו, לא היה בה כדי להגן עליהם ולא היתה שום הצדקה לפרסום. כאמור, עצם הפניה לשי דווקא, מעידה על חוסר תום לב.

29. סיכומה של נקודה זו, יסודות סעיפים 15(2) ו - 15(3) לא מתקיימים ולא עומדת לגוטמן הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.

30. להב בקש (בלשון רפה) לבסס את תום ליבו בביצוע הפרסומים, על החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, הקובע כי "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

בעניין הנטל להוכחת תום הלב והחזקות בסעיף 16 לחוק נקבע בפסק הדין בע"א 184/89 (לעיל), כדלקמן:

"בכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין...".

כפי שקבעתי לעיל, גוטמן לא אמר לשי את דברי לשון הרע באחת הנסיבות המפורטות בסעיפים 15(2) ו - 15(3) לחוק. לא היתה לגוטמן כל חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפנות לשי בדברי לשון הרע, שאינם נכונים, דבריו לא שירתו עניין או אינטרס שלו ולא היה בהם כדי להגן על אינטרס כאמור. יתירה מזאת, מדובר בפרסום בוטה, המייחס ללהב עבירה פלילית, שנאמר לאוזני עובד בכיר בחברה ולכן, חרג מן הסביר בנסיבות העניין. גוטמן לא נהנה, אפוא, מהחזקה בסעיף 16(א) לחוק.

מאחר ויסוד תום הלב מצטבר לתנאים שבבסיס כל אחת מההגנות הקבועות בסעיף 15, הרי שגוטמן לא יכול ליהנות מהגנות אלה. לפיכך, הוא אחראי על פי דין בעוולה של פרסום לשון הרע ועליו לפצות את להב בגין נזקיו.

31. במישור הנזק - להב עתר בכתב התביעה להורות לגוטמן לפצותו בגין כל אחד מארבעת הפרסומים בכפל הפיצוי הסטטוטורי לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, בסך של 148,138 ₪, ובסה"כ - 592,552 ₪. בנוסף, עתר להב לחייב את גוטמן בפרסום הודעת התנצלות בקרב עובדי החברה. כאמור, לאחר שמיעת הראיות, חזר להב מטענותיו באשר לפרסומים הראשון, השלישי והרביעי. בסיכומיו דרש להב לחייב את גוטמן לפצותו בסך של 100,000 ₪ וזנח דרישתו להורות לו לפרסם הודעת התנצלות.

סעיף 7א(ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן שפורסם בחודש ספטמבר 1998 והוא עומד כיום על סך של כ - 82,000 ש"ח). סעיף 7א(ג) לחוק קובע, כי מקום בו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור, ללא הוכחת נזק.

32. הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע ולהשיג שלושה יעדים - לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב, שנפגעה. בנוסף, לפסיקת הפיצויים יש ערך הצהרתי, המבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ושמו הטוב נפגע ללא הצדקה (א. שנהר, לעיל, בעמ' 369 וע"א 802/87 עקיבא נוף נגד אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 492 - 493). לשם השגת מטרות אלה, אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד רק להצהיר על הפגיעה ומנגד, הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. המטרה להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם, לא פחות ולא יותר. רק כך ניתן לקיים את האיזון הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. עוד נקבע בפסיקה, כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בתפקיד זה כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות ואין בכוחו להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו (רע"א 4740/00 לימור עמר ואח' נגד אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510).

בקביעת הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, על בית המשפט לשקול את היקף הפגיעה במעמד הניזוק, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, מידת פגיעתו, בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום (רע"א 4740/00, לעיל וא. שנהר, לעיל, בעמ' 370).

33. בענייננו, הפרסומים נשוא התביעה ייחסו לתובע עבירה פלילית של מרמה וגניבה והם נאמרו בנוכחות עובד בכיר בחברה. אמנם, להב לא התייחס בעדותו ולו במילה לנזק שנגרם לו. אולם מטבע הדברים, ניתן להניח שיש באמירות בפרסומים כדי להשפילו, לבזותו ולפגוע בשמו הטוב, במידת מה. מנגד, הדברים נאמרו בשיאו של סכסוך בין הצדדים, שהם שותפים עסקיים ובעלי המניות בחברה. להב הגיע באותו יום למשרדי החברה למשך מספר שעות, בעצת עורכי דינו, כשהוא מצויד באמצעי הקלטה, במטרה "לתפוס" את גוטמן. הוא הפעיל את מכשיר ההקלטה במשך כשעתיים וחצי, אולם בחר להציג קטעים קצרים בלבד, שמשרתים את תביעתו. יתירה מזאת, מדובר בפרסום לשון הרע אליו נחשף אדם אחד בלבד - שי פרבר, שלהב אף לא טרח לזמנו לעדות. לא הוצגו ראיות נוספות שיעידו על פגיעה משמעותית אחרת בתובע ולא הוכח, ולו לכאורה, כי היה בכך כדי לפגוע במעמדו בחברה.

ספק רב בעיני אם היתה כוונת זדון מצד גוטמן, הגם שיכול היה להתנסח באופן אחר כדי לשתף את שי פרבר בסכסוך שנתגלע בין הצדדים בנוגע למשיכות הדיבידנד. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.4.2023, ניכר כי לאורך שנים שרר בין להב וגוטמן קשר אישי, שהקרין על האופן בו התנהלה החברה, תוך אי הקפדה על הליכים תאגידיים פורמאליים וחלוקת תפקידי הניהול. בין היתר, נטל על עצמו גוטמן לאורך מספר שנים לנהל את החברה. הסכסוך בין הצדדים הלך והעמיק, אולם לא התרשמתי כי במעמד השיחה עם שי פרבר ביקש גוטמן לפגוע בלהב בכוונת זדון. לכן, למרות שגוטמן נהג בפזיזות וגרם בהתנהגותו לפגיעה בשמו של להב, לא מתקיימים בנסיבות העניין התנאים הקבועים בסעיף 7א(ג) לחוק.

34. בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים שפורטו לעיל, ונוכח הנסיבות האופפות את המקרה נשוא התביעה, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪.

35. להב חזר מטענותיו בנוגע לפרסומים הראשון, השלישי והרביעי ותביעתו בנושאים אלה נדחית.

36. בכל הנוגע להוצאות המשפט - בהתאם לתקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018, בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור. תכלית ההוצאות, כפי שנקבעה בתקנה 151 מעוגנת, למעשה, בפסיקה קודמת של בתי המשפט.

הכלל שנקבע בפסיקה לעניין הוצאות משפט מורה, כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" (ראה ע"א 10242/09 משה בלטר נגד אילה מוזר (2.2.2011) וע"א 9466/05 שווקי נגד מדינת ישראל16.3.2008) )). עם זאת, נקבע כי פסיקת הוצאות משפט אינה בגדר הליך אוטומטי, והיא נתונה לשיקול דעת בית המשפט, כל מקרה על פי נסיבותיו, תוך הפעלת שיקולים מכח הדין והצדק (ראה בעניין זה תקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי וכן, בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נגד הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא - משרד התעשיה והמסחר (30.6.2005), ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נגד סיעת "יש עתיד ביאליק", פ"ד ס(1) 391, ת.א. (מחוזי-חיפה) 732/01 לוי תולי ואח' נגד חיפה כימיקלים בע"מ ואח' (9.2.2014) וכן, ע"א 7627/20 אייזלר נגד החברה לניהול בע"מ נגד תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022), סעיפים 6 ו - 7 לפסק הדין).

להב עתר בכתב התביעה להורות לגוטמן לפצותו בגין כל אחד מארבעת מהפרסומים בכפל הפיצוי הסטטוטורי לפי החוק, בסך של 148,138 ₪ ובסה"כ - סכום פנטסטי של 592,552 ₪. בנוסף, עתר להב לחייב את גוטמן בפרסום הודעת התנצלות בקרב עובדי החברה. בתיק התקיימו דיון קדם משפט וישיבת הוכחות. לאחר שמיעת הראיות, חזר להב מטענותיו באשר לפרסומים הראשון, השלישי והרביעי (בגינם נדרש בכתב בתביעה סך של 444,414 ₪). בסיכומיו דרש לחייב את גוטמן לפצותו בסך של 100,000 ₪ בגין הפרסום השני וזנח דרישתו להורות לו לפרסם הודעת התנצלות. אמנם, להב זכה בתביעתו באשר לפרסום השני, אולם מדובר בחלק קטן יחסית מהתביעה. סכום התביעה היה מופרז מלכתחילה ובסופו של דבר נפסק ללהב פיצוי בשיעור של כ - 3.4% מסכום התביעה הכולל. יתירה מזאת, כפי שציינתי לעיל, מדובר בתביעת "לוויין", טפלה להליך העיקרי, שמועד הגשתה אינו מקרי.

להב זכאי לשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, לכל היותר, בגין זכייתו בחלק התביעה הנוגע לפרסום השני. נוכח סכום התביעה המופרז, הוא אינו זכאי להוצאות נוספות, לרבות החזר אגרה. מנגד, בהתחשב בשיקולים שמניתי לעיל ולאור התוצאה אליה הגעתי, ובפרט - דחיית חלק הארי של התביעה, יחוייב להב לשלם לגוטמן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. כל אחד מהצדדים יישא בהוצאות עדיו.

סיכום

37. לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

א. בכל הנוגע לפרסום השני - אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, ובסה"כ - 30,000 ₪.

ב. התביעה בגין הפרסומים הראשון, השלישי והרביעי נדחית. כאמור, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

ג. אני מורה על קיזוז הדדי של הסכומים שנפסקו לצדדים. כפועל יוצא מכך, לא נותר לנתבע לשלם לתובע סכום כלשהו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אב תשפ"ה, 27 יולי 2025, בהעדר הצדדים.

אבישי רובס, שופט - סגן נשיאה

18 מתוך 18