הליך: 14590-03-22
שם התיק: תאד"מ 14590-03-22 אליאנוב נ' יונס
בית המשפט: בית משפט השלום באילת
שופט/ת: ליאורה אדלשטיין
תאריך פסק הדין: 2024-03-03
תובעים: ריטה אליאנוב | נתבעים: סרגיי יונס
ייצוג ריטה אליאנוב: עו״ד זאב מוסקוביץ
ייצוג סרגיי יונס: עו״ד דן סודאי
בית משפט השלום באילת
תאד"מ 14590-03-22 אליאנוב נ' יונס
תיק חיצוני:
בפני
כב' השופטת ליאורה אדלשטיין
התובעת
ריטה אליאנוב
ע"י ב"כ עו"ד זאב מוסקוביץ
נגד
הנתבע
סרגיי יונס
ע"י ב"כ עו"ד דן סודאי
פסק דין
לפני תביעה בסך 73,375 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
כללי:
התובעת הינה אופטומטריסטית מוסמכת ומנהל מרפאה לאופטומטריה באילת.
הנתבע הינו הבעלים ומוציא לאור של עיתון בשפה הרוסית בשם "Eilat live" (להלן: "העיתון/המקומון"). ביום 8.7.2021, פרסם הנתבע מכתב שנשלח למערכת על ידי קוראת העיתון, הגב' בלה סוסלוב (להלן: "בלה/הכותבת"). המכתב פורסם גם בגיליון האלקטרוני של המקומון.
ביום 13.6.2021, טרם התפרסם המכתב, פנה הנתבע אל התובעת כדי לקבל את תגובתה והיא לא הגיבה.
ביום 25.7.2021, לאחר פרסום המכתב, פנתה התובעת אל הנתבע וכמחווה של רצון טוב (לדבריו), הסיר ביום 27.7.2021 את המאמר מהגיליון האלקטרוני. הוא השיב לגופו של עניין למכתבה של התובעת ביום 9.8.2021.
טענות התובעת:
התובעת מכנה את המכתב שפורסם – "מאמר". כותרת המאמר, שפרסם הנתבע, היא "תזהרו - פרסום", במסגרתו צוטט דו שיח שהתנהל לכאורה בין התובעת ללקוחה, כותבת המכתב, במרפאה שלה. בסוף הציטוט, הוסיף את דבריו הוא, תחת הכותרת – "דברי הכתב של העיתון Eilat live" ואז תמצת את דברי אותה לקוחה תוך העצמת הדברים ופגיעה בשמה הטוב של התובעת. דברים אלה היו: בתרגום חפשי של התובעת):
"הגברת הלא מכובדת שאת בעלת המרפאה, תתבעי אותה!
העיתון שלי ימשיך לכתוב את כל האמת עליך!!!"
הדברים שצוטטו בכתבה הם שקריים ומטרתם לפגוע בשמה הטוב של התובעת ושל העסק שבבעלותה. כוונתו של הנתבע, לפגוע בתובעת, עולה מפרסום המכתב גם בעמוד הפייסבוק שלו. הנתבע מנצל את הפלטפורמה ברשותו כדי להשתלח במי שהוא חפץ. בשל התנהגות מעין זו הוא הועמד לדין בעבר, בגין מקרה דומה, בת"א (אילת) 20889-09-17 רבינוביץ' נ' יונס. במסגרת פסק הדין, חויב הנתבע לשלם סכום מסוים ולפרסם מודעת התנצלות.
התובעת חושדת, כי המניע לפגוע בה נובע מכך שלא בצעה פרסומים של בית העסק שלה אצל הנתבע אלא אצל עיתון מתחרה.
התובעת פנתה אל הנתבע ביום 23.11.2021, בקריאה לפתור את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט, אך הוא לא הגיב.
המרפאה שבבעלות התובעת הינה מרפאה ייחודית בעיר אילת והפרסומים השקריים פגעו בה בצורה משמעותית - ברור שפרסומים כאלה פגעו משמעותית בעסקה של התובעת והסבו לו נזק כלכלי, שכן אילת היא מקום קטן ובמקרים רבים פוקדים גם אורחי העיר את המרפאה ויעידו פרסומים שצרפה התובעת לכתב התביעה על איכות השירות הטובה של המרפאה. התובעת בחרה להעמיד התביעה על סך 73,375 ש"ח בהתאם לסעיף 7א.(ב) לחוק, המקנה לה זכות לתבוע 50,000 ש"ח בגין לשון הרע – ללא הוכחת נזק, כאשר סכום זה צמוד למדד; התובעת נמנעה מלתבוע את כפל הסכום המגיע לניזוק שהוכיח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע בו. בנוסף, על הנתבע לפרסם התנצלות בעיתון ובאתרים בהם ביצע את הפרסום ולפרסם התנצלות בהיקף שלא יפחת מהפרסום שבוצע.
התובעת שומרת לעצמה את הזכות להגדיל את סכום התביעה או לתבוע בעתיד סכומים נוספים בנפרד, ככל ותיווכח בנזקים שנגרמו לה מהפרסום.
טענות הנתבע:
הנתבע מפרסם מעת לעת מכתבים שמתקבלים במערכת על ידי קוראי העיתון. המכתב שביסוד התביעה נשלח למערכת העיתון על ידי הגברת בלה, אישה כבת 80, ופורסם ככתבו וכלשונו מבלי לשנות ממנו דבר. הנתבע לא ציטט דו שיח כפי שנרשם בכתב התביעה אלא פרסם את המכתב כלשונו וציין במודגש בראש העמוד כי מדובר במכתב למערכת. במכתב לא צוינו, במפורש או במשתמע, שמה של התובעת או העסק שבבעלותה.
בסיום המכתב כתבה בלה, ולא הנתבע, את הדברים הבאים: "גברת הלא מכובדת, תתבעי אותי בבית המשפט", אולם, אין זכר למילים "בעלת המרפאה". לא הובעה עמדה אישית של הנתבע או העיתון ולא נכתב כי: "העיתון ימשיך לכתוב את כל האמת עלייך". התובעת לא צירפה לכתב התביעה תרגום מלא כדין. תרגום כזה, לו צורף, היה מונע ממנה לטעון טענות עובדתיות חסרות בסיס.
לא רק זאת אלא שטרם פרסום המכתב, ביום 13.6.2021, העביר הנתבע לתובעת עותק ממנו לתובעת וביקש את תגובתה, אולם היא התעלמה ולא הגיבה. לאחר שפורסם המאמר, ביום 11.8.2021, הודיעה התובעת לנתבע בדוא"ל כי הגוף היחיד לו היא חייבת דין וחשבון הוא משרד הבריאות.
בניגוד לנטען, הנתבע כן הגיב למכתבה של התובעת לפני נקיטת הליכים, ביום 2.12.2021, וסתר את טענותיה.
המאמר הוסר מהגיליון האלקטרוני ביום 27.7.2021, לבקשת התובעת, מבלי להודות בטענותיה, כמחווה של רצון טוב. על אף הסרת הפרסום התובעת תבעה את הנתבע ודבר זה מוביל למסקנה כי התביעה הינה ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבע, שהינו נכה בשיעור 100% וקטוע רגל.
הידיעה, כי הנתבע פנה אל התובעת לקבל את תגובתה, פורסמה אף היא בעיתון תוך עילום שמה של התובעת. הנתבע אף הציע לתובעת לפרסם בעיתון את תגובתה או הערותיה למכתב – בעתיד, אם תרצה.
הנתבע טען בסיכומיו כי ההגנות העומדות לזכותו הן אמת בפרסום ותום לב.
הטענה כי המסכת העובדתית לא מוכרת לתובעת, עומדת בסתירה לפרסום של התובעת בעמוד הפייסבוק שלה מיום 6.8.2021, שממנו עלה כי התובעת ידעה באיזה לקוחה מדובר, על אף שהמכתב עצמו פורסם בעילום שמה של המחברת.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים ובתרגומים השונים של המכתב, ושמעתי את עדויות הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה מהנימוקים הבאים:
ראשית - התובעת ביססה את תביעתה על התרגום החופשי שהיא בצעה למכתב וייחסה את אמירתם של הדברים לנתבע (סעיפים 7 ו-16 לכתב התביעה). אולם, מהתרגום שנערך על ידי חברת "כל תרגום בע"מ" (שמונתה מטעם בית המשפט), עולה שוני מהותי מהתרגום החופשי שעשתה התובעת ואשר שומט את הבסיס לחלק מטענותיה בדבר מעורבותו של הנתבע בפרסום.
התובעת טענה כי לשון הרע התבטאה בדברים הבאים שאמר כביכול הנתבע: "הגברת הלא מכובדת שאת בעלת המרפאה, תתבעי אותה! העיתון שלי ימשיך לכתוב את כל האמת עליך"; ובכך שהעצים דברים שעלו מהמכתב בהוסיפו: "תושבי אילת, אתם יכולים לתאר לעצמכם אשה בת 80 שתופסת את התיק שלה, את המקל שלה ורצה מהר החוצה ממרפאה??" (הנ"ל מתוך התרגום החופשי שצורף לכתב התביעה, עמ' 2, דגשים לא במקור ל.א.).
בדיון מיום 10.1.2023 (להלן: "הדיון"), ציטטה התובעת את אמירתו של התובע בצורה שונה ואף הוסיפה, להלן: "קוראים יקרים, אתם יכולים לתאר לעצמכם אישה בת 80 שלוקחת את המקל שלה ורצה החוצה מחדר בדיקות? הלוואי ויכולתי ללכת ולא לרוץ" (פרוטוקול הדיון, עמ' 9, שורות 18-20, טעויות במקור, דגשים לא במקור ל.א.)
התובעת טענה כי הנתבע הוא שרשם את תיאור "בריחתה" של הלקוחה מהחדר ולראיה, לדבריה, שהכותבת יכולה ללכת באופן מצוין ואילו הנתבע קטוע רגל (פרוטוקול הדיון, עמ' 9, שורות 20-21). אולם די בקריאת השורה שלפני ואחרי הציטוט (בה מצוטטות אמירות של התובעת), שקיימת בתרגום מטעם בית המשפט ולא קיימת בתרגום החפשי של התובעת, כדי להבין את הקשר הדברים ואמירתם על ידי הכותבת – כחלק מדו-שיח עם התובעת, לרבות הערות של הלקוחה, המיועדות לקורא המכתב, ושתחתן מתחתי קו, ולא על ידי הנתבע. וכך נרשם בתרגום מטעם "כל תרגום בע"מ":
" כן, אחרי שסיפרתי הכול התחילו להסביר לי את האנטומיה של העפעף, עכשיו אני יודעת את מבנה העפעף. אבל העובדה היא שאין לי כמעט עפעף, אבל יש יובש.
- הרופא סיפר לי על הפגישה ועל כך שברחת!
למעשה, האם אתה, הקורא, יכול לדמיין אישה בת שמונים תופסת את התיק שלה, מקל הליכה ורצה החוצה מהמשרד? הלוואי עלי פשוט ללכת טוב, לא נדבר על לרוץ. לאחר שאמרתי שביליתי 14 (ארבע עשרה) דקות בחדר הרופא, ביקשתי לקבל לפחות חלק מהכסף בחזרה.
אנחנו לא מחזירים כסף. כן, הרופא גם רשם לך מסכה......."
מקריאת הדברים מובן כי הכותבת מתבטאת בסרקזם כלפי אמירתה של התובעת אליה בשעת שיחתן, כי היא "ברחה" מהטיפול אצל הרופא. ולמעשה מסבירה שהיא לא ברחה כלל וגם לא הייתה מסוגלת לכך.
התובעת עצמה ציינה בחקירתה הנגדית כי אין לה תלונה כלפי הכותבת ושהיא חושבת שזכותה לספר מה שהיא רוצה בפייסבוק ובעיתון, אולם בה בעת טענה שהאמירה של הנתבע: "גברת לא מכובדת", מהווה לשון הרע.
מתוך עדות התובעת בפרוטוקול הדיון, עמ' 8:
"ש. אז החלטת להגיש תביעה בסופו של דבר.
ת. אין לי שום תלונה נגד הגברת בלה, זכותה המלאה של האישה המכובדת הזו לספר כל מה שהיא רוצה לחברה שלה בפייסבוק, לעיתון ולאן שהיא רוצה. אני חושבת שזו בכלל לא המהות של התביעה הזו, התביעה, ותרשה לי לסיים כי אני עונה לך על השאלה, התביעה היא תביעה של לשון הרע. זכותה של הגברת לחשוב מה שהיא רוצה אבל אני במקרה הזה תובעת את מר יונס שהוא הכתב בעיתון שלו, וצירף כמה משפטים, רשום "גברת לא מכובדת" בעלת מרפאה לאופטומטריה. אין פה שום צירוף מקרים, דבר גרר דבר." (הדגשות והמרכאות לא במקור ל.א.).
אם כן בניגוד לאמירת התובעת, הרי שמקריאת תרגום הכתבה על ידי חברת "כל תרגום בע"מ", עולה כי הציטוטים העומדים בבסיס כתב התביעה, כולל כינויה של התובעת "גברת לא מכובדת", נאמרו מפיה של הכותבת, ולא מפי (או מקולמוס) הנתבע. גם בתרגום הנוטריוני מטעם הנתבע של המכתב המקורי, בכתב ידה של הכותבת ולא מתוך הכתבה עצמה (הוגש לתיק בתאריך 19.12.2022), מצוטטים הדברים לעיל, כך שהדבר מחזק את העובדה שאמירתם נעשתה על ידי הכותבת. באותו משפט בו נאמר "הגברת הלא מכובדת", לא צוין אמנם "בעלת המרפאה", אלא: "גברת הלא מכובדת, תתבעי אותי!....". עם זאת, ניתן להבין כי מדובר בבעלת המרפאה כי בתחילת ציטוט השיחה צוין שמדובר "בבעלת המקום".
שנית - עולה מתרגום "כל תרגום בע"מ" כי הדברים היחידים שנרשמו בכתבה על ידי הנתבע, הם כדלקמן:
"מערכת העיתון שלחה למרפאה מכתב בנוסח הבא: 'לקוחתכם פנתה אלינו בבקשה לפרסם את המכתב הבא (הטקסט מצורף). אנו מתכוונים לעשות זאת באחד הגיליונות הבאים של המגזין שלנו. כדי לתת למצב זה הערכה אובייקטיבית, אנו מזמינים אתכם להגיב על מכתב זה במהלך חודש יוני. גם תגובתכם תפורסם. בכבוד, עורכי כתב העת "אילת לייב"'.
אבל עדיין לא קבלנו הערה כלשהי.
אם בכל זאת המרפאה רוצה לתת את הערתה, אנחנו מוכנים לפרסם אותה." אינני מוצאת כי יש בדברי העיתון משום לשון הרע.
שלישית – העדר פירוט: בכתב התביעה טענה התובעת, כי כל הדברים במכתב היו שקריים וכי אסור היה לנתבע לפרסם מכתב שיש בו שקרים. בניגוד לכך מנתה התובעת, לראשונה, רק ארבעה שקרים, לגירסתה, שנרשמו במכתב (למרות שטענה תחילה שיש 6 שקרים – עמ' 7/8 לפרו' ואחר כך צמצמה ל-5 – 9/29 לפרו'). שקרים אלה הם בנוגע לעניינים הבאים: 1. היא לא אמרה לכותבת שמשקפיה מכוערים 2. היא לא אמרה לכותבת שהביקור תומחר בהתאם לאורכו - 45 דק'. 3. היא לא אמרה לכותבת שהמרפאה לא מחזירה כסף בכלל כי המרפאה כן מחזירה כסף על מוצרים ו-4. היא לא נקבה בשיחתה עם הכותרת בסכום התביעה עליה תתבע הכותבת בגין הפצת לשון הרע - לא ברובל ולא בשקל (פרוטוקול הדיון, עמ' 9, שורות 1-16).
לא כל המכתב שקרי, כך התובעת. כך - הכותבת כן דרשה מהתובעת החזר כספי, כפי שציינה במכתבה לעיתון – וכך - התובעת כן הסבירה לה ש(על ביקור אצל רופא פרטי, בניגוד למוצרים שנרכשים), אין החזר כספי.
להעדר הפירוט בכתב התביעה לגבי השקרים, כביכול, של הכותבת, יש משמעות הפועלת לחובתה. נקבע, כי בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, אין על התובע להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, אלא עליו לציין "את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע, ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה" (דברי כבוד הש' צבי זילברטל ברע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ) שכן התובע גם רשאי שלא לתבוע את הנתבע בגין כל מה שנאמר בפרסום אלא רק בגין חלק ממה שנאמר.
עוד נקבע, שם, כי:
"....אין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר....במרבית המקרים יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט. משכך, ככלל, אין די בהבאת אמירות מסוימות מתוך הפרסום רק על מנת "לסבר את האוזן בדוגמאות (הדגש לא במקור – ל.א.)"".
רביעית – אמת בפרסום: הנתבע טען בסיכומיו כי עומדת לזכותו הגנת אמת בפרסום – הוא מתבסס על עדותה של כותבת המכתב, גב' סוסלוב. היות והשיחה שהתקיימה בין השתיים לא תועדה באמצעי חיצוני ומתבססת על זכרונה של כל אחת מהן, לא ניתן לומר שתכנה הוכח. לא ניתן לומר גם כי הופרך. מנגד אינני מחייבת את הנתבע להוכיח אמת בפרסום מהסיבה שלא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן מפני טענות קונקרטיות, לא לפני פרסום המכתב – שכן התובעת החליטה שלא להשיב לו, ולא במהלך משפט זה, בהעדר פירוט כאמור.
חמישית – הגנת תום הלב: במקביל, אני מוצאת כי לזכותו של הנתבע עומדת הגנת תום הלב. הנתבע הוכיח כי נקט אמצעים סבירים, עובר לפרסום, כדי לבדוק אם הדברים האמורים במכתב מבוססים. הנתבע פנה לתובעת טרם הפרסום, ביום 13.6.2021, כדי לקבל את תגובתה, והמתין כחודש טרם פרסם לאחר מכן את המאמר, ביום 8.7.2021. הנתבעת אישרה בחקירתה שעשה זאת והוסיפה שהנתבע ציין במפורש כי יפרסם את התגובה שלה בעיתון. התובעת גם אישרה שהבחינה (מקריאת המכתב) שמדובר במקרה של גב' סוסלוב. התובעת הוסיפה, כי לא ראתה לנכון להגיב ולענות על סכסוכים כאלה במייל מאחר שזה מעשה שמוריד מהמוניטין שלה ושאין שום חוק שמחייב אותה לעשות כן.
כאמור בדברי הנתבע – לו היתה התובעת מגיבה, היתה התגובה מתפרסמת בעילום שם ועל כן לא ברורה טענתה כי מתן תגובה היה פוגע לה במוניטין. נוכח כך שהתובעת הבינה מי הכותבת ומה המקרה המדובר ובפיה טענות לגבי אותן אמירות (לגבי העלויות והתועלת הכרוכה בביקור רופא מומחה; על מה ניתן לבצע החזר כספי, וכן לגבי המקרה של אותה לקוחה ספציפית), ומשניתנה לה האפשרות להגיב לטענותיה של הכותבת והובאה לידיעתה העובדה שהנתבע מתכוון לפרסם את המאמר, אני סבורה כי היה עליה למסור תגובה או לכל הפחות לטעון בפני הנתבע כי מדובר בשקרים. יתכן שהיה נמנע מפרסומו והשערה זו מתחזקת נוכח העובדה שלאחר שהתובעת פנתה לנתבע הוא פעל בזריזות להסיר את הפרסום מהגיליון האלקטרוני, כעבור 6 ימים בלבד מיום פרסומו.
שישית – זהות הנפגעת: בנוסף, אני מוצאת כי לא ניתן ללמוד מתוך הכתבה על זהות הנפגעת.
על פי סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
על התובעת היה להוכיח שמי שקרא את המכתב היה מבין שמדובר בה.
כאמור בסעיף, דרישת הזיהוי תתמלא במקרים בהם ניתן לזהות את טוען הפגיעה באופן משתמע מהפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של נסיבות חיצוניות והפרסום.
ראו בעניין זה ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ"ד סה(1) 567 –
"..דרישת הזיהוי מהווה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי - אין פגיעה בשם הטוב של הפרט. ... דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות".
עיון בפרסום מעלה כי אין בו פרטים מזהים העלולים לקשור בין הפרסום לבין התובעת. התובעת טענה כי ניתן ללמוד על זהותה מנסיבות חיצוניות – למשל מכך שהמרפאה שבבעלותה היא היחידה בעיר אילת שמשלבת רפואה ואופטומטריה. כאמור, המדד לבחינה הוא אובייקטיבי, איני סבורה כי הקורא הסביר מודע לעובדה זו, אם היא נכונה, ואילו מי שיכול להיות מודע לה הוא רק מי מבין הקוראים, דוברי הרוסית, שחיפש שירותי רפואה (להבדיל מרכישת משקפיים גרידא) בחנויות האופטיקה בעיר אילת. הנתבע טען כי הוא מכיר באופן אישי עוד 2 מרפאות, באחת מהן ביקר בעצמו - "ליד ביטוח לאומי" ו-"מכבי" (פרוטוקול הדיון, עמ' 16, שורה 6). עם זאת, ישנה נסיבה חיצונית שיכלה להעיד על זהות התובעת, והיא העובדה שכתוב במכתב "מרפאה חדשה". סביר להניח כי לא נפתחו מרפאות נוספות, מסוג ייחודי זה של התובעת, בעיר אילת דוקא באותה תקופה. מנגד, לא ברור מה התקופה שחלפה בין הביקור במרפאה לבין פרסום המאמר, אולם מתוך עדותו של מר רבינוביץ' עולה כי התובעת פרסמה אצלו את המרפאה החל מינואר 2021 ואילו המאמר פורסם ביום 8.7.2021 כך שלכל הפחות חלפה חצי שנה מאז פתיחת המרפאה, על כן על אף קיומה של נסיבה חיצונית זו מרחיק הזמן שחלף את האפשרות שניתן יהיה לקשור בין מרפאת התובעת ובין מושא המכתב. בשים לב לכך, ובצירוף העובדה שהמאמר פורסם בעיתון בו התובעת לא פרסמה את המרפאה שבבעלותה, האפשרות לזהותה פוחתת עוד יותר.
התובעת ביקשה להוכיח כי הקורא הסביר זיהה אותה כמושא הפרסום, באמצעות עדותם של מר מיכאל רבינוביץ' וד"ר אלכסנדר צירניצקי.
מר רבינוביץ' העיד שהרגיש שלמרות שלא כתוב על מי מדובר, ניתן לדעת על מי מדובר כי לפי דעתו נפתחה באותו פרק זמן רק מרפאה אחת המשלבת אופטומטריה ורפואה. במועד פרסום המאמר היה מר רבינוביץ' אחראי על פרסום מרפאתה של התובעת בעיתון שבבעלותו במשך כחצי שנה. הוא התבסס על תחושותיו הסובייקטיביות, שאינן, בנסיבות המתוארות, משקפות את תחושותיו של הקורא הסביר בעיתון המתחרה של הנתבע, בשל עניינו האישי במרפאת התובעת.
עדותו של ד"ר צירניצקי הייתה רצופה באי התאמות מהותיות לעומת האמור בתצהירו. ד"ר צירניצקי העיד כי אינו לקוח של התובעת במרפאה אלא היה לקוח שלה במסגרת עבודתה כאופטומטריסטית באופטיקנה. זאת בניגוד לסעיף 1 לתצהירו, שם ציין כי הינו לקוח מרוצה של התובעת מאופטיקנה וממרפאתה, וכן בניגוד לאמור בסעיף 5 לתצהירו, שם ציין כי: "כלקוח של המרפאה התרשמותי הינה שונה לגמרי ובמהלך השנים כשנזקקתי לשירותי המרפאה קיבלתי שירות מעולה ולכן האמור במאמר לא מתיישב עם היכרותי את המרפאה" (ההדגשות שלי – ל.א.).
כשנשאל - איך ידע שמדובר בתובעת, השיב, כי בכל חומר פרסום שהיא עשתה יש טיפולים רפואיים שרק היא נתנה באילת. אולם מתצהירו של העד עולה כי התקשר לתובעת כדי לשאול אם מדובר במרפאה שלה והיא ענתה לו שאין מרפאה נוספת ושככל הנראה המאמר מכוון למרפאתה כך שלא מדובר בקישור ודאי.
אותו עד מכיר את התובעת שנים רבות כלקוח (אמנם לא במרפאה), בשונה מהקורא הסביר, ואפילו הוא לא ידע בוודאות שמדובר במרפאתה של התובעת והתקשר לברר זאת. מקל וחומר ניתן לקבוע שהקורא הסביר, שהיכרותו עם התובעת, בסיסית יותר עד לא קיימת, לא היה יודע בודאות למי מכוון המכתב. בהקשר זה אציין שעיון (על פי מבחן הקורא הסביר) במסקנותיו של ד"ר צירניצקי - כי היה מופתע מהביקורת שהפנתה הכותבת כלפי הרופא במכתב – מעלה כי הדברים שפורסמו אינם מהווים לשון הרע כלפי התובעת בעיני הקורא הסביר, ועל כך ארחיב בהמשך. אציין, כי גם אמירה זו, עומדת בניגוד לאמור בתצהיר, שם ציין כי היה מופתע מהאמור במאמר מפני שקיבל במרפאה שירות מעולה - כמי שטוען שהסיק מהמכתב שבמרפאה השירות לא מעולה.
שביעית – הכפשת התובעת: משנקבע הנ"ל, אני רואה לנכון להוסיף כי מסופקני אם הביטויים של הכותבת הינם מבזים או פוגעניים. אני מוצאת כי הדברים שפורסמו במכתב במצורף לכותרת (זהירות – פרסומת!) שאין כל כך קשר בינה לבין תכנו יכולים, בה במידה שהתובעת מפרשת אותם כאזהרה מפנייה לעסקה, להתפרש כאזהרה לציבור - לא להסיק מסקנות מפרסומת. המבחן שאימצה הפסיקה הוא מבחן אובייקטיבי, לפיו בית המשפט יקבע: "מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, 337 (1989)), ולא תחושותיה של התובעת.
מסקנתי מתחזקת מהנסיבות הבאות: הכותבת לא ציינה את פרטיה של המרפאה, של התובעת או של הרופא המומחה, בשונה ממה שהיה עושה מי שמבקש להכפיש או להזהיר מפני מרפאה מסוימת; לא נרשמו דברים בגנות הרופא בקשר למקצועיותו או הגינותו ואף באופן כללי; לגבי התובעת, רשמה הכותבת, כי כשהגיעה לדבר איתה זכתה לקבלת פנים יפה והסבר ארוך לגבי האנטומיה של העין. בכותרת נרשם "זהירות - פרסומת". לא נרשם, למשל, "זהירות - רמאות", או "זהירות - יקרנים".
מעדותה של בלה, כותבת המכתב, עולה חוסר הבנה לגבי התמורה מביקור אצל רופא מומחה או פער בין הציפיה שלה, לטיב התמורה שאמורה להתקבל כנגד הסכום ששילמה, ובין התמורה שקבלה בפועל. בתגובה לשאלה ממה על הקוראים להיזהר, בחקירתה הנגדית, השיבה: "אני סובלת מיובש בעין ולא קיבלתי טיפול, על מה שילמתי אלף שקל?" (פרוטוקול הדיון, עמ' 17, שורה 3). בלה הרחיבה כי היא רצתה לספר על המקרה בעיקר לאוכלוסייה של הרוסים המבוגרים כי בשבילה הסכום ששילמה זה המון כסף והיא לא קיבלה את מה שרצתה וחתרה להזהירם לא לשלם כסף סתם. כשנשאלה מדוע צריך להחזיר לה את הכסף לאחר שקיבלה חוות דעת מהרופא, גם אם היא לא מוצאת חן בעיניה, השיבה כי היא אף פעם לא הייתה אצל רופא פרטי שאמור לקבל כסף, אחרת לא הייתה פונה (פרוטוקול הדיון עמ' 17, שורה 3). אין קשר בין אמירה זו ובין התובעת.
מתוך הכתבה, שהינה, כמעט בשלמותה – מכתבה של הכותבת, עולה כי התקשרה עם המרפאה לאחר שראתה פרסומת על רופא עיניים המתמחה ביובש בעיניים, באמצעות קרן כלשהי, באילת. בפסקה השנייה למכתב תיארה הכותבת כי הוסבר לה שעלות הביקור, בסך 1,000 ש"ח, מושפעת מאורך המפגש שהינו - 45 דק'. ביחס לעלות, רשמה הכותבת כי: "נו מה עלי לעשות? האם העין שלי לא שווה את המחיר? אבל סוף סוף אפטר מהשימוש היום-יומי במשחה מיוחדת ללחות העיניים שלוש או ארבע פעמים ביום".
הכותבת מציינת כי לאחר הבדיקה אבחן הרופא את הטיפולים שיהיו יעילים עבורה – משקפי לילה או כריתת עפעף (בדיון הוסיפה שהוצע לה גם לגזור את הריסים). משסירבה לאפשרויות שהוצעו לה, אמר לה הרופא שאין לו יותר מה להציע לה מעבר לכך. הכותבת ציינה כי היא התביישה לשאול מיוזמתה על הקרן שבפרסומת.
הקורא הסביר שהיה קורא את מכתב התובעת היה מבין שביקור אצל רופא מומחה אינו מבטיח מזור ופתרון לבעיות רפואיות והתשלום הינו עבור הביקור בלבד. מדברי הכותבת עולה, כי היא הייתה מאוכזבת מכך שבעייתה הרפואית לא באה על פתרונה ולעומת זאת נאלצה לשלם סך של 1,000 ש"ח. זמן השהות במהלך הביקור, גם אם ארך 14 דקות ולא 45 דקות, הינו שולי לעומת הציפייה שהייתה לכותבת להיפטר מהשימוש היום יומי במשחה והיא אמרה כי - העין שלה שווה את המחיר הזה.
בנוסף, מעדותו של ד"ר צירניצקי, מטעם התובעת, עולה, כי גם להבנתו הביקורת מתוך המאמר הייתה כלפי הרופא שטיפל בכותבת. כשנשאל בחקירתו הנגדית מדוע היה מופתע מקריאת הכתבה, השיב: "כי קשה לתת ציון לד"ר אחרי פגישה אחת, שהד"ר טוב או לא טוב, יקר יותר מידי, זול יותר מידי" (פרוטוקול הדיון, עמ' 11, שורות 34-35).
לא מצאתי ממש בטענת התובעת כי לנתבע הייתה כוונה לפגוע בה מאחר שפרסמה את מרפאתה בעיתון המתחרה. הנתבע גילה לראשונה, בדיון קדם המשפט מיום 14.9.2022, כי פנה בכלל אל התובעת עם הצעה לפרסם בעיתונו, והוא גילה זאת רק כי התובעת פנתה אל מר אדוארד, שהתלווה אליו, כמי שפנה אליה בהצעה לפרסום. הנתבע הסביר באותו מעמד כי אדוארד הוא פרילנסר שמקבל עמלה, והסביר שלא נתן לאדוארד הוראה להתקשר אל התובעת. הסברה כי בעל עיתון ירצה לפגוע בעסקים שמפרסמים בעיתון אחר לא מתיישבת עם ההיגיון - הלא יש עסקים שמפרסמים במספר עיתונים, הדבר רק מגביר את החשיפה. וגם אם מדובר בעיתון מאותו סוג, ובהנחה שקהל היעד רוכש עיתון אחד מאותו סוג, התובעת לא טענה כי הנתבע הכפיש עסקים אחרים שלא מפרסמים אצלו.
שמינית - למעלה מהצורך אציין כי התובעת לא הצביעה על נזק שנגרם לה כתוצאה מהכתבה – אמנם מדובר בתביעה שאין צורך להוכיח בה את שיעור הנזק אולם ניתן היה לצפות כי התובעת תצביע על נזקים שנגרמו לה ולו מבלי לכמת אותם. במקום זאת צרפה דווקא תגובות חיוביות לגבי עסקה, המראות כי לקוחות ממשיכים לפקוד את עסקה גם לאחר אותה כתבה.
מכל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה במלואה.
הנתבע מסר במהלך הדיון: "אני מפרסם כמעט כל מכתב שמגיע, בתנאי שזה עובר את החוק של מדינת ישראל. כי אצלי יש עוד 4 מכתבים נגד ריטה, אבל אני אמרתי להם לא, לא פרסמתי אותם עד שיגמר כל הנושא של בית המשפט, בינתיים אמרתי להם שאי אפשר, וברגע שייגמר אז לפי מה שיהיה מותר יכול להיות שאפרסם בהמשך, כבר יש לי עוד כמה מכתבים נגדה" (פרוטוקול הדיון, עמ' 14, שורות 13-16). לבית המשפט אין סמכות לדון במעשה עתידי של הנתבע ועל כן לא תובא התייחסותי לאמירה זו במסגרת פסק דין זה ודי לחכימה ברמיזה.
סוף דבר
יוזכר כי נפסקו הוצאות לטובת התובעת בסך 500 ש"ח בהחלטה מיום 5.12.2022.
התובעת תשלם לנתבע, באמצעות בא כוחו, את הוצאות המשפט 664 ₪ (תשלום כפול של 247 ₪ לנוטריון מטעמו ותשלום מחצית התרגום בסך 170 ₪), ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ש"ח – תוך 30 יום מהיום. מסכום זה יקוזזו אותם 500 ₪.
ניתן היום, כ"ג אדר א' תשפ"ד, 03 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
11 מתוך 12