הליך: 15253-12-19
שם התיק: ת"א 15253-12-19 עתאמנה נ' יחיא
בית המשפט: בית משפט השלום בחיפה
הרכב: אביגיל זכריה, סגנית הנשיאה, קלמפנר - נבון (להלן - המותב הקודם).
תאריך פסק הדין: 2023-04-21
תובעים: חסן עתאמנה | נתבעים: זוהיר יחיא
ייצוג חסן עתאמנה: עו״ד אדלר
ייצוג זוהיר יחיא: עו״ד ג'בארין
בית משפט השלום בחיפה
ת"א 15253-12-19 עתאמנה נ' יחיא
לפני
כב' השופטת אביגיל זכריה, סגנית הנשיאה
התובע
חסן עתאמנה
ע"י ב"כ עו"ד אדלר
נגד
הנתבע
זוהיר יחיא
ע"י ב"כ עו"ד ג'בארין
פסק דין חלקי
מבוא והצדדים להליך
1. בפניי תביעה שעילתה לשון הרע, שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק) במסגרתה עותר התובע לפיצוי בסך 500,000 ₪.
פסק דין חלקי זה מתייחס לסוגיית האחריות בלבד ואינו מתייחס לעניין הנזק.
התביעה מתייחסת לפרסום בו ייחס הנתבע לתובע - שהיה במועד הפרסום ראש מועצה כפר קרע והתמודד על כהונה נוספת - פעולות דוגמת הבטחת מינויים למקורבים בתמורה לתמיכה בו או החלפת בעלי תפקידים לטובת מקורבים ותומכים.
הנתבע היה אחד המתמודדים הנוספים על תפקיד ראש המועצה והפרסום הנטען נעשה במסגרת קמפיין הבחירות שלו.
הפרסום ותמצית טענות הצדדים
2. הפרסום נשוא התביעה, המפורט בסעיף 18 לכתב התביעה, בוצע במסגרת עצרת תמיכה שערך הנתבע, הוקלט במהלכה והופץ לאחר מכן במסגרת קמפיין הבחירות של הנתבע. נטען כי מדובר בפרסום מכפיש, שנעשה בזדון ובאופן חסר כל בסיס ואחיזה בעובדות.
התובע טוען כי עקב הפרסום הנטען, העולה כדי לשון הרע בשים לב לדופי שהוא מטיל בהתנהלותו כאיש ציבור המתמודד על כהונה נוספת, פגע בשמו הטוב, ומאחר שבוצע סמוך לבחירות לראשות המועצה המקומית כפר קרע בשנת 2018, הוא לא נבחר לקדנציה נוספת ונגרמו לו נזקים שכומתו על ידו ב - 500,000 ₪.
הנתבע טען בכתב ההגנה אינו כופר בעצם הפרסום הנטען, למעט שתי השורות האחרונות המופיעות בנוסח שבכתב התביעה.
לעניין נוסח הפרסום פירט הנתבע בסעיף 14 לכתב ההגנה את הציטוט המדויק וטען כי הדברים אינם בגדר לשון הרע בשים לב לתפקיד הציבורי של התובע במועד פרסומם, היותו מתמודד לכהונה נוספת שיש חשיבות להביא את פועלו והתנהלותו בפני הציבור מתוקף האינטרס הציבורי הגלום בפרסום.
בסעיף 24 לכתב ההגנה ציין את שמו של מר אחמד זחאלקה כמי שמסר לו את הנתונים בדבר ההצעה למינוי מקורבת כנגד הסרת מועמדות, וטען להגנות שונות העומדות לו מכוח החוק לרבות הגנת תום הלב, טענת "אמת בפרסום" וטענות לעניין ציבורי לפי סעיפים 15 (2) + 15 (4) לחוק.
עוד נטען כי מדובר בתביעת השתקה המיועדת למנוע חקירה בנושאים שונים שפורטו על ידי הנתבע בכתב הגנתו והקשורים בהתנהלות התובע במועד כהונתו לרבות לעניין מינוי מועמדים ללא מכרז ופעולות שונות נוספות שבוצעו על ידי התובע במהלך כהונתו כראש המועצה, שלשיטת הנתבע אינן חוקיות.
הרקע למתן פסק דין חלקי ותיאור ההליכים בשלב זה
3. התיק שבנדון הועבר לטיפולי ביום 15.2.21 לאחר שקודם לכן היה בטיפולה של כב' השופטת קלמפנר - נבון (להלן - המותב הקודם).
התיק נקבע להגשת תצהירים ושמיעת ראיות על ידי המותב הקודם בשאלת האחריות והנזק.
מטעם התובע הגישו תצהירים והעידו: התובע בעצמו; מר אחמד זחאלקה.
מטעם הנתבע הגיש תצהיר והעיד: הנתבע בעצמו.
זה המקום לציין שהמותב הקודם נדרש לשורה ארוכה של בקשות בעניינים דיוניים.
התיק האלקטרוני מדבר בעד עצמו והדברים פורטו גם בהחלטה קודמת שניתנה על ידי. משכך, אין צורך לחזור על כל השתלשלות האירועים במסגרת זו אלא אזכיר בקצרה את ערכאת הערעור על החלטת המותב הקודם בדבר פיצול הדיון, בגינה ניתן עתה פסק דין חלקי בלבד.
כאמור בהחלטה קודמת, על מספר החלטות דיוניות שניתנו על ידי המותב הקודם, לרבות דחיית עתירת התובע לפיצול הדיון בשאלת האחריות והנזק, הגיש התובע בר"ע לבית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 47165-01-21) אשר נדונה לגופה וניתן בה פסק דין ביום 6.5.21 (להלן - פסק הדין של בית המשפט המחוזי).
בסוגיית פיצול הדיון בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור התובע על החלטת המותב הקודם והורה על פיצול הדיון בין האחריות והנזק וזאת על פי הוראות החוק, תוך שהוא שם דגש על חשיבות העניין בנסיבות המקרה דנן ונותן הוראות אופרטיביות לעניין סוג הראיות שיישמעו בדיון ההוכחות בעניין החבות.
עם קבלת פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונוכח ההתאמות הנגזרות מכך לניהול ההליך, ולאחר העברת התיק לטיפולי, ניתנה על ידי החלטה ביום 6.5.21 לעניין סוגיית הראיות שיישמעו בשלב הראשון של ההליך ובה נקבע, בין היתר, כי:
"התיק שבנדון הועבר לטיפולי עם תחילת כהונתי בבית משפט זה לאחר שהיה בטיפולו של מותב קודם.
היום ניתן פסק דינה של כב' השופטת בר זיו בבקשת רשות ערעור שהוגשה על ארבע החלטות של המותב הקודם שדן בתיק (כב' השופטת קלמפנר – נבון) ולפיו הבר"ע ביחס לשלוש מההחלטות נדחתה ואילו ביחס לסוגיה שעניינה פיצול הדיון בין האחריות והנזק – התקבלה.
בהתאם להחלטת כב' בית המשפט המחוזי דיון ההוכחות הקבוע ליום 13.7.21 יהיה בשאלת האחריות (דהיינו לעצם הבחינה האם הפרסום עולה כדי לשון הרע, אם לאו) בלבד. הצדדים ייערכו בהתאם".
עוד הפניתי באותה החלטה לכך שכב' בית המשפט המחוזי קבע בסעיף 10 לפסק דינו כי:
"דין הערעור להתקבל, ככל שעסקינן בבקשה לפצל את הדיון. גם ב"כ המשיב השאיר ענין זה לשיקול דעת ביהמ"ש, וברי כי התיקון נדרש לאור הוראות סעיף 22 לחוק וכפי שנקבע בענין זה ברע"א 1379/14 אריה רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני), המפרק הזמני רו"ח חן ברדיצ'ב (25.8.2014) :
"ככלל, ראוי שפיצול דיון בין שלב החבות ובין שלב הנזק ראוי שייעשה רק במקרים חריגים. את עמדתי בנדון פירטתי בהרחבה בפסקאות 11-10 של ההחלטה ברע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית, קופת חולים "כללית" נ' פלוני [פורסם בנבו] (10.10.2012), ואסתפק בהפניה להחלטה הנ"ל. אלא שדווקא בתובענות שעל פי החוק (חוק לשון הרע – הוספה שלי) נהוג לפצל את המשפט לשלבים, לשלב האחריות ושלב קביעת הנזק. נוהג זה, שלמעשה הפך להלכה פסוקה, נובע בעיקרו מהוראות סעיף 22 לחוק, כפי שעמד על כך בית משפט זה ברע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום פ"ד מה(4) 388, 392 (1994), כדלהלן:
"על פי האמור בסעיף 22(2), אין להביא במשפט אזרחי בשל לשון הרע ראיות או לחקור בדבר שמו הרע של התובע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, ככל שאלה אינם נוגעים במישרין ללשון הרע, אלא אם הוחלט קודם שהנתבע חייב בפיצויים ובית המשפט התיר את הבאת הראיות או החקירה לצורך החלטה בדבר שיעורם. הפועל היוצא מסעיף זה הוא, שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות ורק בשלב שני, אם נקבעת חבות, נידונה שאלת גובה הפיצויים (...)".
דווקא בתובענה זו, פיצול הדיון מקבל משנה תוקף ושגה בימ"ש קמא בקביעתו בעניין זה".
משכך, ובהתאם להוראת כב' בית המשפט המחוזי נשמעו בפניי הראיות בשאלת החבות בלבד וזאת לאחר החלטות ביניים נוספות שניתנו על ידי בעניין זימון עדים.
לאחר שמיעת הראיות בשאלת האחריות, הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין בשאלת האחריות.
עקב נסיבות רפואיות אישיות התעכב מתן פסק הדין החלקי ועל כך התנצלותי לצדדים ולב"כ.
תמצית ההכרעה
5. לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, בתצהירים מטעם הצדדים, שמיעת העדים מטעם הצדדים ועיון בסיכומי הצדדים - אני קובעת כי הפרסום הנטען (גם לאחר השמטת שתי השורות האחרונות מהפסקה המצוטטת בסעיף 18 לכתב התביעה) מהווה לשון הרע וכי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי עומדת לו איזו מבין ההגנות להן טען בכתב ההגנה.
משכך, התביעה במישור האחריות - מתקבלת.
להלן הנימוקים.
מספר הערות מקדמיות:
בפתח הדיון נרשמה התנגדות הצדדים לכל שינוי חזית, הרחבת חזית, עדות סברה, שמועה וכיו"ב. משכך, אין בכוונתי להתייחס לשום טענה המהווה הרחבה או שינוי חזית, המגלמת עדות מפי השמועה, עדות סברה וכיו"ב וזאת אף מבלי להידרש באופן פרטני לכל טענה וטענה לרבות טענה משפטית שיש לה רובד עובדתי שלא נטען בכתב טענות או שהטענה העובדתית לגביו הייתה שונה בכתב הטענות לעומת הסיכומים. למותר לציין כי כל טענות הצדדים לעניין סוגיית האחריות נבחנו ונשקלו;
פסק הדין מתייחס כאמור לסוגיית האחריות בלבד ועל כן אין בכוונתי להידרש בשלב זה לשום היבט קונקרטי של נזק, לצד זה או אחר. סוגיית הנזק תיבחן בהמשך ההליך על פי הוראת בית המשפט המחוזי ועל כן גם אי ההתייחסות להיבט זה אינה מהווה השמטה כלשהיא בפסק הדין;
בסיכומי נטען כי רכיבים שונים "הוכחו" במסגרת ההליך (לדוגמא סעיף 22 לסיכומים). עם כל הכבוד הראוי לעמדת ב"כ הנתבע, לא מצאתי בסיס לטענות בדבר הוכחת רכיבים כאלה ואחרים על ידי הנתבע וההתייחסות לראיות הנתבע תובא בפרק המתאים לכך. על פי התקנות והפסיקה, בית המשפט אינו נדרש להתייחס לכל טענה וטענה וניתן להידרש לעיקרי הדברים. גם אם לא מצאתי להידרש לכל סעיף וסעיף בסיכומי הצדדים בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי הרי שאין בכך כדי לגרוע מכלליות הקביעה באשר לאי עמידת הנתבע בנטל הבאת הראיה (המוטל על כל בעל דין) ביחס להוכחת טענותיו ואי עמידתו בנטל ההוכחה (המורכב מנטל הבאת הראיה ונטל השכנוע) לעניין תחולת ההגנות.
חוק איסור לשון הרע - המסגרת הנורמטיבית
6. כפי שקבעתי בשורה ארוכה של פסקי דין בתחום זה, לרבות פסק הדין שניתן על ידי לאחרונה בת.א. (חיפה) 14967-06-19 אבישר נ' שלו (פסק דין מיום 21.12.22, להלן - פסק דין אבישר), החוק יוצר איזון סטטוטורי בין הזכות לשמו הטוב של האדם לבין חופש הביטוי והדברים נקבעו בפסיקה פעמים רבות. בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 62261-01-17 ישראל בן עזרא נ' עיריית עכו (פורסם בנבו, 03.07.17) קבע כי:
"חוק איסור לשון הרע יוצר איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל העלולים להיות לעיתים מנוגדים: הזכות לשם טוב מן הצד האחד והזכות לחופש הביטוי מן הצד האחר (ראו לדוגמא: ע"א 751/10 פלוני נ' דיין – אורבך (8.2.2012); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (14.08.2008)). בית המשפט קבע לא אחת כי הן הזכות לחופש הביטוי והן הזכות לשם טוב נגזרות- בשיטתנו- מן ההגנה על אותה זכות יסוד, היא כבוד האדם (ראו: רע"א 10520/03בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) ; ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91). נאמר כי הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, ומבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.2006)). בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 ציין בית המשפט (בעמ' 856) כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, והם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". מצדו השני של המתרס ניצבת הזכות לחופש הביטוי שאין צורך להכביר מלים לגבי מעמדה וחשיבותה בשיטתנו המשפטית".
הוראותיו של החוק מבטאות את נקודת האיזון בין שתי הזכויות, של חופש הביטוי ושל הזכות לשם טוב, כאשר זכויות אלה מתנגשות ביניהן. עוולה של לשון הרע מתגבשת בהתקיים שני יסודות עובדתיים מצטברים: יסוד "הפרסום" ויסוד "לשון הרע".
סעיף 1 לחוק מגדיר מה אותה "לשון הרע" שפרסומה עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג
מצידם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,
במשלח ידו או במקצועו ...".
סעיף 2 לחוק מגדיר מהו אותו "פרסום" המהווה חלק מיסודות העילה:
"פרסום מהו-
(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה,
צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע,
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
בפסק דין אבישר ציינתי עוד שמאז חקיקת החוק, בשנת 1965, חלו תמורות נרחבות באופן שבו מתנהל השיח הציבורי וביכולתם של פרטים לממש את זכותם לחופש הביטוי והפניתי לעמדתו של כב' השופט (בדימוס) ריבלין בע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג (3) 664 (2010) (להלן - הלכת מור) :
"האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש - המרחב הווירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות - מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי."
יחד עם זאת, האיזון בין חופש הביטוי, גם בעידן העכשווי, לבין הזכות לשם טוב נותר בעינו, כפי שנפסק על ידי כב' השופט עמית ברע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו (פורסם בנבו, 15.04.2018):
"רוצה לומר כי מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל."
מכאן עולה כי חוק איסור לשון הרע חל על פרסומים במגוון אמצעי המדיה השונים, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני, והכל בראי החקיקה והפסיקה הקיימות והמתעדכנות.
זה המקום לציין כי הנתבע במקרה שבפניי כלל אינו מכחיש את עצם אמירת הדברים והפרסום אם במהלך העצרת בה הדברים הוקלטו ואם במסגרת הפצתה המאוחרת, ועל כן אין צורך להתעכב על משוכה ראשונה זו מעבר לאמור לעיל. יש לבחון האם מדובר בפרסום העולה כדי לשון הרע, ואם כן - האם עומדות לנתבע הגנות כלשהן.
כפי שפירטתי גם בפסק דין אבישר ובפסיקות שונות בעבר הרי שעל מנת לבחון האם פרסום כלשהוא עונה על הגדרת "לשון הרע" נדרש בית המשפט למבחן בן ארבעה שלבים:
בחינת התיבה/הביטוי המהווים לשון הרע על פי הטענה על פי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר בנסיבות העניין ועל פי לשון הפרסום;
האם ניתן לקבוע שמדובר בביטוי שהחוק התכוון להטיל חבות בגינו מתוך ראיית תכלית החוק והאיזונים בינו ובין אינטרסים אחרים;
בהנחה ששני התנאים הראשונים מתקיימים הרי שבשלב השלישי ייבחן קיומן של ההגנות הקבועות בחוק;
סוגיית הפיצויים/הנזק – שכאמור במקרה זה תיבחן רק בהמשך ההליך נוכח פיצול הדיון.
בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, בעמ' 568 נקבע:
" ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת...בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו- 2 לחוק. בשלב השלישי , בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13- 15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים".
במסגרת השלב הראשון ביחס לפרשנות הפרסום, החילה הפסיקה מבחן אובייקטיבי וקבעה כי:
"אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים". (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337; ע"א 7380/06 דרור חוטר-ישי נ' מרדכי גילת, פסקה 49 (פורסם 2.3.11).
כמו כן, וכפי שפסקתי בעבר, שיקול נוסף שיש לבחון הוא זהותו של הנפגע מאותו פרסום. כך מאחר והפסיקה מייחסת חשיבות לעובדת היותו של התובע משום דמות ציבורית או אדם פרטי:
"שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי" (ר' ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, ס(4)13, בסעיף 16).
בהקשר זה נפסק כי, באיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין השם הטוב, כאשר מדובר בדברי ביקורת על איש ציבור, הנטייה היא להעניק משקל מוגבר לחופש הביטוי לעומת שמו הטוב של איש הציבור:
"גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות, או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, פסקה 25).
ועוד נקבע בהקשר זה:
" לגבי תביעות לשון הרע שעניינן אנשי ציבור, מן הנכון שאלו יהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר האדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפרסום ברבים, בכתב או בעל פה, של דבריהם" (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 355).
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בפרסום שנעשה בתקופת בחירות. במקרה כזה נקבע, כי המשקל של הזכות לחופש הביטוי מתחזק עוד יותר:
"כאשר מדובר בהתבטאויות המהוות חלק ממערכת בחירות, כאשר מטבע הדברים, המתמודדים לתפקיד הנהגה של ארגון ציבורי, נוהגים לעתים להטיח דברי ביקורת חריפים זה בזה, ובעיקר, בחברי ההנהגה הקיימת שהם שואפים להחליפה. האדם הסביר אינו נוטה לייחס משקל רב להאשמות המועלות במסגרת מערכת בחירות, מתוך הנחה כי מדובר בחלק בלתי נפרד ממערכה פוליטית בין מתמודדים על ההנהגה. על כן, לא כל פרסום שעלול להיחשב כלשון הרע בימי שיגרה, ייחשב ככזה בזמן ניהולה של מערכת בחירות סוערת" (ת"א (ת"א) 64122/06 אנשל אשכנזי נ' יואב שמחי, בפסק' 7 (פורסם בנבו, 6.1.09)).
ויחד עם זאת חשוב להדגיש:
נפסק ונקבע כי "גם לפוליטיקה יש גבולות" וכי "שמו הטוב, וכבודו של אדם המתמודד בבחירות אינם הופכים הפקר ומרמס רגל לכל אדם המתנגד לו פוליטית" (אורי שנהר דיני לשון הרע, בעמ' 75 (נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997). בפסק דין אבישר הפניתי לכך שגם איש ציבור חרד לשמו הטוב, שהוא נכס יקר, ופגיעה בו עלולה להסב לו נזק רב (ת"א (עכו) 60766-01-15 ישראל בן עזרא נ' עירית עכו, בפסק' 29 (פורסם בנבו, 16.12.16)).
עוד יצוין כי כבר נקבע שפרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית ייחשב דרך כלל ללשון הרע (ראו לעניין זה: ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389; ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 144).
בעניין אבישר מצאתי לקבוע כי ייחוס עבירה של שוחד בחירות למועמד במהלך תקופת בחירות, אשר אין לה כל בסיס עובדתי, עולה כדי לשון הרע, ומעצם היותה חסרת בסיס אף אינה יכולה ליהנות מאיזו מבין ההגנות הנטענות:
"לעניין עצם האמירות הכלולות בפרסום (במנותק בשלב זה מאמיתות התוכן) והאם יש בהן כדי להוות לשון הרע:
כאמור לעיל, חופש הביטוי פורש כנפיים מגינות רחבות יחסית במיוחד כאשר מדובר באישי ציבור ובמיוחד בתקופת בחירות – הדברים נקבעו בשורה של פסק דין שהובאו על ידי לעיל. ואולם, גם בכל אותם פסקי דין נמתח גבול בין מה שיכול לחסות תחת חופש הביטוי והגנותיו ובין "לשון הרע" פר אקסלנס, באופן שגם שמו הטוב של איש ציבור בתקופת בחירות אינו יכול להיות מרמס.
בחינת הפוסט והסרטון מעלים כי גם אם יש בחלק מהפרסום דברים כלליים שיכולים לחסות תחת חופש הביטוי דוגמת התיאורים האישיים, הרי שלטעמי לא יכולה להיות מחלוקת כי ייחוס עבירה פלילית של שוחד בחירות - שהיא היא ליבת הפרסום ולכאורה זהו הנתון שהנתבע ביקש להביא לידיעת הציבור - מהווה לשון הרע שיש בה לפגוע ולהזיק".
ובהמשך קבעתי כי:
"בכל הנוגע לעניין הציבורי בפרסום - העניין הציבורי בפרסום הינו תנאי נוסף ולא תנאי העומד בפני עצמו והוא ייבחן במקרים בהם עלה בידי הנתבע להראות כי דבריו היו אמת.
ככל שלא עלה בידי הנתבע לעמוד ברכיב של "אמת דיברתי" הרי שמה לי להידרש לעניין העניין הציבורי ? שאחרת יימצא כי כל אמירה שאינה נכונה או ציון טענה שאינה אמת תזכה להגנת החוק אם הופנתה כלפי איש ציבור או מועמד לתפקיד ציבורי. ברי כי הדבר חותר תחת יסודות החוק.
כפי שצוין לעיל אכן ההלכות דורשות הרחבה מסוימת כאשר מדובר באנשי ציבור ואולם ההרחבה אמורה להתייחס לדברים שנקבע לגביהם כי הם אמת ולא לגבי דברים שלא נקבע לגביהם כי הם דברי אמת והאבחנה ברורה".
עד כאן שרטוט המסגרת המשפטית ועתה ליישומה על נסיבות המקרה שבפניי.
מן הכלל אל הפרט
7. משנקבע כי מתמלא יסוד ה"פרסום" כאמור, השאלה המצריכה הכרעה בענייננו היא האם הפרסום נשוא התביעה מהווה לשון הרע.
לאחר בחינת הפרסום ושמיעת העדויות מטעם הצדדים מצאתי כי בפרסום המייחס לתובע בעודו מתמודד על כהונה נוספת התנהלות הנגועה בשחיתות, לרבות מינוי מקורבים והבטחה למינוי מקורבים, כנגד ויתור של מתמודד אחר על התמודדות וכיו"ב, מהווה משום פרסום החוצה את הרף הנדרש המעביר את הקורא הסביר אל מעבר לסף לשון הרע ואנמק.
8. עדות התובע:
התובע בתצהירו חזר על עיקרי הדברים האמורים בכתב התביעה שפורט לעיל ואין צורך לחזור על הדברים.
כמו כן התייחס בתצהירו לעניין הנזק (בשים לב לכך שהתצהיר הוגש לפני החלטת בית המשפט המחוזי בדבר פיצול הדיון) ולא אדרש לדברים במסגרת זו.
לאחר שמיעת עדותו אציין כי היא ניתנה באופן רהוט, שוטף והותירה רושם מהימן.
התובע לא התחמק מאף שאלה שהוצגה לו והשיב על כל השאלות שהוצגו לו בחקירתו הנגדית על אף האופן המפותל בו נוסחו לעיתים קרובות השאלות, ואף ענה על שאלות שבא כוחו רצה להתנגד להן. התשובות ניתנו באופן מלא ומפורט והדברים תרמו למהימנות עדותו.
היריעה בחקירתו הנגדית הורחבה לטעמי מעבר לנדרש וציינתי זאת בפרוטוקול הדיון ומכל מקום התמשכות החקירה לא פגמה במהימנות העדות.
התובע השיב כאמור באופן מלא, בקיא וענייני.
בחקירתו הנגדית בפניי ולאחר שמיעת ההקלטה האמורה אישר התובע כי שתי השורות האחרונות שצוטטו על ידו בסעיף 12 לתצהיר ובסעיף 18 לכתב התביעה לא קיימות בהקלטה המקורית, וגם היבט זה דווקא תרם למהימנות עדותו, גם אם פגם במסכת הפרסום הנטענת על ידו.
ממילא לא עלה בידי הנתבע לסתור איזו מבין הטענות שהוצגו על ידי התובע ו/או לבסס את טענותיו שלו באמצעות עדותו של התובע.
לאחר שמיעת עדותו אקבע כי נתתי אמון בעדותו של התובע ובשים לב להיעדר מחלוקת בעניין עצם הפרסום אלא משמעותו בלבד, די באמור עד כה.
9. עדותו של מר אחמד זחאלקה:
העד כאמור הגיש תצהיר והעיד מטעם התובע.
אזכיר כי שמו צוין בסעיף 24 לכתב ההגנה של הנתבע כגורם שעל פי הטענה מסר לנתבע את הנתון לפיו התובע הבטיח לכאורה למנות את רעייתו של העד לתפקיד ככל שהעד יסיר מועמדותו שלו.
העד בתצהירו פרש את השתלשלות האירועים לשיטתו ולפיה הוא נפגש עם הנתבע בנושא מערכת הבחירות של המועד המדובר פעם אחת בלבד וכי הנתונים הנטענים על ידי הנתבע ככאלה שנמסרו על ידו – לא היו ולא נבראו.
נטען כי לא רק שהוא לא שוחח עם הנתבע בנושאים אלה, אלא שממילא לא הייתה כל פנייה מצד התובע בהקשר זה או דומה, לפני או אחרי אותה פגישה.
העד נחקר בפניי במסגרת שמיעת ראיות התובע ומצאתי לתת בעדותו אמון.
עדותו לא נסתרה ולא הופרכה בחקירתו הנגדית.
מצאתי את מרבית השאלות שהופנו אליו ככאלה שאינן רלבנטיות לסוגיה שבמחלוקת ולא מצאתי רלבנטיות בסוגיה האם העד עצמו היה מועמד מטעם רשימה כזו או אחרת, פעם שהוברר כי הוא לא התמודד על תפקיד ראשות המועצה כנטען ביחס אליו.
כמו כן לא עלה בידי הנתבע לסתור או להפריך עדותו של העד בליבת הדברים דהיינו בכך שהנושאים הנטענים כלל לא נדונו בינו ובין הנתבע.
העד עמד גם בחקירתו הנגדית על דעתו כי הדברים לא היו ולא נבראו וכאמור עדותו הייתה מקובלת עליי.
10. עדות הנתבע:
הנתבע כאמור אישר את עצם הפרסומים על ידו במועד בו נעשו, שאין מחלוקת כי היה סמוך מאוד למועד הבחירות לראשות הרשות המקומית ובהיותו מועמד בעצמו לאותו תפקיד. כמו כן אישר את הנתון כי דבריו צולמו והוקלטו לרבות על ידי אחרים.
משכך אין מחלוקת בנושא הפרסום וניתן להתקדם לבחינת עצם הדברים.
לאחר שמיעת עדותו של הנתבע במהלך חקירתו הנגדית הממושכת, עליי לציין לצערי ובזהירות המתבקשת כי לא נתתי בה שום אמון ואני דוחה אותה מכל וכל.
העדות ניתנה באופן מתחמק, כללי וסתמי ופרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו. הנתבע התקשה להתמודד כמעט עם כל שאלה ושאלה למן תחילת חקירתו הנגדית והתחמק פעם אחר פעם ממתן תשובות ברורות לשאלות עליהן נשאל ובחר להפליג בתשובותיו בנושאים לא רלבנטיים למחלוקת או זניחים לה.
בית המשפט נדרש להעיר לו מספר פעמים במהלך העדות וההתנהלות המתוארת אף מצאה ביטוי בהחלטות מפורשות בפרוטוקול הדיון.
התרשמתי כי העד מדקלם תשובות מוכנות מראש בהיבטים מסוימים עליהם נשאל (ושלהם ככל הנראה ציפה) ומנגד כי הוא מתקשה להשיב על כל שאלה הנוגעת לליבת המחלוקת וגם לליבת הגנתו באשר לתוכן הפרסום ואמיתותו. טענותיו ביחס להתנהלות התובע נותרו כל כולן כטענות בעלמא. לא רק שלא הונח להן בסיס עובדתי באשר לעצם אמיתותן אלא שהנתבע בעצמו כלל לא ידע להסביר את הרקע לדברים או מה המקור לעצם הטענה בדבר אי חוקיות או פגם כלשהוא.
לדוגמא בנושא המכרזים: הנתבע לא רק שלא ידע איזה תפקיד מחייב מכרז ואיזה לא, אלא גם לא ידע כלל השיב באיזה תפקידים מדובר או על איזה תפקידים הוא עצמו דיבר במסגרת הנאום המופיע בהקלטה.
הנתבע השיב בחקירתו הנגדית כי "לדעתו" כל תפקיד מחייב מכרז. עם כל הכבוד לדעתו של הנתבע, הרי שהדברים אינם מעוגנים בבסיס חוקי כלשהו, לא כל שכן ברף הנדרש בהליך מסוג זה, ובפועל מכרסמים בליבת טענות ההגנה עד תום.
ככל שהניסוח האמור בתשובת הנתבע לפיו מדובר ב"דעתו" היה אמור לבסס את הטענה שהועלתה בסיכומים לפיה אין מדובר בלשון הרע אלא בהבעת דעה לגיטימית – הרי שאני דוחה גם פרשנות זו. לא ברור לי מה בין "דעה לגיטימית" ובין אמירה סתמית שאינה מבוססת על דבר וחצי דבר המוצגת כעובדה.
גם הפרשנות המאוחרת שמנסה הנתבע לשוות לטענותיו במסגרת הסיכומים לפיה אפשר וסיכומים מהסוג המתואר בין מועמדים הם לגיטימיים ומקובלים ואפשר שכלל אינם עולים כדי פגם – נראית בעיניי מאולצת ומופרכת.
מעיון בפרסום ושמיעתו עולה בבירור כי הנתבע בנאומו הציג את הדברים ככאלה שהוא מוצא בהם לטעם לפגם וכי הוא מעוניין שגם השומעים והצופים בו יתרשמו כך. ההתפלפלות המאוחרת בסיכומים בעניין אפשרות לפרש את הדברים לכאן או לכאן אינה מתקבלת על דעתי ואני דוחה אותה. גם הקורא הסביר והשומע הסביר הבין כי הנתבע ביקש להציג את הדברים "המוזרים" כהגדרתו, ככאלה הנושאים פן שלילי וטענות הנתבע גם בסיכומיו בעניין זה נדחות.
אפשר ועצם העלאת הטענה בסיכומים מלמדת על אי קוהרנטיות בטענות הנתבע בבחינת "הנייר סובל הכול".
התנהלותו של הנתבע בחקירתו ואי יכולתו להסביר קצה קציה של איזו מבין הטענות שהועלו על ידו בפרסום פגמו במידה ניכרת במהימנות העדות עד איונה כליל.
לא רק שבמישור המהותי לא עלה בידי הנתבע להסביר טענותיו אלא גם ההתנהלות הדיונית של הנתבע במהלך הדיון עצמו ונוכח התקשותו המתוארת, לרבות עיתוי העלאת ההתנגדויות והיבטים נוספים באולם הדיונים שהוצפו במעמד הדיון במיוחד באותם שלבים בהם התקשה כאמור, שמצאו גם הם ביטוי בפרוטוקול הדיון - גרעו עוד יותר ממהימנות הנתבע כאמור עד איונה כליל.
מפאת כבודם של באי כוח הנתבע אסתפק בכך.
לגופם של דברים מצאתי כי טענות הנתבע סתמיות, כלליות, בלתי מבוססות בראיות כלשהן ודומה כי הנתבע בעצמו ער לכך, מאחר ובמהלך העדות טען כי הוא אינו מבין כלל מה הפסול הנטען במעשיו מאחר ולטענתו הוא רק "סיפר סיפור".
עם כל הכבוד הראוי ובשים לב לביטוי שהנתבע בעצמו מצא לנקוט בו אכן התרשמתי כי מדובר ב"סיפור" בלבד, רצוף השערות, שמועות וטענות, שלא נמצא לו שום תימוכין בראיות.
בזהירות המתחייבת אציין כי לא עולה על דעתי כי מועמד לראש רשות מקומית, שכביכול מבקש להצביע על כשלים חמורים על פי הטענה שנפלו בהתנהלות של ראש המועצה המכהן באותה עת (והמתמודד מולו על כהונה נוספת), יעלה טענות בעלמא ללא כל בסיס עובדתי או אחיזה בראיות וללא כל ידע משלו אודות המסכת הנטענת, ולאחר מכן יטען כי הוא רק "סיפר סיפור" ויתנער מכל אחריות לדברים שנשמעו מפיו או להשפעתם האפשרית בזמן אמת.
גם השימוש במונח "סיפור" אפשר ומלמד על רמת המהימנות שהנתבע עצמו מצא לייחס לדברים שהשמיע ולאי ביסוסם בעובדות של ממש במועד הפרסום ואף לאחריו, בבואו של הנתבע להתמודד עם תביעה זו.
באשר לטענות הנתבע כי כביכול מדובר בתביעת "השתקה" הרי שהדברים הופרכו במסגרת עדותו. הנתבע אישר כי החקירה הנטענת בה הוא מבקש לנקוט, שכלל לא הוכחה כשלעצמה, החלה רק לאחר הגשת התביעה.
ברי כי לא ניתן לטעון כי מדובר בתביעת השתקה ביחס לחקירה שהתעוררה רק בעקבות התביעה ולא לפניה. הנתבע לא הצליח להסביר מדוע לא פעל לחקירת הדברים בזמן אמת או לפני הגשת התביעה וגם בעניין זה תשובותיו היו מתחמקות ואני דוחה אותן. סדר הזמנים אינו מתיישב עם טענות הנתבע ומחזק את הקביעה כי כל טענותיו הינן טענות בעלמא שלא מצאתי לתת בה אמון כלשהוא.
עדותו של הנתבע לעניין שלב דיוני זה הייתה עדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה כל תימוכין בראיות אחרות ולא הונח שום הסבר מדוע לא הובאו ראיות כלשהן מטעם הנתבע להוכחת טענותיו. כידוע בית המשפט לא יבסס קביעות על עדות יחידה של בעל דין בהעדר הנמקה מיוחדת לכך, שבמקרה זה כלל אינה קיימת בין היתר בשים לב למהימנות הנמוכה שמצאתי לייחס לנתבע.
משכך ועוד בטרם אדרש לבחינת ההגנות הנטענות - אקבע כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את הטענות המועלות על ידו במישור העובדתי וכל הטענות שהועלו בפרסום נותרו טענות בעלמא שלא הוצג להן כל תימוכין.
עדות הנתבע בעניין זה לא רק שהייתה מפי השמועה ולא על בסיס מידע אישי או מהימן אלא שגם הגורם עצמו - שהנתבע ציין בכתב הגנתו כמי שמסר לו לכאורה חלק מהמידע הכלול בפרסום, מר אחמד זחאלקה, כפר בדברים מכל וכל ושמט את הבסיס לטענות הנתבע בכתב ההגנה ככל שהדבר נוגע אליו ואל רעייתו.
משכך, טענות הנתבע במישור העובדתי ביחס לבסיס הפרסום במישור העובדתי - נדחות.
כפועל יוצא מקביעה זו נגזרת כמעט מאליה בנסיבות תיק זה גם ההכרעה לעניין ההגנות הנטענות.
ההגנות הנטענות על ידי הנתבע
11. כפי שציינתי גם בפסק דין אבישר הרי שהנטל להוכחת קיומה של לשון הרע מוטל על התובע וככל שנקבע קיומה של לשון הרע הרי שהנטל להוכיח קיומה של הגנה מוטל על הנתבע.
יובהר כי כל האמור בפרק זה מצטרף לדיון הכללי שנעשה במסגרת בחינת הראיות לעיל ואינו גורע ממנו.
הנתבע טען לתום לב בפרסום ובכלל זה לתחולתן של איזו מבין ההגנות הבאות או כולן יחד:
ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק - "אמת דיברתי" ועניין ציבורי בפרסום;
הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק שמתייחס להבעת דעה;
ההגנה הקבועה בסעיף 15 (2) לחוק- באשר לקיומה של חובה מוסרית, חוקית או אחרת לביצוע הפרסום.
12. לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק -
כפי שציינתי בפסק דין אבישר ובמקרים אחרים הרי שסעיף 14 לחוק קובע כי תקום הגנה למפרסם באם יוכח כי "הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי".
הנטל להוכיח את שני היסודות המגולמים בסעיף דהיינו כי הפרסום הינו אמת ואת העניין הציבורי שבפרסום מוטל על הנתבע.
יסוד ראשון: טענת הנתבע לעניין אמת בפרסום -
לעניין זה נקבע בפסיקה כי:
"הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים". (ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל ביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589).
כאמור לעיל, הנתבע לא הצליח להרים את קצה קצהו של נטל זה וכבר נדרשתי לאמור במסגרת בחינת הראיות והעדויות כאמור לעיל.
לא הובאה כל ראיה התומכת באמור בפרסום בעניין זה והראיות שהובאו אינן תומכות בטענות הנתבע אלא מחלישות אותן וגרסתו של הנתבע בעצמו הייתה מתחמקת, סתמית וחסרת בסיס. הנתבע בעצמו לא ידע להסביר מהם המקרים להם התייחס בפרסום, מה הפן הלא חוקי של ההתנהלות אותה מצא לתקוף, ומה הבסיס העובדתי לכל הנטען על ידו.
משכך אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע לבסס את התנאי של "אמת דיברתי".
יסוד שני - העניין הציבורי בפרסום:
כפי שקבעתי בפסק דין אבישר הרי שהעניין הציבורי בפרסום הינו תנאי נוסף ולא תנאי העומד בפני עצמו והוא ייבחן במקרים בהם עלה בידי הנתבע להראות כי דבריו היו אמת.
כבר הבאתי את הציטוט לעיל לפיו ככל שהנתבע לא הצליח להוכיח את האמת בפרסום הרי שלא ברור מה התוחלת בעניין הציבורי וכי העניין הציבורי אמור להתעורר ביחס לנושאים שיש בהם משום אמת ולא באמירות חסרות בסיס.
באותו עניין ציינתי עוד כי גם ההרחבה וההקלה המסוימת הננקטת כלפי אנשי ציבור צריכה להתייחס לדברים שנקבע לגביהם כי הם אמת ולא לגבי דברים שלא נקבע לגביהם כי הם דברי אמת והאבחנה ברורה.
הדברים שצוטטו לעיל יפים גם לענייננו.
משכך, הטענה לעניין תחולת ההגנה בסעיף 14 נדחית.
13. הגנת תום הלב:
גם בחינת הגנה זו מובילה לקביעה שאין בה כדי להועיל לנתבע.
סעיף 15 לחוק קובע כי תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיפי המשנה.
קביעה זו משולבת יחד עם עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 16 לחוק.
סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע:
"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב."
כאמור לעיל הנתבע טען בכתב ההגנה לתחולת ההגנות הקבועות בסעיפי המשנה 15(2) ו/או 15(4) לחוק. לא מצאתי תחולה לאיזה מבין סעיפי המשנה ואפרט.
משלא קמה תחולה לסעיפי המשנה הרי שממילא ההגנה הקבועה בסעיף זה אינה מתקיימת.
14. לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק -
אחד היסודות הקבועים בסעיף 15(2) לחוק קובע כי הנסיבות מטילות חובה על המפרסם (חובה חוקית, מוסרית או חברתית) לביצוע הפרסום כתוצאה ממערכת היחסים בין הנפגע והמפרסם, ובלשון הסעיף:"היחסים בינו ובין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית, או חברתית לעשות אותו פרסום".
בחינת הראיות מעלה כי לא עלה בידי הנתבע לבסס את היסודות הנדרשים להוכחתה של ההגנה לרבות אופי היחסים או אופי החובה שכביכול קמה לו לעשות את אותו פרסום. אין מחלוקת כי הנתבע בעצמו היה מתמודד כנגד התובע ולא הוברר מה במישור היחסים שבין שני מתמודדים היה יכול להקים חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע אותו פרסום (שכשלעצמו מצאתי לקבוע כי נותר חסר בסיס).
משכך הטענה לעניין תחולת הסעיף על נסיבות המקרה נותרה כטענה בעלמא שדינה להידחות.
15. לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק:
הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 (4) חלה בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: הראשון - מדובר בהתבטאות שהינה בגדר "הבעת דעה"; השני - הבעת הדעה נסבה על התנהגות בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של נושא התפקיד הציבורי; השלישי - הפרסום נעשה בתום לב.
יובהר כי ההגנה הנ"ל אינה מותנית בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת ואף אינה מותנית בכך שבפרסום היה עניין ציבורי (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, בעמ' 348).
לצורך החלת ההגנה, וסיווג הפרסום כעובדה אובייקטיבית או כהבעת דעה, נקבע כי יש לעיין בכתבה כולה ולעמוד על "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, בעמ' 857).
בהקשר זה, נאמרו בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, בפסק' 121 (פורסם בנבו, 8.2.12) הדברים הבאים :
" בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות ייסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסוים, יחשבו להבעת דעה (עניין בן גביר, בפס' 12 לפסק דינה של השופטת ארבל; ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3) 352, 358 (1999); שנהר, בעמ' 309; ד"נ חברת החשמל, בעמ' 322). הבעת דעה כוללת על פי רוב ביטויים בעלי מטען ערכי מסוים או תיאור מצב עובדתי בדרך המנוסחת כדעה (שנהר, בעמ' 310-309). לרוב, כוללת הבעת הדעה ביטויים אשר לא ניתן לסווגם כ"אמת" או "שקר". פרסום ייחשב כהבעת דעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם (ע"א חברת החשמל, בעמ' 291). סיווגו של עניין כהבעת דעה ייעשה על פי מבחני השכל הישר ועל פי כללי ההיגיון (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 (1992)). הבעת דעה תהיה מוגנת על-ידי הסעיף גם כאשר מדובר בעמדה בלתי נכונה, מופרזת או קשה לשמיעה. היא מוגנת גם כאשר היא משאירה לשומעיה לקרוא לתוכה רמזים מרמזים שונים".
גם בעניין זה כאמור לא מצאתי בסיס לטענות הנתבע בשים לב למתווה שנקבע בפסיקה.
הדברים האמורים בפרסום לא נוסחו כהבעת דעה אלא כ"עובדה" וגם השומע הסביר אינו יכול להבין כי מדובר בדעה בלבד של המפרסם.
גם "הבעת דעה" צריכה להיעשות בתום לב ובתחום הסביר על פי לשון החוק ולא מצאתי בדברי הנתבע בפרסום משום "הבעת דעה" או ביטויים שיש בהם כדי ללמד על דעה.
גם הטיעון המאוחר שהועלה בסיכומים לפיה אפשר והדברים המתוארים בפרסום והמוצגים לכאורה כפעולות פגומות של התובע בכלל אינם בהכרח צריכים להיחשב ככאלה אלא ייתכן ומדובר בפעולות המותרות על פי הדין או אפשריות במסגרת סיכומים פוליטיים - סותר לטעמי את הטענה המקורית כי מדובר ב"הבעת דעה" של הנתבע על פעולות התובע ולא ירדתי לסוף דעתו של הנתבע כיצד הדברים מתיישבים זה עם זה.
האם הנתבע מבקש לטעון כי במסגרת קמפיין הבחירות שלו הוא הפנה את קהל השומעים לפעולות חוקיות או מותרות של התובע, המתמודד על אותו תפקיד? ברי כי הדבר חסר כל היגיון פנימי ואני דוחה את הטענה.
הנתבע ייחס לתובע בריש גלי ויותר מפעם אחת פעולות הנגועות בשחיתות לשיטתו והוא חזר על כך יותר מפעם אחת. הטעמים לכך (בהיות הנתבע מתמודד בעצמו על אותו תפקיד) ברורים ואינם מצריכים ביאור. הטיעון המייחס לתובע מינוי מקורבים על מנת להביא לניצחון בבחירות, אינו יכול להיחשב כהבעת דעה, הוא לא נוסח כהבעת דעה ומעצם מהותו אין בינו ובין "דעה" דבר וחצי דבר.
בדומה לפסק הדין בעניין אבישר בחנתי את נסיבות הפרסום ולא שוכנעתי מתום לבו של הנתבע בעצמו בשים לב כאמור לעיתוי, לאופן הניסוח ולהיקף הפרסום. אפשר וההפך הוא הנכון בשים לב לעיתוי, לסגנון, לאופן הצגת הדברים ומכלול נסיבות הפרסום.
להבנתי, המסקנה אותה כביכול ביקש הנתבע לגזור מהנטען על ידו הייתה כי התובע לכאורה אינו ראוי לשמש כראש המועצה פעם נוספת נוכח התנהלותו בקדנציה שהגיעה לסיומה באותה עת, ולא ניתן לקבוע כי הקורא הסביר היה מפרש את הדברים כהבעת דעה על מעשיו או פועלו אלא בייחוס שחיתות שלטונית, שלא לומר שוחד בחירות.
גם הניסוח בסיכומי הנתבע לפיו מדובר ב"זרימה חופשית" של רעיונות, אינו יכול לעמוד בנסיבות המקרה. לא ברור איזה רעיון חופשי מוגשם בכך שמתמודד טוען ביחס למתמודד אחר כי הוא פועל למינוי מקורבים בניגוד להליכים שהיו צריכים להתקיים וזאת בהיעדר כל בסיס עובדתי לטענה. עם כל הכבוד לחופש הביטוי וחופש הדעה הרי שגם להם מצוי קו וגבול וגם הם נתונים לבחינה פרשנית של קורא סביר בעל שכל ישר.
משכך אקבע כי גם לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15 (4) הרי שלא עלה בידי הנתבע לעמוד באבן הדרך הראשונה ולהוכיח כי מדובר ב"הבעת דעה" ועל כן דין טענות הנתבע היה בין ובין כך: דחייה.
לסיכום חלק זה, לא עלה בידי הנתבע להראות כי קמה לו הגנה מאלה שנטענו על ידו בכתב ההגנה.
משנקבעו יסודות העילה ובהעדר הגנה מאיזו מבין ההגנות להן טען הנתבע - יש להטיל על הנתבע אחריות בגין פרסום לשון הרע.
למען הסר ספק, כל יתר טענות הנתבע בסוגיית האחריות, לרבות בסיכומיו (בין שמהוות הרחבת חזית או שינוי חזית ובין שלא) - נדחות.
סוף דבר לעניין האחריות
16. מהמקובץ עולה כי מצאתי שיש בפרסום משום לשון הרע וכי לנתבע לא עומדות ההגנות הנטענות.
על כן, התביעה במישור האחריות - מתקבלת.
הנתבע יישא בשכר טרחת ב"כ התובע עד שלב זה (לא כולל הוצאות ביניים שנפסקו עד היום, בין ששולמו ובין שלא) - בסך כולל של 10,000 ₪ (עשרת אלפים ₪) שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
הוראות לעניין המשך ניהול ההליך בסוגיית הנזק
17. מבלי לקבוע מסמרות לגופו של תיק, מוצע כתמיד כי הצדדים יבואו בדברים ויפעלו לקידום מתווים חלופיים לסוגיית הנזק, תוך חיסכון בזמן שיפוטי והוצאות נוספות, לרבות פנייה לגישור במסגרת הליך המהו"ת בעלויות מופחתות ותוך אפשרות להחזר חלק מהאגרה או לחילופין פסיקה לפי סעיף 79א. בטווחים שיוסכמו מראש.
הודעה על הסכמה על מתווה דיוני כאמור, אם תגובש, תוגש בתוך 30 יום מהיום.
18. ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמה דיונית או אחרת, נקבע התיק להגשת תצהירים משלימים בסוגיית הנזק בלבד:
ככל שהתובע מעוניין להגיש ראיות נוספות לעניין הנזק הרי שאלה יוגשו בתוך 45 יום מהיום, שאחרת ייחשב כמסתפק באמור בתצהיר העדות הראשית.
ככל שהנתבע מעוניין להגיש ראיות נוספות לעניין הנזק בלבד, אלה יוגשו בתוך 90 יום מהיום, שאחרת ייחשב כמסתפק באמור בתצהיר העדות הראשית.
ככל שמי מהצדדים מבקש לזמן עדים לעניין הנזק בלבד, שלא על דרך של הגשת תצהירים מטעמם, יש להגיש בקשות מפורטות, תוך התייחסות לתמצית עדות העד והניסיון לקבל ממנו תצהיר במסגרת פנייה שתיעשה בדואר רשום והכול במסגרת לוח הזמנים להגשת הראיות כאמור לעיל.
נקבע לשמיעת ראיות כל הצדדים בשאלת הנזק ליום 5.11.23 משעה 12:00 עד 14:00.
הדיון יתקיים בבית המשפט בעכו. בכל זימון שיוצא למועד הנ"ל ולכל מועד אחר יש להדגיש כי מקום הדיון הוא בבית המשפט בעכו.
בשים לב למועד פתיחת ההליך, לא תישמע טענה לעניין אי התייצבות של עד שלא זומן באמצעות מזכירות ביהמ"ש עד 60 יום לפני מועד הדיון.
המזכירות תמציא את פסק הדין החלקי לצדדים.
ניתן היום, ל' ניסן תשפ"ג, 21 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.
20 מתוך 21