הליך: 15952-08-19
שם התיק: ת"א 15952-08-19 רביע ואח' נ' מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ
בית המשפט: בית משפט השלום בעכו
שופט/ת: בדריה חסן-חסניין
תאריך פסק הדין: 2024-06-25
תובעים: יאסין רביע, יאסין היאם | נתבעים: מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ
ייצוג מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ: עו״ד עמיר ליבונטין ו/או אילון נבו
ייצוג תובעים: עו״ד מוחמד יאסין
בית משפט השלום בעכו
ת"א 15952-08-19 רביע ואח' נ' מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ
לפני
כבוד השופטת בדריה חסן-חסניין
התובעים
1. יאסין רביע ת.ז. XXXX
2. יאסין היאם ת.ז. XXXX
ע"י ב"כ עוה"ד מוחמד יאסין
נגד -
הנתבעת
מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עמיר ליבונטין ו/או אילון נבו
פסק דין
בפניי תביעה כספית על סך של 220,000 ₪, שלטעת התובעים מגיעים להם מאת הנתבעת עקב התרשלותה משפעלה, ליותם, בקלות ראש ו/בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967 (להלן: חוק ההוצל"פ) בכך, ששליחיה פרצו לביתם של התובעים לעיקול מיטלטלין, ולהטלת עיקול שלא כדין לטענתם על חשבון הבנק של התובע. התביעה הוגשה בגין עוולות חוקתיות, פרסום לשון הרע, גרימת עוגמת נפש והשחתת זמן.
טענות התובעים
על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 10.7.2019 פרצו מעקלים לביתם של התובעים בליווי משטרתי לביצוע צו לתפיסת מיטלטלין בביתם. בטענה, כי התובע 1 חייב לנתבעת סך של כ- 25,000 ₪ בגין צריכת מים.
לטענת התובעים, התובע 1 לא נכח בבית אלא אשתו וארבעת ילדיהם כן נכחו. לאחר שהתובעת 2 הודיעה טלפונית לתובע 1 על המתרחש, הוא שוחח עם אחד המעקלים שנכחו במקום בשם יניב חודדה (להלן: מר חודדה) אשר הזדהה כעובד לשכת ההוצאה לפועל, והסביר לו, כי יש טעות וכי אינו חייב שקל, וכי לתובע אין בכלל קו מים אלא הוא מחובר לקו של ההורים. בעקבות כך, ביקש התובע ממר חודדה להציג תעודה או מסמך המעידים על היותו עובד לשכת ההוצאה לפועל; מר חודדה סירב, ולאחר מכן התברר כי ההליך הינו מנהלי ולא קשור ללשכת ההוצאה לפועל. אי לכך, התובעים טענו, כי מר חודדה התחזה לעובד לשכת ההוצאה לפועל בשלוש הזדמנויות.
התובעים הוסיפו וטענו, כי לאחר ויכוח סוער בינם לבין המעקלים ובתקווה לשכנעם כי התובעים אינם חייבים שקל, וכי ההליך שבו נוקטים לוקה בפגמים – מר חודדה התחיל לצעוק, להשתולל ולאיים באומרו: "עכשיו אני רוצה סך של 25,000 ₪ במזומן, כאן על השולחן אחרת אני ארוקן לכם את הבית מלחם" והתחיל להוציא דברים ולזרוק לכיוון דלת הכניסה, דבר אשר לטענתם גרם לילדיהם של התובעים להיבהל ולבכות, תוך שהם מתחננים שיפסיקו להשתולל ולאיים על הוריהם.
כתוצאה מכך, התובע נעזר באחיו בבקשה לארגן לו שיק. אחיו של התובע פנה למעסיקו והלווה ממנו שיק על סך של 15,000 ₪ מחברת הדלק אשר בה עבד – וזאת עד שהתובע יקבל את פנקס השיקים שלו מהבנק ויחזיר את השיק לחברה.
התובעים טענו, כי לאחר שהתובע קיבל את פנקס השיקים מהבנק, הוא פנה למשרדי הנתבעת כדי להמיר את השיק שאחיו הלווה. הנתבעת סירבה וכפתה על התובע להנפיק שיקים בסך של 21,490 ₪ - בלית ברירה, התובע שחרר ארבעה שיקים וקיבל מידי הנתבעת השיק של אחיו בחזרה.
התובעים טענו, כי עד להגשת כתב התביעה הם לא קיבלו לידיהם כל התראה או דרישה מאת הנתבעת לתשלום חוב כלשהו. נוסף לכך, טענו התובעים כי בקשותיהם לקבלת פרטי המעקלים וכל המסמכים הקשורים לחוב נענו בסירוב על ידי הנתבעת.
התובע טען, כי לאחר עזיבת המעקלים מביתו, הוא פנה מיד למנהל הגביה של הנתבעת (להלן: נור שנאן) והתברר, כי כלל לא נשלחה התראה או דרישה ואף לא הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע – אלא שלטענתו, יום לאחר השיחה עם נור שנאן, הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע.
עוד טענו התובעים, כי הנתבעת פעלה בהתרשלות ובקלות ראש תוך כדי עצימת עיניים מהחובה המוטלת עליה עפ"י דין – וכן כי פעלה בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק ההוצל"פ לפיו, היה עליה להמציא לתובעים צו פעולה בכוח; התראה ו/או אזהרה ופרטי מבצעי העיקול בביתם של התובעים.
עוד הוסיפו התובעים וטענו, כי הנתבעת או מי מטעמה עברו עבירה פלילית בכך שלא הציגו את האישורים הנ"ל. הנתבעת לא פקחה על אופן פעולת עובדיה שכתוצאה ממנה נגרמו נזקים לתובעים, כבודם נפגע באופן בלתי מידתי כך שחלק ממנו הוא נזק עתידי שטרם התגבש (בקשר לילדיהם של התובעים)
התובעים טענו בנוסף, כי הנתבעת אף פעלה בדורסנות מתוך כוונה לפגוע, וזאת בעקבות הטלת העיקול יום למחרת 19.7.2011 לאחר שהחוב כטענתה נפרע, ולאחר שכפתה על התובעים לשלם חוב שאינו שלהם תוך ניצולם לרעה את חולשתם בפני ילדיהם הקטינים.
עוד טענו התובעים כי התנהלות הנתבעת לוקה בחוסר תום לב, בתוך כך עברה על חוק אישור לשון הרע, התשכ"ה-1965, תוך גרימת נזק לתובע בהיותו עורך דין לעתיד, והכפשתו מול האנשים מסביבו לרבות הבנק שלו.
התובעים טענו כי נגרמו להם נזקים ממוניים ובלתי ממוניים כתוצאה מהטלת העיקול על חשבון הבנק של התובע, והן כתוצאה משליחת מעקלים לביתם של התובעים.
בסיכומיהם, עמדו התובעים על אשר התרחש במסגרת דיון ההוכחות האחרון, ועל כך כי לדידם הנתבעת סיפרה סיפור אחר השונה מהנטען בכתבי הטענות והשונה מהגרסה שמפורטת בתצהירו של עובד הנתבעת, מר קאסם. התובע חזר וטען כי לאחר דיון ההוכחות התבהרה תמונה לפיה, הנתבעת הקימה חשבון חדש על שם התובע והתחילה לייצר לו חוב מבלי שיהיה מודע על כך וללא כל פניה מוקדמת אליו. עוד טענו התובעים כי לא רק שהעיקול בוצע בהתאם לחוב שהנתבעת בעצמה יצרה ללא ידיעת התובע, אלא כי כל הדבר מעיד על אי חוקיות הצו והאכזריות בה בוצע. התובעים עוד העלו טענות לגבי חקירתו של מר קאסם לעניין אכיפה ומחילה של החובות. (עמ' 26 שורה 1, עמ' 27 שורה 18 לפרוטוקול מיום 17.5.2023).
טענות הנתבעת
הנתבעת סבורה, כי דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה. הנתבעת טענה כי היא פועלת כדין, ומכוח החוק ואף בהתאם להנחיות היועמ"ש.
הנתבעת טענה כי בעת סיור בשטח, נמצא כי הנכס מחובר באופן פיראטי למערכת המים של הנתבעת. לפיכך, הנתבעת התקינה בביתו של התובע מד מים שמספרו 538175 כך שמאז תיקונו, התובע רשום בספרי הנתבעת כמחזיק הבלעדי של הנכס ונשלחים אליו מידי חודשיים חשבונות מים תקופתיים במשך למעלה מארבע שנים בצירוף הודעות על יתרות חוב.
הנתבעת טענה כי מאז התקנת מד המים, התובע לא שילם את חשבונות המים - אי לכך, צבר חוב בסך של 24,000 ₪. עוד טענה כי משלא שולם החוב, נשלחו לתובע דרישות חוזרות ונשנות להסדרת החוב כדין. נוסף לכך טענה הנתבעת כי אף ננקטו נגד התובע פעולות אכיפה אקטיביות, לרבות עיקול בנקים וניסיון לביצוע עיקול מיטלטלין לצורך גביית החוב – אך ללא הועיל.
לאחר שניסיונות אלו לא צלחו, ולאחר ביצוע העיקול כחוק – הגיע מר חודדה לבית התובע בליווי שוטרים לביצוע עיקול בפועל לצורך אכיפת החוב וגבייתו.
הנתבעת טענה כי במעמד העיקול, התובע שילם סך של 15,000 ₪ באמצעות המחאה ושזה לטענתה מהווה הודאה בחוב. לאחר מכן, הנתבעת הסכימה לבקשתו של התובע להחליף את ההמחאה ששילם ב- 5 שיקים שווים בסך כולל של 21,490 ₪ לכיסוי החוב. אך לטענת הנתבעת, שיקים אלו חוללו ולא כובדו.
במסגרת טענותיה המשפטיות, הנתבעת הסתמכה על חזקת התקינות המנהלית שלטענתה מהווה עקרון יסוד, וטענה כי המסמכים שצירפה מפנקסיה הם רשומה מוסדית שבהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות מהווים ראיה נכונה לאמור בהם – וכי התובע לא הצליח להפריכם. עוד הסתמכה הנתבעת בטיעוניה על חזקת המסירה, לפיה המסמכים שנשלחו לתובעים הומצאו כדין ככל שלא הוכח אחרת – וזאת בהתאם לסעיף 57(ג) לפקודת הראיות.
הנתבעת עוד הוסיפה כי היא פעלה כדין ומכוח תפקידה לפי החוק והנחיית היועמ"ש – לפיהם היא מחויבת להפעיל הליכי גביה אקטיביים כנגד חייבים, וכי הימנעות מתשלום החוב מהווה פגיעה קשה בקופת הציבור ובאינטרס הציבורי בכלל.
הנתבעת ביקשה לייחס לתובעים אשם תורם בגובה 100% בגין הנזק הנטען והמוכחש לדידה, וזאת מאחר ועמדו לרשותם שלל הזדמנויות לשלם את החוב בטרם הפעלת הליכי הגביה, אך הם בחרו לא לעשות זאת. עוד טענה הנתבעת כי התובעים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט, תוך ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט, ואף ייחסה להם חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב - וכי מנגד, הנתבעת טענה כי היא פעלה ביעילות, מקצועיות והגינות ובהתאם להוראות והסמכויות שלה עפ"י דין.
מהלך הדיון
מטעם התובעים, העידו התובעים התובע 1 ורעייתו (תובעת 2). מטעם הנתבעת העידו נציגים של הנתבעת: מר נור שנאן, מר קאסם בדארנה ומר יניב חודדה.
דיון והכרעה
השאלות העיקריות העומדות להכרעה בפנינו הינן: האם העיקול שהוטל על חשבון התובע, הוטל כדין? וכן, האם עצם הטלת העיקול מהווה לשון הרע כלפי התובע. שאלה נוספת היא אם הנתבעת פעלה ברשלנות, והאם בנסיבות המקרה קיים אשם תורם של התובע.
בענייננו, אקבע כבר עתה, כי התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו, ואילו הנתבעת הראתה באמצעות המסמכים שהגישה ובהתאם לחזקת המסירה ותקינות המעשה המנהלי כי היא פעלה כדין. יחד עם זאת, במהלך שמיעת העדים התרשמותי היא, כי התנהלותו של מר חודדה התאפיינה באגרסיביות בעת ביצוע הצו להוצאת מיטלטלין.
אתחיל ואדון בשאלה שעניינה בחוקיות פעולת הנתבעת עת חייבה את התובע בצריכת מים ללא ידיעתו מלכתחילה, ולאחר מכן אעבור לבחון אם המקרה דנן מהווה לשון הרע כלפי התובע.
כאמור, במהלך שמיעת הראיות התבררה תמונה המתיישבת עם טענת התובעים, לפיה הנתבעת רשמה את התובע כלקוח בתאגיד, וזאת כלל ללא ידיעתו – בכך יצרה חוב על שמו. (עדותו של קאסם בדארנה). על אף סבירות טענה זו, אלא שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעים. זאת לאור חזקת תקינות המעשה ומנהלי וחזקת המסירה הקיימת לנתבעת לפי חוק.
סעיף 23 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשירות), תשע"א-2011, קובע כי כאשר צרכן בנכס מושכר בלא מד מים משויך, מבקש לבטל את רישומו בפנקסי החברה כצרכן, יירשם משכיר הנכס כצרכן בנכס; נעשה השינוי האמור, שלא בהסכמת משכיר הנכס, תודיע החברה למשכיר הנכס על דבר רישומו כצרכן ועל האפשרות לשנות את הרישום האמור אם יוכיח לתאגיד כי ביצע את ההכנות הנדרשות לצורך התקנת מד מים משויך.
מהאמור עולה כי היה על הנתבעת לשלוח לתובע, כמשכיר או כבעל הנכס, הודעה על דבר רישומו כצרכן בנכס, שכן הוספתו כצרכן בנכס נעשתה על ידי הנתבעת, ולא על ידי התובע. השאלה אם עמדה הנתבעת בחובה זו תידון להלן.
התובע טען כי הנתבעת לא שלחה הודעות על חיובים תקופתיים בגין צריכת מים אליו באופן ישיר בכתובתו. לא מצאתי לקבל את גרסת התובע לפיה הנתבעת לא שלחה דרישות תשלום תקופתיות בגין צריכת המים – שכן, לפי העולה מהמסמכים שהגישה הנתבעת, דרישות תשלום אכן נשלחו לתובע.
התובע לא הביא ראיות שתומכות בטענתו זו, ואף לא הביא לעדות מי ממשפחתו על מנת להוכיח טענה זו, ולא ציין כי הייתה מניעה כלשהי לזימון מי מהם לעדות, וטענותיו אלה נותרו בגדר עדות שמועה בלבד. נוסף לכך, התובע לא טרח להביא ולו ראשית ראיה לכך כי הוא משלם סכום מסוים להורים שלו בגין צריכת המים ואף לא הצליח להוכיח כמה הוא משלם ולפי מה.
בחקירתה הנגדית של התובעת, היא לא סיפקה הסבר משכנע מדוע הם אינם מקבלים את החשבוניות על שמו של בעלה, למה וכמה היא משלמת לחמתה. (ראו פרוטוקול מיום 17.5.2023, עמ' 17, שורה 31-22):
ש. תאשרי לי שהחשבון מגיע על שם בעלך?
ת. לא יודעת. אני משלמת לחמותי.
ש. המד מים על שם בעלך?
ת. לא.
ש. יש לך אסמכתאות המעידות שבעל החשבון הוא לא בעלך ושאת מחוברת לקו אחד?
ת. כמו שזה בכפרים, אני לא אחראית על הדברים האלה ולא מטפלת באלה, מה שאני יודעת זה שבעלי נותן לי כסף ומבקש ממני להעביר לבית חמי.
ש. אין לך שום ראיות/אסמכתאות המעידות על כך שמדובר בחשבון מים לא של בעלך? גם טענת זאת בכתב התביעה בסעיף 5 שהמד מים זה מד מים של מישהו אחר.
ת. צריך להיות. אני לא יודעת.
ואילו בחקירת התובע, כשנשאל אם יש לו הוכחה שמד המים הוא על שם ההורים שלו הוא ענה כדלקמן ומבלי שהביא ראיות תומכות:
ש. מי משלם את חשבון המים? אמרת שזה המד של ההורים שלך. יש לך מסמך המעיד על כך עם החשבון והמספר שזה רשום על ההורים שלך?
ת. אין לי. במערכת נמצא הכל.
ובהמשך:
ש. יש לך מסמך שפנית לתאגיד המים?
ת. פניתי פיזית.
ש. אין לך חוות דעת מומחה על המד מים?
ת. מה אני יביא חוות דעת מומחה? תדבר קצת הגיוני. על מה חוות דעת?
ש. על כך שלטענתך, שמד המים שאתה מחויב זה של מישהו אחר?
ת. אין לי חוות דעת. שלחתי את החוקר שלכם לסיור.
ש. מפנה לסעיף 8 לתצהיר שלך, תסכים שאין לך ראייה/מסמך לטענתך שלא הומצאו לך התראות בגין החוב?
ת. אני לא רוצה להתייחס לסעיף הזה כי הנזק שנגרם לילדים הוא יותר גדול מהנזק שנגרם לי ולאשתי מההתנהלות שלכם. היה מה שהיה. אני לא מעוניין לדבר על כך. אני לא רוצה להוסיף נזק לילדים. אני יכול להגיד בפני גברתי אם תורה על חיסיון.
ש. בתצהיר שלך בסעיף 8, אתה טוען שלא קיבלת ולא היו התראות.
ת. לא קיבלתי שום התראה.
ש. יש לך ראייה/אסמכתא?
ת. אבל לא קיבלתי. איך יהיה לי אסמכתא? אם היו התראות אז במקרה כזה, הנתבעת הייתה לא התירה עיקול על חשבון הבנק, ורק לפני שעה וחצי הייתה לי כתובת מדויקת. לא שמו ואני לא ידעתי.
כלומר, במהלך כל החקירה, ואף בעת הגשת כתבי הטענות היו לתובעים הזדמנויות שונות להביא ראיות להוכיח את טענותיהם – אך הם לא עשו זאת ואין בידי לקבל את תביעתם בהעדר ראיות תומכות.
לעניין אי הבאתו של עד רלבנטי למתן עדות, ההלכה הפסוקה הינה כדברי כב' השופט גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו (12.9.1991):
"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".
מחדל זה פועל לחובת מי שנמנע מהבאת עד רלוונטי, ויש בו כדי לתמוך בגרסת הצד היריב (לעניין זה ראו גם: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, עמ' 1888-1889).
בענייננו התובע לא הוכיח כי הנתבעת לא שלחה דרישות תשלום תקופתיות בגין צריכת המים. כאמור, הדרישות נשלחו לכתובת הנכס, והיו ממוענות לתובע. הנתבעת צירפה גם העתק חשבונות תקופתיים שנשלחו ואשר רשומים על שם התובע וגם דרישות תשלום אשר על פי האמור בכתב ההגנה, נשלח לכתובת הנכס, בטרם הוטל העיקול (נספח ב' ו- ג' לכתב ההגנה), ובהתאם לחזקת המסירה, הוכח שבוצעה מסירה לתובע או למי מטעמו. ראו, דבריה של כבוד השופטת דפנה ברק ארז בע"א 8158/16 אפרים בן מנחם נ' פקיד שומה - מס הכנסה חיפה (להלן: ענין בן מנחם), כדלקמן:"משהראה המשיב כי שלח הודעות עיקול – אני סבורה שעומדת למשיב חזקת תקינות המינהל, וכל עוד לא הוכח אחרת, חזקה שהודעות עיקול אלה הגיעו ליעדן".
הנתבעת הינה תאגיד הפועל מכוח חוק תאגידי המים וביוב, ועל פיו היא מוסמכת לפעול על פי פקודת המסים (גביה) ולנקוט בהליכי גבייה מנהליים, לרבות הטלת עיקולים.
הנתבעת סומכת ידה על הוראות סעיף 3ב לפקודת המסים [גבייה] וסעיף 57ג לפקודת הראיות וטוענת, כי בהתאם להוראות החוק מקום בו נשלחה הודעה או דרישה, חזקה כי הומצאה כדין אם נמסרו במקום מגוריו. בענייננו, מעת רישומו של התובע כבעל הנכס משנת 2014, הכתובת המעודכנת במערכותיה, לטענתה, הינה כתובת הנכס. משלא נתקבלה במשרדיה כל בקשה מטעם התובע לשינוי ו/או עדכון כתובת לקבלת מכתבים, שלחה את דרישותיה לתובע על פי כתובת הנכס. מאחר והחוב לא נפרע, לא נותר לנתבעת אלא לפעול בהליכי גבייה מנהליים, לרבות הטלת עיקולים.
סעיף 12ב לפקודת המסים [גביה] קובע:
הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום.
ראו דברי כבוד השופטת ברק ארז בעניין בן מנחם, לפיהם נכון לומר כי כאשר בעל עסק מוסר כתובת לרשות המסים, הפרשנות הסבירה היא שזוהי הכתובת שאליה הוא מבקש שיישלחו דברי הדואר עבורו. כל פרשנות אחרת, שעניינה ציפייה לבקשה ספציפית ומפורשת כי לשם יישלחו דברי הדואר, אינה תואמת לטעמי את ההתנהלות המקובלת בין נישומים – ובפרט נישומים מסחריים – לרשות המסים.
יחד עם זאת, אצל הנתבעת נצבר חוב אשר לא שולם במשך מספר שנים. הנתבעת נקטה בהליכים לגבייה מנהלית והטילה עיקול על חשבון הבנק של התובע. צעדים אלה לא הביאו לפירעון החוב. סבורה אני כי מדובר בנסיבות שבהצטברותן יש כדי ליצור מצב המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה - וכפי שקבע בית המשפט: "בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב הארנונה", כך שראוי היה כי הנתבעת תפעל גם היא לבירור הענין.
יוצא אפוא, כי משעה שהוכח שהנתבעת שלחה את המכתבים לכתובת המעודכנת אצלה למשלוח דואר לבעלי הדירה לא מצאתי פגם בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע למען שאליו נשלחו מכתביה, הודעותיה והתראותיה. אם מכתב כזה או אחר לא התקבל אצל התובע אין לו אלא להלין על עצמו. למותר לציין שאם התובע היה מעוניין בכך שהמכתבים יישלחו אליו מכיוון שהוא זה שמטפל בנושא יכול היה בפשטות לבקש לעדכן את כתובתו הפרטית או כל כתובת אחרת כמען למשלוח דואר.
האם בעצם הטלת העיקול על חשבונות התובע יש משום פרסום לשון הרע ?
הטלת עיקול על חשבון בנק, הוכרה בפסיקה כפגיעה בשם הטוב של אדם. הפסיקה קבעה שדי בעצם העובדה שהודעת העיקול מגיעה לידיעת פקידי הבנק שם מתנהל חשבון הבנק, ומביאה למצג לפיו מי שהוטל עליו עיקול הינו אדם המשתמט מתשלום חובותיו, אף ללא קשר לסכום העיקול. (ראו ע"א (מחוזי- י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.03.2011)).
סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע קובע. כי פרסום שהמפרסם חייב לעשות ע"פ דין או ע"פ הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות ע"פ היתר של רשות כאמור, הינו פרסום מותר. אילו סעיף 15 לחוק קובע את הגנת תום הלב. הנתבעת מפנה לסעיף קטן (2) לפיו תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". מכאן עולה כי אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין לשון הרע מאחר וכאמור, הנתבעת פעלה בהתאם לחובה החוקית המוטלת עליה. בנסיבות דנן קמה לנתבעת הגנה מפני תביעת לשון הרע לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.
עדיין עולה השאלה האם התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש עקב רשלנות בקיום החובות המוטלות על הנתבעת.
אין חולק כי נצברו חובות בגין אי תשלום חשבונות המים. כמו כן, קבענו כי הוכח שחשבונות המים נשלחו לכתובת הנכס. לאור סמכויותיה על פי דין הייתה הנתבעת מוסמכת לנקוט בהליכי גביה מנהליים, לרבות הטלת עיקולים. אולם, אין לכחד כי זכות הנתבעת לפעול באופן אקטיבי כדי לגבות את החוב מכוח סמכותה שבחוק אינה מקנה לה או למי מטעמה את הסמכות להתנהג באכזריות ובאופן קיצוני תוך פריצה לבית שיש בו ילדים ולהתנהג באלימות כלפי החייבים – אלא שאף במקרים קיצוניים אלה, יש לשמור על הכבוד הבסיסי של האדם.
אין להקל ראש בטענותיהם של התובעים, על אף שלא הובאו ראיות להוכחתן, כי היה מדובר במקרה קיצוני שגרם בסופו של דבר לעוגמת נפש להם ולילדיהם. לעולם תחושות עוגמת הנפש הינן סובייקטיביות, ואין דרך אחת לאמוד את עוצמתן.
אומר בהקשר זה, ולנוכח התרשמותי הישירה מהתנהלות הצדדים במהלך דיון ההוכחות האחרון, כי אין מקום לפצות את התובעים בגין עוגמת נפש כתוצאה מהאופן בו בוצע העיקול – הכל בהתאם לנימוקים שעמדתי עליהם לעיל.
אין להתעלם מהאשם התורם של התובע. על התובע כמי שמתגורר בנכס, יהא הבעלים אשר יהא, לוודא שהוא אכן משלם עבור צריכת המים. וכאמור, התובע לא הוכיח זאת על ידי הצגת ראיות לכך. לענין חלוקת אחריות ואשם תורם, בעע"מ 7217/10 אילנית מרכז לשיקום בע"מ נ' מדינת ישראל - הממונה על מחוז חיפה, קבעה כבוד השופטת ברק ארז, כך: נעיר כי מקרה כמו זה שבפנינו – שבו שני הצדדים להתדיינות חרגו מנורמת ההתנהגות המתחייבת – מעורר את השאלה האם יש מקום להכיר בעיקרון של אשם תורם גם במערכת היחסים בין הפרט לבין הרשות, באותם מצבים שבהם הרשות נהגה שלא כהלכה, אך גם הפרט תרם בהתנהגותו למצב שאליו נקלע. עיקרון זה מיושם כיום בתחומי משפט רבים, מעבר לתחום דיני הנזיקין שבהם צמח, והוא הולם במיוחד מצבים שבהם הסכסוך בין הרשות לבין הפרט הוא בעל מהות כלכלית ונסב על תשלומי חובה שהפרט חייב בהם.
לסיכום
במהלך הדיון בתיק הוכח כי הנתבעת שלחה לתובע דרישות חוב רבות והתראה כדין לפני שהחלה בנקיטת הליכי הגביה המנהליים; הנתבעת הסבירה לתובע מהי עילת החוב ומדוע הוא נוצר; מכתביה ודרישותיה של הנתבעת נשלחו – כדין – לכתובת משלוח דואר לגבי הדירה; ולא נמצא שחיוב התובע אינו כדין או שנפל פגם בהטלת העיקול – אלא שהפגם כאמור הוא באופן התנהגות שליחיה של הנתבעת בעת ביצוע העיקול באופן בוטה, אך משלא הוכחו נזקים לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.
בהתחשב בכל האמור, אני דוחה את התביעה לגופה.
בנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ט סיוון תשפ"ד, 25 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 11