סע"ש 1622-12-21

הליך: 1622-12-21

שם התיק: סע"ש 1622-12-21

בית המשפט: בית הדין האזורי לעבודה ירושלים

שופט/ת: דניאל גולדברג

תאריך פסק הדין: 2025-07-20

תובעים: קרן גת | נתבעים: אלעד מערכות תוכנה בע"מ, שירות בתי הסוהר

ייצוג תובעים: עו״ד רוקסנה שרמן למדן

ייצוג נתבעים: עו״ד מיריאל אמיר, עו״ד גילי קרסנטי

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים

סע"ש 1622-12-21

20 יולי 2025

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג

נציג ציבור (עובדים) מר מנחם פסטרנק

נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד זהבי

התובעת

קרן גת

ע"י ב"כ: עו"ד רוקסנה שרמן למדן

-

הנתבעים

1. אלעד מערכות תוכנה בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד מיריאל אמיר

2. שירות בתי הסוהר

ע"י ב"כ: עו"ד גילי קרסנטי

פסק דין

א. מבוא

התובעת הועסקה אצל הנתבעת מספר 1, היא חברת אלעד מערכות תוכנה בע"מ, במשך כ- 23 שנים. כ- 8 שנים לאחר תחילת העסקתה, היא הוצבה לעבודה אצל הנתבע מספר 2, הוא שירות בתי הסוהר (שב"ס). כלומר היא הוצבה במשך כ- 15 שנים בשב"ס.

לטענת התובעת, לפי הלכות זהות המעביד, השב"ס היה מעבידה. משכך היא תובעת הפרשי שכר וזכויות נלוות. זאת בגין ההפרש שבין השכר והתנאים שקבלה בפועל לבין אלו שהיתה מקבלת אילו היתה נחשבת לעובדת השב"ס, בדרגת גונדר משנה (גנ"מ), או סגן גונדר. רכיב תביעה זה עומד על 600,000 ש"ח.

היא תובעת גם הפרשי פיצויי פיטורים, בסך 221,305 ש"ח; פיצוי בגין התעמרות והתנכלות בסך 70,000 ש"ח; פיצוי בשל חוסר תום לב בסך 30,000 ש"ח; והחזר "קנס" בסך 9,690 ש"ח בקשר לרכב חכור.

הצדדים העמיסו על ההליך טענות עובדתיות רבות מאוד (5 ישיבות הוכחות). אנו נדון אך בעובדות המהותיות, בהתאם לחובתנו כערכאה דיונית (ע"ע 45641-09-21, דורון זאבי וילק - שנקר הנדסה. עיצוב. אמנות. (חל"צ); ניתן ביום 10.4.2022; דב"ע לט/ 3 - 34, אליעזר שמואל - קרן ביטוח ופנסיה של פועלי בנין; פד"ע כרך י', עמ' 337, בעמ' 342).

בפנינו גם מונחת בקשה דיונית של הנתבעות, מיום 8.7.2025, למתן ארכה להגשת סיכומיהן. אנו מחליטים לדחות בקשה זו. דיון ההוכחות האחרון התקיים לפני יותר משנה, ביום 8.7.2024. הוחלט שם כי התובעת תגיש את סיכומיה עד ליום 30.9.2024, והנתבעות עד ליום 15.12.2024. בפועל, התובעת הגישה את סיכומיה רק ביום 10.1.2025. הנתבעת מס' 2 הודיעה ביום 10.6.2025, כי בשל האיחור הנ"ל, ובשל החלפת הפרקליטה המטפלת בתיק והצורך בלימוד התיק מההתחלה, סיכומיה יוגשו עד ליום 13.7.2025. הטעם שניתן שם לארכה שהנתבעות לקחו לעצמן ללא בקשת רשות, היה שבפועל לתובעת ניתנה כחצי שנה לכתיבת סיכומיה ולכן לנתבעות מגיע זמן דומה. בבקשה האחרונה, מיום 8.7.2025, מתבקשת ארכה נוספת בת 30 יום (לא כולל ימי הפגרה), כנראה עד ליום 27.9.2025. ניתנה לעניין זה הסכמה חלקית של התובעת, לפיה סיכומי הנתבעים יוגשו עד ליום 13.8.2025. שתי הנתבעות טוענות שהמלחמה האחרונה, "עם כלביא", הטילה עליהן עומס אישי הקשור לטיפול בילדים דבר המצדיק גם הוא את מתן הארכה. אנו מחליטים כי הנתבעות יכלו להתחיל בכתיבת סיכומיהן כבר עם סיום דיון ההוכחות האחרון, כך שבפועל היתה להן שנה שלמה לצורך זה. על כן, לא די לתרץ את השבועיים האחרונים בשל המלחמה. צריך לתרץ שנה שלימה - או חצי שנה עבור מי שמסרב להתחיל בהקלדה לפני שקרא את סיכומי האחר. לא מצאנו טעם המצדיק - לא חצי שנה, לא שנה, לא שנה וחודש, ולא שנה חודשיים - לצורך כתיבת סיכומים. בנוסף, נציג הציבור, מר דוד זהבי, סיים את כהונתו, והוא מוסמך לפי סעיף 14 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, להשתתף במתן פסק דין רק עד אמצע אוגוסט. לכן, אם תתקבל הבקשה, אפילו בגרסתה המקוצרת, והסיכומים יוגשו עד ל- 13 לאוגוסט, לא נצליח ללמוד אותם וליתן פסק דין תוך ימים בודדים. כתוצאה מכך, יהיה צורך במינוי נציג ציבור חדש לתיק. מכיוון שבין הצדדים יש מחלוקות עובדתיות שההכרעה בהן דורשת התרשמות מאמינות העדים, יהיה צורך לשקול שמיעה חוזרת של עדויות. כמו כן לצערנו נמסר לנו כי עד מרכזי נפטר, כך שהנזק הראייתי עלול להיות בלתי הפיך. בנוסף, היות והחלטתנו זו ניתנת במסגרת פסק הדין, אנו כבר יודעים את התוצאה. נתבעת מס' 1 לא תפגע בפועל כתוצאה ממתן פסק דין מבלי שהוגשו סיכומים מטעמה, משום שהתביעה נגדה נדחית במלואה. מנגד, יש פגיעה חלקית בנתבעת מס' 2, משום שחלק - קטן יחסית - מהתביעה שכנגדה, כן מתקבל. במכלול השיקולים החלטנו להחמיר עם הנתבעות. ככלל, בעל דין שמאחר בהגשת סיכומיו מסתכן בכך שינתן פסק דין בלעדיהם, וכך אנו פוסקים.

ב. זהות המעביד וחופש החוזים

בדין הכללי, לחופש החוזים חשיבות גדולה, משום שהוא מאפשר לאנשים לממש את חירותם. זה מעט פרדוקסלי, כי חוזים משמעם התחייבויות. ההסבר בתמצית הוא שהפרט מוכר חלקים מחירותו בחוזים שהוא כורת, ומקבל עבורם תמורות. על כן במקום שבו אין חוזים, לחירות אין ערך.

להבדיל מהדין הכללי, בדיני העבודה, חופש החוזים נסוג לעיתים תכופות מפני דינים כפויים (קוגנטיים). ההסבר בתמצית הוא שמנגנון השוק החוזי מביא לתוצאות חברתיות לא רצויות. לניצולם של עובדים על ידי בעלי הון.

פורמאלית, הדבר נעשה בעיקר באמצעות הוראות חוק מפורשות הקובעות כי הזכויות יהיו כך ולא אחרת, למרות מה שכתוב בחוזה; וכן בהוראות חוק משתמעות הקובעות איסורים פליליים ובכך מגבילות את חופש החוזים.

מעבידים ועובדים מנסים לעיתים לעקוף הוראות אלו, 'בעזרת השם'. במקום לקרוא לאחד "עובד" ולשני "מעביד" ולקיים את החוק, הם מעמידים פנים כאילו מדובר ביחסים חוזיים אחרים וקוראים לאחד "קבלן", או "משתתף חופשי", או "מתנדב" ולשני "משתמש בעבודה", "לקוח", "צד ג'", וכיוצא באלה שמות שונים. האתגר הוא לקבוע מתי השם השונה מהווה הפרה של חוק עבודה מגן, ומתי הוא מבטא קשר חוזי לגיטימי אחר.

אנו מתמודדים עם אתגר זה באמצעות שתי הלכות. האחת היא הלכת הסטטוס, העונה לשאלה "מיהו עובד?", והיא לא נדונה בפסק דין זה.

השניה היא הלכת זהות המעביד, אשר עונה לשאלה "מיהו המעסיק?", ועניינה אותנטיות ולגיטימיות. במסגרתה מתמודדים עם עקיפת זכויות כפויות שבמשפט העבודה המגן. במסגרתה מתמודדים גם, מכוח תקנת הציבור, עם העברת סיכונים ממעבידים אותנטיים למעבידי קש חדלי פרעון.

התביעה דנן מסתמכת על מבחנים מהותיים וטכניים וסממנים רבים, המופעלים במסגרת הלכת זהות המעביד. וכך התובעת טוענת, בסעיפים 142 - 154 לסיכומיה:

"142. ראו, אם כן, ס ' 1-52 לתצ' התובעת ,שבהם היא מפרטת, כי: נקלטה לשב"ס בשנת 2005 אחרי שרואיינה והתקבלה בידי גורמי שב"ס - רמ"ח פי"מ (ס' 3) (עוד לפני המכרז הנטען ושצורף על ידי הנתבעים שחל רק משנת 2010 ואילך) מילאה תפקידים בשב"ס במשך כ- 15 שנים ברצף; קודמה לתפקיד מנהלת יחידת הפיתוח בשב"ס, בשנת 2012, בידי גורמי שב"ס (ס' 3), ללא הליך תיחור על פי המכרז (ראו הצהרת נציגת הפרקליטות בדיון הקדם מיום 8.5.22 וכן בע' 61 לפרו' 19/2 שו' 17-21) וללא כל מעורבות של חברת אלעד (ס' 46 לתצ'); התובעת ניהלה את היחידה הגדולה ביותר במינהל הטכנולוגיה בשב"ס, כאשר תחתיה עבדו בין 60 ל- 85 עובדים בתקופות הרלוונטיות (ס', 11 לתצ' התובעת הדבר לא הוכחש בתצהירי הנתבעים, ובנוסף עדת שב"ס שמעיה אף הודתה בחקירתה, שאין למיטב ידיעתה עוד עובד בשב"ס שמנהל 80 עובדים והוא מועסק כעובד חיצוני - ע ' 18 לפרו' 11/3 שו' 32-36.

143. התובעת היתה כפופה - מקצועית וניהולית - לראש מנ"ט בדרגת תת גונדר (תג"ד), הן בתחילת תפקידה כמנהלת יחידת הפיתוח, והן בשנים האחרונות עד להחלטת יום טוב על שנמוכה (ראו לעיל), כאשר גם בשנים שבהן היתה כפופה לראש מחלקה פי"מ בדרגת גנ"ם – הדבר נוצר עקב אי מינויו של ראש מינהל בדרגת תג"ד והעובדה כי ראש מחלקת פי"ם שימש בפועל ממלא מקום ראש מינהל הטכנולוגי (ס' 5-6 לתצ'); במהלך רוב רובן של השנים עבדה במשרדי מטה שב"ס, לצד חשבות שב"ס, יחידת הפיקוח האלקטרוני של שב"ס ויחידות נוספות, לתובעת היתה כתובת דוא"ל של שב"ס, ממנה שלחה מיילים לצורך ביצוע עבודתה, הן לגורמי שב"ס פנימה והן לגורמים חיצוניים, המחשב הנייד של התובעת היה של שב"ס, וכך גם כל יתר הציוד ששימש את התובעת לצורך עבודתה (ס' 13 לתצ').

144. התובעת היתה אחראית על ניהול הפיתוח של כל מערכות הליבה והמערכות המינהליות בשב"ס (ס' 14), ביניהן - מערכת כוח האדם יהלום, מערכת האסירים - צוהר 2, מערכת לניטור תנועות של אסירים- מגדלור, מערכת לטיפול באסירים ובשיקומם - תקון, מערכת לניהול הידע הארגוני - פסיפס, מערכת צור – לניהול הפיקוח על עבירייני מין ומערכות ליבה נוספות (ס' 15).

145. לתובעת היתה גישה לכל מאגרי המידע של הארגון, הגדירה תקציבים, קבעה לוחות זמנים, ניהלה את כל כוח האדם של יחידת הפיתוח - גייסה עובדים, המליצה על שכר, פיטרה עובדים, היתה אחראית על תקציב כולל של 23 מיליון ש"ח (ס ' 14, 21 לתצ' התובעת וכן ראו אישור לכך בעדות שמעיה, בע' 28 לפרו' 11/3 שו' 2 - ע ' 29 שו' 15-21 - שם מאשרת שמעיה שהתובעת ניהלה 24-23 מיליון ש"ח כתקציב שנתי.)

146. התובעת נדרשה לנסח מכרזים עבור מינהל הטכנולוגיה בשב"ס (ס' 18), נדרשה לאשר אישור מקדים את דוחות הנוכחות של העובדים ביחידת הפיתוח, ניהלה הזמנות עבודה מול יועצים, ניהלה דוחות בקרה, עבדה מול גורמים חיצוניים, שימשה נציגה של שב"ס בהליכים משפטיים על מכרזים ועוד (ס' 19, 20, 26).

147. התובעת השתתפה בפורום הנהלה של מנ"ט, השתתפה בדיונים אסטרטגיים, בדיוני תקציב אצל ראש אגף המטה - סגן נציב שב"ס (ס' 22), התובעת נתבקשה להכין תוכניות עבודה שנתיות ופרוייקטאליות, להציג אותן בפני פורומים שונים במנ"ט ובשב"ס בכלל, לגבש תוכנית להחלפת מערכות שכשלו, תוכניות התייעלות של מנ"ט (ס' 23-25). כן זומנה התובעת לקחת חלק בכנסים שנתיים, אליהם הוזמנה כל הקצונה הבכירה. (ס' 27). התובעת השתתפה בכנסים ארגוניים ונתבקשה להציג במסגרתם את פעילות מנ"ט ואת חזון מנ"ט (ס' 28, 30, 38), נדרשה על ידי ראש מנ"ט לקחת חלק בתוכנית לשינוי ארגוני של מנ"ט (ס' 29). התובעת הכירה את נתוני התשלום של כלל העובדים האזרחים של מנ"ט והמליצה על הגדלת תעריפים (ס' 31).

148. לעניין מהות תפקידה של התובעת והאחריות המרכזית שהוטלה עליה בתוקף תפקידה בראש יחידת הפיתוח בשב"ס ראו גם דבריהם של תג"ד (בדימ') שי גלבוע, ששימש ראש מינהל הטכנולוגיה בשב"ס, בס' 6-12 לתצהירו, ושל גנ"ם (בדימ') ראובן מור, ששימש ראש מחלקת פי"ם במשך שנים רבות, בס' 4-10 לתצהירו.

149. התובעת יצאה להשתלמויות מקצועיות רבות מטעם שב"ס (ס' 37 לתצ' התובעת, כן ראו ס' 18 לתצ' שמעיה שמאשרת זאת), כאשר מטעם אלעד - במשך כל 15 שנות עבודתה בשב"ס, יצאה לקורס אחד בלבד (ס' 44, וזאת תוך הפרת הוראות המכרז שלטענת הנתבעות, על פיו, כביכול, הועסקה התובעת. ראו גם ע' 239 לפרו 8/7 שו' 10, ע' 240-241 לעדות לוגסי, שבה אינו מציג מעבר לקורס אחד ורק טוען שלדעתו יוצא ידי חובתו במשלוח מייל כללי לכלל העובדים על הקורסים שניתן להירשם אליהם, וכן מודה כי הניירות שצירף לתצהירו בענין הקורסים שהתובעת עברה כביכול מטעמם - יתכן שהם כפולים).

150. שעות העבודה של התובעת דווחו על ידיה לשב"ס, ורק לאחר מכן הועברו לאלעד לצורך קבלת התמורה בגינן (ס' 43 לתצ' התובעת וכן ראו אישור לכך בעדות שמעיה מטעם שב"ס - ע ' 31 לפרו' 11.3 שו' 30-33), בקשות לחופשה ולהיעדרות מפאת מחלה טופלו אך מול גורמי שב"ס, ללא כל מעורבות של אלעד (ס' 48 לתצ' התובעת); כל עבודתה נוהלה בידי הממונים עליה בשב"ס, איש מאלעד לא היה ממונה עליה, לא ניהל איתה פגישות עבודה, לא ביצע לה הערכות תקופתיות, לא הכיר את המשימות ואת העבודה שביצעה התובעת בשב"ס, לא גילה שום התעניינות ולא מינמלית בתובעת, בעבודתה ובהתקדמותה המקצועית (ס' 45, ע' 260 לפרו' 8/7 בתשובותיו של הלוי, שו' 26-33, ע' 261 שו' 1-2, שו' 8-12, ע' 271 שו' 7-13, ע' 180 לפרו' 8.7 בתשובותיו של לוגסי שו' 10-11, 13-14, ע' 182 שו' 29 - ע' 183 שו' 3, ע' 185 שו' 13-20, שו' 25-33, ע' 186 שו' 1). כמו כן אלעד לא התעניינה בחילופי הממונים על התובעת בשב"ס, בהשפעה עליה, וגם לא בחייה האישיים, בארועים אישיים שעברה במהלך שנות עבודתה, שבהם היו מעורבים רק גורמי שב"ס (ס' 49). ראו גם בע' 106 לפרו' 27/9, בתשובותיה של התובעת, שו' 15, 19, וכן בע' 271 שו' 7-13. כן ראו בעדות שמעיה, שמודה, כי בניגוד לנטען על ידיה בתצהירה, היא לא יודעת שהתקיימו שיחות בין התובעת לאלעד על עניינים אישיים או בכלל - ע' 34 לפרו' 11/3 שו' 3-13).

151. העלאות השכר שקיבלה התובעת במהלך השנים, נעשו רק אחרי שהיא פעלה מול גורמי שב"ס וביקשה להעלות את התעריף עבור ההתקשרות עימה, כך שאלעד יוכלו לעדכן את שכרה (ס' 50 לתצ' התובעת, וראו בס' 55 לתצ' לוגסי שבו אינו מכחיש, כי העלאת שכרה של התובעת נעשתה לאחר עדכון התעריף בידי שב"ס, ואף אינו מציג כל תימוכין שמעיד אחרת), כאשר אלעד רק הפיקה רווח כספי מהעסקתה ומעדכוני התעריף שלה, בלי שתרמה ולו באופן מינמלי לעבודתה של התובעת בשב"ס. (בחקירתה של שמעיה הובהר שהנספחים שצירפה בתצהירה שבהם, בין היתר, עדות לעדכונים בודדים של תעריפים, אינם מעידים, כי הנתונים הרשומים בהם משקפים את כל העדכונים שנעשו וטענה שהמסמכים הנ"ל אינם "מטויבים" כלשונה. ראו בע' 19 לפרו' 11/3 שו' 3-23, וכן בע' 21 שו' 4-5. בהתאם לכך אין בתצהירי שב"ס כדי לסתור את טענות התובעת לפיהן העלאת שכרה דרך אלעד נעשתה בעקבות עדכון התעריף בידי שב"ס - ולאחר יוזמה שלה מול גורמי שב"ס.

152. יוטעם, כי טענות אלעד לפיהן התובעת היא זו שניסתה להתרחק מאלעד ו"דחתה" כביכול את "נסיונות" החברה ליצור עימה קשר - לא רק שלא הוכחו כלל וכלל, הן גם מעידות כשלעצמן על כך שיחסי העבודה עם אלעד לא היו יחסי עבודה אמיתיים ואותנטיים, שהרי ביחסי עבודה תקינים ואמיתיים המעסיק הוא הקובע את נהלי העבודה ואם עובד אינו עומד בהם - חזקה, כי המעסיק ינקוט נגדו סנקציות מתאימות. אלא שכעולה בענייננו - שום מאפיין שכזה לא התקיים במתכונת ההעסקה בין התובעת לאלעד.

153. אלעד שימשה אך ורק "צינור" שדרכו שולם שכרה של התובעת, תוך שלילת מעמדה כעובדת שב"ס ומניעת הזכויות המיטיבות הניתנות לכלל עובדי שב"ס, אלעד הרוויחה רווח נאה ביותר (12%) מהתמורה ששילמה שב"ס עבור העסקתה המתמשכת של התובעת באמצעותה ולא עשתה מאומה כדי לתרום לכך מעבר להנפקת תלוש השכר והרמת כוסית בחגים - שזו היתה הטענה של אלעד בתצהיריה כתמיכה כביכול במתכונת ההעסקה הפורמלית. ראו ס' 51 לתצהיר לוגסי, כאשר בחקירה נגדית ניסתה ב"כ אלעד כי התובעת תאשר גם קיומה של "ארוחת בוקר מפנקת" בשנת 2016, או "מסיבת חברה" בשנת 2016, או "תחרות צילום נושאת פרסים" - שהתובעת לא אישרה את קיומם ואלעד לא הוכיחו קיומם ואף לא כללו שום טענה או תימוכין לכך בתצהיריהם, ומכל מקום גם אם היה בהם ממש, לא היה בכך כדי להוות מאפיינים למתכונת העסקה אמיתית שאמורה להתקיים בין מעסיק לעובד, ועצם הנסיון להיתלות בשכאלה - רק מעיד על חולשת טענתם.)

154. התובעת זכתה להערכות מעולות על תפקודה מאת מפקדיה, והם המליצו עליה לתפקידי קצונה בכירים במנ"ט (ס' 33-34 לתצ' התובעת, וכן ראו ס' 5-11 לתצ' גנ"ם (בדימ') ראובן מור, שכאמור שימש שנים רבות ראש מחלקת פי"ם במנ"ט, וכן ס' 6-14 לתצ' תג"ד (בדימ') שי גלבוע, ששימש ראש מנ"ט עת התובעת עבדה כראש יחידת הפיתוח) - דבר שלטענת התובעת תומך בטענותיה בדבר השתייכותה הארגונית לשב"ס, השתלבותה המלאה בו והזיקה המובהקת שלה לשב"ס, שאותה ראתה לא רק התובעת, אלא גם גורמי שב"ס."

ובסעיפים 164 ו- 165:

"164. מעבר לקיום תנאי האוטנטיות ,כמוכח לעיל, מתקיים בענייננו גם מבחן הלגיטימיות, שכן העסקת התובעת בידי אלעד בנסיבות שתוארו ,פוגעת בתכליות משפט העבודה. בענייננו העסקת התובעת באמצעות מיקור חוץ חשפה אותה לפגיעת יתר, שללה ממנה זכויות שמקבלים כלל עובדים שב"ס (ואף עובדי מדינה ככלל) ושהיתה זכאית להן לו היתה עובדת פורמלית של שב"ס, במשך הרבה שנים, מנעה את קידומה לתפקידים רבים בשב"ס, אותם יכולה היתה לבצע לו היתה עובדת שב"ס (בענין זה נזכיר את ס ' 34 לתצ' התובעת לענין דחיית מועמדותה לאחד התפקידים בשל היותה עובדת חיצונית (והפכה אותה לעובדת "סוג ב'", נטולת הגנה ארגונית אל מול פוגענות של הממונה עליה יום טוב, חששה להמשך העסקתה והיתה נתונה לסכנת פיטורין מתמשכת בשל התנהגותו ויחסו של יום טוב, כפי שהראינו לעיל, כאשר אף תג"ד זר, הקבו"ד (קצינה בודקת - הח"מ) שניהלה את ההליך נגד יום טוב, כמפורט לעיל, אפשרה כי עדותה של התובעת לא תירשם בפרוטוקול כפי שנרשמו עדויותיהם של יתר עובדי שב"ס שהעידו בענין - דבר שתומך בטענת התובעת, כי גם הגורמים בשב"ס שהיה בידיהם לייצר הגנה לתובעת ולוודא כי לא תיפגע בשל מתן עדותה נגד הממונה עליה, לא עשו זאת ואישרו בהתנהגותם את מעמדה הרעוע. (ראו ס' 111 לתצ' התובעת, ע' 136 בפרו' 27/9, שו' 26/27, עמ' 137 שו' 22-23, עמ' 138 שו' 1-17).

165. ודוק: ההגנה הארגונית שנשללה מהתובעת עקב העסקתה הפורמלית באמצעות אלעד אינה עוסקת בהכרח בהגנה של ארגון עובדים - שבשב"ס אינו מתקיים ממילא עקב היותו גוף היררכי והוראות החוק השוללות התארגנות של סוהרים, בדומה לדין החל במשטרה. כידוע, ובייחוד נוכח היעדר זכות ההתארגנות בגופים היררכיים, קיימים לגבי גופים אלה מנגנונים פנימיים וחצוניים שנועדו להבטיח שמירה על זכויות העובדים בהם, הן תוך הבטחת שכר גבוה ביחס לכלל שירות המדינה, בהתאם להחלטות הממשלה החלות בענין זה (שנועד לפצות על היעדר הזכות להיאבק על תנאי שכר באמצעות מאבק -ארגוני ראו גם להלן, בסעיפים העוסקים בשכר שב"ס) והן באמצעות מנגנונים כגון בירור ושיפוט משמעתי, קבו"ד, טיפול בידי גורמי משאבי אנוש של הארגון, גורמי רווחה, הלשכה המשפטית של הארגון, פרקליטות המדינה ועוד. אין דומה מעמדו של עובד מדינה ועובד שירות בטחוני בפרט, למעמדו של עובד המועסק במיקור חוץ, אשר סיכוייו להיפגע גבוהים בהרבה והוא נטול כלים והגנות מהם נהנים עובדי מדינה או עובדי הגופים הבטחוניים, בכללם שב"ס."

התובעת מגיעה למסקנות גורפות, ואנו סוברים אחרת.

ראשית, אם נפגעה זכות שלה, יתכן שהתרופה לכך היא פיצוי על הנזק ולא כתיבה מחדש של חוזים שכבר בוצעו ושינוי זהות המעביד.

ושנית, לדעתנו טענות עובדתיות רבות אלו, יכולות להקים את העילה לשינוי זהות המעביד רק בתנאי שיש מאחוריהן הוראות חוק כפויות. זאת משום שכאשר עוברים בשרשרת הנורמטיבית, מחקיקה להלכה, צריך גם להביט לאחור ולוודא שלא הגענו לתוצאה שאין לה בסיס בחוק. בסיס שמכוחו חובה עלינו לבטל בדיעבד את החוזים.

על כן, אנו דוחים באופן חלקי את טענת התובעת שבסעיף 139 לסיכומיה, שזו לשונה:

"139. בענין מבחן הלגיטימיות אף נקבע, כידוע, כי אין מדובר בהכרח בהפרה של משפט העבודה המגן, הבחינה היא בחינה רחבה של זכויות העובד, מעמדו, וכבודו, כגון - האם מיקור החוץ פגע בתחושת השייכות של העובד, בזכויות יסוד הניתנות לעובדי הארגון בו עבד ואשר נשללו ממנו בשל מעמדו כעובד מיקור חוץ, באפשרויות קידומו והתפתחותו המקצועית, האם פגע באפשרות לקיים מערכת יחסים אישית ואנושית מול מעסיקו ועוד."

ראו לענין זה בע"ע 36771-01-20, ע"ע 43472-01-20, ע"ע 43429-01-20, ד"ר רביע איברהים - בית חולים "המשפחה הקדושה" ואח'; ניתן ביום 13.8.2020; בסע' 22:

"באשר ללגיטימיות התבנית, יש לבחון האם בתבנית ההעסקה "אין כל דבר הנוגד יסודות משפט העבודה", ובכך להפכה למנוגדת ל"תקנת הציבור". לבחינת לגיטימיות התבנית יש הן היבטים סובייקטיביים – במסגרתם של אלה תבחן, בין היתר, שאלת תום הלב של הצדדים. האם ביצירת תבנית ההעסקה הם התכוונו להתחמק מהחלת הוראות חוק, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה וכיוצ"ב על העובד ובכך לקפחו כלכלית או ארגונית או שמא ביסוד ההתקשרות עמדה מטרה אחרת לגיטימית; והן היבטים אובייקטיביים – רוצה לומר, אפילו לא התכוונו הצדדים לקפח את העובד ופעלו מתוך מטרה לגיטימית, יש לבחון האם העסקת העובד בתבנית הנבחנת פוגעת בהשגת תכליות משפט העבודה."

כלומר, אנו פוסקים כי הדברים מסובכים. מצד אחד, לא די בהפרה של זכות מסויימת, ולא די במבחנים רכים של פגיעה בציפיות כלכליות וחברתיות ובכבוד, כדי לבטל את החוזים שכרת עובד. אם נעשה זאת, נפגע בחירותם של עובדים לכרות חוזים, ללא אסמכתא בחוק. אין לבטל חוזה חוקי אחד כדי להחליפו בחוזה חוקי אחר - מבטלים חוזים אך ורק מכוח חוקים כפויים (קוגנטיים). מצד שני, חוקים אלו, כן כוללים מבחנים רכים של ציפיות וכו'. כך לדוגמה, החוק קובע שחוזה המנוגד ל"תקנת הציבור", בטל. חוק זה מכניס לפתחנו מבחנים שכאלו. כך גם החוק קובע כי הסכמים קיבוציים הם כפויים, ואלה בתורם יכולים לעגן וליתן כוח משפטי לציפיות כלכליות וחברתיות ולכבוד. ונחזור: האבחנה פה חשובה, מבחנים רכים לא יכולים לעמוד לבדם. עליהם להשען על החוק.

לענין האותנטיות, עלינו לבחון את העסקה האמיתית שבין הצדדים. ראו לענין זה בהלכת בי"ח המשפחה הקדושה הנ"ל, בסע' 22 לפסק:

"...באשר לאותנטיות התבנית, יש לבחון האם הלבוש הפורמלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים או שמא היא למראית עין בלבד. בין המבחנים המרכזיים ניתן למנות את המבחנים הבאים: מי קיבל את העובד לעבודה? עם מי סוכמו תנאי שכרו? מי נשא בעלות שכרו? בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי היה עליו להתפטר? האופן בו ראו הצדדים הלכה למעשה את היחסים ביניהם..."

נשים לב שהיחס בין לגיטימיות לאותנטיות, אינו שווה. לגיטימיות היא מקור הכוח לבטל את החוזה בדיעבד - או ליתר דיוק לכתוב חוזה חדש, כפוי. אותנטיות עניינה היכולת להבחין במציאות. מבחני האותנטיות, הם בגדר מבחני עזר (ע"ע 478/09, יצחק חסידים - עיריית ירושלים ואח'; ניתן ביום 13.1.2011). נעיר כי לפי פסיקה קודמת, רכיב האותנטיות היה בעל משקל רב יותר (ע"ע 604/09, 602/09, מדינת ישראל, משרד החינוך ואח' - העמותה לפיתוח אקדמי של מדע ותרבות; ניתן ביום 24.1.12).

לפי הבנתנו, משניותו של מבחן האותנטיות נובעת מחופש הצדדים לחוזה, לעצבו כראות עינייהם (בכפוף ללגיטימיות). כלומר, לא די בכך שהחוזה יהיה חריג כדי שנפסול אותו. צריך חוסר אותנטיות שמהווה כלי עזר להשגת תוצאה לא לגיטימית.

על כן, עלינו לבחון את הפרשי השכר והזכויות הנלוות הנתבעות מכוח הלכת זהות המעביד, לאור השאלה הראשונה (לגיטימיות) אם יש להן בסיס בחוק ולאור השאלה השניה (אותנטיות) - מה העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים.

נתחיל את הדיון הפרטני דווקא בשאלה השניה. שאלת אותנטיות תבנית ההעסקה. לענין זה נשים לב לכך שמדובר בעובדת המנהלת פיתוח תוכנה. לפי העדויות ששמענו, קיימת מדיניות כללית בשירות המדינה, לפיה פיתוח תוכנה יעשה באמצעות נותני שירות חיצוניים ולא באמצעות עובדי מדינה. ראו לעניין זה בעמ' 56, שורות 9 - 10, לפרוטוקול הדיון מיום 27.9.2023; עדותו של מר ראובן מור. גנ"מ בדימוס, ששימש כרמ"ח מערכות מידע ותקשוב בשב"ס במשך כ- 16 שנים. הוא העיד מטעם התובעת דווקא:

"ת. יש מדיניות בממשלה בכלל, מדובר על עשרות משרדי ממשלה ויחידות סמ"ח (צ"ל סמך - הח"מ), שאת נושאי פיתוח טכנולוגי מוציאים החוצה לחברות שעוסקות בזה..."

לגבי טעמי המדיניות, קבלנו הסברים ודעות שונות ממנו ומעד נוסף (מר ערן אלראי, מנכ"ל חברת אס.פי.אל. תוכנה למתן שירותי פיתוח ומיקור חוץ אליה עברה התובעת לאחר סיום העסקתה על ידי הנתבעים, בעמ' 21 שורות 23 -28 לפרוטוקול הדיון מיום 19.2.2024). לא קבלנו עמדה פורמאלית של המדינה בעניין. ברור מאליו שמדיניות הממשלה בנושא, אינה עומדת לדיון פה.

ענייננו בעובדות המקרה ובשאלת אותנטיות התקן החיצוני לפיו הועסקה הנתבעת.

בהקשר זה יש מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

באופן לכאורה פרדוקסלי, דווקא העד המרכזי מטעם השב"ס, גנ"מ אילן יום טוב, ראש מחלקת מערכות מידע, העיד שהארגון נכשל לעיתים בפיתוח תוכנה גם כאשר הוא מנסה לעשות זאת באמצעות נותני שירותים חיצוניים (ראו בסעיפים 7, 8, 19 ו- 20 לתצהירו; וכן בעמ' 37 ו- 38 לפרוטוקול הדיון מיום 5.2.2024). הוא גם העיד שבמצבי חירום התובעת נדרשה לעיתים להפעיל את מערכות המידע בעצמה, משום שפיתוח המוצר לא הושלם (שם, בעמ' 13).

מנגד, התובעת ועדיה העידו על הצלחותיה בפיתוח מערכות המידע של השב"ס. לגרסתם מדובר באתגר גדול והתובעת עשתה עבודת ניהול מעולה במשך כ- 15 שנים (תצהירי התובעת, גנ"מ בדימוס ראובן מור, ותג"ד בדימוס שי גלבוע).

בבוחננו את המחלוקת, אנו קובעים כי הצדדים נתנו במשתמע ציונים שונים לעבודת הניהול של התובעת. אנו ממשיכים וקובעים כי מדובר במערכות מידע חשובות, שחיי אדם תלויים בהם, ושאין לנו את הידע כדי לקבוע את איכותן.

להבדיל מהמחלוקת העובדתית הנ"ל, לצורך הכרעה במחלוקת המשפטית די לקבוע כי יש אתגר אמיתי בפיתוח תוכנה עבור שירות בתי הסוהר - דבר ששני הצדדים מסכימים לו. על כן, אם נפסוק כי התקן החיצוני של התובעת חייב להיות מאוייש על ידי סוהר במדים, אנו עלולים לפגוע בשירות ששב"ס נותן לחברה הישראלית. ליתר דיוק, אנו לא הגורם המקצועי הנכון כדי לקבל את ההחלטה איך להעסיק מנהל פיתוח מערכות מידע בשב"ס, ותפקידנו אך להכריע בשאלת האותנטיות. מכוח תפקידנו זה אנו קובעים כי מדובר בתבנית העסקה 'אותנטית'. יש פה אתגר אמיתי שדורש העסקת בעלי מקצוע מעולים, ואין פה כוונה לנצל עובדים (בהמשך פסה"ד נדון בשאלה אם היתה כוונה לפגוע בתובעת בהקשרים פרטניים יותר - טענותיה להצרת צעדיה ולהתעמרות).

אכן, וכפי שצטטנו בהרחבה מסיכומי התובעת לעיל, מדובר בפתרון חריג. רמת השילוב של התובעת בשב"ס היתה גבוהה בהרבה מהרגיל ביחסי מיקור חוץ. התנהגות חריגה מעלה דגל אדום, שמא מדובר בהתנהגות שמטרתה (או פועלה - ובעניין הפועל נדון בהמשך, במסגרת מבחן הלגיטימיות) פגיעה בעובדים, אך בפסקאות הקודמות הסברנו מדוע מדובר בהתרעת שוא.

לכאורה, המחוקק הביע עמדה בקשר לסוגייה קרובה. ראו את סעיף 13א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996. הסעיף מסיר מגבלות על העסקת אנשי פיתוח תוכנה באמצעות עובדי קבלני כ"א. זאת אך לכאורה, משום שעיון בסעיף ובדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 3043, התשס"ב, 29.10.2001, עמ' 81; המתייחס לסע' 55 להצעת החוק המתקן), מראה שסברת המחוקק היתה שאנשי מחשוב מועסקים בתנאים משופרים בהשוואה לעובדי מדינה, ולכן הפיכתם לעובדי מדינה והשוואת תנאי שכרם, דווקא יפגעו בהם.

נעבור כעת לשאלה הקודמת, שאלת הלגיטימיות.

בסיס אפשרי אחד לתקיפת לגיטימיות ההעסקה במקרה דנן, הוא חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957, הקובע בסעיפים 20 ו- 22 כי אין לותר על הזכויות הקבועות בהסכם קיבוצי, וכי הן עדיפות על זכויות חוזיות. אילו יהיה ניתן לקבוע בחוזה, כי המעביד הוא צד ג' כלשהו אשר אינו חתום על ההסכם הקיבוצי, הרי שבכך יעקפו הוראות כפויות, באמצעות מניפולציה לא אותנטית ולא לגיטימית, והלכות זהות המעביד יכתיבו את תיקון העוולה.

הענין הוא, שהתובעת אינה טוענת לתחולת הסכמים קיבוציים אשר שב"ס חתום עליהם. השב"ס אימץ אמנם באופן חד צדדי הוראות הנהוגות בשירות המדינה, אך אין טענה המסתמכת על הסכם קיבוצי פרטני עליו חתום השב"ס. לדעתנו, פסיקה כללית, לפיה השב"ס הפר את הוראות החוק בכך שנמנע מלחתום על ההסכמים הקיבוציים של שירות המדינה, תהיה רדיקלית. הסדרת הזכויות בשירות הציבורי, והאבחנה בין עובדי ציבור, חיילים, שוטרים וסוהרים, נעשתה על ידי המחוקק במספר דברי חקיקה. אין להופכם באמצעות אבחה פרשנית גורפת וחסרת אחריות.

בדומה, התביעה דנן אינה מבקשת זכויות הקבועות בצווי הרחבה, כך שגם סעיף 30 לחוק הסכמים קיבוציים, אינו מבסס אותה.

מקור כפוי נוסף הוא סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, הקובע כי:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל."

יש לפרש הוראת חוק מאוד כללית זו, בשים לב לנסיבות העניין.

לעניין תקנת הציבור ולגיטימיות, אנו דוחים את טענות התובעת לפיהן תנאיה היו נחותים כל כך מתנאי עבודתם של קציני השב"ס, עד כדי פגיעה בתקנת הציבור.

ראשית, טענת התובעת לא נותנת משקל ליתרונות שזכתה להם בשל העסקתה כאזרחית. היא לא נדרשה לעבור קורס קצינים, לא נדרשה ללבוש מדים, ולא נדרשה להתייצב בשעות חירום לעבודה בבתי הסוהר עצמם. אנו גם קובעים כי כפיפותה להוראות כעובדת, פגעה בחירותה פחות מכפיפותה החלופית לפקודות. במילים אחרות, אילו התובעת היתה לובשת מדים, חירותה היתה נפגעת והיא היתה משלמת מחיר אישי רב עבור המדינה, כמו יתר לובשי המדים. המעמד האזרחי שלה, כלל בתוכו את החירות האזרחית, ואין להתייחס לכך בביטול.

שנית, "תקנת הציבור" כעילה לביטול חוזה, לא צריכה להקבע לפי מדד של קנאה - מי מקבל יותר. כי הרי ביטול חוזים בין אנשים עשירים, בגלל שהאחד התעשר יותר והשני התעשר פחות, זו פעולה חסרת טעם. ביטול חוזים - בהקשר של דיני עבודה - צריך להעשות במקרים של ניצול חברתי. לענין זה אנו קובעים כי התובעת לא נוצלה ופוסקים כי חוזה העסקתה עומד במבחן סעיף 30 לחוק החוזים הכללי הנ"ל, ותקנת הציבור. זאת לפי חוות דעת האקטוארית שהגישה התובעת (נספח ת/24 לכתב התביעה (ולא לתצהירים); סע' 8.1 ונספח 19 של הנספח), ולפי ידיעתנו השיפוטית בדבר השכר הממוצע במשק ושכר המינימום. חוות הדעת מראה ששכרה במשך 7 השנים האחרונות לפני סיום ההעסקה בשנת 2020, עמד על 1,749,315 ש"ח. כלומר, בממוצע מדובר על 20,825 ש"ח לחודש (ולפי סע' 147 לכתב התביעה, 24,400 ש"ח לחודש האחרון, שכר קובע לענין פיצויי פיטורים). השכר הממוצע במשק עלה בשנים האלו, מ- 8,500 ש"ח ל- 10,500 ש"ח. שכר המינימום עלה באותה התקופה מ- 4,300 ש"ח ל- 5,300 ש"ח. אנו פוסקים כך גם לגבי תביעותיה להפרשים בקשר לפנסיה, ולקרן השתלמות.

נשים לב שפסיקתנו זו, לפיה תקנת הציבור אינה מהווה עילה לביטול חוזים ולהעלאת שכר בנסיבות דנן, מתאימה גם להליך המשפטי. כך, נשמעו בפנינו עדויות בשאלה אם התובעת היתה אמורה לקבל דרגה של סגן גונדר או גונדר משנה, דבר שמתקרב לגבולות סמכותנו העניינית (ראו בסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] התשל"ב - 1971). הוצגו בפנינו חוות דעת אקטוארית מסובכת לגבי הפרש השכר הנתבע שהסתמכה על נתונים סטטיסטיים (ולא על מקורות נורמטיביים), סימולציות שכר מסובכות וסותרות מטעם שב"ס (גם הם ללא מקורות נורמטיביים), וחוות דעת מגיבה (נספח ת/10 לתצהירי התובעת). אילו היינו מקבלים את התביעה בהקשר זה, היה לנו מאוד קשה לקבוע מה הפרש השכר הנכון. זאת להבדיל - לדוגמה - מפסיקת שכר מינימום הנעשית אצלנו כדבר שבשגרה. הדין המהותי הולך ביחד עם היכולת המוסדית, ולדעתנו התביעה שכאן חרגה משניהם.

מקור כפוי נוסף מצוי בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים הכללי הנ"ל. עניינם החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. אנו פוסקים כי אין בהוראות אלו כדי להוסיף על המסקנות לגביהן הגענו לעיל, בקשר לתקנת הציבור.

נחרוג מפסיקתנו זו, באמצעות הלכת פריצת האוניברסליות של יחסי עובד ומעביד. זאת נעשה בהמשך פסק הדין ובקשר לעילת ההתעמרות.

ג1. פיטורים או התפטרות

בסעיף 151 לכתב התביעה, נטען כי התובעת פוטרה על ידי השב"ס. כן נטען שם שחברת אלעד "סירבה לסיים (את) עבודתה" (זו לכאורה הודאת בעל דין). משפסקנו לעיל, שהשב"ס לא היה המעביד, התוצאה היא - לפי כתב התביעה ולכאורה - שהתובעת התפטרה. בסעיפים 87 - 129 לסיכומיה, התובעת מפרטת את הטענה בדבר פיטורים.

אנו קובעים כי התובעת התפטרה. זאת משום שכתשעה חודשים לפני שהפסיקה לעבוד, הגישה מועמדות לעבודה בחברה אחרת; משום שכשלושה חודשים לפני שהפסיקה לעבוד חתמה על חוזה עבודה עם אותה החברה האחרת - כל זאת מבלי שהנתבעים ידעו (או שהיה לה חוזה חתום ע"י המעבידה האחרת באוגוסט והיא הוסיפה את חתימתה כשהחלה לעבוד אצלו בפועל בנובמבר - לפי גרסה אחרת שלה. נעיר שגם אופציה היא זכות חוזית בידיה); משום שבקשה משב"ס שיבקשו מחברת אלעד את הפסקת הצבתה; משום שחברת אלעד המשיכה לשלם את שכרה ורצתה להמשיך ולהעסיקה; ומשום שהמועד שבו הפסיקה לעבוד ביוזמתה שלה, היה יומיים לפני המועד שבו החלה לעבוד אצל החברה האחרת; ומשום שהמשיכה לקבל שכר מהנתבעת אלעד עבור כשבועיים בהם כבר עבדה אצל מעבידתה החדשה.

ראו לענין זה בחקירתה הנגדית (עמ' 92 שורות 27 - 32, לפרוטוקול הדיון מיום 27.9.2023):

"ש: הבנתי. את התחלת לעבוד ב-SPL תוכנה ב17/11/20?

ת: כן.

ש: הגשת מועמדות בפברואר 20'?

ת: כן.

ש: אני רוצה להגיש את זה כמוצג בבקשה. זה מסמך המועמדות של התובעת מגילוי המסמכים 31 שלה, מוצג א'. בבקשה. טוב."

ובעמ' 93, שורות 7 - 14:

"ש: באוגוסט 20' חתמת על הסכם העסקה?

ת: אוקי, כן. (הערה: לעמוד הבא של הפרוטוקול, שורות 26 -28, העדה אומרת שרק המעסיק חתם באוגוסט, ושהיא חתמה בנובמבר - הח"מ).

ש: זה נכון? את מאשרת לי את זה?

ת: כן.

ש: באוגוסט 20' היה לך כבר הסכם העסקה ביד?

ת: כן.

ש: והוא לא פיטר אותך עדיין?

ת: הוא לא ידע."

ובשורות 22 - 26 שם:

"ש: החשש שלך שמא יפטרו אותך כל יום לא מתממש ויש לך חוזה עבודה ביד?

ת: נכון,

ש: עם חברת SPL. נכון. אז באוגוסט את עדיין ב-שב"ס, כשיש לך חוזה עבודה ביד, נכון?

ת: כן.

ש: אני מגישה את הסכם ההעסקה של התובעת כמוצג ב', גם במסגרת גילוי המסמכים שלה."

ובסעיף 112 לתצהיר התובעת:

"112. אציין כי כלל לא חשבתי לדווח על כל הפגיעה שעברתי לחברת אלעד. הם לא היו מעורבים בשום דבר שעבר עלי, במשך שנים, הם לא דיברו איתי על עבודתי ולא התעניינו… היה לי ברור שלא יפעלו לטובתי מול שב"ס…" (כפי שיפורט בהמשך, אנו דוחים עובדתית חלק מטענה זו).

וראו בסעיפים 69 - 78 לתצהירו של גנ"מ אילן יום טוב, שם הוא מצהיר כי התובעת בקשה משב"ס - באמצעותו - שוב ושוב, שיפטרו אותה כדי שתוכל לקבל פיצויים מחברת אלעד. לתמיכה בהצהרתו הוא מצרף תמליל שיחה בינו לבין התובעת, מתאריך לא ידוע, הוא נספח 9 לתצהירו. וכן תXXXX ו- 29 לספטמבר 2020, היא נספח 10. הדברים לא כתובים בנספחים 9 ו- 10 הנ"ל באופן מפורש וברור, אך אנו מסיקים מהם וקובעים את העובדות הבאות: התובעת בקשה משב"ס מכתב פיטורים או מכתב המבקש את הפסקת הצבתה. זאת על מנת שתוכל לקבל פיצויי פיטורים מחברת אלעד. כאשר נתקלה בסירוב, איימה שתתבטל בעבודתה באופן שיחייב אותם לעשות זאת. אנו גם קובעים כי שב"ס הסכים והודיע לחברת אלעד על רצונו בהפסקת הצבתה (נספח 11 לתצהירו, סיכום פגישה מיום 1.10.2020). לכאורה בסתירה לכל זאת, בסעיף 118 לתצהירה (והתגובה היא בסע' 67 ו- 68 לתצהיר גנ"מ יום טוב), טוענת התובעת כי אילו גנ"מ יום טוב היה מבקש ממנה להשאר, היתה מוותרת על תפקידה העתידי בביטוח הלאומי. אנו דוחים את הטענה האחרונה הזו של התובעת. זאת משום שלפי הבנתנו היא גם לא אמינה וגם חסרת משמעות. לא אמינה בשל הצטברות של מספר ראיות: ראשית משום שכפי שנפרט בהמשך, יש לה תלונות רבות וחמורות כנגדו, והחיבור של זה לטענתה לפיה מילה אחת שלו היתה משנה את החלטתה, לא מסתבר. או שזה אמת או שהשני אמת - ביחד הם לכל היותר חצאי אמיתות; שנית לא אמינה גם משום שבסעיף 128 לתצהירה היא מסבירה כי מאוד בסמוך לכך היא סרבה להמשיך ולעבוד בשב"ס. חסרת משמעות משום שהיא התפטרה, והטיעון מסוג 'והיה אם' הזה, לא משנה זאת (אולי טיעון אחר מסוג 'והיה אם' כן היה משכנע בהקשר האחר של זכאות לפיצויי פיטורים).

לכך שחברת אלעד המשיכה לשלם את שכרה, ובקשה למצוא לה הצבה חדשה, ראו הודאות וחצאי הודאות בכתב התביעה; ובסעיף 124 לתצהירה. כן ראו בתצהירהם של אנשי הנתבעת מס' 1, המנכ"ל וראש חטיבת שירותי מיקור חוץ. וראו גם בסעיף 12 סיפא לכתב התביעה, שם נכתב, כהודאה בחצי פה:

"...סיום עבודתה של התובעת באלעד נקבע ליום 15.11.2020."

ובסעיף 125 לסיכומי התובעת:

"...התובעת… נאלצה להודיע ביוזמתה על סיום עבודתה…" (ובדומה גם בסעיף 128 לסיכומים בו היא מסבירה כי ב- 8.11.2020 חששה שהעיכוב בפיטוריה יפגע בתחילת העסקתה בביטוח הלאומי, ולכן הוציאה מכתב הדורש את פיטוריה).

וראו בסעיף 80 לתצהירו של גנ"מ יום טוב:

"80. … עד יום 30.11.2020 התובעת שהתה בביתה וקיבלה שכר מלא…".

התובעת טוענת, בכותרת שלפני סעיפים 124 ואילך לתצהירה ובסעיפים עצמם, שחברת אלעד סירבה "לשחרר" אותה. אנו קובעים עובדתית ומשפטית שהתובעת לא היתה צריכה לקבל "שחרור" משום שהיא אזרחית בת חורין שרשאית להתפטר מעבודתה. היא דרשה שיפטרו אותה. אלא שעובד יכול להתפטר אך לא יכול לכפות על מעביד לפטרו. ראו לענין זה בהיקש את ההלכה הותיקה שיושמה שוב בע"ע 6294-01-14, שלומי חמסי - בבילון בע"מ; ניתן ביום 25.5.2017; ראו בעיקר בסע' 30 ו- 32 לפסק. לפי הלכה זו, עובד לא יכול להכתיב למעביד מה עליו לעשות כדי שלא לפטרו. הלכה זו חלה באופן ישיר (לא בהיקש) על טענתה הדומה של התובעת, בסעיף 138 לתצהירה, בו היא כתבה שהודיעה למעבידתה כי אם לא תקבל התייחסות "עד ליום 15.10.2020 אראה עצמי כמפוטרת" (להלן - "מכתב האולטימטום").

התיזה של התובעת היא שבנסיבות המתאימות, מעביד חייב לפטר עובד, על מנת לזכותו בפיצויי פיטורים. לטענתה, חברת אלעד נמנעת מלפטר עובדים על מנת שלא לשלם להם פיצויי פיטורים. לשיטתה חברת אלעד מעדיפה לשלם להם שכר ולחפש להם עבודה ולאפשר להם לחפש עבודה במקביל על מנת להביא למצב בו או שהם יתפטרו כי מצאו עבודה, או שהיא תמצא להם עבודה, ובכך היא נמנעת מפיטורים. לטענת התובע יש בכך פסול. לדעתנו, כל זה לא נכון. ראשית, אנחנו לא מוצאים פסול בכך שמעביד ממשיך לשלם שכר ומנסה למצוא תעסוקה לעובדיו. שנית ולפי הדין: הכוח לפטר מצוי בידי המעביד; והכוח להתפטר בידי העובד; וקיים מצב ביניים אחד, לפיו בנסיבות המתאימות, עובד שהתפטר זכאי לפיצויי פיטורים (ונדון בזה תחת הכותרת הבאה). זה ההסדר, והתובעת מבקשת הלכה חדשה, שקובעת מצב ביניים נוסף - לדעתנו אין בזה תועלת, מצב הבניים הקיים מספיק, ונדון בו בהמשך.

בשולי הדברים נעיר כי אמנם יש הלכות חריגות, שמחייבות מעביד לספק עבודה בפועל (דב"ע נא/ 4 - 21, ההסתדרות הכללית ואח' - תכנון המים לישראל בע"מ ואח'; פד"ע כרך כ"ג, עמ' 3, בעמ' 7, 15 ו 16), אך עניינן אינו תקופה קצרה של חוסר עבודה, כמו במקרה זה. ויותר מזה, אפילו ההלכות החריגות האלו לא מחייבות את המעביד לפטר את העובדים.

אנו גם דוחים עובדתית את טענות התובעת, בסעיפים 132 - 138 לתצהירה, לפיהן חוסר הוודאות הוא אשר הוביל אותה להתפטר. עובדתית, אנו קובעים כי היא כבר החליטה להתפטר הרבה קודם לכן, כי היא ידעה בוודאות שהיא תתחיל לעבוד בעבודה החדשה ב- 17 לחודש העוקב (נובמבר), וכי לחץ הזמן שלה - בין סוף החפיפה ב- 21 לאוקטובר, לבין מכתב האולטימטום 6 ימים קודם לכן - נבע מרצונה לקבל מכתב פיטורים לפני שתתחיל לעבוד במקום החדש.

ולבסוף ראו בדב"ע מז/ 3 - 154, תמר מדמוני - המועצה המקומית נתיבות; פד"ע כרך כ', עמ' 144, בעמ' 147, שם נפסק כך:

"הצגת מועמדות לעבודה במקום עבודה אחר אינה 'התפטרות', ואינה הסכמה לפיטורים. רק אם מקבל העובד עבודה אחרת, ומודיע על כך למעביד, או שהוא מתחיל לעבוד במקום עבודה אחר, אף מבלי שהודיע על כך למעבידו, יש לראות בכך אקט של התפטרות."

ג2. התפטרות וזכאות לפיצויי פיטורים

בסעיף 154 לכתב התביעה נטען - באופן חלופי - כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963. להלן לשון הסעיף:

"התפטרות אחרת שדינה כפיטורים

11. (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."

לפי הפסיקה, ובמסגרת דרישת הקשר הסיבתי שמקורה במילה "מחמת" המופיעה פעמיים בסעיף החוק, על עובד הנטל להודיע למעבידו על הפגיעה ועל כוונתו להתפטר בגינה. זאת על מנת לאפשר למעביד לתקן את ההרעה או את הנסיבות האחרות. ראו לענין זה דב"ע מח/ 3 - 174, מט/ 3 - 60, טלסיס בע"מ - מיכאל רוגל; פד"ע כרך כ', עמ' 421:

"...מוטלת חובה על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי העבודה, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב…"

כך, בית הדין נמנע מלפסוק פיצויי פיטורים, לעובד אשר מיהר להתפטר מיד עם העלאת דרישתו, וסרב לחכות 10 ימים עד שמנהל החברה ישוב מחו"ל כדי לנהל עמו משא ומתן, בע"ע 001332/00, ניתוב בע"מ - דרור; ניתן ביום 6.4.03; בסע' 4(יז) לפסק. בדומה נפסק כי עובד אשר סרב לבדוק הצעות תיקון של המעבידה אינו זכאי לפיצויי פיטורים, בעד"מ (ארצי) 21/03, חברת השמירה בע"מ - גל מילר (ניתן ביום 3.3.2004).

ראו לענין זה גם בע"ע 1450/04, אופיר טורס בע"מ - לימור וינטמן; בו נפסק כי עובדת התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. באותו המקרה, הממונה הישיר שלה פגע בסמכויותיה הניהוליות. היא פנתה אל הנהלת המעבידה, וזו הבטיחה לגבותה אך לא עשתה כן. נזיפה של ההנהלה בממונה לא הובאה לידיעת העובדת. טענת המעבידה לפיה העובדת לא העמידה אותה על כוונתה להתפטר נדחתה בנימוק לפיו "...מחומר הראיות עולה, כי התפטרות המשיבה לא יכולה היתה להיות בגדר הפתעה לחברה שהייתה מודעת לחיכוך בין המשיבה למר לוי ואף הייתה מעורבת בו בהיבטים שונים."

בענייננו, התובעת הודתה (כפי שצטטנו מחקירתה הנגדית ומתצהירה לעיל) כי היא הפתיעה את הנתבעות (אך ראו הסתייגות לגבי שב"ס בהמשך), ועל כן לא מתקיימת דרישת הקשר הסיבתי, זאת כמפורט להלן:

במקרה דנן, אילו התובעת היתה מודיעה שהיא לא מרוצה מהפגיעה בסמכויותיה, מתלוננת על התעמרות, ומתריעה שתתפטר אם זה לא יתוקן, היתה ניתנת לחברת אלעד הזדמנות לתקן את המצב. לפי הפסיקה, רק אם חברת אלעד היתה נכשלת במציאת תיקון, אזי היו מתקיימים תנאי סעיף 11(א) הנ"ל.

תיקון יכול היה להעשות בין אם על ידי תיקון מעמד התובעת בשב"ס ויחסי העבודה שם, ובין אם על ידי מציאת הצבה חדשה וראויה לתובעת (ובסעיף 103 לסיכומיה, התובעת מלינה על כך שלא מצאו לה הצבה חלופית שכזו). ודוקו, לטענת התובעת המצב החל להתדרדר בשנת 2018, עם מינויו של גנ"מ יום טוב, וסיום העבודה היה בנובמבר 2020, כלומר מדובר בתקופה של כשנתיים. על כן, אילו היתה פונה אל מעבידתה במועד מוקדם יותר (כלומר מתי שהוא לפני שזה הפך למאוחר מדי), מעבידתה היתה יכולה לפעול כאמור במשך תקופה ארוכה ומשמעותית שהיתה מאפשרת מציאת פתרון, ובהעדר פתרון היה מקום לחייבה בסך של 221,305 ש"ח.

בהקשר זה אנו דוחים עובדתית חלק מטענת התובעת (שצוטטה לעיל מסע' 112 לתצהירה), לפיה היה ידוע מראש שחברת אלעד לא תפתור את הבעיה. בענין זה אנו מקבלים את עדות מנכ"ל החברה לפיה:

"1. אני מועסק על ידי החברה מזה כ- 25 שנים…

3. אני מכיר את התובעת היטב… עבדנו יחד כתף אל כתף כמתכנתים…

4. עד לשיחת הטלפון שערכה עימי התובעת ביום 12.10.2020 התובעת מעולם לא שיתפה אותי בקשיים כלשהם שהיא חווה בשב"ס… התובעת ידעה היטב שכל אימת שהיא מעוניינת בכך דלתי פנויה בפניה… תעיד על כך הודעת הווטסאפ שהעבירה אלי התובעת ביום 11.10.2020 בה ביקשה לשוחח עימי ואני שבתי אליה במהירות - התובעת פנתה אלי בשעה 18:57 ובשעה 19:01 כבר השבתי לה…

5. אציין כי בחברתנו קיים תהליך פרואקטיבי סדור שמעודד עובדים… לבקש לעבור תפקיד…"

התובעת צרפה לתצהירה (מסומן כ- ת/34 שם) סיכום שלה בדבר תוכן שיחת הטלפון הנ"ל עם המנכ"ל. לפי סיכומה השיחה ערכה 26 דקות.

לאור כל אלו, אנו קובעים עובדתית כי לתובעת היתה גישה מיידית, ישירה וממשית למנכ"ל הנתבעת (וזו מעסיקה כ- 1300 עובדים, כך שזה לא ברור מאליו). על כן, לפחות חלק מטענתה שבסעיף 112 הנ"ל לתצהירה, לפיה היה ברור מראש שהיא לא תקבל שום סיוע מחברת אלעד, אינו אמת. אנו מבהירים כי איננו קובעים במשתמע, שחלקים אחרים של הסעיף הם כן אמת.

הבחירה של עובד למנוע את תיקון המעוות, היא אשר הופכת אותו לאחראי לסיום יחסי העבודה ושוללת את הקשר הסיבתי הנדרש על פי לשון החוק. במקרה דנן, התובעת לקחה אחריות, וגרמה לשב"ס לבקש את הפסקת ההצבה ברגע האחרון - כלומר כמעט במועד בו היא היתה אמורה להתחיל בעבודתה החדשה. בכך היא עקפה לחלוטין את מעבידתה. למעשה, התובעת פתרה את הבעיות בעצמה, על ידי מעבר לעבודה חדשה. זו זכותה והדבר מעיד על יכולותיה ומעמדה בשוק העבודה. טענותיה כנגד מעבידתה משקפות את תפישתה שמדובר במעבידת קש - אך את סברתה זו, דחינו.

מבחינה מהותית ובנסיבות המקרה, מטרת פיצויי פיטורים הוגשמה בחלקה באמצעות המעבר המיידי לעבודה אחרת. ראו לענין זה בע"ע 300274/96, צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל; ניתן ביום 16.10.01:

"(ב) פיצויי פיטורים כהכנסה חלופית עד למציאת מקום עבודה אחר - סכום הכסף שהעובד מקבל כפיצויי פיטורים עם פיטוריו וניתוק יחסי עובד-מעביד, מאפשר לו להתקיים בכבוד עד שימצא מקום עבודה חלופי;"

מעבר לכל אלו, יש נטיה בפסיקה להרחיב את הנסיבות בהן יפסקו פיצויי פיטורים. ראו בע"ע 1214/02, ישראל שיטרית - סטופ אש בע"מ; פד"ע כרך לח, עמ' 838, בעמ' 845 מול האותיות ה-ז; ניתן ביום 17.1.2003. נדונה שם השאלה אם עובד שהתפטר עקב מחלה זכאי לפיצויי פיטורים, ונכתבו שם הדברים הבאים:

"...תכליתו של חוק פיצויי פיטורים אינה לשעבד את העובד למקום עבודה אחד. המשק המודרני והתחרותי מבוסס על מעבר חופשי של מצרכים, הון, עבודה ושירותים. לעובד שמורה הזכות לעזוב את מקום עבודתו ולעבוד במקצוע ובמקום העבודה שהוא בוחר לעצמו, ויש להמעיט את ההגבלות המוטלות עליו באמצעות הפסד פיצויי הפיטורים..."

במקרה דנן, מדובר בהפרשי פיצויי פיטורים. התובעת מודה בכך שקבלה 341,603 ש"ח (וסכום גבוה יותר בכ- 85,000 ש"ח "לצרכי מס"). היא תובעת הפרש בסך 221,305 ש"ח (ראו חוות הדעת האקטוארית מטעמה, נספח ת/24 לכתב התביעה; סע' 6.8.4 - 6.8.7).

בנוסף לאלו, ולפני שנפסוק בסוגיה, אנו קובעים שהתובעת התפטרה בנסיבות שהיו יכולות לזכות אותה בפיצויי פיטורים אילו היה מתקיים הנטל הנ"ל בעניין הקשר הסיבתי. זאת גם בשל הפגיעה בסמכויותיה במקום העבודה; וגם בשל ההתעמרות. העובדות לענין העברת הסמכויות וטענת ההתעמרות מפורטות תחת הכותרת הבאה, העוסקת בעילת ההתעמרות. ראו את ההלכה לענין שלילת סמכויות כעילה להתפטרות בדין מפוטר בפסק הדין הנ"ל בענין אופיר טורס בע"מ. נפסק שם כי הנסיבות שזיכו בפיצויי פיטורים היו פגיעה בסמכויותיה הניהוליות; העברת עבודה לסניף אחר; ביטול חופשה שנתנה לעובדת שהיתה כפופה לה ועוד. נשים לב לדקות הקשורה ליחס בין הנסיבות לבין הנטל לבין הקשר הסיבתי. יחסי העבודה משתנים במהלך שנות הקשר, והציפיה של הצדדים היא לגמישות. כלומר, שינויים בסמכות ובתפקיד יכולים להתקבל על ידי עובד, גם כאשר הוא לא מרוצה מהם. כמו כן, מעביד יכול לתקן את דרכיו - או את דרכי מנהליו - ולהפסיק מעשי התעמרות.

בשים לב לכל אלו, עלינו להחליט אם בנסיבות העניין, הכללים הפורמאליים בעניין הקשר הסיבתי והנטל הנלווה אליו, ביחד עם התכליות הפרטניות שהם מקדמים, צריכים לסגת אל מול התכלית הכללית. לאור העובדה שגם האחרונה הושגה ברובה עם שחרור כספי הפיצויים שבקופה והמעבר הרציף לעבודה חדשה, אנו דוחים את התביעה גם בקשר לעילה זו.

הערות לפני סיום הדיון בעניין פיצויי הפיטורים:

בסעיף 155 לכתב התביעה נטען כי יש לחייב את השב"ס בפיצויי הפיטורים, גם אם יקבע כי אינו המעביד. להבדיל מחברת אלעד שההפתעה בקשר אליה היתה מוחלטת, התובעת כן התלוננה לשב"ס, על הפגיעה בה. ראו מייל ממנה אל תג"ד אוחיון, מיום 30.6.2019 (נספח ת/18 לתצהירה), וכן תכתובות נוספות (הודעת ווטסאפ מיום 5.8.2019 היא ת/19; הודעת ווטסאפ מיולי 2019 המדווחת על פגישה בעניין, היא ת/20; ותכתובת בעניין מיום 16.12.2019, ת/21). היא לא הודיעה כי תתפטר אם הדבר לא יתוקן. לכן, אילו השב"ס היה מעביד במשותף, הדיון בשאלת קיומו של בסיס פורמאלי לחייבו בהפרשי פיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק, היה שונה ויתכן שהתוצאה היתה שונה.

בנוסף וכפי שנראה בהמשך, פסקנו כי היתה התעמרות מצד שב"ס. על כן ולכאורה קביעה לפיה עובד שהתעמרו בו, אינו זכאי להתפטר בדין מפוטר, הינה מוקשית. הפער נוצר בשל פריצת האוניברסליות, שנעשה בהמשך לעניין התעמרות. כלומר, בקשר להתעמרות נלך לקראת התובעת צעד שלא הלכנו לקראתה כאן בקשר לפיצויי פיטורים. עניינו של הצעד שם, יפורט בהמשך (מדובר באחריות מעשית להתעמרות ומניעת עינוי דין). העדרו של הצעד כאן, עניינו הטלת האחריות לבטחון תעסוקתי על אלעד המעבידה ולא על שב"ס מקבלת השירות. נוסיף עוד הסבר לענין זה, בהמשך פסק הדין כאשר נדון בפריצת האוניברסליות בקשר לעילת ההתעמרות.

אנו גם ערים להלכות לפיהן קבלן שירות שמפסיד מכרז חייב בפיצויי פיטורים גם אם הוא מציע עבודה חלופית. זאת אם העובדים בוחרים להמשיך ולעבוד באותו המקום אליו התרגלו, באמצעות הקבלן החדש שמחליפו (ע"ע 35666-05-16, ע"ע 63520-03-16, חברת השמירה בע"מ - אבנר סבהט ואח'; ניתן ביום 27.7.2017, ראו בעיקר בסעיפים ו- 16 לפסק הדין). לדעתנו אין להחילן במקרה זה משום שנסיבות תחולתן לא מתקיימות. בנוסף ולפי הבנתנו, אלו הלכות שעניינן עובדים מוחלשים, ולא נכון יהיה להרחיבן עבור עובדים חזקים.

ד. התעמרות, התנכלות וחוסר תום לב בעבודה

כפי שכבר כתבנו בהזדמנות אחרת, עילת ההתעמרות היא עילה מתפתחת, בת שנים רבות מאוד. פיתוחה נעשה גם בחקיקה וגם בפסיקה. מצד החקיקה יוכיחו זאת תקנות הבטיחות בעבודה (נוחויות), תשכ"ה-1965, המראות שכבר לפני יותר מיובל שנים, מעבידים התעמרו בעובדיהם בכך שלא ספקו להם שירותים ראויים; ויוכיחו זאת חוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, והאיסור התנכ"י על הלנת שכר; וכן החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998; וחוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים, התשס"ז - 2007. גם פסיקה רבה ניתנה בענין, לדוגמה בקשר לאין ספור הדרכים - השונות והמשונות - בהם גרמו מעבידים לעובדים להתפטר (או לברוח) מהעבודה ולתבוע לאחר מכן פיצויי פיטורים לפי סע' 11(א) הנ"ל לחוק פיצויי פיטורים, שעניינו התפטרות בדין פיטורים; וללא תלות ישירה בחקיקה, בקשר לפיצויים שנתבעו בגין פיטורים שלא-כדין שנעשו באין ספור דרכים פוגעניות יותר או פחות. החוק וההלכה מתקדמים והמונחים משתנים, אבל עובדים ממשיכים להיות תלויים כלכלית במעבידיהם, והפתח להתעמרות בעינו עומד.

בשנים האחרונות, העילה מתפתחת גם בכיוון חוזי כללי, ומקימה זכות לפיצוי בשל התנהגות מחפירה מצד בעלי שררה בתחום העבודה (ראו לענין זה בע"ע 21934-02-21, יצחק חקמון - מדינת ישראל ואח'; ניתן ביום 6.9.2022).

בהקשר זה השאלה היא מה הסף התחתון של עילת ההתעמרות. סף שמתחת אליו ההתעמרות היא באחריות המלאה של הנפשות הפועלות. כלומר, התעמרות שהיא אך ורק בעיה חברתית ומקצועית, ולא מקימה עילת תביעה. ראו לענין סף תחתון זה בע"ע 51279-03-19, שלום בן חמו - עיריית בת ים ואח'; ניתן ביום 10.9.2021; ובע"ע 54435-12-19, ד"ר ליאנה בני עדני - עיריית תל-אביב-יפו ואח'; ניתן ביום 4.8.2021.

במקרה הנדון כאן, שני הצדדים מסכימים כי ניטלו מהתובעת סמכויות ניהוליות. באופן כללי, אנו פוסקים כי נטילת סמכויות ניהוליות המובילה להתפטרות, היא אמנם עילה לפסיקת פיצויי פיטורים (בתנאים שנדונו בפרק הקודם של פסק הדין), אך היא לא מקימה עילה של התעמרות. פסיקה הפוכה תהווה התערבות לא רצויה בניהולם של עסקים. עבודת הניהול היא הקרובה ביותר לעמדת הבעלות על עסק, ודיני העבודה לא עוסקים בכך. הם עוסקים בזכויות עובדים בכלל, ובזכויות כפויות בפרט. עילת ההתעמרות שייכת לסוג השני. בנוסף, ברור שמנהל שנלקחות ממנו סמכויות נפגע, אך עלינו לזכור שסמכויותיו מיועדות בראש ובראשונה לקידום המפעל של מעבידו.

עילה נוספת היא העילה הכללית, בדבר חוסר תום לב בקיום חוזה. כעיקרון, אפילו אם עילת ההתעמרות נגזרה מעילת תום הלב, עדיין יתכנו הבדלים בניהן.

יחד עם זאת, כבר עכשיו נדחה את הטענה, לפיה סרובה של אלעד לפטר את התובעת היווה הפרה של חובה זו. אנו קובעים עובדתית כי אלעד באמת רצתה להמשיך ולהעסיק את התובעת, ולכן הייתה רשאית לסרב לפטרה. בנוסף אנו קובעים כי לוח הזמנים שהתובעת ניסתה להכתיב הוא שהיווה הפרה של חובת תום הלב. התובעת חפשה עבודה לפחות 10 חודשים קודם לכן, אך היא מבקשת פסיקה לפיה על אלעד היה מוטל נטל למצוא לה עבודה תוך שבועיים עוד לפני שסיימה את תקופת החפיפה. זאת כשהיא עצמה טוענת שלוח זמנים זה בלתי אפשרי (בסעיף 170 לכתב התביעה, השימוש בביטוי "הסיכוי… אפסי…" בהתאם להקשר הדברים). כלומר, אילו זה היה תלוי בתובעת, חובת תום הלב כלפי חב' אלעד היתה מופרת בשלושה אופנים: דרישה מהאחר לבטל את האינטרס של עצמו; קביעת ציפיות בסטנדרד כפול; ודרישת הבלתי אפשרי.

נבחן כעת את העובדות, ונקבע אם התובעת נפגעה באופן החורג מנטילת סמכויות ניהוליות, והעולה עד כדי התעמרות או חוסר תום לב.

בסעיף 6 לכתב התביעה נטען באופן מופשט כי רמ"ח פי"מ (ראש מחלקת פיתוח ישומי מידע) חדש, שמונה בשנת 2018, גנ"מ אילן יום טוב, התנכל לתובעת, פגע במעמדה ובתפקידה, מידר אותה, איים בפיטוריה, הפך את סביבת עבודתה לבלתי נסבלת, פגע בבריאותה, וגרם לה לחרדות ולחוסר שינה. גנ"מ יום טוב הכחיש את טענת ההתעמרות, וטען שהתובעת משקרת כדי לזכות בכספי פיצויי פיטורים (בסעיף 18 לתצהירו). הוא הוסיף וטען כי התובעת גם שוגה בכך שהיא מפרשת החלטות מקצועיות כאילו הן נועדו לפגוע בה (בסעיף 58 לתצהירו).

להלן נבחן את פרטי הטענות:

התובעת טוענת, ראו בסע' 60 ואילך לתצהירה, כי גנ"מ יום טוב סרב לשתף איתה פעולה מבחינה מקצועית, מהטעם שהוא לא הכיר בה כשוות מעמד אליו. היא מסבירה שהוא החזיק בסמכויות תקצוב, למרות שלא החזיק בסמכויות פיקודיות. היא ממשיכה ומסבירה שהוא ניהל מאבק כוחות כנגד שינוי ארגוני, במסגרתו סמכויותיה היו אמורות לגדול, ולבסוף שנמך חזרה את מעמדה באופן פורמאלי (בסע' 115 ו- 116 לתצהירה). לטענתה הוא מידר אותה מנושאים מהותיים, והוציא אותה מפורומים בכירים באמצעותם נוהל הארגון. במסגרת זו היא הוצאה מיומן הפגישות של רמ"ח פי"מ ולא הוזמנה לפגישות שוטפות וחשובות; ומנגד הוא יצא ביחד עם הכפופים לו מקבוצת ווטסאפ בענייני עבודה שוטפים שהיא השתתפה בה. זאת עד כדי כך שהתובעת חששה שלא תהיה לה עבודה כלל. היא מכמתת זאת בכ- 30% הפחתה במספר הישיבות, ולהפחתה של כ- 60% בהשתתפותה בדיוני הנהלה. בנוסף, היא טוענת שהוא לחץ על מנהלים שלא לשתף פעולה עימה ולא למסור לה מידע. כמו כן, לטענתה הוא הורה לה לפטר עובדים, בהסתמך על ניתוח תקציבי שגוי כלפי מטה, והתנה שכירת עובדים ובקבלת אישור ממנו. כמו כן, הוא עקף אותה ונתן הוראות ישירות לעובדים הכפופים לה, ואף קיבל החלטות מקצועיות במקומה. זאת תוך שהוא מדבר אליה בהגבהת קול ובאיומים. לטענתה הוא ביקר את פעילות היחידה שבראשותה, באמצעות נתונים לא נכונים ובטונים גבוהים, וטען לשחיתות תחת הנהלתה. לתצהיר משלים של התובעת מיום 12.7.2023, היא צרפה כנספח תמלול של שיחת טלפון בינה לגנ"מ יום טוב, מיום 8.11.2020. להלן מובאה מהתמלול (עמ' 3 לתמלול, שורות 4 - 19):

"4 אילן: שרימיתם, רגע, רגע, רגע.

5 קרן: רימינו? אוקיי.

6 אילן: שרימיתם ורשמתם דיווחי סרק. ויש לי על זה הוכחות עד היום, אני שמרתי את

7 הכול.

8 קרן: בסדר, אתה יודע, אוקיי.

9 אילן: אבל להגיד שאני הודעתי לך שאני מפטר אותך, שאני אפטר אותך!

10 קרן: לא, רק אמרת שרימיתי, נכון!

11 אילן: נכון.

12 קרן: ודיווחתי דיווחי סרק.

13 אילן: נכון. אבל לא אמרתי שאני אפטר אותך. והיה דיון על זה עם אוחיון.

14 קרן: בסדר גמור אבל רימיתי ודיווחתי דיווחי סרק.

15 אילן: וגם ירון היה בחדר הזה.

16 קרן: נכון.

17 אילן: טוב, הבנתי, אוקיי.

18 קרן: ואני רימיתי כאילו.

19 אילן: הבנתי. קרן, תאמיני לי, אני מעריך אותך מאוד. לבוא ולהשחיר את שמי ככה."

כלומר, גנ"מ יום טוב מודה כי החזיק מעל לראשה של התובעת האשמה מתמשכת לפיה יש בידיו ראיות למעשי מרמה של התובעת, אך הוא לא פעל לפיה.

נעיר כי השיחה הנ"ל התרחשה לאחר שיצא מכתב מטעם עו"ד של התובעת, הסכסוך היה צפוי על ידי שני המשתתפים, ושניהם הקליטו אותה - מן הסתם מתוך צפיה שתשמש כראיה בתביעה שלפנינו.

בקשר לאמור בשיחת הטלפון הנ"ל, ומן הטעם שאנו עומדים לפסוק לפי דברים אלו, נצטט להלן גם דברים מהתצהירים. ראו תחילה בסעיפים 72 - 75 לתצהיר התובעת:

"72. בדיון שהתקיים בבית סוהר בצפון הארץ, ביולי 2019, בראשותו של תג"ד משה אוחיון, ראש מנ"ט, אליו זומנו אני וסגני, מר מיקי בן שבת, על מנת להציג חלופות לפיתוח מערכת "עבודות שירות", השתתפו גם אילן יום טוב, עוזרתו, סיון שמעיה, קצינה בדרגת רב כלאי, וקצין נוסף בדרגת סג"ד ירון אביגד, ממינהל הטכנולוגיה.

73. לדיון זה הכנתי, יחד עם סגני, מצגת כאמור, ואולם כשהגענו לדיון גילינו, שמי שמנהל בפועל את הדיון הוא רמ"ח פי"מ, אילן יום טוב, וכי במקום לדון בחלופות כפי שתוכנן, הוא החל ב"מופע אימים" שבמסגרתו יום טוב צעק, השמיץ אותי ואת היחידה שבראשותי, אמר שהעבודה אינה מקצועית, וכי מתבצעת גניבה (כך ממש!), והכל בגלל פעילות לחג השבועות שארגנתי באופן עצמאי ליחידת הפיתוח - "האקתון" מקצועי, במשך

מספר שעות (מיותר לציין שבמשך כ- 10 שנים ביצעתי פעילות זו בהשתתפות פיקוד מנ"ט).

74. לאחר מכן הקריא יום טוב כל מיני נתונים ושמות של מתכנתים שהיו ביחידת הפיתוח שדיווחו נתונים וטען שגונבים את הארגון, שלוקחים כסף מתקציב של פרויקט ומבצעים פעילויות פרטיות, שעובדים בניגוד לנהלים ודוחות ביקורת שהיו בארגון, הוא ממש צעק, כאמור, והיה משולהב, אמר שאסור לתת לאזרח לנהל את יחידת הפיתוח.

75. במהלך הנאום שלו אני הייתי בהלם, מיקי הסגן שלי ניסה לחתוך אותו ולענות לו, אבל אני הבנתי שהוא ממש באמוק ואין סיכוי שהוא יקשיב למשהו, ביקשתי לראות את המסמכים שהחזיק והוא סירב למסור לי, ראש מנ"ט ניסה לעצור בעדו כל הזמן אך הוא המשיך ללא הפסקה במשך כשעה. בסוף ראש מנ"ט עצר את הדיון או אז יום טוב סיכם שהכל יסתיים בקצין בודק, ושזה 'יצא החוצה'."

מנגד, גנ"מ יום טוב השיב בתצהירו כך:

"45. ביחס לאמור בסעיפים 72 - 73 לתצהירה של התובעת, אבקש להבהיר כי התובעת מציגה מסכת עובדתית שאינה מדויקת כלל וכלל. לדיון בכלא דמון היו שני חלקים. החלק הראשון עסק באופן פיתוח מערכת עבודות שירות והאם יש מקום לבחון מיקור חוץ בעניין זה. בדיון הוצגו בחינת עלויות של אספקת המערכת על ידי ספק חיצוני אל מול עלויות פיתוח המערכת על ידי יחיד הפיתוח, כאשר העלות של פיתוח המערכת על ידי יחידת הפיתוח הייתה גבוהה בהרבה.

46. במועד מוקדם יותר, כחלק מתהליכי הבקרה של המחלקה, ביצענו פיקוח ובקרה על דיווחי השעות בפרויקטים בהתאם לתקציב שהוקצע לכל פרויקט. אז מצאנו, אני וצוות תכנון ובקרה במחלקת תכנון ואינטגרציה, כי יש פערים בדיווחים של יחידת הפיתוח לפרויקטים השונים, כאשר במסגרת זו עובדי יחידת הפיתוח דיווחו כאילו פיתחו מערכות לשב"ס, כאשר שעות אלה שולמו על ידי שב"ס, כאשר למעשה, באותן השעות ביצעו נותני השירותים פעילות שונה בהובלת התובעת, שאינה מאושרת, ואינה לצרכי שב"ס. ממצאים אלה הוצגו לרח"ט טכנולוגיה, אשר העלה זאת גם לראש אגף המטה, גונדר אילן מלכה. ר' אגף המטה הנחה את תג"ד אוחיון לבצע בירור בעניין זה.

47. בחלקו השני של הדיון בכלא דמון, נערך בירור זה. את הדיון ניהל תג"ד אוחיון. בדיון הוצגו עובדות בלבד ונתונים גולמיים באופן ענייני. יש לציין כי הטונים עלו בדיון, אך לא מצידי. מעולם לא אמרתי שמתבצעת גניבה, אך ציינתי כי מדובר בפעילות לא תקינה ובזבוז כספי ציבור. את הדברים אמרתי באופן ענייני ומקצועי ומעולם לא השמצתי את התובעת. ביחס לטענותיה של התובעת, מדובר בטענות חסרות כל שחר. המלצתי כי ימונה גורם מקצועי לבחון את הדברים. בנוסף לכך, הדגשתי כי מדובר בפערים שכבר הוצגו טרום כניסתי לתפקיד. אני מכחיש מכל וכל את טענותיה של התובעת ביחס לאופן שבו ניהלתי את הדיון. מדובר בטענות חסרות שחר."

נחזור לדיון הנ"ל בכלא דמון, ונכריע במחלוקת העובדתית לגביו, בהמשך.

בסעיפים 97 ו- 98 לתצהיר התובעת, היא טוענת כי השינויים במעמדה וביחס של עמיתיה לעבודה, גרמו לה לקשיים פסיכולוגיים ובריאותיים.

בסעיפים 99 - 103 לתצהירה היא מפנה לתכתובות ת/17 עד ת/22, שאל חלקן התייחסנו כבר לעיל. ראיות אלו תומכות בטענות התובעת אך באופן חלקי וברמז. כלומר מבחינת נטל ההוכחה, השאלה היא אם אנו מאמינים לעדותה.

בסעיפים 104 - 111, היא מביאה ראיות לכך שעובדים אחרים התלוננו כנגד גנ"מ יום טוב, ושהיא התריעה בפניו על כך משום שחששה מנקמתו. בהקשר זה, ובסע' 19 - 28, 30 ו- 31 לסיכומי התובעת, היא מדווחת על דברים שאמרו אנשים אחרים לקצינה בודקת ועל גנ"מ יום טוב, על צעקות, יחס מזלזל וכד', ולאזהרה פיקודית שניתנה לו. התובעת טוענת בסעיף 47 לסיכומיה כי החופש הראייתי בביה"ד מאפשר פסיקה על פי שמועות, ובמיוחד בנסיבות המקרה בהן מדובר בעדויות שניתנו בהליך בירור פנימי של השב"ס. התובעת גם טוענת כי נטל הבאת הראיות בהקשר זה מוטל על השב"ס משום שהוא שולט בעדים (היא לא משתמשת בביטוי "נטל הבאת הראיות", אך זו לפי הבנתנו הכוונה). אנו מוסיפים לטובת עמדת התובעת את העובדה שהמדינה הגישה את פרוטוקול הבדיקה המשמעתית תוך מחיקת שמות העדים, דבר שלא אפשר או הקשה מאוד על תובעת, לזמנם לעדות. לעניין זה כבר נפסק באופן מעט עמום כי בתי הדין לעבודה מכבדים עיקרים של דיני ראיות, למרות שהחוק פוטר אותם (ראו סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969; ודב"ע לא/ 0 - 8, פרלה - המוסד לביטח לאומי; פד"ע כרך ב', עמ' 93 בעמ' 98). באופן פרטני יותר נפסק כי עדויות מפי השמועה קבילות בבתי הדין לעבודה, אך משקלן הראייתי נמוך. ראו בע"ע 1127/00, אורסץ' ואח' - דניה סיבוס בע"מ ואח'; ניתן ביום 8.4.2002. לאור כל זאת, אנו פוסקים כי אין להתעלם מהשמועות הנ"ל אך משקלן הראייתי נמוך.

גנ"מ יום טוב הכחיש את טענות התובעת. בסעיף 18 לתצהירו שכבר הזכרנו לעיל, הוא הצהיר בין היתר כך (על חלק מהדברים הוא חוזר בהמשך תצהירו):

"18. … מדובר בשקרים… הכל במטרה לזכות את התובעת בכספי פיצויי הפיטורין… מעולם לא נהגתי כלפי התובעת ביחס עויין, כוחני, מזלזל, או משפיל… מעולם לא השמצתי את התובעת… לא פגעתי במוניטין המקצועי שלה… לא אסרתי על עובד לדבר עימה; נהפוך הוא - ביקשתי לסייע לה ככל יכולתי…".

בהמשך תצהירו הוא כותב שעם כניסתו לתפקיד הבחין בניהול לא טוב של פרוייקטים (בניהם כאלו שהיו באחריות התובעת), התקשרויות וכוח אדם ומתאר פעולות ניהוליות שנקט בהן כדי לתקן את המצב. בין היתר הוא כותב שהתובעת חלקה על דעתו והתייחסה לשינויי ניהול וסמכות כאילו הם פגיעות אישיות. הוא גם התייחס לארועים פרטניים שהתובעת התייחסה אליהם, והכחיש את החלקים השליליים להם טענה. לענין זה גם צטטנו לעיל, את סעיפים 45 - 47 לתצהירו.

בסעיף 73 לתצהירו הוא כותב שהאזין לשיחה (נספח 9 לתצהירו) שוב וכי הוא מאמין שהיו בינו לבין התובעת יחסים חבריים. ב"כ המדינה השמיעה באולם את ההקלטה, וטענה כי הטונים ידידותיים (הטענה נשמטה משום מה מהפרוטוקול, אך היא מופיעה גם בסעיף 36 לכתב הגנתה של הנתבעת מס' 2; ראו פרוטוקול הדיון מיום 27.9.2023, עמ' 96 ו- 97). אכן הטונים נשמעים ידידותיים, אבל יתכן שהמתחים היו מתחת לפני השטח - שהרי ביחסי עבודה צריך להסתדר גם אם יש בעיות קשות.

מדובר בגרסאות סותרות בעיקרן. לפני שנפסוק בעניין, נבחן את יתר העדויות.

עוזר של גנ"מ יום טוב, רב כלאי דוד מגן, הצהיר שהוא עבד עימו מההתחלה (וגם בזמן עדותו), וכי מעולם לא שמע את מפקדו מרים את הקול.

עוזרת נוספת של גנ"מ יום טוב, כלאית הדר ניסנלר, הצהירה בדומה שמעולם לא ראתה אותו נותן יחס שאינו ראוי לאף אחד.

קצינה הכפופה לגנ"מ יום טוב, סג"ד מיטל שמעיה, העידה לגבי האשמות התובעת, כי לא היו דברים מעולם.

על מנת שנקבל את טענות התובעת, עליה להתמודד עם שלושה קשיים:

א. נטל ההוכחה מוטל עליה, כתובעת;

ב. עדות התובע היא - תמיד - עדות של בעל עניין. לכן צריך להתייחס אליה בזהירות - גם מבחינת מהימנות, וגם בשל הסיכון להטייה תפיסתית;

ג. כאשר יש פגמי אמינות בחלק אחד של עדות, על בית הדין ליתן הסבר מדוע למרות זאת, הוא מאמין לחלק אחר של אותה העדות (ע"ע 23930-10-22, רונית צור ואח' - ג'ן דפרקהון; ניתן ביום 30.6.2023; ראו בעיקר בסע' 12 לפסק). במקרה שכאן, בעיית האמינות ארעה מחוץ לכותלי בית המשפט, אך לדעתנו הדין דומה. התובעת העמידה פנים בפני מעבידתה, כאילו היא סובלת מחוסר ביטחון תעסוקתי, והעדר מקום עבודה, בזמן שבפועל היה לה כבר חוזה עבודה חתום למקום אחר. ראו לעניינים אלו בנספח ת/35 לתצהיר התובעת, בו היא מסכמת שיחה שניהלה עם מנכ"ל אלעד ביום 12.10.2020 (זאת לאחר שכזכור חתמה כבר בחודש הקודם חוזה עם מעסיקה הבא):

"3. אמרתי לו עברו כבר 12 יום מה עשיתם בנושא? אתם מגישים אותי לתפקידים שאינם הולמים…

4. דגן (הוא המנכ"ל - הח"מ) ציין שהם ימשיכו לשלם לי שכר ולכן הוא לא מבין את פשר השיחה, מסרתי שחוסר וודאות אחרי תקופה כל כך קשה שעברתי בשב"ס לא מאפשר לי להרגע, אני אחראית על פרנסת ילדיי ורציפות תעסוקתית היא קריטית, ציינתי בפניו שאני בחרדה נוראית ולא מצליחה להרגע.

5. שאלתי את דגן האם אני צריכה לתבוע את שב"ס על הרעת תנאי עבודה, הוא מסר שהוא לא ממליץ לי, שאלתי אז מה לעשות, הוא מסר להמשיך להגיע לשב"ס כרגיל, ציינתי בפניו שאני מסיימת בשבוע הקרוב את החפיפה עם המחליפים שלי ואני לא אמורה אחרי כל כך הרבה שנים לשבת ולא לעבוד מבחינתי זה משפיל, הוא ציין שהם צריכים את הזמן הזה.

6. ציינתי בפני דגן שאני מתכוונת לחפש לעצמי חלופות העסקה על מנת לצמצם את הנזק, היותי חד הורית לא מאפשר לי לחיות מדמי אבטלה, דגן הסכים שאני צריכה גם לבדוק."

אנו קובעים שאלו היו דברים לא אמינים. זאת משום שבניגוד לדבריה אז, בזמן השיחה כבר היה לה חוזה חתום עם מעבידתה הבאה, והיתה לה ודאות לגבי הרציפות התעסוקתית.

וראו גם את עדות המנכ"ל לענין זה, בפרוטוקול הדיון מיום 8.7.2024, בעמ' 263 ו 264. לטענתו היא שיקרה לו. אין בידינו הקלטה של שיחה זו.

לצורך קביעת העובדות, נשים לב שהמסמך ת/35 הנ"ל הוא סיכום שהתובעת ערכה בקשר לשיחה שניהלה. זו לא ממש ראיה מטעם התובעת. זה כן קצת, בגלל שסיכום דברים שנערך בזמן אמת, מחזק את העדות של מי שכתב אותו. לעומת זאת זה ראיה חזקה, מצד הנתבעים, ככל שזה מנוגד לאינטרס התובעת וכהודאת בעלת דין. התובעת גם לא הייתה חייבת להגישו. כלומר, התובעת פגעה במהימנות של עצמה בלי סיבה. זו פעולה שמצביעה על הטייה. בנוסף, עדותה הנ"ל שצוטטה מחקירתה הנגדית, בדבר לוחות הזמנים לחיפוש ומציאת העבודה הבאה חודשים קודם לכן, היא הודאת בעלת דין. הרושם שלנו הוא שהקושי העיקרי שעומד בפני התובעת הוא הטייה ולא אמינות.

בנוסף, עדותה עשירה בפרטים, ואנו מתרשמים שחלקם נכונים וחלקם מוגזמים בגלל הטייתה שהוכחה לגבי חלק מהפרטים. פירוט נותן אמינות. אמרת השפר "לשקר כמו עד ראייה", מבטאת זאת. מצד אחד, רוב העדות משכנעת משום שזו לא פנטזיה ענייה בפרטים, אלא תיאור של מציאות עשירה ומורכבת. מצד שני, עד הראייה יכול להחליף פרט אחד מרכזי (כגון להוסיף פעולה כוחנית כלשהי מאחורי הקלעים), והשילוב של הפירוט והפרט הלא נכון יכול ליצור עדות משכנעת שאינה אמת. ודוקו, קפיצה למסקנות מתוך הטייה תפיסתית, יכולה להוליך לעדות שאינה אמת, על ידי מי שרוצה להעיד אמת דווקא.

מנגד, עדותם של גנ"מ יום טוב ושל שלושת פיקודיו, נראית לנו אידילית ולא מציאותית. הוא תיאר את פעולותיו המקצועיות והניהוליות לפי הסטנדרט החברתי של מצויינות, ללא טיפת ביקורת עצמית; והשלושה אישרו. מנגד, בתמלול השיחה הנ"ל מיום 8.11.2020, הוא מודה שהאשים את התובעת בתרמית וברישום דיווחי סרק, ובנשימה אחת מאשים אותה בהשחרת שמו. האם האשמה במרמה אינה השחרה של שמה!? בנוסף, כבר קבענו לעיל, כי יש ליתן משקל כלשהו לשמועות שהובאו בפני הקצינה הבודקת, ובינן לבין 'הכל מצויין', המרחק גדול.

בין שתי המסכות הראייתיות הסותרות האלו, לדעתנו מסתבר שהעברת הסמכויות נעשתה לפחות בחלקה באופן כוחני. ודוקו, להבדיל מהתובעת, אנחנו לא סוברים כי העברת הסמכויות עצמה היא התעמרות. יחד עם זאת, הבחנו בהקשר זה בכוחנות באופן כללי, אבל בשל הבעיות הנ"ל שבעדות התובעת איננו יכולים לקבוע לעניין זה ממצאים או פרטים - וזאת בכפוף לשני חריגים. ראשית, השמועות שקבענו שיש להן משקל, מעידות שכן היו צעקות, יחס מזלזל וכד'. ושנית, לפי הודאתו שבשיחת הטלפון מיום 8.11.2020 שצוטטה לעיל, גנ"מ יום טוב האשים אותה בתרמית. בנוסף, ולאחר שבחנו - וציטטנו לעיל - את האמור בסעיפים 72 - 75 לתצהיר התובעת ואת האמור בסעיפים 45 - 47 לתצהירו של גנ"מ יום טוב, אנו מסרבים לאמץ במלואה את גרסת אחד הצדדים לענין זה. אנו קובעים כי לפי הצטברות הראיות, ההאשמה הנ"ל הועלתה בחודש יולי 2019 בפורום של שישה קולגות אחרות בכירות יותר ופחות (ובנוסף התובעת וגנ"מ יום טוב - כלומר, פורום של שמונה אנשים). אנו גם קובעים כי למרות שהאשים אותה כך, הוא לא הגיש תלונה במשטרה ולא פעל להעברתה המיידית מתפקידה, אלא נתן להאשמה להיות תלויה באויר כאיום מתמיד במשך כמעט שנה וחצי. האשמה שכזו פוגעת בשם הטוב, במעמד החברתי ובנכונות של אחרים לסמוך על המואשם והיא מהווה "התעמרות", המוסדרת בדרך כלל תחת חוק לשון הרע, התשכ"ה - 1965. אכן, התביעה לא הוגשה לפי חוק זה, אך היא נופלת גם תחת עילת ההתעמרות הכללית והחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת.

לאחר שקבענו שהמדינה אינה "המעבידה", מתעוררת השאלה, האם ניתן לחייבה בשל מעשה ההתעמרות? אנו סוברים שאין לשלוח את התובעת לערכאה אחרת, עם כללי סדר דין וראיות שונים (ואולי גם עם דין מהותי שונה?), משום שיהיה בכך עינוי דין. פורמאלית, אנו מחילים את ההלכה בדבר פריצת האוניברסליות של מעמד "עובד" (ע"ע 41712-02-12 , הרב יגאל קמינצקי - מדינת ישראל, הרשות הארצית לשירותי דת ואח'; ניתן ביום 19.9.2017, ראו בעיקר בסעיפים 8 ו- 23 לפסק דינה של השופטת לאה גליקסמן). כלומר אנו פוסקים כי לצורך הגנה מפני מעשי התעמרות, צד ג' המקבל שירות מעובד של אחר, יחשב בנסיבות המתאימות, ל"מעביד" - "מעביד" לצורך עילת ההתעמרות בלבד (זו הפריצה). הטעם לכך הוא כפול. ראשית, מניעת עינוי דין לתובעת. שנית, בנסיבות המתאימות, של שילוב רב של עובד מוצב בשירות צד ג', כאשר ההתעמרות מגיעה מאותו צד ג' - יש להטיל את האחריות להתנהגות הפוגענית עליו. זאת משום שאותו צד ג' מצוי בעמדה הכי טובה למנוע התעמרות. נשים לב שחזרנו למבחן ההשתלבות. פריצת האוניברסליות היא בגדר חריג נדיר הדורש שיקול דעת, משום שאם היא תופעל באופן רגיל היא תרחיב את תחולת דיני העבודה אל מעבר לכוונת המחוקק. במקרה שלנו, אילו הפריצה היתה מוחלת גם על שתי העילות הראשונות (ביטול חוזי שכר לפי זהות המעביד ופיצויי פיטורים), היא הייתה מבטלת את תבנית ההעסקה המשולשת. כלומר הצידוקים משתנים לפי העילות, ומכיוון שמדובר בחריג נדיר, יש להזהר מעקביות שלא במקומה.

אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת מס' 2, היא המדינה, בתשלום פיצוי בסך 40,000 ש"ח בגין התעמרות.

בשולי הדברים נקבע כי טענות התובעת, לפיהן אלעד לא ערוכה לטפל במעשי התעמרות, לא הוכחו. זאת משום שמדובר בטענות היפותטיות, מסוג "והיה אם". הטעם לכך הוא שהתובעת פנתה אל אלעד רק אחרי ששכנעה את שב"ס לבקש את הפסקת הצבתה. במצב שכזה חקירה מצד אלעד, בדבר התנהגותו של גנ"מ יום טוב, הייתה פעולה עקרה.

ה. החזר "קנס" בקשר לרכב חכור

משקבענו כי התובעת התפטרה, הרי שחלות הוראות סעיפים 4.2 ו- 5 להסכם הליסינג נספח ת/19 לכתב התביעה (ובכלל זה תניית קיזוז מפורשת). כן אנו מקבלים את האמור לעניין זה בסעיפים 57 - 60 לתצהירו של צביקה לוגסי, ראש חטיבת מיקור חוץ של אלעד, וכן את האמור בנספח ז' שבו, שכולל הסכם נספח (ובפרט סע' 3(א) שבו), תמונות ומייל הסבר שנשלח אל התובעת. על כן אנו פוסקים כי רכב הליסינג הוחזר לפני המועד, ללא הודעה מוקדמת, וסבל מנזק, וכי הקיזוז נעשה כדין.

ו. סוף דבר

התביעה נדחית ברובה (בכ- %95).

המדינה תשלם לתובעת פיצוי בגין התעמרות בסך 40,000 ש"ח.

בשים לב לכך שכל התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 נדחתה, לסכום שנתבע ממנה, ולכמות העבודה שהוטלה על נציגיה, ולאי הגשת סיכומים מטעמה, התובעת תשלם 11,000 ש"ח הוצאות לטובת חברת אלעד. בשים לב לכך שהתביעה כנגד הנתבע מס' 2 נדחתה בעיקרה, לסכום הגבוה שנתבע ממנה, לעבודה הרבה, ולאי הגשת סיכומים מטעמה, התובעת תשלם 15,000 ש"ח הוצאות לטובתה.

ניתן להגיש כנגד פסק דין זה, ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשפ"ה, (20 יולי 2025), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט

45 מתוך 45