ת"א 16373-09-23 דולינסקי נ' אבני

הליך: 16373-09-23

שם התיק: ת"א 16373-09-23 דולינסקי נ' אבני

בית המשפט: בית משפט השלום בתל אביב -יפו

שופט/ת: נאוה ברוורמן

תאריך פסק הדין: 2024-09-02

תובעים: אדוארד דולינסקי, ב"כ | נתבעים: אלכס אבני, ב"כ

ייצוג ב"כ: עו״ד ר. קרופניק, עו״ד סופי רון-מוריה

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בתל אביב -יפו

ת"א 16373-09-23 דולינסקי נ' אבני

לפני כבוד השופטת הבכירה, נאוה ברוורמן

התובע:

אדוארד דולינסקי

ב"כ: עו"ד ר. קרופניק

נגד

הנתבע:

אלכס אבני

ב"כ: עו"ד סופי רון-מוריה

פסק דין

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 102,661 ₪, שעניינה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

רקע:

התובע, מר דולינסקי אדוארד (להלן: "התובע"), הינו אזרח ישראלי המתגורר באופן קבע בעיר קייב שבאוקראינה. כעולה מכתב התביעה, התובע מתאר, כי שימש בעבר ומשמש כיום במגוון תפקידים ציבוריים, התובע משמש כמנכ"ל הוועד היהודי באוקראינה; חבר בפרלמנט יהודי אירופה; מנכ"ל הקהילה המאוחדת של יהודי אוקראינה; מייסד מועצת הדתות של אוקראינה; יו"ר הקהילה היהודית של מחוז וולין;

התובע מדגיש, כי מזה שנים הוא פועל למען יהודי אוקראינה, בניסיון להתמודד עם האנטישמיות במדינה. התובע שם יהבו בטענה, שאינו משרתו של פוטין, לא במעשים ולא במשתמע, וכל ניסיון להציגו שמשתף פעולה עם הקרמלין, עולים כדי לשון הרע.

התובע מנהל בלוג בעמוד הרשת החברתית "פייסבוק" (להלן: "בלוג התובע").

הנתבע, מר אבני אלכס (להלן: "הנתבע"), הינו עיתונאי ומנהל בלוג ב"פייסבוק", תחת השם "משפחה ז'לזנוב" (להלן: "בלוג הנתבע"). הנתבע מציג עצמו כפעיל אקטיבי לטובת אוקראינה.

כעולה מכתב התביעה, עסקינן בשני פרסומים של הנתבע אודות התובע.

למען סבר האוזן, ביום 01.05.2023 פורסם ב"פייסבוק" פוסט של אחד בשם רמי יודבין (להלן: "הפוסט"; "יודבין"; "הפוסט של יודבין"; בהתאמה), בזו הלשון:

"לאחר הוספתו של ארסטוביץ' למאגר המידע של "שוחר שלום" (אויבי אוקראינה), פלא שעכשיו שנדרוביץ' מככב שם. להשלמת התמונה חסר רק אברמוביץ', אבל רגע, גם הוא מופיע שם".

התובע מוסיף, שהגיב לפוסט בהלצה, וכתב שגם הוא מופיע כ"שוחר שלום", ויודבין הגיב, כי מדובר בחברה טובה.

ועוד, טוען התובע, שלא הייתה לו היכרות קודמת עם הנתבע, שזה האחרון שרבב עצמו לדיון, והחל לתקוף את התובע, מבלי שהייתה כל פנייה מהתובע לנתבע (להלן: "הפרסום הראשון"). הנתבע כתב בין היתר (יצוין שהאמירות הן בשפה הרוסית, והתובע צירף תרגום):

"רשימות "שוחר שלום" מקום ראוי עבור התובע; התובע הוא אויב של אוקראינה; התובע הוא אויב של כל מי שפועל עבור העולם החופשי; התובע מנומס כמו בתכנית בידור של סולוביוב והוא מקבילו של סולוביוב (התובע מציין שסולוביוב מגיש תכנית בידור שהינו אדם שפל התומך בפוטין, הערה שלי נ.ב); התובע עובד בשביל מוסקובה; לתובע מפעלים ממוסקבה והתובע עושה כל דבר כדי להועיל למפעליו במוסקבה; התובע ייסד עבור עצמו ועד יהודי, שלא נתמך ע"י אף יהודי; התובע משרתו של פוטין; התובע מקדם פרופגנדה של רוסיה; כל מה שעושה התובע, גם לפני המלחמה, הוא עבודה עבור אידיאולוגיה של קרמלין וכי על יסוד השקפות התובע החלה מלחמה בנאציזם באוקראינה; משימתו של התובע להציג את אוקראינה באור שמשרת את רוסיה".

(הדגשות לא במקור; סעיף 7 לכתב התביעה; נספח 1, שם).

לאור הפרסום הראשון, התובע שלח מכתב התראה לנתבע, וזה האחרון פרסם ביום 18.05.2023 ב"פייסבוק" פוסט (להלן: "הפרסום השני"), שלשיטת התובע הינו מסולף. במסגרת פרסום זה, תיאר הנתבע את האירוע בינו לבין התובע כ"שיחה", לא מסר את ה"שיחה" כדבעי, ובין היתר כתב (גם בפרסום זה הדברים נכתבו בשפה הרוסית, והתובע צירף תרגום):

"שהתובע מגיש נגדו תביעה; שהתובע דורש פיצוי בגלל שהוא (הנתבע) הבהיר לתובע "בדרך שאינה משתמעת לשני פנים כי כל פעילותו משחקת לידיה של מוסקבה ואינה תורמת להבנה הדדית בין אוקראינים ליהודים, וכך גם בין ישראל לאוקראינה, תוך שהיא פוגעת במדינה הנלחמת והאויב עושה בה שימוש למטרותיו; כי הפוסט בו התנהלה השיחה הורד ע"י כותבו באותו יום; כי תביעתו של התובע נגד הנתבע מהווה "ניסיון של חוגים מסויימים להשתיק את הקול היהודי מישראל, זה התומך באוקראינה".

(סעיף 8 לכתב התביעה, נספח 2, שם).

לשיטת התובע, מדובר בפרסום מגמתי של הנתבע, בו הוצגו חצאי אמתות, שמטרתן להשחיר את שמו של התובע, תוך האדרת שמו של הנתבע.

לטענת התובע, דברי הנתבע בשני הפרסומים מהווים לשון הרע כנגדו, והם פגעו ו/או נועדו לפגוע בתדמיתו, בשמו הטוב, במוניטין, ואף בפרנסתו.

מנגד, טוען הנתבע בכתב הגנתו, כי הפוסט של יודבין התייחס לאירועים באוקראינה, ובמסגרת הדיון, פרץ וויכוח בין הנתבע לבין התובע (להלן: "הוויכוח").

לטענת הנתבע, במסגרת הוויכוח נדון האם פרסומיו של התובע מקדמים נרטיב שנוח לשלטון הרוסי. כל הטענות של הנתבע התמקדו בפרסומי התובע ובפעולותיו הציבוריות, עליהן הביע הנתבע דעתו.

הנתבע קיבל מכתב התראה מטעם ב"כ התובע, שלאחריו כתב לתובע הודעה פרטית, שמבחינתו ההתכתבות אינה בגדר לשון הרע, אלא הבעת דעה, ושהפוסט הוסר בו ביום ולא זכה לחשיפה גדולה.

לאחר מכתב ההתראה, פרסם הנתבע פוסט נוסף (הפרסום השני), בו דווח על איום התביעה של התובע, וצירף את מכתב התגובה מטעם בא כוחו, לבא כוחו של הנתבע.

מכל מקום, טוען הנתבע, שאין באמירותיו לשון הרע. שעה שהדברים נאמרו במסגרת דיון ציבורי בעל אופן פוליטי, אין סכנה ממשית לתובע בכך שדברי הנתבע יתפרשו על ידי מאן דהו כהשפלה, או ביזוי (סעיף 18 לכתב ההגנה).

לחילופין, טוען הנתבע שבכל מקרה עומדת לו הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4), 15(6) לחוק. יש לראות את אמירות הנתבע כהבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי ו/או האמירות היו ביקורת או הבעת דעה על פרסומי התובע. וכן, ניתן להחיל בענייננו את סעיף 16(א) לחוק.

לחלופי חילופין, ככל שייקבע שענייננו בלשון הרע, ואין להחיל על הנתבע את ההגנות האמורות, הנתבע יטען שחלה עליו ההקלה הקבועה בסעיף 19(4) לחוק. שכן, הנתבע הבהיר את דבריו, ואף ניהל התכתבות אישית עם התובע, מיד לאחר הפרסום. הגם, שמדובר בפרסום שזכה לחשיפה מועטה לזמן קצר.

השאלות המרכזיות הדורשות הכרעה – האם עסקינן בשני פרסומים שהאמירות בהם מהוות לשון הרע; אם התשובה הינה חיובית, האם בענייננו חלות ההגנות הקבועות בחוק; ככל שאין להחיל את ההגנות, מהו הפיצוי הראוי בנסיבות העניין;

על שאלות אלה ואחרות אדון בהמשך.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות צדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה לקבל את התביעה בחלקה, ואבאר;

יובהר, במסגרת ההליך, בקדם המשפט הראשון, נעשה על ידי ניסיון לסייע לצדדים לפתור את הסכסוך בדרך ההידברות, בכדי להשכין שלום ביניהם, וגם לחסוך במשאבים ובהוצאות משפט, אך הניסיון לא צלח.

למצער, הסכימו הצדדים שאין חולק על העובדות, אך יש חולק על הפרשנות המשפטית, ועל כן הסכימו לסכם טענותיהם בכתב, ללא צורך בהגשת תצהירי עדות ראשית ושמיעת עדויות. נעתרתי לכך, הואיל והייתה הסכמה שאין חולק על העובדות. מכאן, בית המשפט יידרש אך לשאלות המשפטיות שמתעוררות בהליך זה.

עיקרי טענות התובע בסיכומיו

הנתבע טען בפרסומיו, שהתובע הינו אויב של מדינתו; אויב כלפי כל מי שפועל עבור העולם החופשי; שהתובע הינו מקבילו של סולוביוב, מי שהוטלו עליו סנקציות של האיחוד האירופי, ושנוא נפשם של כל האוקראינים; שהתובע עובד בשביל מוסקבה; שהתובע ייסד לעצמו וועד יהודי, שלא נתמך על ידי אף יהודי; שהתובע משרתו של פוטין; שהתובע משרת תעמולה של רוסיה; שהתובע עובד עבור אידיאולוגיה של הקרמלין;

בהמשך, פרסם הנתבע את הפרסום השני, פרסום מסולף, וחשף את התובע לעשרות אמירות פוגעניות.

הנתבע האשים את התובע בסיוע לאויב של מדינתו, שיש לו מפעלים במדינת האויב, והכל בזמן שהתובע חי באוקראינה ומסכן את חייו.

בהתאם למבחן אובייקטיבי, המוכרע על פי המשמעות שאנשים סבירים היו מייחסים לפרסום, לא יכולה להיות מחלוקת, כי המדובר בפרסומי לשון הרע.

יודגש, בין התובע לבין הנתבע לא התקיים שום וויכוח על המלחמה. הנתבע הגיב לתגובה של התובע, במסגרת פוסט של אדם אחר, והוסיף אמירות פוגעניות כלפי התובע. ואין מחלוקת, שמדובר בפרסומים אליהם נחשפו אנשים אחרים.

הנתבע לא טוען להגנה של אמת בפרסום כאמור בסעיף 14 לחוק, ולא הביא ראייה לכך. כמו כן, לא עומדת לנתבע הגנה לפי סעיף 15(4) ו- 15(6) לחוק. הפרסומים לא היוו דעה על התנהגות התובע בתפקיד ציבורי, ובשום מקום בפוסט לא נאמר דבר על תפקידו הציבורי של התובע. האמירות של הנתבע מהווים קביעת עובדה, ואינם יכולים להיחשב כהבעת דעה.

לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב, שכן הנתבע לא הוכיח שהוא פעל באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק. נהפוך הוא, דברי הנתבע לא היו אמת.

הפיצוי הכספי – בקביעת סכום הפיצוי, בית המשפט מתבקש להביא בחשבון את הפעולות בהן נקט הנתבע. בענייננו, הנתבע לא התנצל, אלא דרש להגיע להסדר עם התובע, שלא יכלול פיצוי כספי, כתנאי להתנצלות.

הנתבע הגדיל את הנזק, כאשר פרסם את הפרסום השני.

בפרסום הראשון, נחשפו אנשים מעטים יחסית לדברי הדיבה, 13 לייקים לפוסט עצמו, לייקים מעטים לתגובות, וניתן להניח שרק כ- 100 אנשים קראו את הפוסט. הפרסום השני הופץ לאלפי אנשים.

בתמצית טענות הנתבע בסיכומיו

יש למקד את הדיון בארבע אמירות, אשר להבנת הנתבע, הן הנטענות על ידי התובע כלשון הרע.

אמירה 1 – "במובן שעבור אוקראינה, אתה אויב" – אמירה זו אינה מכילה עובדה כלשהי. מדובר בהבעת דעה המנוסחת בחריפות, בתקופת משבר. הנתבע מסביר בהמשך השיחה, כי התייחס בדבריו לנרטיבים, ולא לתובע כאדם.

לחילופין, גם לו ניתן להגדיר את הפרסום "אויב בשביל אוקראינה", כ – "לשון הרע", עומדות לנתבע ההגנות – סעיף 15(4) לחוק, הקובע שהפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי. וכן, סעיף 15(6) לחוק, הקובע בין היתר, שהפרסום היה ביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי.

הדעה שהביע הנתבע באשר להיות התובע "אויב בשביל אוקראינה", מבוססת על פעילותו הציבורית של התובע, כפי שהעיד על עצמו בסעיף 2 לכתב התביעה.

אמירה 2 – "בשם כל אלה שיודעים שהנרטיבים היהודיים כביכול שלך הם נרטיבים של תעמולה רוסית, אז תסלח לי, אתה האויב של כל מי שפועל למען העולם החופשי – כולל של אוקראינה ושלי". גם כאן, האמירה נעדרת עובדות, שהינה הבעת דעה של הנתבע על בסיס הנרטיבים של התובע ומתייחסת לעמדות בהן נוקט התובע ולא על אישיותו.

אמירה 3 – "אתה מאוד מנומס – בדיוק כמו מתכנית הבידור של סולוביוב". עסקינן בהשוואת סגנון הדיבור של התובע לסגנון הדיבור של מנחה טלוויזיה רוסי פופולרי. גם כאן, מדובר בהבעת דעה לכל דבר ועניין.

אמירה 4 – "למרבה הצער, החבר הזה עובד בשביל מוסקבה. מעוות, מבודד כל מה שמועיל למפעליו, מקבילו של סולובייב". אמירה זו, הינה המשך של אמירה 3. מדובר בהבעת דעה. למען הזהירות, גם לו נמצא באמירה זו אבק של לשון הרע, עומדת לנתבע הגנת תום הלב.

התובע לא הכחיש את העובדה שהיקף הפרסום היה מזערי, ושהפוסט עצמו זכה ל- 13 לייקים. התובע לא הכחיש, כי הפוסט הוסר אחרי פחות מ- 48 שעות.

התובע לא פעל בתום לב, כאשר הוא דוחה את הפשרות המוצעות לו.

סכומו של דבר – מדובר בדברים שנכתבו במסגרת דיון ציבורי בעל אופי פוליטי, ואין סכנה אובייקטיבית לתובע בכך, שדברי הנתבע יתפרשו על ידי מאן דהו כהשפלה או ביזוי.

בתמצית טענות התובע בסיכומי התגובה

התובע חוזר על טענתו שהביטויים "עובד בשביל מוסקבה", לתובע "מפעלים במוסקבה", התובע "ייסד לעצמו ועד יהודי, שלא נתמך ע"י אף יהודי", התובע "משרתו של פוטין", "עובד עבור אידיאולוגיה של קרמלין" ו"משימותיו להציג את אוקראינה באור שמשרת את רוסיה", מהווים קביעת עובדה, ואינם יכולים להיחשב כהבעת דעה.

הנתבע לא הציג ראיה, כי התנהל בין הצדדים דיון ציבורי בעל אופי פוליטי. הנתבע שרבב עצמו לשיחה של אחרים. הצדדים בכלל לא דנו על המלחמה באוקראינה, והשמצות הנתבע הוטחו בתובע, מבלי שקורא אובייקטיבי יכול להבין את ההקשר, ומדוע נטפל אליו הנתבע.

הנתבע לא טוען, וממילא לא הציג ראיות לכך, שהוא דיבר אמת, ו/או ראיות לכך שהיה לו יסוד לחשוב, שהוא דובר אמת, ובכך נשלל תום הלב שלו.

הנתבע לא מתייחס לפרסום השני בדבר חצאי האמתות, ואין להתייחס לאמירתו הסתמית שפרסום זה אינו מכיל לשון הרע.

הצעת הנתבע לפשרה, הייתה על תנאי, והלכה למעשה, הנתבע לא התנצל.

דיון והכרעה

כפי שהובא ברקע הדברים, השאלות המרכזיות הדורשות הכרעה – האם עסקינן בשני פרסומים שהאמירות בהם מהוות לשון הרע; אם התשובה הינה חיובית, האם בענייננו חלות ההגנות הקבועות בחוק; ככל שאין להחיל את ההגנות, מהו הפיצוי הראוי בנסיבות העניין;

כאמור, לאחר ששמעתי את טענות צדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה לקבל את התביעה בחלקה, ואבאר;

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "לשון הרע מהי?" קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".

ללמדך, חוק איסור לשון הרע קובע, כי לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם, אם משרה ציבורית ואם אחרת, וכו', לפי המפורט בסעיף זה. הרציונאל המנחה בחוק איסור לשון הרע, הינו האיזון בין זכות היסוד לשמירה על שמו הטוב של האדם מחד, לבין זכות היסוד לחופש הביטוי, מאידך (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ [פורסם בנבו] (להלן: "עניין הרציקוביץ")).

יחד עם זאת, יש לזכור כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל (ראה: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [פורסם בנבו] (להלן: "עניין בן גביר"):

"מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח, ב [ג]), ואפילו סלח האדם שעליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים".

נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמבם, דעות ד[ב])". (אזכורים אלה מתוך בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג (3) 817, 832, מול האות "ד").

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, קובע "פרסום מהו":

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

כב' השופטת פרוקציה בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו] (להלן: "עניין נודלמן"), הגדירה את השלבים, אשר על-פיהם יש לנתח "לשון הרע", ותוצאותיה:

שלב ראשון: את הביטוי יש לפרש בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על-פי אמות מידה של "האדם הסביר". הפרשנות נשענת על המובן הפשוט של הדברים, ועל האמור "בין השורות".

שלב שני: האם משמעות הדברים על-פי "האדם הסביר", אלה מהווים "לשון הרע", בהתאם לסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים "פרסום" על-פי מבחני סעיף 2 לחוק.

שלב שלישי: בחינת ההגנות השונות בהתאם לחוק.

שלב רביעי: אם האמירה ממלאת את שלושת התנאים, כאמור, אז יש לבחון את שאלת הסעדים.

הפסיקה מורה, כי המבחן לקיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, המוכרע על פי המשמעות שאנשים סבירים היו מייחסים לפרסום. לפיכך, יש לפרש את הפרסום "בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (עניין הרציקוביץ, פסקאות 9 ו- 13).

ודוק - משמעות האמירה אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן שבו הובן הפרסום על-ידי הנפגע. בית-המשפט צריך לבחון את משמעות המילים מושא התביעה כפי שהיו מובנים על-ידי הקורא/השומע סביר. נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:

"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."

לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא 281, בעמ' 293 (להלן: "עניין הארץ"), שם נאמר כדלקמן:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו...".

ומן הכלל אל הפרט:

האם האמירות בפרסומי הנתבע הן אמירות שמהוות לשון הרע?

בענייננו, לטעמי, בפרסום הראשון של הנתבע יש אמירות שמהוות לשון הרע, ואילו בפרסום השני, סבורה אני שאמירות אלה אינן מהוות לשון הרע, ואבאר.

ראשית, בענייננו אין חולק באשר לרכיב הפרסום, בהתאם להוראות החוק.

בכל הנוגע לאמירות נשוא ההליך, כפי שהובא לעיל, בשלב ראשון יש לבחון את הביטויים עליהם נסמכים, יש לפרשם בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב מהם את המשמעויות העולות מהן, על-פי אמות מידה של "האדם הסביר". הפרשנות נשענת על המובן הפשוט של הדברים, ועל האמור "בין השורות".

במסגרת הפרסום הראשון של הנתבע, מפאת חשיבות העניין, הנני להביא שוב את האמירות הבאות:

"רשימות "שוחר שלום" מקום ראוי עבור התובע; התובע הוא אויב של אוקראינה; התובע הוא אויב של כל מי שפועל עבור העולם החופשי; התובע מנומס כמו בתכנית בידור של סולוביוב והוא מקבילו של סולוביוב (התובע מציין שסולוביוב מגיש תכנית בידור שהינו אדם שפל התומך בפוטין, הערה שלי נ.ב); התובע עובד בשביל מוסקובה; לתובע מפעלים במוסקבה והתובע עושה כל דבר כדי להועיל למפעליו במוסקבה; התובע ייסד עבור עצמו ועד יהודי, שלא נתמך ע"י אף יהודי; התובע משרתו של פוטין; התובע מקדם פרופוגנדה של רוסיה; כל מה שעושה התובע, גם לפני המלחמה, הוא עבודה עבור אידיאולוגיה של קרמלין וכי על יסוד השקפות התובע החלה מלחמה בנאציזם באוקראינה; משימתו של התובע להציג את אוקראינה באור שמשרת את רוסיה".

(הדגשות לא במקור; סעיף 7 לכתב התביעה; נספח 1, שם).

כאמור, מעיון בפרסום, בוחנים האם משמעות הדברים על-פי "האדם הסביר", מהווים "לשון הרע", בהתאם לסעיף 1 לחוק.

בענייננו, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם יש באמירות הנתבע משום קביעה עובדתית או הבעת דעה. בהקשר זה, יפים לעניינו דבריו של כב' השופט סולברג ברע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ מיקי (מכלוף) זוהר (להלן: "עניין עמותת חוזה חדש") (ראו: פסקאות 19-24) [פורסם בנבו].

"ודוק: הן הבעת עמדה, הן קביעת עובדה, עשויות לבוא בקהל הביטויים העולים כדי 'לשון הרע', כהגדרתו בסעיף 1 לחוק (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנוּר דיני לשון הרע: הדין המצוי והדין הרצוי 88 (מהדורה שניה מורחבת 2019) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)). ואולם, על הספקטרום שבין הביטויים המהווים לשון הרע, לבין אלו שאינם כאלה, ברי כי פרסומים שיאופיינו כהבעת עמדה, ככלל, יהיו קרובים יותר לקוטב השני מאשר לזה הראשון (ראו, למשל: ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 567 (1992) (להלן: עניין מיכאלי)).

אפתח אפוא בהתייחסות להגדרת הקטגוריות – עובדה ודעה – אשר מבין שתיהן עלינו לברר מהי הקטגוריה המתאימה לפרסום שבו עסקינן. ככלל, עובדה עניינה בנתונים אובייקטיביים, בתיאור מציאות מסוימת; היא יכולה להיות אמיתית או שקרית, וניתן לאששה או להפריכה.

דוגמה לכך היא פרסום כי נפתחה חקירה משטרתית בעניינו של פלוני (ראו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995) (להלן: עניין קראוס)).

דעה, לעומת זאת, היא התרשמות סובייקטיבית, והיא אינה נכנסת לתבניות נוקשות של אמת ושל שקר. דעה עשויה להיות משכנעת, סבירה, הגיונית, וכן גם להפך. דוגמה לדעה היא למשל החיזוי כי פלוני צפוי להרשעה בדינו, בשים לב לחומר הראיות שנאסף נגדו (שם, עמוד 858). במקרים רבים, הבחנה בין דעה לעובדה היא קלה ופשוטה, אך לא אחת מתעוררת מורכבות לא מבוטלת בניסיון לסווג נכונה את הפרסום, עד כי "ישנם מקרים שבהם ההבחנה נראית לא רק קשה אלא כמעט בלתי אפשרית" (גנאים, קרמניצר ושנור, עמוד 88; וראו גם: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 (1992); עניין קראוס, עמוד 856).

אם כן, כיצד נבחין בין עובדה לדעה? כפי שנזכר לעיל, כאשר בית המשפט עוסק בפרשנות פרסום, אשר נטען כי מהווה 'לשון הרע', "השאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל: אין זה ענין של פרשנות במשמעותה המשפטית [...] [האדם הרגיל] מסוגל הוא לקרוא והוא קורא בין השורות לאור הידע הכללי שלו ונסיונו בחוויות העולם. מה שהאדם הרגיל מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרך-כלל המובן הטבעי והרגיל של המילים" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977); עניין עזור, פסקה 30).

[...]

הנה כי כן, על מנת להבחין בין עובדה לדעה, יש להרכיב את משקפיו של 'האדם הרגיל': "מה שקובע לעניין ההבחנה [בין דעה לעובדה] הוא האופן שבו הדברים נתפסים על ידי האדם הסביר הקולט אותם: כמסקנה אישית-סובייקטיבית של המפרסם או כנתון עובדתי המתאר את המציאות" (גנאים, קרמניצר ושנור, עמוד 91; להרחבה נוספת ראו את מכלול הדיון שם, בעמודים 92-90).

בענייננו, סבורה אני, שהאמירות שהובאו בפרסום הראשון, כאמור, יש בהן כדי להוות לשון הרע, ולהעמיד את התובע, באור שלילי כלפי ציבור הקוראים שנחשף לפרסום.

בהתייחס לפרסום שבמחלוקת, ישאל השואל – האם האדם מן היישוב היה מבין את הפרסום "כאמירה המובנת כפשוטה", בעלת אופי עובדתי, או שמא מובן היה לו, כי מדובר בדימוי. לדידי, בענייננו, נכונה האפשרות הראשונה.

הנתבע, במסגרת סיכומיו, בחר להתייחס לארבע אמירות בלבד, ולהתמקד בהן (סעיפים 4-10 לסיכומי הנתבע).

עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס לכלל אמירות הנתבע כלפי התובע. הנתבע ייחס לתובע, שהינו תושב אוקראינה, בעת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אמירות קשות ופוגעניות. הנתבע ייחס לתובע, שהינו "אויב של אוקראינה"; "אויב של כל מי שפועל עבור העולם החופשי"; "התובע משרתו של פוטין"; יכול שיהיו שיאמרו, שאמירות אלה הן אך "הבעת דעה". ברם, הנתבע לא השתמש באמירה אחת כמטאפורה בלבד, אלא השתמש במספר אמירות, שיחדיו, הקורא הסביר היה קולט כנתונים עובדתיים המתארים מציאות.

למשל: התובע עובד בשביל מוסקובה; לתובע מפעלים במוסקבה והתובע עושה כל דבר כדי להועיל למפעליו במוסקבה; התובע ייסד עבור עצמו ועד יהודי, שלא נתמך ע"י אף יהודי; התובע משרתו של פוטין; התובע מקדם פרופוגנדה של רוסיה; כל מה שעושה התובע, גם לפני המלחמה, הוא עבודה עבור אידיאולוגיה של קרמלין" (הדגשות שלי נ.ב).

יתרה מכך, מעיון בפרסום הראשון, באחד מהאמירות הנתבע, זה האחרון אמר: "... אבל זה שאתה משרתו של פוטין ומקדם תעמולה רוסית זו עובדה הידועה לכל היהודים" (נספח 1 לכתב התביעה, עמ' 16) (הדגשה שלי נ.ב). אמרה זו מדברת בעד עצמה, ועולה בקנה אחד עם המסקנה אליה הגעתי.

ביני לביני, בחינת כלל האמירות, כפי שהובאו לעיל, במסגרת הפרסום הראשון, בראי מכלול הדברים, מוביל למסקנה, כי עסקינן באמירות שהן לאו דווקא באות להביע עמדה, אלא הן אמירות שבאות לתאר מציאות באשר לתובע. לפיכך, אמירות אלה מהוות לשון הרע, כאמור.

בכל הנוגע לפרסום השני (נספח 2 לכתב התביעה), לטענת התובע, הנתבע פרסם את הפרסום השני, פרסום מסולף, שחשף את התובע לעשרות אמירות פוגעניות.

מנגד, סבור הנתבע, שאין בפרסום השני אמירה שמהווה לשון הרע.

לאחר שעיינתי בפרסום השני, ושמעתי את טענות הצדדים, סבורה אני שלא ניתן לראות בפרסום זה לשון הרע. בעניין זה צודק הנתבע.

במסגרת הפרסום השני, פרסם הנתבע פוסט בו דיווח על איום התביעה של התובע, וצירף את מכתב התגובה מטעם בא כוחו לבא כוחו של התובע. לפיכך, לא ניתן לקבוע שהפרסום השני מהווה לשון הרע.

עתה, יש לבחון האם הנתבע נהנה מההגנות הקבועות בחוק בכל הנוגע לפרסום הראשון; הנתבע שם יהבו בשתי הגנות מרכזיות על פי החוק: בסעיף 15(4) לחוק, ובסעיף 15(6) לחוק;

ההגנות על אמירות לשון הרע

במקרה שבפני, לא השתכנעתי, כי עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק, ואנמק;

על פי החוק, לצד ההגנה על שם טוב, המשפט נתן ביטוי גם לערכים אחרים, ובמקרים מסוימים יצדיקו ערכים אלה מתן הגנה למפרסם לשון הרע. ההגנות הקבועות בחוק מפורטות בשלושה סעיפים – סעיף 13, סעיף 14 וסעיף 15, ולענייננו יפה סעיף 15 לחוק, שהרי הנתבע לא טען להגנה לפי סעיף 14 לחוק, הגנת "אמת הפרסום".

הגנות סעיף 15 לחוק

סעיף 15 לחוק קובע כי נתבע ייהנה מאחת ההגנות הקבועה בו, רק אם עשה את הפרסום "בתום לב", וסעיף 16 לחוק קובע את ההוראות הסטטוטוריות בדבר נטל ההוכחה - מתי מתקיימת דרישת תום הלב ומתי היא נשללת.

בענייננו, טוען הנתבע, כי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 15(4), 15(6) לחוק.

הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הינה הגנה שעניינה "תום הלב". על מנת שתקום למפרסם הגנת תום לב מפני פרסום שיש בו משום הוצאת לשון הרע, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, שהפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, והשני, שהפרסום נעשה בתום לב (ראו למשל, ע"א (ת"א) 9971-01-24 חגי אושרי נ' עדי בלאס [פורסם בנבו]).

במקרה דכאן, ב"כ הנתבע טענה בלהט, כי הנתבע פרסם את דבריו, וכל שעשה, הביע דעתו.

סעיף 15 לחוק, קובע בזו הלשון:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

[...]

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

[...]

(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

כאמור, הגנת סעיף 15 (4) דנה בהבעת דעה, אלא שלטעמי, בענייננו, לא מדובר בהבעת דעה, כפי שהובא לעיל. שהרי, באמירות הנתבע היו "עובדות" באשר לתובע, כאמור.

ב"כ התובע חזר על טענתו שביטויים "עובד בשביל מוסקבה", לתובע "מפעלים במוסקבה ועושה כל דבר כדי להועיל למפעליו", התובע "ייסד לעצמו ועד יהודי, שלא נתמך ע"י אף יהודי", התובע "משרתו של פוטין", "עובד עבור אידיאולוגיה של קרמלין" ו"משימותיו להציג את אוקראינה באור שמשרת את רוסיה", מהווים קביעת עובדה, ואינם יכולים להיחשב כהבעת דעה. רואה אני את הדברים עין בעין עם ב"כ התובע. ושוב, אין המדובר באמירה אחת או שתיים, אלא במכלול של אמירות, שיחדיו קובעות עובדות באשר להתנהלות התובע.

לא זו אף זו, בהקשר להגנת סעיף 15(4), לטענת הנתבע, במסגרת ה"וויכוח" אמירות הנתבע התמקדו בפרסומי התובע ובפעולותיו הציבוריות.

מעיון בפרסום הראשון, הנתבע לא הצביע על כך, כי אמירותיו מתייחסות באופן מובהק לפעילותו הציבורית של התובע. האדם מן היישוב, שנחשף לכלל האמירות לא היה מבין, כי התובע מותקף בשל היותו בתפקיד ציבורי, כזה או אחר. נהפוך הוא, צוין, כי לתובע מפעלים במוסקבה.

בכל הנוגע להגנה הקבועה בסעיף 15(6), דין הגנה זו דחייה, בהתחשב בכך שהנתבע שם יהבו בכך, שכל אמירותיו הן בגדר הבעת דעה, וזו נדחתה, כפי שהובא בהרחבה לעיל.

ביחס להגנת תום הלב, ככלל, חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק, והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיחו התובעים היפוכו של דבר, המנוי בהוראות סעיף 16(ב) לחוק, הקובעות כי:

"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

והנה כי כן, כדי לבחון האם הנתבע פעל שלא בתום לב, נאמדים מעשיו טרם הפרסום הפוגעני, אם נקט באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו. נבחנת אף הסבירות שבפרסום ומידת אמונת הנתבעים באמתותו וכדברי מלומדים:

"תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (ר' שנהר, עמ' 261).

בענייננו, הנתבע לא הציג כל ראייה על כך, שהוא דיבר אמת, ו/או שהיה לו יסוד להאמין, כי הוא דובר אמת. לא זו אף זו, הנתבע אף לא טען בעניין זה, ועל כן נשלל תום לבו.

הפיצוי הכספי

במקרה שבפניי, לאור נסיבות המקרה שהובאו לפתחי, נחה דעתי לפסוק פיצוי כספי לטובת התובע בסך של 18,000 ₪, ואנמק.

מהוראות החוק עולה כי בעוולת לשון הרע אין חובה להוכיח תמיד את שיעור הנזק, וגם בלא הוכחת נזק אפשר לפסוק לניזוק פיצויים בשל העוולה שבוצעה כלפיו. רוצה לומר – לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע די בכך שהפרסום עלול להביא לפגיעה באדם, ואין חובה להוכיח פגיעה בפועל, או נזק (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [פורסם בנבו]).

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר, זולת הנפגע הוא עוולה אזרחית ויחולו עליה הסעיפים של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, המפורטים בסעיף 7 לחוק. סעיף 7 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע:

"(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת...".

מבחינת דרישת ההוכחה, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית לפיה "פרסום לשון הרע", מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת:

"קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 50 [פורסם בנבו]).

לעניין אופן קביעת סכום הפיצויים יפים לענייננו, קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"א 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן [פורסם בנבו]:

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם. בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע:

סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג').

[...]

"להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה ... בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד." (ראה: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף [פורסם בנבו].

בבוא בית המשפט לבחון את סוגיית הפיצויים, ואת שיעורם, על בית המשפט להביא אל הכף מחד - שיקולים עקרוניים ציבוריים, שמטרתם מיגור התופעה של פרסום לשון הרע, ומאידך שיקולים של המקרה הספציפי שבפניו, למשל – היקף הפרסום, סגנון הפרסום, מטרת הפרסום, התנהגות הצדדים וכיו"ב. בקביעת הפיצוי הראוי, באה לידי ביטוי אופי הפגיעה, ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. יפים לעניינו, הדברים שנאמרו בעניין בן גביר, בעמ' 87 שם:

"אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרת מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם... יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם, וכן גורם של חינוך הציבור לערכים... שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי... עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים... עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי...".

כאשר בית-משפט שוקל את שיעור הפיצוי, הוא בוחן בין היתר את חומרת הפגיעה שארעה, ואת תפוצת הפרסום. תפוצת הפרסום מהווה שיקול חשוב, ופרסום בתפוצה גדולה, כגון פרסום באמצעי התקשורת מחמיר את הפגיעה ומצדיק את הגדלת הפיצוי (עניין בן גביר).

כמו כן, בית המשפט מייחס חשיבות להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה, ונותן גם משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום. כך, שיש לתת משקל אם הייתה ההתנצלות מטעם הפוגע, למשל.

כאמור, בפסיקת הפיצוי יש להידרש להתנהגות הצדדים, לרקע ולנסיבות המיוחדות, וכן להיקף הפרסום. בענייננו, מפנה הנתבע לסעיף 19(4) לחוק, ששם מדובר ב"הקלות" בכל הנוגע לפיצוי הכספי, ובין היתר נקבע שאחת מההקלות, הינה, שהנתבע התנצל בשל הפרסום. בית המשפט מביא אל הכף, לחומרה את אופי הפרסומים, המקניטים את התובע בצורה מכפישה ומבישה, וזאת בעת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ובהתחשב בכך, שהתובע מתגורר באופן קבע באוקראינה; כמו כן, הנתבע, הלכה למעשה, לא התנצל על דבריו הפוגעניים, ובחר "לרענן" את ההתכתשות בין הצדדים בפרסום השני (שקבעתי שהוא לכשעצמו אינו מהווה לשון הרע); עם זאת, אין חולק, כי הפרסום היה יחסית בהיקף קטן, הפוסט עצמו זכה ל- 13 לייקים, אך סביר להניח שנחשפו לפוסט יותר אנשים. כמו כן, הפוסט הוסר אחרי פחות מ- 48 שעות.

אשר על כן, לאור האמור, בענייננו, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, בראי ההליך, ראיתי לנכון לפסוק פיצוי כספי לטובת התובע בסך של 18,000 ₪.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לקבל את התביעה בחלקה.

הנתבע יישא בפיצוי כספי לטובת התובע, בסך של 18,000 ₪.

לצד סכום זה, יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪ (כולל מע"מ).

הסכום הכולל ישולם תוך 30 ימים.

המזכירות 7תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אב תשפ"ד, 02 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.

16 מתוך 16