הליך: 17009-10-18
שם התיק: ת"א 17009-10-18 פריג' נ' ברקוביץ'
בית המשפט: בית משפט השלום בתל אביב - יפו
שופט/ת: יאיר דלוגין
תאריך פסק הדין: 2020-12-08
תובעים: עיסאווי פריג' | נתבעים: אייל ברקוביץ'
ייצוג עיסאווי פריג': עו״ד ערן לב
ייצוג אייל ברקוביץ': עו״ד מוטי ארד
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 17009-10-18 פריג' נ' ברקוביץ'
לפני כבוד השופט יאיר דלוגין
התובע:
עיסאווי פריג'
ע"י עו"ד ערן לב
נגד
הנתבע:
אייל ברקוביץ'
ע"י עו"ד מוטי ארד
פסק דין
לפני תביעה כספית, בסך של 100,000 ₪, בגין הוצאת לשון הרע.
רקע
התובע, ח"כ מסיעת "מרצ" בזמנים הרלוונטיים לתביעה, המגדיר עצמו כבן המיעוט הערבי במדינת ישראל, המתגורר בכפר קאסם. הנתבע, שחקן כדורגל לשעבר, מנחה משותף של התכנית "אופירה וברקוביץ", המשודרת מדי יום שישי בערוץ קשת (להלן: "התכנית").
להלן תפורט השתלשלות העניינים הרלוונטית לתביעה ואשר קדמה להגשתה.
ביום 26.1.18 התארח התובע בתכנית יחד עם ח"כ ושדרן הספורט לשעבר זוהיר בהלול. השניים רואיינו יחד על ידי הנתבע ועל ידי אופירה אסייג (להלן: "אסייג").
במהלך הריאיון אמר הנתבע, בין היתר, את הדברים הבאים: "אחמד טיבי וזועבי... הם משתפים פעולה עם הטרור"; "אני לא אזמין אותם (הכוונה להתארח בתכנית-י.ד.). אני נשבע לך שאם היא (הכוונה לאסייג-י.ד.) מביאה אותם לכאן אני קם והולך"; "אבל הם משתפים פעולה, זוהיר, אני מכבד אותך הכי הרבה בעולם, החברה האלה זועבי, אחמד טיבי, כל אלה משתפים פעולה עם ארגוני הטרור. זה הכל"; על כך השיב התובע: "אני חולק עליך".
לאחר כחמישה חודשים, בחודש מאי 2018, שוב הוזמן התובע להתראיין בתכנית. הריאיון נערך על רקע ההפגנות בעזה בסמוך לגדר הגבול ועל רקע מפגינים עזתיים שנהרגו כתוצאה מהעימותים עם צה"ל.
לטענת הנתבע, בעת הקלטת התכנית, כינו התובע והנתבע אחד את השני, בכינויים חמורים ועל כן הוחלט להימנע משידור הריאיון. עיון בסרטון שצורף כנספח לתצהיר הנתבע, והמתעד את הריאיון שנגנז, אכן חושף כי נוצר עימות מילולי חריף ביותר בין השניים, אשר כלל, בין היתר, גידופים לרב.
ניכר כי מרבית הדברים נאמרו בעידנא דריתחא ובמסגרת "תחרות הכפשות" שהתפתחה בין השניים, כאשר כל צד מטיח בשני דברים קשים, מתוך כוונה ברורה לפגוע, עקב דברים שהצד השני הטיח בו קודם לכן וכשכל צד נכנס לדבריו של השני.
ההתרשמות שלי הנה כי ניכר על פניהם של השניים כי בשלב מסוים כבר החלו להרגיש נבוכים מהסיטואציה שנוצרה וחרף זאת ניכר כי העימות העלה את חמתם בצורה שלא תתואר ובאופן שלא עלה בידי השניים להפסיק ולהכפיש אחד את השני. העימות נמשך ונמשך לסירוגין ולרבות לאחר סוף הריאיון, עת נאלץ צוות התכנית להתערב וללוות את התובע אל מחוץ לאולפן, בעוד שהשניים ממשיכים להטיח עלבונות האחד בשני.
במסגרת העימות הנ"ל, השניים הטיחו אחד בשני, בין היתר, את הדברים הבאים, באופן הדדי: "אתה שונא ישראל"; "אתה מחבל". התובע הטיח בנתבע: "אתה חי מגזענות". הנתבע הטיח התובע: "אתה יושב בכנסת שלנו ואתה מחבל"; התובע הגיב על כך: "אתה המחבל ואתה חיי מזה וניזון מזה אתה גזען ואתה חי מזה, חוץ מזה אתה לא פוגע". ובהמשך - התובע: "אתה לא אדם, אתה גזען ואתה פשיסט ואתה חי מרייטינג"; "השכל לא הגיע לראש נותר ברגל ... שישמור על הפה שלו גזען פשיסט".
לאחר שנרגעו לרגע קט הרוחות, שוב התלהטו השניים, כאשר כל אחד מטיח בשני "אפס". כאן שוב מכנה התובע את הנתבע "מחבל" ואילו הנתבע מחזיר לתובע באותו המטבע. בהמשך אמר התובע: "אני חי מהקרבה" (הכוונה חי מלקרב בין ערבים ליהודים-י.ד.) ואילו הנתבע הטיח בתובע: "אתה גונב דעת אפילו ערבים לא מאמינים לך".
חרף העימות החריף הנ"ל, הוזמן התובע לחזור ולהתארח בתכנית לאחר כשבוע ימים, בניסיון לבצע "ריאיון סולחה". התובע נענה לכך. בתכנית זו, ששודרה ביום 25.5.18, ניהלו השניים ויכוח ערני, אולי באווירה מתוחה משהו, אולם הפעם מתורבתת, בכל הנוגע להפגנות על הגדר בעזה והתגובה המתבקשת ממדינת ישראל עקב כך.
במסגרת חילופי הדברים, נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים:
"הנתבע: אני רוצה לשאול אותך מי אתה.
התובע: עיסוואי פריג' תושב כפר קאסם ישראלי יש לי זהות משותפת איתך זהות אזרחית אתה בן לאום שונה ממני אבל שנינו חלק מהציבוריות הישראלית.
הנתבע: עכשיו בוא אני אגיד לך מה אני מרגיש.
התובע: והמדינה חשובה לי לא פחות ממך.
הנתבע: מקובל עלי. עכשיו בוא אני אגיד לך מה אני מרגיש. אני מרגיש שאתה שונא ישראל.
התובע: חס וחלילה.
הנתבע: אני מרגיש שאתה סוס טרויאני בכנסת.
התובע: חס וחלילה.
הנתבע: אני מרגיש שאתה משתף פעולה עם ארגוני חבלה.
התובע: חס וחלילה.
הנתבע: זה מה שאני מרגיש.
התובע: יפה.
הנתבע: וזה כל הסיפור.
התובע: אז המחלה לא אצלי המחלה אצלך אתה חולה לא אני כי זה לא נכון.
הנתבע: זה לא רק אני מרגיש, כל הציבור מרגיש שאתם סוסים טרויאניים בתוך הכנסת".
הריאיון הסתיים והשניים אף נפרדו בלחיצת יד שיזם התובע ואשר הנתבע נענה לה.
כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 17.8.18, במסגרת התכנית מושא התביעה, בה לא התארח התובע, נאמרו על ידי הנתבע הדברים שבגינם הגיש התובע את התביעה דנא.
להלן ציטוט של חילופי הדברים בין הנתבע ולבין אסייג, שלפי טענת התובע, במסגרתם אמר הנתבע דברים אשר מהווים לשון הרע גם כלפיו. הדברים מובאים ברצף הכרונולוגי המקורי בהם נאמרו. לצרכי נוחות ההתייחסות לדברים בהמשך פסק הדין, חילקתי את הדברים לשלושה קטעים, עם כותרות מתאימות:
הקטע הראשון
"אופירה: תבואי איתי ליג'ה ברקו?
הנתבע: ליג'ה. לא.
אופירה: מצוין. תגיד, רציתי לשאול אותך משהו. שיה. רגע עם ה-under . כל חברי הכסת הערבים פוחדים להגיע אליו.
הנתבע: באמת?
אופירה: כן. אחמד טיבי לא רוצה עימות איתך, זחאלקה לא רוצה עימות איתך, מוחמד ברכה שהוא אומם הוא לא חבר כסת אבל היה צריך להגיע לכאן מפחד. מה הסיפור? חבורת פחדים?
הנתבע: לא, הם יודעים שהם סוסים טרויאים, הם יודעים שהם בעצם יושבים בכסת אבל הם מרגלים והם יודעים שהם בעצם לא משלו אז הם יודעים שאי מה אי אגיד להם.
אופירה: אתה לא רוצה לקרוא להם שאם הם גברים שיבואו לכאן?
הנתבע: לא, מה פתאום, אל תבואו לא יכול לראות אתכם אל תבואו.
אופירה: משהו, אין ספק.
הנתבע: אל תבואו. אי מבקש מכם אל תבואו לא צריכים אתכם פה הסתדרו הדר בלעדיכם עד היום".
(כאן עוברים השניים לעניין אחר ואז לאחר אות הפתיחה של התכנית, מתחדשים חילופי הדברים בעניין חברי הכנסת הערביים, כמפורט להלן)
"אופירה: מזל שברקוביץ לא אחראי על הלייאפ.
הנתבע: עיצבת אותי עכשיו.
אופירה: אל תבוא "קאט" (אופירה עושה תנועה עם היד-י.ד.). חתך לי עכשיו שלושה אייטמים.
הנתבע: אל תבואו, אל תבואו לא רוצה אתכם פה באולפן. ואם הם באים אי אומר לך אי קם והולך.
אופירה: באמת?
הנתבע: אין להם סיכוי ש ...
אופירה: מה אתה לא מסוגל להתמודד עם אחמד טיבי?
הנתבע: אין להם סיכוי שאי אראיין אותם, לא אתן להם את הכבוד הזה. אם הם באים אי קם והולך, תזכרי, אם את מביאה".
הקטע בו נזכר שמו של התובע במפורש
"אופירה: למה ? לא הסתדרת עם עיסאווי פריג?
הנתבע: שמעת מה אמרתי לך?!
אופירה: למה? עם עיסאווי זה יצא טוב.
הנתבע: יצא, בפעם ה... יצא טוב?! להגיד מה היה פה?!
אופירה: פעם ראשוה היה קשה פעם שיה היה סבבה.
הנתבע: פעם ראשוה היה כמעט מכות פה באולפן ואז חתכתם את זה והוא הלך הביתה. פעם שיה היה סולחה וגם היה זה, וזהרתי".
הקטע האחרון
"הנתבע: אל תביאי אותם אם את לא רוצה שאי אלך פעם ראשוה. זה, אי מודיע לך ולעורכת ורית אם הם וחתים פה אי קם והולך, לא רוצה לראיין אותם.
אופירה: לא אחמד טיבי, לא זחאלקה ולא ברכה?
הנתבע: לא רוצה לראות אותם ולא זועבי ולא- לא רוצה לראות אותם. ואי אומר לך הכי אמיתי אופירה לא זה מקטע של גזעות ולא מקטע של – הם פשוט שואי ישראל אלה הם פשוט מחבלים שיושבים לו בכסת לא רוצה לשבת איתם לא רוצה לראיין אותם לא רוצה לראות אותם.
אופירה : אז יותר טוב שהם לא באו.
הנתבע: בדיוק".
דבריו של הנתבע גרמו לסערה ציבורית ובעקבות כך פרסמה קשת למחרת היום הודעה בשמה ובשם הנתבע, כמפורט להלן:
מקשת נמסר בתגובה: 'דבריו של אייל ברקוביץ לא היו צריכים להיות מובאים לשידור, ואנו מתנצלים בפני מי שנפגע. כמו בהרבה תכניות בעבר, גם לתכנית הקרובה יוזמנו ח"כים מכל קצוות הקשת הפוליטית'".
"אייל ברקוביץ מסר בתגובה: 'לא התכוונתי לפגוע – לא בציבור הערבי וגם לא בכל חברי הכנסת הערבים. אמנם יש לי מחלוקות עמוקות עם חלקם אבל לא הייתה לי כוונה לפגוע ולהכתים את כולם. חלק מהביטויים בהם השתמשתי היו לא ראויים ועל כך אני מתנצל'.
למחרת, שלח התובע באמצעות בא כוחו, מכתב התראה אל הנתבע, בו דרש ממנו פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין לשון הרע שהוציא עליו, כביכול, בתכנית זו.
במקביל שלח בא כוח התובע מכתב תלונה לרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו כנגד שידורי קשת בע"מ ודרש מהרשות לפתוח בבירור בנושא, ליטול זמני שידור מקשת ולהורות על הפסקת התכנית.
ביום 29.8.18 השיבה הרשות לפניית התובע באמצעות נציב פניות הציבור שלה, דוד רגב. במכתב זה צוין, בין היתר, כי נפתח בירור, כי בעקבות פניה לקשת, האחרונה הוציאה כבר למחרת התנצלות בשם הנתבע ובשמה, כי בנוסף החליטה קשת להשעות את התכנית למשך שבוע, בטענה כי הדברים שנאמרו בה חרגו מחופש הביטוי בו דוגלת קשת, וכי הוקדש זמן בקשת לבחינת הנהלים והכללים.
כן רשם הנציב במכתב כי דבריו של הנתבע נאמרו אמנם במסגרת חופש הביטוי והיצירה המוקנה לו, אך לטעמו חצו את הגבול. לבסוף נרשם כי אמנם במסגרת חופש הביטוי, יש מקום לבקר התבטאויות, אמירות ומעשים של אדם זה או אחר, אך על הביקורת להיות לגופו של עניין ולא לגופו של אדם או של קבוצת אנשים, כמו במקרה זה וכי ראוי היה כי קשת תימנע מלשדר את הדברים.
כשלושה חודשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2018, הגיש התובע את התביעה דנא, בה הוא העריך את נזקיו הממוניים ולא ממוניים בסך של 200,000 ₪ וטען כי הוא זכאי לסכום נוסף בשיעור דומה כפיצוי עונשי בשל האופי הגזעני של הדברים. כמו כן טען התובע לפיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 ₪. לטענת התובע, הדברים שאמר הנתבע בתכנית ששודרה ביום 25.5.18 מהווים לשון הרע כלפיו, כאשר התובע מכוון לאמירות "מחבלים", "סוסים טרויאניים", "שונאי ישראל" וגם הביטוי "לא משלנו". התובע העמיד את תביעתו לצרכי אגרה על סך של 100,000 ₪.
הנתבע בכתב הגנתו טען, בין היתר, כי התובע עצמו אינו בוחל בלשון מתלהמת, משתלחת ופרובוקטיבית, כי טענות התובע כלפיו מוזרות, לנוכח העובדה שהתובע עצמו בחר להשתתף בתכניות קודמות של התכנית והתבטא במסגרתן בלשון משתלחת, כי התובע מציג בכתב התביעה את הדברים שנאמרו בתכנית מושא התביעה בצורה חלקית ומסולפת, כדי לטעון שדברי הנתבע נאמרו עליו, אלא שמעיון בתמליל הנכון והמלא של התכנית, לא אלה פני הדברים, דבריו של הנתבע לא נאמרו על התובע ועל כן גם לא היה כל צורך שהוא יהיה נוכח בתכנית, כדי להתגונן על דבר שלא נאמר עליו.
כן טען הנתבע כי אין משמעות משפטית להודעת קשת ולדבריו של נציב פניות הציבור במכתבו וכי הכרעת התביעה מסורה אך ורק לבית המשפט, כי אין בפרסום לשון הרע כלל, ועל התובע בפרט, כי הגם שדבריו של הנתבע נאמרו על אישי ציבור אחרים, הנתבע סבור בתום לב כי אלה משקפים את האמת גם לגבי מעשיו ופועלו של התובע, כי עומדת לו הגנת האמת בפרסום וכן הגנת הבעת דעה בתום הלב וכי חופש הביטוי הפוליטי הוכר בצורה נרחבת בפסיקה.
ביום 4.1.19 ולאחר הגשת התביעה, פורסמה כתבה במוסף "7 לילות", שכותרתה "מכונת ירייה", שעניינה ריאיון שנערך עם הנתבע. הנתבע צירף חלק מהכתבה לתצהיר עדותו וטען כי הוא חזר בכתבה שוב על כך שהדברים שנאמרו בתכנית יוחסו למספר חברי כנסת, שאינם התובע.
להלן החלק הרלוונטי מתוך חלק הכתבה שצורפה, במסגרתו כותב הכתב את הדברים הבאים, תוך שהוא משלב בדבריו ציטוטים מדברי הנתבע לכתבה, כמפורט להלן: "בשערורייה האחרונה, אחרי שברקוביץ קרא לחברי הכנסת הערבים לא להגיע להתארח בתכנית כי הם סוס טרויאני ומחבלים, קשת, הגוף שבו הם משדרים את התכנית מדי יום שישי, השעתה אותם לשבוע. חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרץ) אף הגיש תביעת דיבה נגדו. 'אני לא מצטער על האמירה', מבהיר ברקוביץ ומיד מדגים. 'אגיד בפעם השלישית והרביעית: יושבים אצלנו בכנסת ישראל אנשים שמשתפים פעולה עם ארגוני טרור. אחמד טיבי, חנין זועבי, לא מצטער על מה שאמרתי ואני לא מעוניין לארח את השניים האלה, אולי גם את זחאלקה שלפעמים יש לו יציאות נגדנו. בשבילי הם מחבלים לכל דבר".
בשלב זה הכתבה עוברת לסגנון של שאלות ותשובות כמפורט להלן: הכתב: "מוזר שאתה לא מתנצל. כי אחרי התקרית יצאה הודעת התנצלות". הנתבע: "מקשת. הודעה מהם". הכתב: "אבל אתה עובד שם". הנתבע: "אני כפוף לנהלים שיש בקשת ואני מכבד את הנהלים וכיבדתי את ההרחקה לשבוע. דיברתי עם אבי ניר וכיבדתי את ההחלטה שלו. בסופו של דבר הוא המאמן וצריכים לקבל כל החלטה גם אם הוא לא צודק. את זה לימד אותי שלמה שרף". הכתב: "ובכל זאת, פירסמת גם הודעה בשמך, אמרת שחלק מהביטויים שהשתמש בהם, ושחזרת עליהם כאן, היו 'לא ראויים'". הנתבע: "אמרתי לך מה שאמרתי לך והמבין יבין". הכתב: "מה עם התביעה שח"כ פריג' הגיש בעקבות הדברים האלה". הנתבע: "קשת מטפלים בזה. מה שקשת יגידו אני אעשה. אני חושב שההשעיה נבעה מהתקשורת. רחשי העם הם אותם רחשים שאני מרגיש. כל אחד במדינת ישראל יודע כי שלושת חברי הכנסת האלה הם סוסים טרויאנים. לא המצאתי. פשוט התקשורת, שהיא מאוד שמאלנית, ואתה ביניהם, תקפה את קשת ואת אבי ניר וזה מה שהוא החליט. סבבה".
עדותם הקצרה של הצדדים, אשר נחקרו על תצהירי העדות שלהם, נשמעה בפניי. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
דיון
טענות הגנה שנזנחו בסיכומי הנתבע
הנתבע החליף ייצוג בסמוך לפני הגשת תצהיר עדות הראשית שלו ובין אם זו הסיבה אם לאו, הרי שבפועל, זנח הנתבע בסיכומיו מספר טענות הגנה שהועלו בכתב הגנתו, עת היה מיוצג על ידי עורך דינו הקודם.
כך למשל, הנתבע זנח בסיכומיו את טענתו מכתב ההגנה, שלפיה יש לדחות את התביעה ולו בשל כך שאין באמירות משום לשון הרע, כהגדרת מושג זה בחוק.
"לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ,ה-1965 (להלן: "החוק") כ-"...דבר שפרסומו עלול: (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
נדמה כי טוב עשה הנתבע שזנח את הטענה שלפיה דבריו לא מהווים לשון הרע. כינוים של חברי כנסת בכינויים כגון "מחבלים", "סוסים טרויאניים", "שונאי ישראל" (וגם הביטוי "לא משלנו", כשהוא נאמר בהקשר שנאמר), הם ללא ספק בגדר לשון הרע, כהגדרתו של מושג זה בחוק.
אין זאת אומרת כי לא יכולה לעמוד למפרסם דברים מסוג זה, הגנה מכוח אחת ההגנות המנויות בחוק, כגון הגנת האמת בפרסום או הגנת הבעת דעה בתם לב (ככל שהדברים נוסחו כהבעת דעה ולא כקביעת עובדה) ובלבד שהתקיימו כל התנאים לקיומן של הגנות אלה.
החוק מפריד בין השאלה האם הפרסום הוא בגדר "לשון הרע", כהגדרתו של מושג זה בחוק ולבין ההגנות העומדות למי שפרסם לשון הרע.
אלא שהנתבע גם זנח בסיכומיו את ההגנות הנ"ל. כך למשל, בסעיף 34 רישא לכתב ההגנה, טען הנתבע להגנת אמת הפרסום (ס' 14 לחוק), אלא שבסיכומיו זנח למעשה טענה זו וזאת משלא חזר עליה, מה גם שהנתבע ממילא לא הביא ראיות כלשהן, כנדרש להוכחת טענה זו.
בסעיף 34 סיפא לכתב הגנתו, טען הנתבע כי הגם שדבריו לא נאמרו על התובע, הנתבע סבור בתום לב כי דברים אלה משקפים את האמת המהותית גם לגבי מעשיו ופועלו של התובע ובסעיף 35 לכתב ההגנה, הוסיף כי עומדת לו על כן הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, משדבריו היו בגדר הבעת דעה בנושא פוליטי על אישי ציבור במסגרת חופש הביטוי העומד לו.
דא עקא, גם טענה זו נזנחה, עת בסעיף 3 לסיכומיו, טען הנתבע טענה הפוכה, שלפיה אין דעתו על התובע כדעתו על שלושת הח"כים הערביים האחרים שנזכרו בתכנית מושא התביעה. בהתאם לכך, כמתבקש, נמנע, אפוא, הנתבע מלחזור בסיכומיו על הגנת הבעת הדעה בתום לב, הקבועה בסעיף 15 לחוק.
ולהמחשת האמור - בעוד אשר בסעיף 34 לכתב ההגנה טען הנתבע כך (ההדגשה בקו שלי): "למעלה מהצריך, הנתבע יטען כי הגם שהדברים נאמרו על ידו בתשובה לשאלה שעסקה באישי ציבור אחרים, הנתבע סבור בתום לב כי דבריו משקפים את האמת המהותית גם לגבי מעשיו ופועלו של התובע", בסעיף 3 לסיכומיו טען הפוך (ההדגשה בקו שלי), "יצוין ויודגש: הדברים שאמר הנתבע על חברי הכנסת אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה, מוחמד ברכה וחנין זועבי (חברי כנסת של הרשימה המשותפת), הם דעתו האישית בלבד. דעה שאפשר לחלוק עליה, להתנגד לה, לכעוס עליה ולגנות אותה. זו דעתו של הנתבע על אותם חברי כנסת. זו אינה דעתו של הנתבע על התובע, איש ציבור ערבי שהיה חבר כנסת מטעם סיעת מרצ".
ממילא ברור שהנתבע לא יכול להחזיק בטענת הגנת הבעת הדעה בתום לב, כטענה חלופית לטענה שהדברים מלכתחילה לא נאמרו כלל על התובע, אם הוא טוען כי הוא אינו חושב על התובע את הדברים שאמר בתכנית מושא התביעה על הח"כים הערביים האחרים.
נותרו לנתבע, אם כן, שלושת טענות ההגנה האחרות שהעלה בכתב הגנתו. האחת, המרכזית, כי דבריו של הנתבע לא נאמרו כלל על התובע וכי כך גם הבין זאת הצופה הסביר. השנייה, כי גם התובע הבין היטב כי הדברים לא נאמרו עליו, אולם חרף זאת בחר לתבוע את הנתבע וזאת אך בשל הפגיעה בחברי הכנסת הערביים האחרים. טענת ההגנה השלישית הנה כי, לחילופין, יש לפסוק לתובע פיצוי נומינאלי-סמלי בלבד.
האם דברי הנתבע נתפסו על ידי הצופה הסביר כמתייחסים גם לתובע
טענת ההגנה העיקרית של הנתבע הנה כי הוא לא התכוון כלל אל התובע, כשאמר את הדברים שאמר, שלא נאמרו על התובע וכי כך או אחרת, גם הצופה הסביר לא יכול היה להבין כי הדברים נאמרו על התובע. הנתבע טוען כי הוא נמצא במצב אבסורדי, שבו הוא צריך להתגונן בתביעה דנא, על דברים שכלל לא ייחס לתובע.
למקרא סיכומיהם והפסיקה שציטטו, נדמה שב"כ הצדדים אינם חלוקים על כך, שהאופן שבו הובנו דברי הנתבע על ידי הצופה הסביר, הוא זה אשר יקבע אם דברי הנתבע מושא התביעה נאמרו גם על התובע אם לאו, ולא כוונת הנתבע, אשר בעניין זה, אין לה משמעות. הכוונה הסובייקטיבית של הנתבע, תהא רלוונטית לגובה הפיצוי שיש לפסוק לחובתו, ככל שייקבע כי יש לפסוק פיצוי.
החוק הכיר במפורש בזכות הנפגע לקבלת פיצויים, גם במצב שבו נאמרו דברי לשון הרע בנסיבות שבהן המפרסם לא התכוון לנפגע, אולם המשמעות האובייקטיבית של דבריו נתפסת כמיוחסת לנפגע.
ראה בעניין זה את סעיף 19(3) לחוק, אשר קובע כי "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: ....(3) הוא לא נתכוון לנפגע".
בעניין המבחן האובייקטיבי, יפים לעניינינו גם הדברים שנקבעו ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.06), בסעיף 8 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, לפיהם: "האפשרות כי אומר הדברים לא התכוון לייחס להתבטאויותיו הפוגעניות את מלוא עומק המטען השלילי הנלווה להם בעיני הנפגע ובעיני ציבור השומעים, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין טיב הפגיעה ועוצמתה בהקשרם האובייקטיבי, ובעיני האדם הסביר, והקשר זה הוא המבחן הקובע".
כן ראה בעניין זה ראה בעניין זה ספרו של שנהר, "דיני לשון הרע", תשנ"ז, סעיף 26.3.3: "אדם יימצא חייב בתביעת לשון הרע אם המשמעות האובייקטיבית של הפרסום תהווה "לשון הרע" על התובע. גם אם הנתבע ישכנע את בית -המשפט שלא התכוון לומר על התובע את הדברים שהשתמעו מהפרסום לדעת בית -המשפט, לא יהיה בכך כדי לפטור אותו מחבותו. כמשקל נגד לכלל המחמיר הזה נפסק, כי בית - המשפט יקל עם הנתבע בשלב פסיקת הפיצויים אם ישתכנע שהנתבע לא התכוון סובייקטיבית לומר את הדברים שהשתמעו מהפרסום על פי כללי הפרשנות האובייקטיבית. יש לציין, שגם אם הנתבע יטען במהלך המשפט, כי הדברים שלטענת התובע משתמעים מהפרסום הם אמת, ולפיכך חלה עליהם הגנת אמת הפרסום, לא יהיה בכך כדי ללמד על כוונת הנתבע בעת שעשה את הפרסום, ולמנוע מהנתבע לטעון בשלב פסיקת הפיצויים כי לא התכוון לייחס לתובע את הדברים הנלמדים מהפרסום על פי כללי הפרשנות האובייקטיבית".
כדי להוכיח כי הצופה הסביר הבין שדברי הנתבע נאמרו גם עליו, התובע מתמקד בחילופי הדברים בין הנתבע לאסייג, בקטע שבו שמו של התובע נזכר במפורש, עת נשאל הנתבע על ידי אסייג לגבי הראיונות הקודמים עם התובע.
התובע טוען כי מהתיאור השלילי שבחר הנתבע לתאר את החוויות שלו מהראיונות הקודמים עם התובע, אפשר להבין כי הוא אינו מחריג את התובע מהכינויים שכינה את חברי הכנסת הערביים האחרים שנקב בשמם קודם לכן בקטע הראשון, וכי מאותו נימוק, צריך לייחס גם את הכינויים הנוספים שבהם עשה שימוש הנתבע בקטע האחרון, כמתייחסים גם לתובע.
התובע מוסיף ומפנה לעובדה שבתכניות העבר, הטיח הנתבע בתובע כינויים דומים ואף זהים. כן מפנה התובע לדברי נציב פניות הציבור של הרשות השנייה והודעת קשת בשמה ובשם הנתבע, כמעידות על כך שהצופה הסביר הבין שהדברים נאמרו גם על התובע.
הנתבע מנגד ניתח את הטקסט, תוך שימת דגש על השימוש של הנתבע ואסייג בשמות הגוף "הם" ו"אותם", הן בקטע הראשון והן בקטע האחרון. לטענתו, משהתייחס הנתבע בקטע הראשון לשלושת הח"כים באמצעות שמות הגוף הנ"ל, הרי שברור כי משחזר בקטע האחרון על אותם שמות גוף, שוב התכוון הנתבע לאותם שלושה ולא גם לתובע.
הנתבע מוסיף כי דבריו בקטע האחרון, לפיהם הוא "לא רוצה לראיין אותם", ברור שלא נאמרו על התובע, שהרי התובע כבר רואיין על ידו שלוש פעמים.
כן טוען הנתבע כי העובדה שאסייג מטיחה בו שמות ספציפיים ואומרת לו "לא אחמד טיבי, לא זחאלקה ולא ברכה?" וכי לכך הוא מגיב "לא רוצה לראות אותם ולא זועבי ולא- לא רוצה לראות אותם. ואי אומר לך הכי אמיתי אופירה לא זה מקטע של גזעות ולא מקטע של – הם פשוט שואי ישראל אלה הם פשוט מחבלים שיושבים לו בכסת לא רוצה לשבת איתם לא רוצה לראיין אותם לא רוצה לראות אותם", גם היא, לטענתו, מוכיחה בבירור, כי הוא לא התייחס לתובע, אלא לשלושת הח"כים בלבד.
העובדה שהנתבע הוסיף מיוזמתו את הח"כית זועבי, ולא הוסיף את התובע, מעידה לשיטת הנתבע, כי הוא לא התייחס לתובע, כאשר אמר את הביטויים מושא התביעה.
לאחר שעיינתי עיין היטב בחילופי הדברים בין הנתבע לאסייג בתכנית מושא התביעה ונתתי דעתי לטענות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את טענת הנתבע, שלפיה הצופה הסביר לא סבר שהאמירות מושא התביעה בקטע הראשון והאחרון מתייחסים גם לתובע.
חילופי הדברים מתחילים ועניינם בכך, שכל חברי הכנסת הערביים מפחדים להגיע לתכנית להתראיין. אולם אמירה זו לא יכולה להתייחס לתובע, אשר התייצב להתראיין בתכנית שלוש פעמים. בחילופי הדברים בין הנתבע לבין אסייג, התייחס הנתבע במפורש לשתיים משלושת הפעמים בהם רואיין התובע, כך שלצופה הסביר היה ברור כי התובע כבר רואיין בתכנית ומספר פעמים.
עיון בכל השתלשלות חילופי הדברים בין הנתבע ולבין אסייג, מעלה כי לאחר אזכור שמו של התובע על ידי אסייג והתייחסות הנתבע לראיונות עמו, חוזר הנתבע להתייחס לשלוש הח"כים האחרים ששמם נזכר בקטע הראשון תוך כך שהוא מוסיף גם את חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי, אך נמנע מלציין את שמו של התובע.
עובדה זו עולה הן מכך שהנתבע אכן משתמש באותם שמות גוף שבהם השתמש בקטע הראשון ("הם", אותם"), כפי שטוען הנתבע בסיכומיו, והן מהדינמיקה ומהריתמוס של חילופי הדברים המהירים בין השניים, אשר מהם גם עולה כי הקטע שבו נזכר שמו של התובע במפורש, הוא מעין קטע צדדי/מאמר מוסגר, לחילופי הדברים העיקריים בין הנתבע לאסייג, שעיקרם ח"כים ערביים שמפחדים להגיע לתכנית, שהתובע כאמור לא נמנה עליהם.
הפנייה של אסייג אל הנתבע בקשר לתובע, לא נעשתה משום שהתובע נמנה על קבוצת הח"כים שאת שמם היא הזכירה בקטע הראשון של הסגמנט המדובר, ושעליהם אמר הנתבע את מה שאמר, אלא להפך, דווקא משום שהתובע נבדל מהם, בכך שהוא ניאות להגיע לתכנית והנתבע אף הסכים לראיין אותו בשלוש הזדמנויות שונות ואף לאחר עימות חריף שהתגלע בין השניים במסגרת הריאיון השני, כפי שפורט לעיל, ניאות התובע להגיע שוב להתראיין לתכנית והנתבע לקבלו, במסגרת ניסיון ליישב את ההדורים, אשר עלה יפה. כך, באמצעות העובדה שהתובע רואיין בתכנית מספר פעמים, ניסתה אסייג לאתגר את הנתבע להסכים בכל זאת לארח גם את שלושת הח"כים שנקבה בשמם.
עוד שוכנעתי כי העובדה שהתובע מתאר בצורה שלילית את החוויה שלו בראיונות קודמים עם התובע, אינה מסמנת לצופה הסביר כי הנתבע מייחס גם לתובע את הדברים שאמר קודם לכן בקטע הראשון על שלושת הח"כים, אלא אך מסמנת לצופה כי מבחינת הנתבע, האופן שבו התנהלו הראיונות עם התובע, אינו מהווה סיבה שיסכים לארח את שלושת הח"כים המדוברים, עליהם אמר את מה שאמר, וזאת בבחינת מקל וחומר.
כאמור, כל הסגמנט המדובר בתכנית נגע בח"כים שמפחדים להגיע לתכנית ושלגביהם אמר הנתבע את מה שאמר, כך שלא ניתן לראות את הדברים ככאלה שיתקבלו כדברים שנאמרו גם על התובע, מקום שהוא דווקא הגיע להתראיין בתכנית ויותר מפעם אחת.
גם לא הייתה לנתבע סיבה כלשהי לכנות את התובע בתכנית מושא התביעה בכינויים "מחבל", "סוס טרויאני", "שונא ישראל" או "לא משלנו", כדי להסביר למה הוא לא מוכן לארח אותו בתכנית, מקום שאת התובע הוא הסכים לארח והאחרון התארח בתכנית מספר פעמים כאמור.
העובדה שהנתבע הוסיף מיוזמתו בקטע האחרון את שמה של הח"כית זועבי ולא הזכיר מיוזמתו את שמו של התובע, למרות שקודם לכן שמו הוזכר על ידי אסייג והנתבע התייחס לראיונות עמו, גם היא מסמנת לצופה הסביר, כי התובע לחוד ושאר הח"כים ששמם נזכר לחוד וכי דברי התובע נאמרו על האחרונים ולא על התובע.
מיותר לציין כי אני ער לחלוטין לעובדה שבתכניות קודמות, כפי שכבר נזכר, אמר הנתבע על התובע דברים דומים ובחלקם זהים לחלוטין, אלא שבתכנית שלא שודרה, גם התובע לא נשאר חייב והטיח בו דברים דומים חזרה ובתכנית שלאחר מכן, עושה רושם כי הנתבע ניסח את הדברים כהבעת דעה בתם לב (ראה השימוש שעשה הנתבע במילים "אני מרגיש").
אולם בין אם עמדה לתובע בזמנו עילת תביעה בגין הדברים שהטיח בו הנתבע בתכניות הקודמות ובין אם לאו, אין בכך כדי לשנות את העובדה, שבתכנית מושא התביעה, לא נאמרו הדברים על התובע והרי עילת התביעה מתייחסת אך ורק לתכנית זו.
כמובן שאני גם ער לכך שבכתב ההגנה בתיק דנא, טען הנתבע כי הגם שלא אמר בתכנית מושא התביעה על התובע את הדברים המיוחסים, הוא סבור בתם לב כי אלה משקפים את האמת המהותית גם לגבי מעשיו ופועלו של התובע ואילו בסיכומיו טען טענה הפוכה, לפיה דעתו על התובע אינה כדעתו על אותם ח"כים אחרים ששמם נזכר בתכנית מושא התביעה, כפי שכבר ציינתי בסעיפים קודמים לפסק דיני זה. לפיכך, לכאורה, לא ברור, עדיין, מה היא עמדתו האמיתית והכנה של הנתבע כלפי התובע בהקשר זה.
אולם ברי כי גם עובדה זו, לא יכולה להשפיע על התוצאה של התביעה דנא, מקום שעילה בלשון הרע קיימת על דברים שנאמרים ופורסמו ולא על דברים שאדם חושב בסתר ליבו על אדם אחר ואשר לא פורסמו.
זאת ועוד - ההיפוך שנעשה בטענות הנתבע בעניין זה, לא גורע בסופו של דבר מטענת ההגנה המרכזית שלו, שלפיה הדברים מושא התביעה לא נאמרו על התובע, טענה שכאמור מצאתי כי יש בה ממש.
לבסוף, התובע מפנה לתגובת קשת בשמה ובשם הנתבע וכן למענה של נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לפנייתו, כדי לבסס את המסקנה שדברי הנתבע נאמרו גם עליו, אלא שמעיון בתגובה ובמענה הנ"ל, עולה כי אין בהם ראיה לכך שגופים אלה ראו בדברי הנתבע כמי שמתייחסים בהכרח גם לתובע ולא רק לשלושת הח"כים ולח"כית זועבי. אוסיף כי גם לו הייתה בהם ראיה כזו, הרי לא על פי כיצד אדם אחד או גוף פלוני אחד הבין את הדברים, יקבע בית המשפט מה הצופה הסביר הבין.
האופן בו הבין התובע עצמו את דברי הנתבע בתכנית מושא התביעה
מעבר למה שנאמר עד כה, נדמה כי צודק בא כוח הנתבע בטענתו כי ניתן לדלות מעדות התובע יותר מרמז לכך שהמניע להגשת התביעה, אכן היה ההשתלחות של הנתבע בח"כים האחרים ששמם נזכר בתכנית ולא בשל כך שהתובע ראה בדברי הנתבע בתכנית זו כמכוונים גם אליו. להלן יובא קטע מחקירתו הנגדית של התובע בהקשר זה (ההדגשות בקו שלי):
ש. אתה הגשת תביעה על תוכנית ספציפית, היו 3 תוכניות?
ת. הגיע עד כאן, הגיעו מים עד נפש, הוא קרא לי מחבל וסוס טרויאני בתוכנית שהופעתי, עם כל הקללות וניבולי פה, אחרי שבועיים עשינו סולחה והמשכנו, אבל כשראיתי שהוא חוזר על אותם דברים כלפי ח"כ ערבים, אני התחלתי להרגיש את זה בפייסבוק שלי, מדובר בדמות מפורסמת, קיבלתי איומים בפייסבוק והגשתי תלונה במשטרה.
ש. אתה מאשר בסע' 9 שזה ציטוט אין את השם שלך?
ת. התביעה שלי לא על דברי פתיחה, אלא על דברי גזענות והסתה שזה בא בתוכנית כגל קבוע, הוא עושה את זה כשק חבטות נגד ח"כ ערבים. אופירה שאל אותה איך הסתדרת עם עיסוואי, הוא אמר איך הסתדרתי? כמעט מכות. אני אומר עד כאן.
כלומר, בעדותו מתייחס התובע לתכניות הקודמות שבהן התארח ושאינן התכנית מושא התביעה דנא, שכן לדבריו "הוא קרא לי מחבל וסוס טרויאני בתכנית שהופעתי".
כמו כן, התובע הודה בפה מלא בעדותו הנ"ל כי "התביעה שלי לא על דברי פתיחה", אולם התביעה דנא הוגשה גם הוגשה בין היתר על דברי הפתיחה שהוחלפו בין הנתבע לבין אסייג.
התובע אף הוסיף כאמור כי לשיטתו מדובר בדברי גזענות והסתה "שזה בא בתכנית כגל קבוע", כלומר, התובע בעדותו מאגד דברים שנאמרו קודם לכן, בין אם במסגרת התכנית שהסתיימה בעימות החריף ולא שודרה ובין במסגרת התכנית שבה הובאו דברי התובע בדרך הנראית לכאורה כהבעת דעה ("אני מרגיש") ושכזכור בגינם לא תבע, למרות שאת התביעה דנא מיקד אך ורק בדברים שנאמרו בתכנית מושא התביעה.
לפיכך, מסקנה סבירה מעדות התובע הנה כי לא רק שהטריגר או המניע שלו להגשת התביעה, היו דברים שאמר הנתבע על אותם חברי הכנסת הערביים האחרים ששמם נזכר בתכנית, אלא שגם התובע עצמו, כפי שכאמור לדעתי הדברים גם משתמעים מבחינה אובייקטיבית, לא ראה בדברים של הנתבע באותה תכנית, ככאלה שיוחסו לו, אלא שהכעס שלו, על הדברים הנ"ל, גם אם לא נאמרו עליו, אלא על אותם ח"כים ערביים אחרים, ואולי מה שארע בתכניות הקומות, הוא אשר הביא אותו להגיש את התביעה דנא, אולי בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל".
סוף דבר
אשר על כן, משהוכח כי דברי הנתבע לא נאמרו על התובע, התביעה נדחית.
משנדחתה התביעה ובהתחשב בכלל נסיבות העניין האחרות, כגון היקף ההליכים, היקף הטיעונים ומשך ההתדיינות, לרבות התנהלות הנתבע בנושא זניחת חלק מטענות ההגנה שלו והעלאת טענות עובדתיות סותרות, ישלם התובע לנתבע הוצאות משפט בדמות שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לתובע.
המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ב כסלו תשפ"א, 08 דצמבר 2020.
1 מתוך 14