ת"א 17976-09-13 חגאזי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל

הליך: 17976-09-13

שם התיק: ת"א 17976-09-13 חגאזי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל

בית המשפט: בית משפט השלום בירושלים

שופט/ת: ליאת בנמלך

תאריך פסק הדין: 2020-04-20

התובע: חמזה חגאזי | הנתבעת: מדינת ישראל-משטרת ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

ייצוג חמזה חגאזי: עו״ד סני ח'ורי

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 17976-09-13 חגאזי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופטת ליאת בנמלך

התובע

חמזה חגאזי
ע"י ב"כ עו"ד סני ח'ורי

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל-משטרת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
ע"י ב"כ שני רוזנבליט-שמעונוביץ

פסק דין

1. התובע עותר בתביעה זו לפיצוי בגין נזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מאירוע של פינויו מדירה, בסיוע הנתבעת - משטרת ישראל.

אלו העובדות העומדות ברקע התביעה:

בחודש מרץ 2006 שכר התובע ממר עדנאן קרש (להלן: קרש) דירה המצויה במתחם אלח'לוה בשכונת אל-טור בירושלים (להלן: הדירה או הנכס). התובע, אשתו ושני ילדיו, החלו להתגורר בנכס ביום 15.3.2006. ואולם, מתברר כי בנוגע לנכס זה היה סכסוך בעלות, וכי חברת חוץ בשם Lowell Investments Ltd (להלן: חברת לואל) טענה כי היא הבעלים של הנכס. משנודע לחברת לואל כי התובע ובני משפחתו מתגוררים בנכס, הגישה היא, ביום 30.3.2006, תלונה למשטרת ישראל וביקשה סיוע בפינוי פלישה טרייה, ולאחר בדיקה וחקירה שערכה החליטה משטרת ישראל לסייע לחברת לואל בפינוי הפלישה. על פי מזכר שהגישה הנתבעת טרם ביצוע הפינוי, ביום 6.4.2006, נמסר לקרש כי הוחלט לפנות את השוכר מן הנכס וכי עליו לפנותו בתוך 24 שעות, אך הוא סירב בטענה כי הזכויות בנכס שייכות לו.

בהמשך לכך פעלה הנתבעת לסיוע בפינוי התובע מן הנכס, פינוי אשר בוצע - בידי חברה חיצונית, וכאמור בסיוע המשטרה - ביום 9.4.2006.

לטענתו של התובע, אירוע הפינוי היה אירוע אלים, אשר כלל הפעלת כוח בלתי סביר והפעלת אלימות פיזית ומילולית, ובמהלכו נגרם הרס לרכוש וציוד שבבית, ואף נגנבו כסף ותכשיטי זהב. מכאן התביעה דנן בה עותר הוא לפיצוי בגין נזק הממון שנגרם לו כמו גם הנזק הנפשי שנגרם לו ולבני משפחתו. הנתבעת חולקת על תיאורו זה של התובע, ולגרסאות הצדדים לעניין הליך הפינוי אתייחס להלן, אך מכל מקום אין חולק כי הפינוי מן הנכס הושלם וכי במהלך הפינוי נעצר התובע.

2. לאחר ששוחרר ממעצר הגיש התובע בבית משפט השלום בירושלים בקשה להורות לנתבעת, משטרת ישראל, להמנע מלהוציא אותו ואת בני משפחתו מן הנכס (בש"א 3495/06). בהחלטה מיום 11.4.2016 קיבל בית המשפט (כב' השופט ר' שטראוס ז"ל) את הבקשה בקובעו כי לא שוכנע שהתקיימו בענייננו התנאים אשר בהתקיימם על משטרת ישראל לסייע בפינוי פלישה טריה. נוכח חשיבות הדברים לענייננו אביאם כלשונם:

"אכן, אין מחלוקת שמוטל על המשיבה לסייע למי שחזקתו במקרקעין נשללה ממנו שלא כדין; התנאים אשר נקבעו לפעולה זו של בית המשפט הותוו בין היתר בבג"צ 109/70 המוטראן הקופטי נ' שר המשטרה פ"ד כה(1) 225 בעמ' 240 מול האות ד' - מדובר בשני תנאים: (א) הפניה למשטרה נעשתה בעת שהפלישה עדיין טריה (ותנאי זה לכאורה התקיים בענייננו) (ב) "למשטרה נתגלה בצורה ברורה כי מעשה הפלישה, ללא רשות, איננו מוטל בספק ואין לפקפק בו" [ההדגשה במקור]. (ר' אף בג"צ 37/49 גולדשטיין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד ב' 716 בעמ' 726);

לא שוכנעתי שהתנאי האמור התקיים! התנהגות המשיבה, עפ"י התאור מפי המבקשים – שלא נסתר, לא בחקירה נגדית אף לא בתצהיר נגדי, טעונה הסתמי בכתב התגובה, סירובה להמציא למבקשים (ולבית המשפט) אסמכתאות למסקנות שהביאוה לפעולתה, העדר תגובה לפניית ב"כ המבקשים, כל אלו אינם מתיישבים עם קיומו של התנאי הבסיסי להתערבות המשטרה במחלוקת אזרחי[ת] בעיקרה.

ציינתי כבר שאיפשרתי לב"כ החברה הטוענת לבעלות לטעון טענותיו - ואלו תרמו במידת מה למסקנה שאכן מדובר במחלוקת אזרחית שדינה להתברר בערכאות המשפט קודם שתוסקנה מסקנות ותינקטנה פעולות.

התוצאה: אני מקבל את הבקשה ומורה למשיבה להשיב את הדירה לאלתר לידי המשיב מס' 2.

על המבקשים להגיש תביעתם לא יאוחר מאשר עד לתאריך 16/04/06" (פסקאות 9-11 להחלטה).

3. בעקבות אותה החלטה שב התובע לנכס, וחברת לואל הגישה נגד קרש והתובע תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 8198/06), בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת זכויות הבעלות, השימוש והחזקה בנכס, וכן עתרה לסילוק ידם של קרש ושל התובע מן הנכס ולכך שייקבע כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה התובע החזיק בנכס. תביעה זו התקבלה בפסק דין מיום 14.11.2010.

להשלמת התמונה יצוין כי עם הגשת תביעתה עתרה חברת לואל לסעד זמני המורה על סילוק ידם של התובע ושל קרש מן הנכס. בקשה זו התקבלה תחילה בבית המשפט המחוזי, אך הליך ערעורי שהגישו התובע וקרש התקבל והסעד הזמני בוטל; עם זאת לאחר שתקופת השכירות הסתיימה (ביום 15.3.2007) ניתן סעד זמני האוסר על התובע וקרש להיכנס או להחזיק בדירה (לאחר מתן תקופת התארגנות מסוימת, ראו החלטות בית המשפט העליון בהליכים הערעוריים - רע"א 5946/06 קרש נ' Lowell Investments Ltd (20.12.2006); רע"א 5461/07 קרש נ' Lowell Investments Ltd (27.6.2007)).

עוד אוסיף להשלמת התמונה כי התובע הגיש ביום 20.4.2006 תלונה במחלקה לחקירות שוטרים בקשר עם האירועים שבמוקד התובענה, ובמכתב מיום 28.5.2006 הוּדע לו כי הוחלט שלא לפתוח בחקירה.

4. התביעה שבכאן מתמקדת כאמור בנזקים שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מהליך הפינוי מן הנכס.

התביעה הופנתה הן כלפי משטרת ישראל והן כלפי חברת לואל. חברת לואל לא הגישה כתב הגנה, וביום 19.10.2015 ניתן כנגדה פסק דין בהיעדר הגנה (וביום 16.12.2015 הודיע ב"כ התובע כי אין באפשרותו לנקוט בהליכים למימוש פסק הדין שכן מדובר בחברה זרה הנעדרת כל נכסים בישראל).

יוער בהקשר זה כי מכתבי הטענות עולה כי התובע הגיש שתי תביעות קודמות כנגד משטרת ישראל: בכתב ההגנה צוין כי סמוך לאחר הפינוי הגישו התובע וקרש תביעה כנגד משטרת ישראל בגדרה עתרו לצו מניעה ולפיצול סעדים, וכי תביעה זו נמחקה על הסף (ת.א 4663/06); ובכתבי הטענות של שני הצדדים צוין כי קודם לתביעה הנוכחית, בשנת 2008, הגיש התובע תביעה דומה (ת.א 15851/08). גם תביעה זו נמחקה ביום 18.2.2009, מן הטעם שלא נתמכה בחוות דעת רפואית בכל הנוגע לנזקים הנפשיים שנטענו, תוך שניתנה לתובע אפשרות להגיש תביעה חדשה וסדורה הנתמכת בחוות דעת.

טענות הצדדים וראיותיהם

5. טרם שאפרט את טענות הצדדים אעיר כי מכלול חומר הראיות שהונח לפניי על ידי שני הצדדים היה דל ביותר, כי גרסאות שני הצדדים לא היו קוהרנטיות, וכי שני הצדדים נמנעו מלהגיש את כל הראות המצויות בידיהם, אשר היה בהן כדי לשפוך אור על נסיבות העניין ולתמוך בגרסאותיהם. לנפקות של האמור בעניינו אתייחס להלן בדיון בטענות הצדדים, ותחילה אפרט את הטענות המרכזיות שהועלו על ידם ואת הראיות שהגישו:

התובע מפנה בטיעוניו להחלטה שניתנה בבש"א 3495/06, בה התקבלה בקשתו להורות למשטרה להמנע מהוצאתו מן הנכס, ובית המשפט הורה להשיב לו את החזקה בנכס, בהדגישו כי מדובר בקביעה שיפוטית חלוטה. לטענת התובע נוכח התרשלות הנתבעת, כפי שהיא עולה מאותה החלטה, אחראית היא לכל הנזקים והתוצאות שנגרמו בעקבות הליך הפינוי. בעניין זה טוען התובע כי נוכח הקביעה השיפוטית עבר הנטל לנתבעת להוכיח כי לא היתה התרשלות וכי טענות התובע לנזק מופרכות, ובכך לא עמדה. התובע מציין כי באותו הליך וגם בהליך הנוכחי טענה הנתבעת כי קיימות ראיות חסויות שלא ניתן להציג, אך כי מדובר בנסיון לחפות על חוסר התקינות שבפעולתה.

התובע מוסיף וטוען כי טענותיו לעניין הנזק נתמכות בחוות דעת שמאי, וכי הנתבעת בחרה שלא לחקור את השמאי על חוות דעתו, ועוד הוא טוען כי הנתבעת אחראית לכל הנזק הראייתי שנגרם בענייננו, אשר בעטיו מושתקת היא לטעון כי נזק הרכוש לו טען על ידו לא נגרם בפועל. לעניין הנזק הנפשי שנגרם לתובע ולבני משפחתו נטען כי אמנם לא הוגשה חוות דעת לקיומה של נכות צמיתה בהתייחס לבנו של התובע, אך כי יש להעניק פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע ולבני משפחתו בגין האירוע.

עוד טוען התובע כי בעדויות השוטרים מטעם הנתבעת נפלו סתירות וחוסרים, כי עדותו של אחד השוטרים (ולדימיר צאק) תמכה בגרסתו שלו, וכי מעדויות השוטרים עלה כי המשטרה ליוותה את אירוע הפינוי מראשיתו ועד סופו, כך שיש לראותה אחראית לכלל הנזקים שנגרמו במהלכו.

6. לתמיכה בטענותיו הגיש התובע תצהיר שלו בלבד, בו תיאר את אירוע הפינוי. התובע טוען בתצהירו כי כוחות שיטור ואחרים הגיעו לפנותו באופן פתאומי, כי מדובר היה באירוע שכלל אלימות מילולית ופיזית, וכי הרס נזרע בביתו ונגרם נזק לרכושו, וכן נגנבו וכספים ותכשיטים.

לתצהיר צירף התובע "הערכת נזק" של השמאי מוחמד זועבי. על פי האמור ב"הערכת הנזק" השמאי הגיע לנכס ביום 12.4.2006 לבחינת הנזק שנגרם למבנה ולתכולה, וזה הוערך על ידו בסך של 35,774 ש"ח. התובע עותר לפיצוי בגין נזק זה; בגין שכ"ט השמאי בסך של 1,800 ש"ח; ובנוסף בגין גניבת כספים שהיו לטענתו בדירה בסך של 20,000 דולר ארה"ב; בגין גניבת זהב בסך של 10,000 ש"ח; ובגין נזק לא ממוני (פיצוי על פגיעה בכבודו, בחירותו ובשמו הטוב ועל עוגמת הנפש שנגרמה לו), בסך כולל של 120,000 ש"ח (ובסה"כ 167,000 ש"ח ועוד 20,000 דולר ארה"ב). כן עתר התובע לפיצוי בגין נזק רפואי-נפשי שנגרם לבנו כתוצאה מהאירוע (פיצוי בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות ואובדן הכנסה לעתיד).

7. הנתבעת-משטרת ישראל טוענת כי דין התביעה להדחות. ראשית מעלה היא טענות מקדמיות המצדיקות לטענתה את דחיית התביעה על הסף (מחמת התיישנות, שיהוי, מעשה בית- דין והיעדר יריבות), וכן טוענת היא כי יש לדחות את התביעה לגופה.

לטענת הנתבעת התנהלותה היתה כדין, הן בהחלטה על ביצוע הפעולה - כאשר פעלה מכוח הוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, כידה הארוכה של מי שנחזתה להיות המחזיקה כדין בנכס - והן במהלך האירוע עצמו. בין היתר מצביעה הנתבעת על כך שבסופו של יום נקבע בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי כי הזכויות היו נתונות לחברת לואל, כך שבדיעבד התברר כי המשטרה צדקה בשיקול הדעת שהפעילה. עוד טוענת הנתבעת כי יש לדחות את טענת התובע להיפוך נטל ההוכחה, וכן טוענת היא כי התובע לא סיפק גרסה אחידה וברורה בנוגע לאירוע הנטען, וכי לא הביא לעדות עד כלשהו התומך בגרסתו (כגון אשתו או שכן).

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע לא הוכיח את הנזק שנטען על ידו לרכושו. בין היתר טוענת היא כי "חוות הדעת" שצורפה לתצהירו אינה חוות דעת ערוכה כדין ואין ליתן לה משקל, כי נראה שמדובר במסמך שנערך עבור חברת ביטוח, וכן הצביעה על כך שהתובע לא הגיש תצלומים התומכים בטענותיו.

8. מטעם הנתבעת העידו שלושה שוטרים, אשר היו מעורבים באירוע: השוטרים אייל הייב וולדימיר צאק, אשר תפקידם היה לאבטח ולשמור על הסדר הציבורי בעת פינוי הנכס, והשוטר יצחק יוספוב אשר ניהל את חקירת המשטרה ביחס לאירוע הנדון.

הנתבעת צירפה לתצהירים דוחות פעולה של השוטרים, את דו"ח המעצר, ומזכרים של השוטר יוספוב טרם הפינוי. כן צירפה הנתבעת את תלונת התובע מיום 20.4.2006 כנגד השוטרים שהיו מעורבים בפינוי ואת התשובה שנשלחה לתובע, בה הודע לו על ידי המחלקה לחקירות שוטרים כי הוחלט שלא לפתוח בחקירה (מכתב מיום 28.5.2006).

במסגרת תצהירו של השוטר יוספוב הפנתה הנתבעת למסמכים נוספים (תלונת חברת לואל והמסמכים שהעבירה, מסמכים שהעביר קרש, וחקירת המעורבים באירוע), בציינה כי מסמכים אלו מוגשים במעטפה סגורה בשל חשש שהועלה בשעתו כי חשיפתם עלולה לסכן את חיי המעורבים בפרשה. בדיון המסכם שנערך לפניי ביום 27.1.2020, לאחר שהתיק הועבר לטיפולי ממותב קודם, ציינה באת כוח הנתבעת במענה לשאלתי כי נראה שאותם מסמכים לא הוגשו בפועל לעיון בית המשפט - ודומה כי אכן אין בסיס בדין להציג ראיות במעמד צד אחד במסגרת הליך אזרחי כבענייננו - והוסיפה כי "נשקול את הדברים ונראה מה אנחנו רוצים לחשוף ואיך". הנתבעת לא ביקשה להגיש ראיות נוספות לאחר אותו דיון מסכם (וראו סעיף 2 להחלטה מיום 27.1.2020), כך שבסופו של יום אותם מסמכים נותרו עלומים ולא הוגשו.

מכאן אפנה לדון בטענות שהעלו הצדדים לפניי.

דיון

9. תחילה אציין כי לא מצאתי כי קמה בענייננו עילה לסילוק התביעה על הסף.

בהתייחס לטענה בדבר קיומו של מעשה בית-דין, הרי שפסקי הדין בהם נמחקו תביעות קודמות שהגיש התובע לא צורפו בידי הנתבעת, ומכל מקום גם לטענתה מדובר היה בפסקי דין בהם נמחקו התביעות, להבדיל מדחייתן, כך שעל פני הדברים לא הקימו הם מעשה בית-דין. אשר לטענה בדבר התיישנות התביעה, הרי שהאירוע דנן אירע באפריל 2006 והתביעה דנן הוגשה בחודש ספטמבר 2013, כך שחלף פרק זמן העולה על שבע שנים, אולם היות שהתביעה הקודמת בזמן היתה תלויה ועומדת בבית המשפט כשמונה חודשים, לא באה תקופה זו במניין תקופת ההתיישנות (סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), כך שהתביעה דנן לא התיישנה. אשר לקיומו של שיהוי אציין כי התביעה אכן הוגשה סמוך לפני התיישנותה ולא הוברר בידי התובע מדוע המתין פרק זמן כה ממושך מן המועד בו נמחקה התובענה הקודמת ועד להגשת ההליך הנוכחי, אולם הטענה בדבר שיהוי המצדיק דחיה על הסף הועלה על ידי הנתבעת בשפה רפה (ב"כ הנתבעת הפנתה בסיכומיה לכתב ההגנה בלבד), וממילא לא הוכח על ידה כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים בהם יש לקבוע כי השיהוי בו הוגשה התובענה מצדיק לדחותה למרות שטרם חלפה תקופת ההתיישנות (ליסודות הנדרשים לטענת שיהוי ראו: ע"א 6805/99‏ תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ''ד נז(5) 433 (2003)). גם את הטענה להיעדר יריבות יש לדחות באשר התובע מעלה טענות בדבר התרשלות הנתבעת עצמה.

יש לדון אפוא בטענות הצדדים לגופם של דברים.

10. לטענת התובע התנהלות הנתבעת-משטרת ישראל בעניינו הקימה לו עילת תביעה בנזיקין כלפיה. אעיר כי שני הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לפסיקה הרבה הקיימת בכל הנוגע להטלת אחריות בנזיקין על רשויות ציבור בכלל ועל המשטרה בפרט, אולם דומה כי לא ניתן לנתח את הארועים ללא התייחסות לפסיקה הנוהגת ולהלכות הקיימות, ולכך אתייחס להלן.

בהתאם לדין ולפסיקה מבוססת ועניפה, הוכרה האפשרות לתבוע בנזיקין את רשויות המדינה (בכפוף לחריגים מסוימים, ראו: חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952; ע"א 2394/18 פלונים נ' משטרת ישראל, פסקה 4 (10.4.2019)). אפשרות התביעה נגד רשויות המדינה הורחבה בפסיקה גם למצבים בהם הרשות הזיקה לפרט בדרך הפעולה שבחרה, קרי, הליך קבלת ההחלטה היה בלתי תקין. על הרשות, כך נקבע בפסיקה, "לנהוג על פי חוק, בשיקול דעת, באיזון ובענוה, וכשאינה עושה כן, תוך ניצול ולוא גם רשלני של כוחה הרב, תחוב כלפי הניזוק מפעולתה" (רע"א 2063/16‏ הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017), פסקה כ"ה לחוות דעתו של כב' המשנה לנשיאה א' רובינטיין. כן ראו פסקאות 14-18 לחוות דעת ושל השופט י' עמית (להלן: עניין גליק)).

דומה כי העוולה המרכזית לה כיוון התובע בטענותיו היא עוולת הרשלנות. הטלת אחריות על המשיבה תלויה אפוא בהוכחת התגבשותם של יסודות עוולת הרשלנות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), התרשלות, נזק, וקשר סיבתי ביניהם (לגישות השונות לעניין אופן בחינת יסודות עוולת הרשלנות ראו למשל רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשווילי נ' מדינת ישראל-משטרת ישראל, פסקאות 12-15 (28.7.2009) (להלן: עניין עזבון אליקשווילי)).

בכל הנוגע לקיומה של חובת זהירות, הרי שכפי שהובהר בעניין גליק, אך מובן הוא כי בהפעילה את חובותיה הסטטוטוריות, חייבת משטרת ישראל, בחובת זהירות כלפי תושבי המדינה (שם, פסקה כ"ז). חובה זו חלה גם ביחס לסמכות שבשיקול דעת, ובכללה החלטה בדבר סיוע בפינוי מנכס - הנגזרת מתפקידה של המשטרה לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על רכוש (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971) - ובקבלת החלטה כגון דא על המשטרה לנקוט אמצעי זהירות סבירים. כן קיימת בענייננו חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובע, כאשר המשטרה הפעילה את סמכותה האמורה באופן שיש בו להשליך ישירות על זכות החזקה של התובע בנכס, על כל המשתמע מכך, וקיימת צפיות של הנזק העשוי להגרם כתוצאה מפעולה זו (ונתתי דעתי בעניין זה לשיקולים הרלבנטיים בבחינת חובת זהירות קונקרטית של רשות של המדינה, ראו ע"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 35931-03-17 גלילי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פסקאות 49-50 (24.11.2019)).

השאלה המרכזית בענייננו היא האם המשטרה הפרה את חובת הזהירות, והאם הוכח כי נגרם לתובע נזק כתוצאה מכך.

11. גם בכל הנוגע לבחינת קיומה של התרשלות בידי רשות מנהלית אפנה לדברי כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בעניין גליק, אשר קבע:

"במסגרת הוכחת יסוד ההתרשלות יש כידוע לבחון האם התנהגותו של המזיק הייתה התנהגות בלתי-ראויה, החורגת מן האופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות. לשם כך משמש סטנדרט אובייקטיבי - עקרון הסבירות - הנבחן בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה (ראו, למשל, ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 508-507 (1996)). בחינת הסבירות מאזנת בין השיקולים המתנגשים - של המזיק, של הניזוק ושל החברה בכללותה (ראו ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16 (2004)). בתביעות נזיקין כנגד הרשות יש לבחון, האם פעלה זו כמצופה מרשות סבירה. ודוקו, בין מבחני הסבירות המיושמים על ידי בתי המשפט לצורך ביקורת מינהלית על פעולתה של הרשות ובין אלה המשמשים לבחינת מעשיה או מחדליה של הרשות בדיני הנזיקין לעניין עוולת הרשלנות אין חפיפה מוחלטת...

בעת בחינתה של רמת ההתנהגות הנדרשת מן הרשות כרשות סבירה לצורך הטלת חבות בנזיקין, "ניתן לעשות שימוש בסטנדרט ההתנהגות שנקבע בהוראת החוק המסמיכה את הרשות לפעול והמסדירה את אופן פעולתה ואת החובות המוטלות עליה" (עניין סעידי, פסקה 24). ככלל, יתקיים יחס ישיר בין היקף הסמכויות המוקנות לרשות על-פי דין לצורך ביצוע תפקידה לבין סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה כרשות סבירה. ככל שנתונות לרשות סמכויות רחבות יותר לצורך ביצוע תפקידה, סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה כדי שתיחשב כמי שפעלה כרשות סבירה יהא גבוה יותר (שם; עניין עיריית חיפה, פסקה 23)" (שם, פסקה כ"ח).

אעיר כי בכל הנוגע לציטוט המובא לעיל נראה כי לא היתה מחלוקת בין השופטים אשר ישבו בדין בעניין גליק, וגם כב' השופט י' עמית עמד על כך שקיימת פסיקה ענפה בנוגע להטלת אחריות בנזיקין על רשויות ציבור. עוד אוסיף כי התובע לא העלה בסיכומיו טענה מפורשת בדבר הפרת חובות המוטלות על המשטרה כרשות מנהלית, ואף הנתבעת לא טענה כי עניין לנו בתביעת הרשות בגין הפרה של נורמה הלקוחה מן המשפט המנהלי, ובהיעדר כל טענה בעניין איני נדרשת ל"תרשים הזרימה" ול"מסננת האחריות" שהתווה כב' השופט י' עמית בנוגע ל"עוולה היברידית" (ראו פסקה 32 לחוות דעתו של כב' השופט י' עמית; השוו: ת.א. 42266-09-15 (בית משפט השלום בחיפה) ר.נ.ה יבוא ושיווק מזון (2002) בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים, פסקה 10 (4.6.2019)).

12. האם בענייננו הוכחה התרשלות הנתבעת?

בבחינת שאלה זו יש להבחין לטעמי בין שתי פעולות שביצעה המשטרה בנקודות זמן שונות: האחת, ההחלטה לסייע לחברת לואל בפינוי התובע מן הנכס ומתן הוראה לשוטרים לסייע בפינוי; והשניה אופן התנהלות המשטרה במהלך הסיוע לפינוי ומעשים או מחדלים במהלכו. אבחן את הטענות בנוגע לשתי נקודות זמן אלו:

א. האם הנתבעת התרשלה עת החליטה לסייע לחברת לואל לפנות את התובע מן הנכס ובמתן ההוראה לשוטרים לסייע בפינוי?

לטענת התובע המשטרה התרשלה כאשר החליטה לסייע לחברת לואל בפינויו מן הנכס, וכמתואר לעיל הוא מבסס טענתו זו בעיקר על ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום בבש"א 3495/06, בה קבע בית המשפט כי לא הוכחו התנאים אשר בהתקיימם על משטרת ישראל לסייע בפינוי פלישה טריה, והורה כי יש להשיבו אל הנכס. התובע אף הדגיש בסיכומיו כי לא נערכה אליו כל פניה טרם ביצוע הפינוי, כך שלא ניתנה לו הזדמנות לפנות לבית המשפט טרם הפינוי, ולטענתו בנסיבות אלו עבר הנטל לנתבעת להוכיח כי החלטתה היתה מוצדקת סבירה, והיא לא עמדה בנטל זה.

הנתבעת טוענת מנגד כי אין לומר שהפינוי של התובע מן הנכס היה בלתי מוצדק, בהצביעה על כך שבסופו של יום נקבע בפסק הדין אשר ניתן בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי (ת.א 8198/06) כי הזכויות בנכס היו נתונות לחברת לואל ולא לקרש, אשר השכיר לתובע את הנכס. עוד טענה הנתבעת כי היו בפני המשטרה ראיות מספקות אשר הצדיקו את מתן הסיוע לפינוי הפלישה, וכי די היה במתן הודעה לבעלים של הנכס בנוגע להליך הפינוי, כפי שנעשה בפועל, ולא היה עליה ליתן הודעה גם לשוכר-התובע. כן מתנגדת הנתבעת לטענה בדבר העברת הנטל לכתפיה.

13. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושקלתי בדבר סבורה אני כי יש לקבל את טענת התובע בדבר התרשלות המשטרה.

תחילה אציין כי את סבירות פעולות המשטרה, אשר מצאה לסייע לחברת לואל בפינוי הנכס, יש לבחון בנקודת הזמן בה התקבלה ההחלטה בעניין זה, ולא כחוכמת בדיעבד. לשון אחר - יש לבחון האם המשטרה פעלה בסבירות והאם התרשלה בזמן אמת, כאשר קיבלה החלטה לסייע בפינוי, על יסוד החומר שהונח לפניה באותה עת, ולא לבסס את המסקנה בעניין על הקביעות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך הקנייני, לאחר כארבע שנים בהן התנהל הליך משפטי בין חברת לואל לבין קרש והתובע, כפי שמבקשת הנתבעת לעשות כעת.

בפסיקה נקבע בהקשר זה כי הבחינה האם פעולותיו של נתבע עמדו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות העניין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה, "נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה 'בתנאי מעבדה' או בחוכמה לאחר מעשה (ראו ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004))" (ראו עניין עזבון אליקשווילי, פסקה 15).

14. בנוגע לנקודת הזמן הנזכרת מצויה לפנינו החלטת בית משפט השלום בבש"א 3495/06 אותה ציטטתי לעיל, בה קבע כב' השופט שטראוס ז"ל כי לא הוכחו התנאים ש"למשטרה נתגלה בצורה ברורה כי מעשה הפלישה, ללא רשות, איננו מוטל בספק ואין לפקפק בו", המהווה תנאי להפעלת סמכות המשטרה בסיוע לפינוי פלישה טריה. כב' השופט שטראוס הוסיף וקבע כי מדובר בהתערבות במחלוקת אזרחית שיש לברר בערכאות, ועל כן, כך קבע, היה על המשטרה להמנע מסיוע בפינוי והוא הורה כי יש להשיב את התובע אל הנכס. קיימת אפוא קביעה שיפוטית - עליה לא השיגה הנתבעת - לפיה היה על הנתבעת להימנע מלסייע לחברת לואל בפינוי התובע, ובמילים אחרות כי הנתבעת שגתה בהפעלת שיקול דעתה עת מצאה לסייע בהליך הפינוי.

עוד אציין כי ככל שביקשה הנתבעת להוכיח כי חרף אותה קביעה שיפוטית יש לקבוע כי הפעילה את שיקול דעתה בסבירות - ובמאמר מוסגר יצוין כי בהליך שהתנהל בבית משפט השלום טענה המשטרה כי אין באפשרותה לחשוף את חומר החקירה אשר עליו ביססה את החלטתה, וקביעת בית המשפט נבעה בין היתר מחסר זה - הרי שהיה עליה להציג ראיות התומכות בטענתה כי הפעילה שיקול דעת בסבירות בשים לב לנתונים שהוצגו לפניה, וכי היו רגליים מוצקות להחלטתה לסייע לחברת לואל בפינוי בנקודת הזמן בה התקבלה ההחלטה (וזאת בהתאם לאמת המידה הנוהגת לעניין זה, ראו בג"ץ 4470/18 שהירה עבדאלעזיז אלזעתרי נ' מדינת ישראל (21.7.2019)). אעיר בהקשר זה כי מלוא החומר הרלבנטי בעניין זה מצוי בידי הנתבעת וכי אין באפשרות התובע להציג כל ראיה הנוגעת לאופן קבלת ההחלטה בידי הנתבעת ולסבירות ההחלטה בשים לב לכלל הנתונים שעמדו לפניה אותה עת, ועל כן ובנסיבות העניין הקונקרטי ובהתחשב בקביעה השיפוטית, סבורה אני כי בשאלה הקונקרטית דנן היה על התבעת להציג ראיות התומכות בטענתה.

ואולם הנתבעת נמנעה מלהציג ראיות התומכות בעמדתה. מתצהירו של יוספוב עולה כי ההחלטה התקבלה על ידי יועץ משפטי במחוז ירושלים, עו"ד רונן ליבוביץ ז"ל, אשר הלך לבית עולמו. נוכח פטירתו של עו"ד ליבוביץ ז"ל לא ניתן היה לשמוע את עדותו, אולם לא הוגשה גם חוות דעת או הנחיה כתובה שלו, וכאמור לעיל כלל המסמכים שעליהם התבססה ההחלטה שהתקבלה בענייננו, אשר בתצהירו של יוספוב נכתב כי הוגשו במעטפה חתומה, לא הוגשו לבסוף. אציין בהקשר זה כי טענתה המשתמעת של הנתבעת כי יש לחסות את מלוא החומר הרלבנטי גם היום, בחלוף שנים רבות ממועד האירועים, נטענה בעלמא ללא כל פירוט או תיעוד.

כן אוסיף כי בדו"ח הפעולה מיום 9.4.2006 של השוטרת שני מיוחס אשר צורף לראיות הנתבעת צוין כי השוטרים הגיעו "לבצע עיכוב של ב.מ אשר פלש לדירה שיהודים קנו עפ"י החלטת בית משפט הבית שייך ליהודים...". קיימת אי בהירות לאיזו החלטה שיפוטית התייחסה השוטרת (אשר לא הובאה לעדות), שהרי מהחומר שהוצג לא היתה החלטה כאמור, אלא החלטה של המשטרה לסייע בפינוי.

אין לפניי אפוא מסמכים אשר על בסיסם יש בידי להסיק ולקבוע כי הנתבעת הפעילה שיקול דעת בסבירות, חרף קביעת בית משפט השלום בעניין. עוד יוזכר כי במסגרת ההליך האזרחי שהתנהל בין חברת לואל לבין קרש והתובע הגישה חברת לואל בקשה למתן סעד זמני, ולאחר הליך ערעורי, נקבע כי התובע יוסיף להתגורר בנכס עד לתום תקופת השכירות (רע"א 5946/06 הנ"ל).

15. נתון מרכזי נוסף אותו יש לקחת בחשבון בענייננו הוא העובדה שהמשטרה לא הודיעה לתובע כי בכוונתה לפנותו מן הנכס טרם שהגיעה לביתו לפנותו. יצוין בהקשר זה כי במזכרו של השוטר יוספוב מיום 6.4.2006 ציין "היום שוחחתי עם רונן [עו"ד רונן ליבוביץ] מסר כי כבר הכין את חוות דעת [כך במקור] שניתן לפנות את הפולש והתיק אצלו, כמו כן ציין כי עלינו להודיע לשוכר לעזוב את הדירה לתת לו פרק זמן לעזיבה ובמידה ולא יעשה כן יפונה בכח". אולם למרות הנחייתו של היועץ המשפטי העיד השוטר יוספוב כי עדכן על הפינוי את קרש אשר טען לבעלות ולא את השוכר-התובע, בציינו "אנו מתנהלים מול בעל הנכס והכי נכון וכך פעלנו" (עמוד 26 לפרוטוקול שורות 20-21). אוסיף כי גם אם התובע נחקר וידע על החקירה שהתנהלה בעקבות תלונתה של חברת לואל (ראו עמוד 26 שורה 21 לפרוטוקול), סבורה אני כי היה על המשטרה לתת לו הודעה ברורה כי התקבלה החלטה לפנותו מן הנכס בתאריך קונקרטי ולתת לו שהות להתארגן ולחלופין לפנות לבית המשפט. מחדל זה של המשטרה הוביל לתוצאה שנגרמה, שהרי לוּ היה התובע פונה לבית המשפט טרם הפינוי ההחלטה האוסרת על סיוע לפינוי היתה ניתנת לפני הפינוי וזה היה נמנע; ואילו לא היה התובע פונה באותה נקודת זמן ניתן היה לייחס לו אשם תורם משמעותי. לאמור אוסיף כי לא הוכח לפניי כי במועד בו שכר התובע את הנכס מקרש היה ידוע לו כי קיימת מחלוקת לגבי הבעלות בנכס או כי קרש הודיע לו מראש כי המשטרה קיבלה החלטה לפנותו מן הנכס - הוא לא נחקר בעניינים אלו על ידי ב"כ הנתבעת - כך שאין בסיס לקבוע כי התובע יכול היה לצפות שקיימת היתכנות שיפונה מן הנכס לפני ששכר אותו, או כי יכל לפנות לבית המשפט במועד מוקדם יותר.

נוכח כל האמור לעיל, סבורה אני כי הכף נוטה למסקנה כי המשטרה הפרה את חובת הזהירות בקבלת ההחלטה לסייע בפינוי, וכן במתן ההוראה לשוטרים לסייע בפינוי ללא מתן התראה לשוכר, והמסקנה היא אפוא כי המשטרה התרשלה בנקודת הזמן האמורה.

16. ב. האם הנתבעת התרשלה בתפקידה במהלך אירוע הפינוי?

כאמור לטענתו של התובע, אירוע הפינוי היה אירוע אלים, אשר כלל הפעלת כוח בלתי סביר והפעלת אלימות פיזית ומילולית, ובמהלכו נגרם הרס לרכוש וציוד שבבית ואף נגנבו כסף ותכשיטי זהב.

כבר אציין כי ככל שגרסתו זו של התובע היתה מוכחת, דהיינו ככל שבמסגרת הליך של פינוי מנכס בסיוע המשטרה, הגורמים המבקשים את הפינוי או מי מטעמם, גורמים במכוון נזק לרכוש המצוי בנכס ורכוש המצוי בו נגנב ואילו גורמי המשטרה עומדים מנגד ולא עושים דבר על מנת לעצור את הפורעים, הרי שעל פניו מדובר היה בהפרה של חובת הזהירות, שכן על המשטרה לעשות כל שלאל ידה על מנת שהליך פינוי יבוצע תוך גרימת נזק מינימלי לכל המעורבים.

אולם הגרסה של התובע לעניין אופן התרחשות אירוע הפינוי לא היתה גרסה אחידה, ובנסיבות העניין סבורה אני כי לא הרים הוא את הנטל להוכיח טענותיו לעניין זה.

כך, בתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע בהליך זה נטען על ידו כי "ביום 9/4/2006 בשעה 9:30 או בסמוך לכך, ללא כל התראה ו/או אזהרה מוקדמת הגיעו אנשים בליווי משטרתי ו/או מי משליחי הנתבעת ופלשו לביתי תוך זריעת הרס בבית[י] ותוך פגיעה בכבודי ופגיעה נפשית קשה בבני משפחתי דבר אשר גרם לי נזקים רבים. הם פלשו באופן פתאומי, תוך צעקות ואלימות קשה. לא הבנו מה קורה כאשר עשרות אנשים חמושים נמצאים בתוך הבית צועקים, שוברים הכל, הורסים את הרהיטים ומגרשים אותנו מביתנו ללא כל התראה מכל סוג וללא שהיינו לנו [כך במקור] מושג מה קורה" עוד נטען בתצהיר "מדובר על טראומה שלא תתואר. אני ובני משפחתי ישבנו בבית כאשר הכל היה רגיל. תוך שניות עשרות אנשים חמושים איימו עלינו, צעקו עלינו, לא אפשר[ו] לנו לקחת כל דבר וזרקו אותנו מהבית. לא רק שהם הרסו את הבית, התברר כי הם גם גנבו כסף וזהב של אשתי. אנו היינו בהלם מוחלט ... " (סעיפים 2-3 ו-5-6 לתצהיר). גם בתצהיר אותו הגיש התובע במסגרת בש"א 3795/06 (נ/2) כתב: "אשתי והילדים היו מבוהלים ובוכים ונזרקו בכוח מחוץ לבית (סעיף 7 לתצהיר).

בתלונה אותה הגיש התובע במשטרה ביום 20.4.2006 טען התובע "בתאריך 9/4/2006 בשעה 9:30 הייתי בבית לבד ואז הגיעו שוטר כחול ועוד שוטר ממשמר הגבול ערבי בדואי, ועוד קצין משטרה כחול שמו מוניר באדר. השוטר וחייל מג"ב דחפו את הדלת ויחד איתם היו עשרים מתנחלים כל אחד שקית ביד והשוטר אמר לי לצאת מהבית ... התחילו לתת לי מכות היו שם שלוש מתנחלים מבוגרים שאמרו שזה בית שלהם... והם התחילו להרביץ לי. נתנו לי בוקסים דחפו אותי שמו לי את הידיים מאחורה. והוציאו אותי מהבית בכח. כאשר הורידו אותי למטה היו שוטרים לבושים במדים בצבע אפור. ולידם היה הקצין מוניר באדר, דיברתי איתו יפה וביקשתי להבין שיעלה לבית ויראה מה עשו לרכוש שלי וימנע מהם להרוס".

בעדותו בבית המשפט תיאר התובע את האירוע כך: "אני יושן, נכנסו בשלוש בבוקר על הגג. חבלים ירדו, עם נשק על המרפסת ועל החלונות וראו שיש אנשים בפנים וברחו. באו לדבר איתי בדלת, אמרתי להם שיש משטרה. אומר לי: אתה רוצה לצאת מהבית, אמרתי שיש לי חוזה ואני לא יוצא מהבית, זה החלק הראשון. ביום השני ... בתשע בבוקר למחרת, באו אלי והתחילו איתי מכות ופינו אותי מהבית" (עמוד 11 לפרוטוקול). עוד הוסיף התובע במענה לשאלה האם בלילה המדובר פרצו לו לראשונה לביתו "פעמיים, פעם ראשונה שירדו מהגג, על המרפסת ... חמישים-שישים אדם עם נשק", ובמענה לשאלת בית המשפט האם מדובר בחמישים-שישים שוטרים, השיב "לא ידוע, משטרה או מתנחל, כל אחד עם נשק שלו. ירדו בחבלים מהגג על החלונות. חשבו שאין אף אחד בבית. שקמתי התעוררתי, כולם ברחו למטה. משהו ברח למעלה, ירד מהמדרגות. התחילו לדבר איתי מהדלת. זה היה בשלוש בבוקר. ... ידעו שאני לבד בבית ונכנסו עוד פעם, הוציאו אותי ושברו הכל, לא היתה האשה והילדים בשני". לשאלה היכן היו האשה והילדים באותו מועד השיב התובע כי אלו היו בטיול. התובע הוסיף כי אינו זוכר האם יצאו לטיול באותו היום או יום לאחר מכן, ובמענה לשאלת ב"כ הנתבעת ביחס לנוכחות הילד העולה מתצהירו השיב "לא היה ילד .. לא, הייתי לבד שלקחו אותי..." (עמודים 14-15 לפרוטוקול).

17. כפי שניתן לראות מן הציטוטים המובאים לעיל, קיימת חוסר אחידות בגרסת התובע, כאשר בעדותו ובתלונה במשטרה סיפר כי שהה בביתו לבד במועד בו נכנסו לפנותו, אך בתצהיריו סיפר כי ישב עם בני משפחתו בביתו.

עוד יוזכר כי התובע תבע בתביעה זו פיצוי בגין הנזק הרפואי והנפשי שנגרם לבנו בגין אירוע הפינוי, אך בעדותו הסתבר כי זה כלל לא היה בבית במועד הפינוי, וכי הטענה כי בנו נבהל מיוחסת לאירוע נוסף שתואר לראשונה בעדותו, ולפיו יום או יומיים קודם לאירוע הפינוי, בשעה שלוש לפנות בוקר, נעשה נסיון להכנס לביתו דרך החלון. תיאור זה של התובע לא מופיע בתצהירו ואף לא בשום מסמך קודם מזמן אמת, והתיאור לפיו כוח של כחמישים-שישים אנשים (לא ברור האם כיוון לאנשי שיטור או לאנשים מטעם חברת לואל) השתלשל בחבלים מן הגג בשלוש לפנות בוקר, אף נראה תיאור מוגזם ובלתי סביר.

בגרסת התובע קיימות אפוא סתירות ואי הבהירות לגבי אירוע הפינוי, ולפערים בין הגרסאות לא ניתן הסבר מספק.

עוד יצוין כי אין כל תמיכה לגרסת התובע בדבר אלימות מצד שוטרים או מצד מאן דהוא אחר בהתעלמות השוטרים, ולא הובא לעדות שכן או כל אדם אחר שנכח באירוע, היכול להעיד על כך (ויוער כי בתלונת התובע במשטרה מיום 20.4.2006 ציין כי "כל השכנים היו בחוץ וראו הכל" ועוד טען כי גם לאחד משכניו נגרם נזק). נוכח הסתירות והיעדר התימוכין (ואפנה להוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות)), סבורה אני כי התובע לא הוכיח את האירועים שלטענתו אירעו במהלך הפינוי, וממילא לא הרים הוא את הנטל להוכיח כי הנתבעת לא עמדה בסטנדרט הזהירות המוטל עליה במהלך אותם אירועים.

18. אוסיף כי התובע טען בסיכומיו כי בין עדויות השוטרים נפלו סתירות. התובע הפנה לכך שהשוטר הייב העיד כי הוא נכנס לדירת התובע ומצא שם עשרות אנשים, ואז החלה מהומה, והוא ושני השוטרים שאיתו הוכו ונדחפו אל חדר המדרגות, ושם הוא התיז גז פלפל אשר פגע בו ובשוטרים הנוספים; ואילו השוטר צאק העיד כי אינו זוכר מהומה או קטטה בתוך הדירה וכי היה ויכוח בחדר המדרגות בין השוטר הייב לאדם נוסף (התובע או אדם אחר) שבעקבותיו הותז גז הפלפל. עוד טען ב"כ התובע בסיכומיו, ובצדק, כי הנתבעת לא הביאה לעדות שוטר אשר נכח בחלק השני של הליך הפינוי - לאחר שהשוטרים הייב וצאק אשר נפגעו מגז הפלפל שבו לתחנת המשטרה (ויוזכר כי השופט יוספוב כלל לא נכח בפינוי עצמו) - כך שלמעשה לא קיימת עדות של מי מטעם הנתבעת לגבי חלק מרכזי באירוע במהלכו לפי הטענה נגרם נזק רב לרכוש.

אולם גם בנותני דעתי לאמור, הרי שבשים לב לכך שהתובע עצמו לא סיפק גרסה סדורה ולא תמך גרסתו בסיוע כלשהו, הרי שבסופו של יום, היות שהנטל מוטל על כתפי התובע - ויודגש כי בכל הנוגע לתשתית העובדתית המבססת את טענות התובע ביחס לאירוע הפינוי מוטל היה הנטל עליו, ובהקשר זה לא הוצג טעם מספק המצדיק העברת נטל לכתפי הנתבעת - המסקנה במאזן ההסתברויות היא כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת חרגה מסטנדרט הזהירות במהלך אירוע הפינוי.

19. הנה כי כן, מסקנתי היא כי הנתבעת התרשלה בכל הנוגע לקבלת ההחלטה לסייע בפינוי ובהוראה לסייע בפינוי ללא מתן התראה לשוכר-התובע, אך כי לא הוכחה התרשלותה במהלך אירוע הפינוי עצמו.

מכאן יש לדון בשאלה האם הוכח קיומו של נזק אשר קשור בקשר סיבתי להתרשלות המשטרה.

את הנזק אשר נטען על ידי התובע ניתן לחלק לשלושה חלקים: נזק רכוש אשר נגרם לטענתו לרכוש שהיה בדירה במועד הפינוי; נזק לא ממוני שנגרם לבנו הקטין כתוצאה מהליך הפינוי; ונזק לא ממוני שנגרם לו כתוצאה מהליך הפינוי. אתייחס לכל אחד מרכיבי נזק אלו.

א. נזק רכוש - התובע טען כי נגרם לו נזק רכוש בסך של 35,774 ש"ח וכי בנוסף נגנבו מביתו תכשיטי זהב בסך של 10,000 ש"ח וסכום מזומן של 20,000 דולר ארה"ב.

בכל הנוגע לעצם הטענה כי במהלך אירוע הפינוי נגרם נזק לרכוש, הרי שכאמור לעיל לטעמי התובע לא הציג גרסה ברורה וקוהרנטית לגבי אופן התרחשות הליך הפינוי, ובתוך כך לא הוכיח כי היה עד ליצירת נזק לרכושו.

מכל מקום, גם אם נניח שבמהלך הפינוי נוצר נזק לרכוש וכי יש לקבל את גרסת התובע לעניין זה - ויוער כי הטענה לנזק שנגרם לרכוש הופיעה כבר בתלונה שהגיש התובע סמוך לאירוע - הרי שהתובע לא הוכיח את גובה הנזק הנטען, ודי בכך כדי לדחות את תביעתו לפיצוי בגין נזק נטען זה.

לתמיכה בטענותיו צירף התובע "הערכת נזק" אשר נערכה בידי השמאי מחמד זועבי. התובע ציין כי מדובר בחוות דעת מומחה, אולם בצדק ציינה ב"כ הנתבעת כי אין מדובר במסמך העומד בתנאי סעיף 24(א) לפקודת הראיות, שכן אין הוא כולל את הנדרש בהתאם לטופס הרלבנטי שבתוספת הראשונה - אין פירוט ביחס לפרטי השכלתו ונסיונו של השמאי (וראו והשוו: ת.א. 3086/98 (מחוזי באר-שבע)‎ ‎בנק הפועלים לישראל בע"מ‎ ‎נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקאות 14-15 (2.1.2000)), והשמאי עצמו לא כינה את המסמך חוות דעת. עוד אוסיף כי המסמך לא הוגש בשלמותו, שכן בסיפה למסמך מצוין "לוטה: ... תצלומים", אך אלו לא צורפו למסמך שהוגש.

כמו כן, השמאי לא זומן לעדות. אמנם ב"כ הנתבעת הודיעה בדיון המסכם כי תגיש בקשה לזימנו ובפועל לא הגישה בקשה בעניין, אולם היות שאין מדובר בחוות דעת ערוכה כדין, היות שלא הוגשו התצלומים האמורים להוות חלק ממנה, ובנסיבות העניין בכללותן, סבורה אני כי אין מקום לקבוע שמשמעות הויתור היא כי הנתבעת אינה חולקת על האמור במסמך שהוגש, ואם ביקש התובע שהשמאי יהיה עד מטעמו ויעיד על הנזקים אותם ראה (ושכאמור שעל פי המצוין בהערכת השווי אף צילם) יכול היה הוא לדאוג לזימונו לעדות. עוד אוסיף כי בצדק ציינה באת כוח הנתבעת כי יש רגליים לסברה כי מדובר בהערכת נזק שנערכה עבור חברת ביטוח (בחשבונית מצוין "המבוטחים"), ומשהשמאי לא זומן לעדות ולא ניתן היה לשאול אותו בעניין זה וגם התובע לא נתן לאמור כל הסבר, לא הוכח שהתובע לא קיבל פיצוי על נזק לרכוש מגורם אחר.

לכל האמור אוסיף כי התובע לא צירף לתצהיריו תמונות - שצולמו על ידו או על ידי השמאי - אשר יש בהן לתמוך בטענותיו לגבי הנזק הנטען. הדבר מעורר תמיהה בשים לב לכך שכבר בתלונתו במשטרה ביום 20.4.2006 ציין התובע "אני מבקש לציין שיש תיעוד במצלמת וידאו ותמונות של הנזק שנגרם לרכוש שלי". גם בעדותו ציין התובע "יש לשמאי את כל התמונות, איך שברו וזרקו" (עמוד 12 לפרוטוקול). עוד יצוין כי התובע ציין בתלונתו במשטרה כי יש לו קבלות התומכות בטענותיו, וגם בעדותו ציין כי יש לו קבלות (עמוד 12 שורה 7 לפרוטוקול), אך לא צירף לתצהירו כל קבלות רלבנטיות.

חסר זה בולט בפרט בשים לב לכך שעדותו של התובע היא עדות יחידה (ואשוב ואפנה להוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות), ויצוין כי לא ניתן כל הסבר לכך שלא הובא לעדות אדם נוסף, כגון שכן של התובע, או אשתו שאף היא יכולה היתה להעיד על הרכוש שלפי הטענה ניזוק, או אחיה או אביה של אשת התובע שלפי טענת התובע נתנו לה כסף וזהב (עמוד 13 לפרוטוקול שורות 23-24). עוד אציין כי בכל הנוגע לכספים ותכשיטים שלפי הנטען נגנבו, הרי שלעניין זה אין רלבנטיות להערכת הנזק שהוגשה, ולא צורפה כל ראיה התומכת בנטען בעניין זה, וכאמור גם לא הובאה עדות נוספת.

מסקנתי היא אפוא כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק רכוש, לא כל שכן נזק בשיעור שנטען על ידו.

ב. נזק לא ממוני שנגרם לבנו הקטין של התובע - התובע טען בתביעתו כי לבנו נגרם נזק נפשי כתוצאה מן האירוע המדובר. בתצהירו טען התובע בעניין זה "אחרי הארוע האלים והקשה והפעלת הכוח הבלתי סביר שבוצע והאלימות הפיזית והמילולית בה השוטרים, בני שסבל ועדיין סובל מנזקים נפשיים רבים לרבות נכות נפשית ופחד וגם מגמגום ואינו יודע כלל לדבר ומפגין פחד גדול בלילות וככל שהוא שומע קולות" (סעיף 19 לתצהיר התובע).

תחילה יצוין כי כלל לא ברור לאיזה בן התייחס התובע בטיעוניו, כאשר לכתב התביעה צורפה חוות דעת של פסיכולוג קליני ביחס לבנו יליד שנת 1999 (כלומר שהיה כבן שבע במועד האירועים), ואילו בעדותו בבית המשפט ציין התובע כי ילדיו היו בני שנתיים ושלוש וחצי-ארבע, וכי הבן הקטן הוא זה ש"נבהל יותר" (עמוד 14 לפרוטוקול).

מכל מקום, חוות הדעת שצורפה אינה חוות דעת רפואית אשר יש בה לבסס טענה רפואית לנכות נפשית, ועל כן אין מקום להיעתר לתביעה לפיצוי בגין נזק רפואי-נפשי. כמו כן, כעולה מן המתואר לעיל, לפי עדותו של התובע לפניי ילדיו כלל לא היו בבית במועד הפינוי, אלא נבהלו - כך נטען - מכך שיום או יומיים קודם לכן, לפנות בוקר, ניסו כוחות או אנשים מסוימים להכנס לדירה דרך החלונות. מדובר בגרסה שהועלתה לראשונה בעדות ואין לה כל תימוכין, ועל כן אין בה לבסס טענה לנזק נפשי שנגרם למי מילדיו של התובע בעקבות האירוע. עוד אציין כי בנו של התובע, לו לפי הנטען נגרם נזק, לא צורף כתובע להליך, וגם לכך לא ניתן הסבר.

ג. נזק לא ממוני שנגרם לתובע בגין אירוע הפינוי - בכל הנוגע לנזק הלא ממוני שנגרם לתובע, הרי שדומה שנזק זה - והקשר הסיבתי בינו לבין ההתרשלות - עולה מאליו מקום מדובר בסיוע לפינוי מדירת מגורים תוך הפרה של סטנדרט הזהירות הנדרש וללא התראה מראש (בדומה לנזק הלא ממוני כתוצאה מהפעלת סמכויות אחרות של המשטרה ללא עילה בדין, כגון מעצר, עיכוב, חיפוש וכיוצ"ב). דומה כי אין צורך להכביר מילים בעניין זה, ומובן כי כל אדם יחוש בהלה, כעס ועוגמת נפש בעקבות כך. יודגש בהקשר זה כי משלא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על הפינוי, לא התאפשר לו להיערך לפינוי, להוציא מביתו חפצים יקרי ערך או לפנות מבעוד מועד לבית המשפט, ויוזכר כי בנסיבות שנוצרו שב התובע אל הנכס רק כעבור יומיים (בהתאם להחלטת בית המשפט).

עם זאת, אך מובן הוא כי ככל שמדובר היה באירוע אלים יותר וככל שנגרמו בו נזקים רבים יותר לרכוש, הרי שגם הנזק הלא ממוני גדול יותר. בענייננו כאמור לא הוכחה התרשלות המשטרה בהליך הפינוי עצמו, התמונה בכל הנוגע לאופן התרחשות הפינוי אינה ברורה עד תום, ואף לא הוכח גובה הנזק לרכוש, אם נגרם. על כן סבורה אני כי את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בעקבות התרשלות הנתבעת בעקבות ההחלטה על הפינוי ובהיעדר הודעה מראש, יש להעמיד על סכום מתון יחסית, ולאחר שנתתי משקל לנסיבות העניין בכללותן, אני מוצאת להעמידו על סך של 6,000 ש"ח.

20. אוסיף כי שקלתי האם בשים לב לחוסרים בחומר הראיות שהגיש התובע וכן לסתירות בגרסתו, ראוי להורות על דחיית התביעה כולה, ולא לפסוק לטובתו כל פיצוי כלל. לאחר ששקלתי בדבר, החלטתי שלא להורות כן בענייננו, וזאת בין היתר בשל שני השיקולים הבאים:

ראשית, בכל הנוגע לאירוע של פינוי התובע מדירת המגורים, ובכל הנוגע לקיומה של קביעה שיפוטית לפיה המשטרה לא הוכיחה כי בזמן אמת התקיימו התנאים הדרושים למתן סיוע לפינוי פולש, הרי שמדובר בנתונים אוביקטיביים, ושאין בחוסר הבהירות בגרסת התובע כדי לשנות מהם, ובכל הנוגע לאי ההודעה לתובע טרם הפינוי הרי שמדובר בטענה שנשמעה מפי עד הנתבעת עצמו. בשים לב לכך וכן לנסיבות העניין בכללותן, לא מצאתי כי יהיה זה מוצדק לשלול מן התובע כל פיצוי (השוו למשל ע"א 9073/15 פלוני נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 16 (4.9.2017)).

שנית, כאמור לעיל גם גרסאות עדי הנתבעת לא היו נקיות מספקות, ובנוסף הנתבעת לא הביאה לעדות עד שנכח בחלק השני של הליך הפינוי (לאחר שהשוטרים שהעידו שבו לתחנת המשטרה), וגם בהתחשב בכך דומה בעיני כי תוצאה לפיה מן התובע ישלל כל פיצוי נוכח הסתירות או החוסרים בגרסתו ובראיותיו שלו, תהיה בלתי מידתית.

יחד עם זאת, לחוסר הבהירות שיצר התובע ביחס לאירוע יינתן משקל בקביעת סכום ההוצאות, אשר יועמד על הרף הנמוך.

21. לבסוף, התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי מעשי הנתבעת מהווים גם עוולות של גזל תקיפה וכליאת שווא, אך נוכח קביעותיי ומסקנותיי לעיל, לא הוכיח את היסודות של עוולות אלו. כמו כן, בכתב התביעה טען התובע גם לעוולה של הפרת חובה חקוקה ועתר לפיצוי גם מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, אך לא העלה כל טענה לעניין זה בסיכומיו, ועל כן דומה כי זנח טענותיו בעניין, ומכל מקום לא הוכיח את התקיימות היסודות הנדרשים למתן פיצוי מכוחם.

22. סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, ועל הנתבעת לפצות את התובע בסך של 6,000 ש"ח.

לאחר שנתתי דעתי לנסיבות העניין בכללותן, ובכלל זאת לאמור בסעיף 20 לעיל, כמו גם לכך שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום מתון של 5,000 ש"ח.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תשלח לצדדים עותק של פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו ניסן תש"פ, 20 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.

17 מתוך 17