הליך: 17977-01-21
שם התיק: ת"ק 17977-01-21 אטיאס נ' ואקנין שכטר
בית המשפט: בית משפט לתביעות קטנות באשקלון
שופט/ת: עידית כלפה
תאריך פסק הדין: 2021-10-04
תובעת: אילנה אטיאס | נתבעת: גילה ואקנין שכטר
בית משפט לתביעות קטנות באשקלון
ת"ק 17977-01-21 אטיאס נ' ואקנין שכטר
תיק חיצוני:
בפני כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה
תובעת
אילנה אטיאס ת.ז. XXXX
נגד
נתבעת
גילה ואקנין שכטר ת.ז. XXXX
פסק-דין
1. לפני תביעה קטנה ע"ס 33,800 ₪ בגין עוולת לשון הרע בעקבות דברים שפורסמו ברשת החברתית פייסבוק.
בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, על פסק הדין להיות מנומק בצורה תמציתית.
2. התובעת פרסמה ברשת הפייסבוק תגובה לפוסט של גיא פינס בדבר התחסנותה של האומנית נועה קירל כנגד נגיף הקורונה, פוסט אשר ציין בצמוד לתמונתה של האומנית כשהיא מתחסנת: "החיילת הכי מפורסמת בצה"ל, נועה קירל, התחסנה היום לקורונה משום שנמצאת בקבוצת סיכון".
התובעת טוענת כי הגיבה בזו הלשון: "קולולולולולולו! תהיה אבדה מאוד גדולה לאבד אותה!".
הנתבעת הגיבה: "כמה שאת רעה!! כאשר את תאבדי ילדה תדעי אם זה נורא או לא!!".
אנשים נוספים הגיבו לדברי התובעת והביעו צער על דבריה (ר' תגובה נוספת של אדם אחר במצורף לכתב התביעה: "כמה רוע", וכן ר' דברי התובעת בעמ' 3 לפרוטוקול שורות 10-11).
עוד כתבה הנתבעת בהתייחס לתובעת: "זו בחורה שחבל שנולדה מפני שאיתה נולד רועעעעעע כנסו לתמונות ותקראו את תגובתה".
התובעת טוענת כי כתבה את הדברים מתוך אהבה לאומנית והגם שהבינה בדיעבד כי הנתבעת קלטה את דבריה כנאמרים בציניות מרושעת, הרי שההתבטאויות כלפיה פגעו בה והשפילו אותה, בפרט כאשר הנתבעת סירבה להסירן.
3. הנתבעת טוענת כי לכתחילה כתבה התובעת בתגובתה בהתייחס לאומנית: "זו לא תהיה אבדה לאבד אותה", ורק לאחר תגובת הנתבעת ערכה את תגובתה כפי שהיא מצורפת לכתב התביעה, דבר המסביר את קיומן של תגובות נוספות לא מבוטלות שהתקוממו כנגד דברי התובעת, כפי שמאשרת התובעת בעצמה.
לאחר ששינתה התובעת את התגובה ומחקה את המילה "לא", סברה הנתבעת כי המדובר בתגובה צינית ועל כן תחילה סירבה להסיר את תגובתה שלה.
לאחר דין ודברים בין התובעת לבין הנתבעת, במסגרתו טענה התובעת בפני הנתבעת כי ביקשה לברך בכנות את האומנית, ולא אחרת, הסירה הנתבעת את תגובתה ואף התנצלה על האמירות.
הדברים חרו לנתבעת משום היכרותה עם אביה של האומנית והעובדה כי איבדה ילד בעצמה.
4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ושקלתי בהן, ומתוך הדין הקיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
תחילה יצוין כי כלל לא ניתן לשלול את טענת הנתבעת לפיה לכתחילה כתבה התובעת בתגובתה בהתייחס לאומנית: "זו לא תהיה אבדה לאבד אותה", וכי רק לאחר תגובת הנתבעת ערכה את תגובתה לנוסח המצורף לכתב התביעה, הגם שהטענה לא נטענה בכתב ההגנה אלא בדיון. זאת, הן משום שהתגובות הדומות במהותן לתגובת הנתבעת כלפי דברי התובעת תומכות בכך תמיכה של ממש, וכדברי הנתבעת: "אני לא היחידה שראתה שהיא כתבה לא תהיה אבדה, אחרת לא היו מגיבים אנשים עוד. אחרת היו באים לרעתי ולא לטובתי (נכתב בטעות "לטובתה" –ע.כ.)" (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 14-15), והן משום שהתובעת בעצמה העידה והקריאה מתוך תגובת הנתבעת בזמן אמת המסבירה לתובעת מדוע כתבה תגובה שלילית על דברי התובעת:
התובעת: "מה עשיתי לא בסדר, סה"כ בירכתי אותה. אין לי שום סיבה לשנוא אותה, אני דווקא מאוד אוהבת אותה."
הנתבעת: "כתבת צהלולים שעושים כששמחים ואז כתבת שזה לא תהיה אבדה גדולה לאבד אותה. ולך זה נשמע לגיטימי?".
המדובר באמירות מידיות של הצדדים, כאשר הנתבעת באופן מידי וספונטני טוענת בפני התובעת כי אמרה שלא תהיה אבדה גדולה לאבד את האומנית. לאמירת הדברים בזמן אמת משקל לא מבוטל.
5. כך או כך, בין אם אלו היו פני הדברים ובין אם הנתבעת (ואחרים) קלטו את דברי התובעת כציניות מרושעת, אין הדברים עולים בנסיבותיו של מקרה זה כדי עוולת לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
הוראת הדין הרלבנטית קבועה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שזו לשונו:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
השאלה האם הדברים מהווים לשון הרע נבחנת תוך בחינת ההקשר והנסיבות בהם הם נאמרו ובפסיקה נקבע כי לא כל קללה, גידוף או איחול לא נעים מהווים לשון הרע וכל מקרה נבחן ע"פ נסיבותיו והקשר הדברים.
בפסיקה נקבע כי הפרסום נבחן עפ"י מבחן אובייקטיבי, דהיינו כיצד נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר, האם כהבעת דעה לגיטימית או שהיה רואה בו משום לשון הרע. המבחן לפרשנות הפרסום לצורך בחינה האם יש בו כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות ובחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו, "מהי לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים" (ר' ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ. אליקים העצני, פ"ד מג (2) 333).
טיבו וסיווגו של פרסום, כקביעת עובדה או כהבעת דעה, נקבע על פי מהותו הבסיסית, היינו זו הנלמדת ממשמעותו הכוללת בעיני קורא סביר, ואין הוא מאבד מעמדו כפרסום של הבעת דעה, רק בשל כך שנשתרבבה לתוכו עובדה כלשהי (ר' ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא (2)281).
מאחר שהמבחן הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ומאחר שיש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע, נקבע בפסיקה כי אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (ר' ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607).
בחינת השאלה האם מדובר בהבעת דעה או בפרסום עובדתי משמעותית משום שהטעם לאבחנה בין עובדה לדעה, ולהגנה המוגברת על הבעת דעות, נובע מהמהימנות הגבוהה יותר שהקורא מייחס לעובדות, להבדיל מיחס הקורא כלפי דעותיו של המפרסם. בהתייחסותו של הקורא לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו היא מן הסתם ספקנית יותר, והקורא ישתדל דרך כלל ליצור לעצמו דעה עצמית משלו גם אודות "עובדות" הנאמרות ע"י המפרסם. על כן נקבע כי יש הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפרסום עובדות נטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו (ר' ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, מו(5) 555).
6. בענייננו, ואף בהתייחס לנוסח הפרסום כפי שמופיע בכתב התביעה, עולה בבירור כי תגובת הנתבעת נאמרה כביקורת, הגם שחריפה ובלשון לא ראויה, בנושא הרגיש לה עד מאוד – אובדן ילד, ובהינתן קשריה החבריים עם אביה של האומנית נועה קירל.
התרשמתי מכנות עדותה של הנתבעת בנושא זה ומעומק רגישותה לו, דבר שהביא אותה לאמירת הדברים ב"עידנא דריתחא".
יוזכר, כי המבחן להוצאת לשון הרע אינו על פי רגישותו האישית של התובע הרואה עצמו נפגע, אלא על פי השקפתה של כלל החברה של בני אדם ישרי המחשבה. אין די בכך שאדם סבור שדברים שפורסמו בעניינו משפילים אותו או פוגעים בו.
כאמור לעיל, תימוכין משמעותיים להסתכלות על דברי הנתבעת כעל אמירה ביקורתית בלבד יש למצוא ביתר התגובות שנתקבלו.
7. יש לזכור כי בחברה דמוקרטית חופש הביטוי הוא מיסודות הדמוקרטיה, וגם חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נבחן בראי הזכות החוקתית לחופש הביטוי. המתח או הגבול בין חופש הביטוי לבין לשון הרע נבחן בפסיקה תדיר, וכפי שנפסק חירות הביטוי היא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה - זכות יסוד שהיא גם עקרון-על בכל משטר דמוקרטי:
"הזכות החוקתית לחופש ביטוי היא רחבה בהיקפה. על כן, גם ביטוי שיש בו לשון הרע חוסה, בשיטתנו, תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי... אכן, חופש הביטוי במשפטנו משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא... גישה זו אינה מובנת מאליה. ניתן היה לסבור, כי ביטויים מסוימים אינם באים בגדרי חופש הביטוי."
ר' רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006, פורסם במאגרים).
8. אכן, האמירה חבל שנולדה ונולד איתה רוע אינה ראויה, אולם, כאמור, נקבע בפסיקה שלא כל גידוף, קללה או איחול לא נעים מהווים לשון הרע, ובפרט נכונים הדברים בענייננו לנוכח היקפו המינימלי של ביטוי זה במסגרת הפרסום, והקשר הדברים.
ר' האמור בעניין זה ברע"א 10520/03 הנ"ל, בעמ' 31:
"לא אמרתי – ואינני אומר – כי גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע. כבר נפסק, כי תיאורו של אדם כ"אנטי ציוני" יכול שייחשב בגדר "לשון הרע"... וכך גם הכינוי "נאצי" ו"אנטישמי" (ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 130, והאסמכתאות שם). סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום "לשון הרע". עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית"...
הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום. סיווג הדיבור על-פי סגנונו עשוי לייחד את חופש הביטוי למיטיבי הדיבור ולצחי הלשון לבדם. חופש הביטוי צריך שיהיה שמור גם לעלגי הלשון, שהם תכופות גם קשיי היום. שפתם אינה "בעלת ערך פחות"... כשם שחרות הביטוי היא עיוורת כלפי התוכן, כך אין היא נותנת דעתה לסגנון. אכן, כדברי ה- ECHR, הזכות לחופש ביטוי “protects not only the substance of the ideas and information expressed but also the form in which they are conveyed”. (Oberschlick v. Autria (II), 42 Eur. Ct. H.R. 1266 (1997))."
כך נפסק בתא"מ (שלום נת') 42103-12-10 אלכסנדר מילמן נ' טל פרז'ון (04.11.2014, פורסם במאגרים):
"כשמדובר בחילופים הדדיים של מילות גנאי, תוך כדי ויכוח (לרבות ויכוח שמתנהל במסגרת רשת חברתית באינטרנט), ותוך הטחת מילות גנאי או כינויים שהפכו שכיחים בחברה, נראה כי אין לראות מילות גנאי כאלה כבאות בגדר "לשון הרע" לעניין חוק לשון הרע; או לחלופין - ניתן לראותן בגדר "זוטי דברים" שאינם מקימים עילת תביעה... אולם לא כך הדבר, כשמדובר בהטחה של הכפשות עובדתיות: כי המושמץ הוא אנס, ואפילו אנס סדרתי, כיוון שאין לנתבעת צל ספק שביצע מעשי אונס לאורך חייו."
כן ר' האמור בת"א (שלום ת"א) 15585-02-14 פייבל וויסבלט ואח' נ' תומר נוי ואח' (24.05.2020, פורסם במאגרים), בנוגע לאמירה בוטה ואף אלימה אך שהוכרה בנסיבות כהבעת דעה:
"במסגרת כתב התביעה יוחס לנתבע 2 הפרסום שלהלן: "צריך להשמיד את המקום ולתלות את התימניה בונקר הזאת שהגמלים יאכלו אותה...".
האמירה המיוחסת לנתבע 2, אמירה קשה, אמירה לא מנומסת בלשון המעטה - שפת ביבים, כך ממש. לצד זאת ותוך כבוד רב לתובעים האמירה לא עולה בגדר לשון הרע. אכן בעניינינו, חלק ניכר מהפרסומים נושא אופי וולגרי ובוטה, אולם עצם העובדה שיש מבין הפרסומים שטעמם רע בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי. בוודאי כאשר מדובר באמירות שאין ספק שהן בגדר הבעת עמדה ולא משום עובדה מוגמרת. אדגיש כי הדעת אינה נוחה משפת הביבים. אך אין לקבוע קביעה שיפוטית א– פריורית שככלל שאין לעשות בשפה זו שימוש. בנוסף – וודאי שאין מדובר במחמאות שחלקו לתובעים, אך גם ברור לכל שהשפה הקשה היא בגדר ביקורת, גם אם בוטה ובגדר הבעת דעה.
יש לבחון את המשמעות העולה מן הביטוי ובתוך כך האם יש לבחון האם הביטוי משפיל, פוגע או מבזה וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר...
בעניניינו, אומנם עסקינן בהבעת דעה אלימה אך מותרת. מי שקורא את הפרסום מבין כי מדובר בהבעת עמדה ומכאן ברור שלא מדובר בלשון הרע."
מכל מקום, בגין התבטאות זו נאותה הנתבעת להתנצל ושבה על התנצלותה גם במסגרת הדיון.
הנתבעת אף טוענת כי הסירה את הפוסט, בעוד שהתובעת טוענת כי הוסר רק לאחר חודשים, ובמחלוקת זו אין בידי להכריע משלא הובאו בפני ראיות מספיקות לקביעת ממצא בנקודה זו.
9. מכל המקובץ עולה כי לא הוכחו בפני התנאים הנדרשים לחיוב הנתבעת בדין, בין אם מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ובין אם מכוח עילה אחרת, ועל כן התביעה נדחית.
התובעת תשלם הוצאות הנתבעת בסך 1,000 ₪ (גם בהינתן הצורך בהתייצבות הנתבעת לדיון מעיר מגוריה בקרית שמונה).
מזכירות בית המשפט מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים.
זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 15 יום.
ניתנה היום, כ"ח תשרי תשפ"ב, 04 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.
7 מתוך 7