הליך: 18107-03-22
שם התיק: ת"א 18107-03-22 חאיק ואח' נ' עזרא
בית המשפט: בית משפט השלום בראשון לציון
שופט/ת: כרמית בן אליעזר
תאריך פסק הדין: 2022-04-29
צד תובע: (משיבים), ליאור חאיק, אליעזר שוורץ, צביאל מוסקוביץ | צד נתבע: (מבקש), יוגב עזרא
בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 18107-03-22 חאיק ואח' נ' עזרא
לפני
כבוד השופטת כרמית בן אליעזר
תובעים (משיבים)
1. ליאור חאיק
2. אליעזר שוורץ
3. צביאל מוסקוביץ
נגד
נתבע (מבקש)
יוגב עזרא
פסק דין
לפניי בקשה לסילוק על הסף של תביעת לשון הרע שהגישו המשיבים.
עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובעים (המשיבים) הם שלושה עורכי דין ותיקים, המתמחים בתחום המשפט האזרחי המסחרי ובפרט בתחום התובענות הייצוגיות. המשיב 3 הגיש (כמבקש) לבית משפט השלום ברחובות בקשה לאישור תביעה ייצוגית שעילתה בהפרה של חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 (ת"צ 59098-11-20 מוסקוביץ נ' קרסו מוטורס בע"מ; להלן: ההליך הייצוגי). בהליך הייצוגי יוצג המשיב 3 ע"י המשיבים 1-2.
במסגרת ההליך הייצוגי הגישו הצדדים בקשה להסתלקות מתוגמלת, אשר אושרה ע"י בית המשפט, והתיק נסגר ביום 8.8.2021.
זמן מה לאחר מכן, הגיש הנתבע (המבקש) בקשה במסגרת ההליך הייצוגי לעיון בתיק, ובקשתו התקבלה בהעדר התנגדות מטעם הצדדים.
ביום 24.12.2021 הגיש המבקש לתיק בית המשפט בהליך הייצוגי הודעה ובקשה שהיא הפרסום מושא התביעה שהגישו נגדו המשיבים.
במסגרת הפרסום, שהוכתר ע"י המבקש "בקשה דחופה לפתיחה בהליך בירור מול המזכירות עקב חשד לרשלנות או מעשים פליליים", טען המבקש, שהסדר ההסתלקות הוגש ע"י הצדדים "נעלם" מפנקס התובענות הייצוגיות, ועתר למתן הוראה לעריכת בירור מול המזכירות בעניין. אגב כך, העלה המבקש טענות קשות כלפי הצדדים להליך הייצוגי, ובכלל זאת טען כי הם "ביצעו הונאה כלפי בית המשפט והוציאו במרמה פסק דין המאשר להם לעשות דברים בניגוד לחוק", וכן כי יש לבטל פעולות שביצעה הנתבעת באישור בית המשפט שכן אלו "התאפשרו עקב מרמה מצד הצדדים". עוד טען המבקש בפרסום, כי מתעוררים "חששות כבדים" כי ההיעלמות הנטענת של הסדר ההסתלקות מפנקס התובענות הייצוגיות מקורה ב"בקשה מכוונת של מי מהצדדים או באי כוחם מהמזכירות בעל פה".
בשל דברים אלו, שלטענת המשיבים הם חסרי שחר ואין בהם שמץ של אמת, הגישו המשיבים תביעה זו, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע, או: החוק), במסגרתה עתרו לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בשמם הטוב.
המבקש הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, בהתבסס על הטענה כי הפרסום מהווה פרסום מותר, בהתאם לסעיף 13(5) לחוק, משבוצע במסגרת הליך משפטי, ולפיכך הוא חסין מתביעת לשון הרע.
המשיבים התנגדו לבקשה, הטעימו כי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק חלה רק על מפרסם שהוא "בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד" ולפיכך אינה חלה על המבקש. המשיבים טענו, כי הפרסום אף בוצע חודשים לאחר שההליך הסתיים, כך שמעבר לכך שהמבקש לא היה חלק מההליך המשפטי, הרי שהפרסום לא נעשה "תוך כדי דיון" כדרישת הסעיף. המשיבים הדגישו, כי שמם הטוב אינו הפקר, ולא ייתכן שכל אדם שאין לו שום קשר להליך משפטי יתפרץ אליו, ויפיץ האשמות שקריות נגד אנשים שאינם נושאים חן בעיניו, וכי תוצאה כזו נוגדת את הדין והשכל הישר וסותרת את תכליתו של סעיף 13(5) לחוק. המשיבים הפנו לפסקי דין בהם נקבע כי מי שאינו בא בגדרי מפרסם כמשמעותו בסעיף 13(5) לחוק (דהיינו: בעל דין, בא כוח, או עד) לא עומדת לו הגנת הסעיף. לבסוף, הזכירו המשיבים את ההלכה הפסוקה הקובעת כי בית המשפט ייטה שלא לסלק תביעות על הסף וככלל יעדיף בירורן לגופן.
דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ודין התביעה לסילוק על הסף, ולהלן אפרט את נימוקיי.
ייאמר מיד, כי הדברים שכתב המבקש בפרסום (הגם שלא יוחסו במישרין ובאופן מפורש למשיבים או מי מהם) הם חמורים, ואין ספק כי הם עלולים לפגוע בשמם הטוב של המשיבים, שהם עורכי דין פעילים, ששמם הטוב הוא עבורם בבחינת נכס בעל חשיבות עליונה שערכו לא יסולא בפז. עוד אציין, כי ספק בעיני אם הונח במסגרת הפרסום בסיס כלשהו לדברים הקשים שייחס המבקש למשיבים, כך שעל פני הדברים (וכמובן שאין בידי לטעת מסמרות בעניין, ללא בירור עובדתי), מדובר בהאשמות מרחיקות לכת, שספק אם יש בהן ממש.
על אף האמור, אני סבורה, כי לשונו של סעיף 13(5) לחוק ותכליתו, כפי שפורשו בהלכה הפסוקה, מחייבות סילוקה של התביעה על הסף מבלי לבררה.
סעיף 13(5) לחוק קובע כדלקמן:
13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
....
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות", שאינן מותנות בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב. משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (19.8.2009); להלן: עניין חיר נ' גיל, ראו פסקה 7 לפסק הדין). עוד הוטעם, כי ההגנה הבלתי-מתפשרת על הפרסומים המנויים בסעיף כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום, ואין ספק שעשוי ליהנות ממנה גם מי שבמובנים רבים – מנקודת מבט פרטנית – אינו ראוי להגנה. אולם, נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, שהמחוקק מצא לנכון לפרוס עליהם הגנה רחבה, גם במחיר של פגיעה אפשרית בשם הטוב (שם, בפסקה 8). כך, ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) יסודה בחשש שהעילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בו להתבטא באופן חופשי (שם, בעקבות דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל (7.4.2003)). מטרת ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (שם, בעקבות ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפטי, פ"ד ג 93, 103-104).
עוד יצוין, כי לאור תכליתה וחשיבותה, נפסק, כי פריסת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) רחבה, והיא תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (עניין חיר נ' גיל, פסקה 8, בעקבות ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 ו - רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26, בעמ' 93-88; עוד ראו בהקשר זה: רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' מעין בלס (14.10.2020) (להלן: עניין מנו ספנות); רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס (28.8.2011) (להלן: עניין הרם); ע"א 7517/17 גואטה נ' מיטלפונקט (11.11.2018)).
הנה כי כן, ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק היא הגנה מוחלטת, המעניקה לפרסום שבוצע אגב הליך משפטי חסינות מפני תביעת לשון הרע, וזאת בשל האינטרס הציבורי להבטיח התבטאות חופשית וללא מורא של המעורבים בהליך המשפטי. הגנה זו פורשה בפסיקה בהרחבה, על אף שבהגדרה יש בה כדי לפגוע באינטרס רם מעלה כזכות לשם טוב, וזאת בשל חשיבותו של הצורך להבטיח כי לא יהיה אפקט מצנן אשר יצר את צעדיהם של הגורמים המעורבים בהליך המשפטי וירסנם יתר על המידה, באופן שיחבל בתקינות ההליך.
יישומם של עקרונות אלו על ענייננו מוביל למסקנה כי ההגנה חלה גם בענייננו ומכוחה יש לדחות את התביעה.
המשיבים, אשר ערים היטב להוראת סעיף 13(5) והפסיקה ביחס אליו, טענו כי הגנת סעיף זה אינה חלה בענייננו וזאת משני טעמים: ראשית, מכיוון שהמבקש אינו צד להליך ולפיכך אינו נחשב כמפרסם הבא בגדרי הסעיף וחוסה תחת ההגנה הקבועה בו; ושנית, בשל כך שהפרסום לא נעשה "תוך כדי דיון" כדרישת הסעיף, אלא חודשים לאחר שהתיק נסגר והדיון בו הסתיים.
אין בידי לקבל טענות אלו.
אשר לטענה כי המבקש אינו בא בגדרי מפרסם שהגנת הסעיף חלה עליו –
אכן, לשון הסעיף דורשת כי הפרסום יבוצע ע"י "בעל דין, בא כוחו של בעל דין, או עד".
אלא, שפרשנותם של מונחים אלו צריכה להיעשות בזיקה לתכליתו של הסעיף, לאפשר התבטאות חופשית של המעורבים בהליך השיפוטי ובקשר אליו, על מנת שלא לחבל בתקינותו. להשקפתי, פרשנות תכליתית של הסעיף מחייבת את המסקנה כי גם מי שאינו מוגדר באופן פורמלי כצד להליך, אך הוא מגיש במסגרתו בקשה או הודעה שיש לה קשר ישיר להליך, ויש לו מעמד במסגרתו או שהוא בעל אינטרס לגיטימי להביע בו את עמדתו, ייחשב כבעל דין לצרכי תחולת ההגנה. זאת, בשל הרצון לאפשר הגשה חופשית של בקשות והודעות גם על ידי מי שאינם צד ישיר להתדיינות אך יש הצדקה לשמוע את עמדתם במסגרתו. כך, למשל, ייחשב מי שמבקש להצטרף להליך ובקשתו נשענת על אדנים של הגיון ושכל ישר, כ"בעל דין" אף בטרם התקבלה החלטה על צירופו (השוו והקישו מן ההלכה הפסוקה ביחס לתחולת ההגנה על מכתב התראה לפני תביעה עוד בטרם הוגשה תביעה – עניין הרם ועניין מנו ספנות הנזכרים לעיל).
על אחת כמה וכמה בענייננו, שעה שההודעה הוגשה במסגרת הליך ייצוגי. בהליך כזה ראויים כלל חברי הקבוצה אותם מבקש המבקש הייצוגי לייצג להיות מוגדרים כ'בעל דין' ועמדתם ראויה להישמע, אף אם אינם מוגדרים כצד פורמלי לתיק. כידוע, בהליך ייצוגי קיימת בעיית נציג מובנית, אשר בעטיה קיימת חשיבות עליונה להשמעת קולם של חברי הקבוצה המבקשים להסתייג או להתנגד לבקשות והסכמות שונות המוגשות במסגרת ההליך, כמו גם של הציבור הרחב וגורמים שונים המוחזקים כמי שמבטאים את עניינו. ואכן, לא בכדי, שזורות בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006, הוראות רבות ושונות ברוח זו, המקנות - הן לחברי הקבוצה והן לגורמים אחרים הנחשבים כמי שמבטאים את עניינו של הציבור - מעמד בהליך, והחוק אף מטיל על הצדדים הישירים להליך חובות פרסום והודעה שמטרתן ליידע את אלו על המתרחש בהליך ולעודדם להביע עמדתם.
לאור האמור אני סבורה, כי פרשנות תכליתית של הוראת החסינות הקבועה בסעיף 13(5) מחייבת את המסקנה כי המבקש – בהיותו מי שבהתאם להחלטה שיפוטית קיבל זכות לעיין בתיק והוא הגיש את הבקשה הנדונה במטרה לחשוף את הסדר ההסתלקות, וכאשר עולה ממנה בבירור כי הוא חבר הקבוצה ואף מבקש לפעול בשמם של חברי קבוצה נוספים (ראו סעיף 5 לפרסום) – ייחשב כ"בעל דין" אשר גם עליו פרוסה הגנת הסעיף.
עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנו המשיבים לביסוס טענתם כי גורם הקשור להליך שאינו בעל דין, בא כוח או עד אינו ראוי להגנת הסעיף, ואני סבורה כי אין בפסקי דין אלו כדי לשנות מסקנה זו, שכן אין הנדון דומה לראייה.
בתא (י-ם) 4513/07 עו"ד אליעזר חדד נ' פרוטוקול שירותי משרד 1993 בע"מ (26.11.2009) הייתה הנתבעת (המפרסמת) חברה הנותנת שירותים של הקלטה ותמלול בהליך המשפטי, ופשיטא, כי הרציונל המחייב מתן הגנה שתבטיח התבטאות חופשית לשם תקינות ההליך השיפוטי אינו חל עליה, ואין מקום להגן עליה מפני תביעת לשון הרע ככל שעוולה בכך; ובסעש (ת"א) 36030-06-14 הלן עובדיה נ' שושנה נוימן (13.5.2018) מדובר היה בפרסום שהוא מכתב שכתבה חברת סגל אקדמי על התובעת, שהייתה עובדת האוניברסיטה, שהובא במסגרת הליך שהתנהל בעניינה של התובעת בוועדת המשמעת. אלא, שבאותו עניין קבע בית הדין כי לא זו בלבד שהנתבעת "לא הופיעה כעדה בפני הוועדה ולא ציפתה להיות מוזמנת" אלא שהלכה למעשה הנתבעת "לא נטלה חלק בהליך המשפטי או מעין משפטי שנערך לתובעת" (פסקה 63 לפסק הדין). משכך אין לראות בפסקי דין אלו כמשליכים על ענייננו.
אשר לטענה כי הפרסום בענייננו אינו חוסה תחת הגנת הסעיף משלא נעשה "תוך כדי דיון" – אף דין טענה זו להידחות. כפי שכבר הזכרתי לעיל, ההלכה הפסוקה מצאה לפרוס הגנה רחבה של הסעיף, כך שתחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט, אלא גם על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים" (עניין חיר נ' גיל, פסקה 8, על הפסיקה הנזכרת שם). עוד הוטעם בהלכה הפסוקה כי המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי, הבוחן את הקשר לסכסוך המשפטי הקיים ולהליך קונקרטי שנפתח (עניין הרם, בפסקה 5 לפסק הדין; עניין מנו ספנות, בפסקה 13 לפסק הדין, על הפסיקה הנזכרת שם).
בענייננו, מדובר בבקשה שהוגשה, אמנם, לאחר שההליך הסתיים באופן פורמלי, אך כפי שניתן להבין ממנה, היא הוגשה בסמוך לאחר שנודעו למבקש העובדות העומדות בבסיסה, ומכל מקום מטרתה הייתה לחשוף את הסדר ההסתלקות, אשר לטענת המבקש לא פורסם, או שפרסומו נמחק כטענתו. כך או כך, אין ספק כי הבקשה הוגשה בקשר ישיר והדוק להליך המשפטי, ולפיכך, גם אם הוגשה על ציר הזמן לאחר שהתיק נסגר, אין בכך כדי להצדיק את הקביעה שהוגשה שלא תוך כדי דיון, ולשלול את תחולת ההגנה.
אכן, כפי שהטעימו המשיבים בתשובתם, סעד של סילוק תביעה על הסף שמור למקרים חריגים, ולא בנקל ייטה בית המשפט לעשות בו שימוש. עם זאת, במקרים בהם ברור מראש כי גם אם יוכיחו התובעים את כל העובדות המפורטות בתביעתם, לא יוכלו לזכות בסעד המבוקש, הרי שאין מנוס מסילוק התביעה על הסף ואין תוחלת בבירורה לגופה. בכל הנוגע לפרסומים המהווים פרסומים מותרים כמשמעותם בסעיף 13 לחוק ולפיכך אין הם יכולים להוות עילה לתביעה והם נהנים מחסינות מוחלטת, הרי שאין כל תוחלת בקיום בירור עובדתי בתביעות לגופן. זאת ועוד, כמדיניות שיפוטיות, מן הראוי לסלק תביעות מעין אלו על הסף, שכן לא אחת, עצם ניהולו של ההליך עלול לחתור תחת תכליות ההגנות המוחלטות הקבועות בסעיף ולפגוע באינטרסים עליהם הן נועדו להגן (ראו, למשל, עא (ת"א) 1348/07 פלוני נ' אלמוני (31.8.2008), שם נפסק כי "דרך כלל לא על נקלה יסלק בית המשפט תביעה על הסף. אולם, דומה כי לאור מטרת החוק והקביעה בדבר הפרסום המותר, המחוקק ביקש למנוע דיון לגופם של דברים. לכן מעת שהנסיבות עולות באופן ברור מההליך המשפטי עצמו, היה מקום לסילוק התביעה על הסף"; והשוו: תא (מר') 20258-01-12 דניאל הרפז נ' מרחב (מ.נ.פ) בע"מ (27.4.2012); עא (ת"א) 76468-01-19 משה נדובש נ' עורך דין נדב עשהאל (27.1.2020)).
העולה מן המקובץ, כי דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה לסילוק על הסף.
ויודגש, כי אין לראות בפסק דין זה משום הצדקה להתבטאויות שנקט המבקש במסגרת הפרסום מושא התביעה. כפי שכבר ציינתי, מדובר בדברים חריפים שספק אם הונחו להם בסיס או הצדקה, והם בהחלט עלולים לפגוע בשמם הטוב של המשיבים. ואולם, כפי שנקבע בפסיקה, המחוקק ביקש להקנות הגנה בלתי מתפשרת לפרסומים המבוצעים על ידי המעורבים בהליך השיפוטי ובמסגרתו, וזאת חרף ההבנה הברורה, כי מתן הגנה מוחלטת שכזו בהכרח כרוך במחיר מבחינת שמם הטוב של המעורבים, ומשמעותו כי לעיתים יחסו תחת כנפי ההגנה מי שאינם ראויים לה (עניין חיר נ' גיל, פסקה 8). אלא, שההגנה היא מוחלטת, וזאת בין השאר בשל שיקולי רוחב, ו"מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם" (שם, פסקה 10).
המסקנה היא כי דין התביעה להידחות על הסף וכך אני מורה.
בנסיבות, בהתחשב במפורט לעיל, בעובדה שהמבקש אינו מיוצג והוא הגיש בקשה לקונית בלבד ואף לא הגיש כתב הגנה בהליך, מצאתי לפסוק הוצאות על הצד הנמוך ולהעמידן על סך של 1,800 ₪.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, כ"ח ניסן תשפ"ב, 29 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.
2 מתוך 7