ת"א 18110-11-23 בראל בן לולו נ' ידיעות תקשורת בע"מ

הליך: 18110-11-23

שם התיק: ת"א 18110-11-23 בראל בן לולו נ' ידיעות תקשורת בע"מ

בית המשפט: בית משפט השלום בפתח תקווה

שופט/ת: לימור חלד-רון

תאריך פסק הדין: 2026-03-18

התובע: מאיר בראל בן לולו | הנתבעת: ידיעות תקשורת בע"מ

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בפתח תקווה

ת"א 18110-11-23 בראל בן לולו נ' ידיעות תקשורת בע"מ

תיק חיצוני:

לפני

כבוד השופטת לימור חלד-רון

התובע

מאיר בראל בן לולו

נגד

הנתבעת

ידיעות תקשורת בע"מ

פסק דין

פתיחה מחדש של תיק הוצאה לפועל, שנסגר אי שם בשנת 2001, והטלת עיקולים במסגרתו, ללא שיש בידי הזוכה מלוא המידע בדבר נסיבות סגירת התיק בעבר. זוהי התביעה המונחת בפניי, שעילותיה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק) ועוולת הרשלנות, והסכום המבוקש בה הוא 168,000 ₪.

העובדות הצריכות לעניין

ביום 6.7.2000 הנתבעת פתחה תיק הוצאה לפועל 20-07664-00-3 כנגד התובע אשר הוגדר כחייב 3 (להלן: תיק ההוצל"פ). הליך ההוצל"פ נפתח בעקבות פסק דין מיום 29.6.2000 בתיק שהתנהל כנגד התובע ואחרים (5349/99 ידיעות תקשורת בע"מ נ' קונספט בימוי והפקות בע"מ ואח'). בהמשך ביקש התובע לבטל את פסק הדין, וביום 19.12.2001 התובע והנתבעת הגיעו לפשרה לפיה התובע ישלם סך של 5,000 ₪ לנתבעת (ראו מסמכים שהוגשו ע"י הנתבעת ביום 26.11.2024 , נספח 25 לתצהיר הנתבעת). בהתאם לכך, ביום 24.6.2001 הגישה הנתבעת בקשה למחוק את התובע מתיק ההוצל"פ (ראו נספח 2 לתצהיר התובע), וביום 26.6.2001 הוא נמחק (ראו נספח 1 לתצהיר התובע). כלומר, מחיקת התובע מתיק ההוצל"פ מקורה בהסדר הפשרה שהושג בין הצדדים.

יודגש כבר עתה, כי מסמכי פתיחת התיק והשתלשלות העניינים הנ"ל לא היו ידועים לנתבעת עת הגישה את הבקשה להחייאת התיק בשנת 2022 והם גם לא היו בידיה עד לשלב מתקדם של ההליך דכאן, הכל כפי שיפורט להלן.

ביום 8.8.2019 הוגשה בקשה בתיק ההוצל"פ להחלפת ייצוג מטעם הנתבעת במקום עו"ד זפרן, בא כוחה הקודם (ראו נספח 4 לתצהיר התובע).

ביום 11.7.2021 הנתבעת שלחה אל התובע "התראה בטרם החייאת תיק ההוצאה לפועל" נושאת תאריך 19.6.2021 (ראו נספח 3 לתצהיר הנתבעת), כאשר בין הצדדים, כפי שיפורט להלן, נטושה מחלוקת בשאלת ההמצאה.

ביום 17.2.2022 הגישה הנתבעת בקשה להחיות את תיק ההוצל"פ כנגד התובע ולחידוש הליכי הגבייה (ראו נספח 5 לתצהיר התובע; נספח 3 לתצהיר הנתבעת) והבקשה התקבלה ע"י כב' הרשמת קורין יצחקי (ראו החלטות מיום 17.2.2022 ומיום 31.3.2022; נספחים 6 ו-8 לתצהיר התובע; נספח 4 לתצהיר הנתבעת).

עם חידוש הליכי הגבייה והחל מחודש אוגוסט שנת 2022 הוטלו במסגרת תיק ההוצל"פ עיקולים שונים על זכויות התובע (זכויות כספיות וכלי רכב) (ראו נספחים 9-10 לתצהיר התובע). עקב כך, הגיש התובע באמצעות בא כוחו בקשות לביטול העיקולים ובקשות לסגירת התיק בהיעדר מסמכים מקוריים. הנתבעת הגישה מצידה בקשות אורכה לאפשר לה שהות להשיג את מסמכי פתיחת התיק, תוך שהיא מצהירה שתפנה לארכיון בית המשפט.

בסופו של דבר, בהמשך להחלטות רשם ההוצל"פ שחייבו את הנתבעת להמציא מסמכי פתיחת תיק, ומשהדבר לא עלה בידה, ביום 26.3.2023 הגישה הנתבעת בקשה לסגור את תיק ההוצל"פ כנגד התובע, והוא נסגר (ראו נספח 24 לתצהיר הנתבעת).

טענות הצדדים בתמצית

לטענת התובע החייאת תיק ההוצל"פ ע"י הנתבעת, נקיטת ההליכים נגדו ופרסומם ברבים מהווים לשון הרע, וכתוצאה מהם נגרם לו נזק רב, חירותו וקניינו נפגעו, וכך גם כבודו ושמו הטוב, ונגרמו לו צער ועוגמת נפש.

לגרסת התובע הוא לא קיבל כל מסמך הקשור בבקשת הנתבעת להחיות את הליך ההוצל"פ, מכחיש טענותיה בדבר קיומו של חוב, וטוען בכתב התביעה כי בקשת סגירת הליך ההוצל"פ נגדו בשנת 2001, היא הראייה כי אינו חב לנתבעת דבר.

התובע פירט בכתב התביעה השתלשלות העניינים וההליכים אליהם נדרש בעקבות בקשת הנתבעת להחיות את התיק כעבור 21 שנים מבקשת המחיקה, ובין היתר הגשת בקשות שונות ותגובות בתיק ההוצל"פ, ניהול מגעים עם באי כוח הנתבעת, בסופם זו האחרונה "הסכימה" בשיהוי ניכר, לסגור את תיק ההוצל"פ כנגדו אך לא לפני שדרשה ממנו לחתום על כתב ויתור ככל הנראה משום שחזתה את הנולד.

על יסוד טענות אלו, עותר התובע לפיצויו בהתאם לחוק איסור לשון הרע ומכוח עוולת הרשלנות.

מנגד, הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות בהיעדר עילת תביעה ולחילופין בשל אשם תורם מכריע (העולה כדי 100%) שרובץ לפתחו של התובע. בכתב ההגנה (שהוגש לפני שהיו בידיה מסמכי פתיחת התיק) טענה הנתבעת כי אומנם לא ניתן להתחקות אחר נסיבות הגשת בקשת המחיקה בשנת 2001 ואולם, אין בכך כדי להעיד על כך שהתובע אינו חב לה. הנתבעת הסבירה כי לאחר חידוש ההליכים התבקשה ע"י כב' הרשם אביעד איגרא לאתר את מסמכי פתיחת התיק, אך משאלו לא אותרו, על אף מאמציה הרבים, הגישה בשנית בקשה לסגירת התיק.

הנתבעת הכחישה את גרסת התובע בדבר אי ביצוע מסירה כדין, והוסיפה כי ההמצאות בוצעו למען שצוין על ידו כמען לקבלת דברי דואר, כך שטענתו בדבר אי המצאה, אינה סבירה.

הנתבעת טוענת כי עומדות לה הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, שכן הליכי הגבייה בהוצל"פ בוצעו בהתאם להחלטות רשמת ההוצאה לפועל. הנתבעת מכחישה כי התרשלה, ולדבריה טענות אלו של התובע נטענו בעלמא, ללא פירוט ובהיעדר תימוכין כנדרש לביסוס כל אחד מהתנאים הנדרשים בדין.

דיון והכרעה

התובע ביסס את תביעתו על שתי עילות, האחת לפי חוק איסור לשון הרע והשנייה רשלנות. לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א ‏(‏מחוזי חי'‏)‏ 59033-12-24 אביעד ויסולי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ‏(‏נבו 23.7.2025‏)‏‏ (להלן: עניין ויסולי), שם נדונה תביעה בגין נזקי אי מחיקת עיקול זמני, ובית המשפט הביע עמדתו כי האכסניה המתאימה לתביעות מסוג זו אינה חוק איסור לשון הרע על תכליותיו, אלא נכון לבחון את התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות. וכך נכתב:

"לטעמי, עיקול  (בין אם הוטל שלא כדין או בהתרשלות בשל טעות בזהוי, ובין אם, כמו בענייננו, לא נמחק במועד מעת שפקע), אינו אמור להקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. בין אם מכוונת התביעה כלפי מטיל העיקול, ובין כלפי צד שלישי או מחזיק. ספק בעיניי אם נקיטת אמצעי דיוני לגביה או סעד זמני אמור להקים עילת תביעה בלשון הרע, בין אם נגרם נזק ממוני, ובין אם לא נגרם ומבוקש סעד כספי של פיצוי בלא הוכחת נזק ממון (כמו בענייננו). מדובר במאטריה שנחזית זרה לתכליות העומדות בבסיס חוק איסור לשון הרע, ומה שמרחיב היקפו של החוק האמור מעבר לגבולות הגזרה הטבעיים, לשמם נועד.  גם כאשר לשונית גרידא, מתקיימות הגדרותיו."

בית המשפט בעניין ויסולי אף התייחס לאפשרות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני, תוך שהפנה לע"א 243-83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, לט(1) 113 ואף לע"א 8553-19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן [נבו] (17.11.2020) שם הוכרה דוקטרינת השימוש לרעה בהליך משפטי, כמי שעשויה להקים עילת תביעה עצמאית לחיוב בעל דין בפיצוי.

נימוקי בית המשפט בעניין ויסולי יפים גם לענייננו, ואף אני סבורה כי המסגרת המשפטית המתאימה לבחון זכאות לפיצוי במקרים כגון המקרה שבפניי הינה עוולת הרשלנות ובה אתמקד.

ואולם, ראוי לציין כי הגם שפתיחת תיק הוצאה לפועל והטלת עיקולים מכוחו יכולים להיחשב פרסום לשון הרע ((ראו: ת״א (מחוזי, מרכז) 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע״מ נ׳ שגב תאילנד בע״מ [נבו] (6.12.2009); ת״א (מחוזי, ת״א) 22407/08 זיו נ׳ ביטוח לאומי [נבו] (7.10.2009);  ת״א (ת״א) 17615-03-10 גידניאן נ׳ עיריית תל-אביב – יפו [נבו] (24.2.2011); תא"מ 67818-09-16 בן נון נ' מדינת ישראל [נבו] (11.6.2017)), בדרך כלל תקום הגנה לפי סעיף 13(5) לחוק, שתעניק חסינות לפרסום שנעשה תוך כדי הליכים אלו בהיותם הליכים מעין שיפוטיים (ראו, למשל:  ת"א (בית שאן) 28100-06-12 אזערי נ׳ ויזאן [נבו] (7.7.2014); ת"א (פ״ת) 3136-11-11 ברויטמן נ׳ שלמה תחבורה (2007) בע״מ [נבו] (9.6.2013); ת"א (ראשל״צ) 4432-11-15 מיבל השקעות בע״מ נ׳ עמית חלפון רואי חשבון [נבו] (20.6.2017); ת"א (ת"א) 22847-05-13 אלקלעי נ' פלאפון תקשורת בע"מ [נבו] (14.3.2016)). ואכן, במקרה דנן, עומדת הנתבעת על הטענה כי עומדת לה ההגנה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, וטוענת כי כלל הפעולות שביצעה נעשו בהתאם ובכפוף להחלטות רשמי ההוצל"פ

לא מצאתי להכריע בשאלות אלו, בהיותי סבורה כי ראוי לבחון את העובדות שבפניי באספקלריה של עוולת הרשלנות (וראו פסקה 27 בעניין ויסולי). כידוע, עוולה זו מעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, ומחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק ; התרשלות – קרי, פעולה תוך חריגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 119; ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי [נבו] (22.6.2014)).

סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח שהליך ההוצל"פ שנפתח נגדו מחדש בשנת 2022, נפתח ונוהל ברשלנות ע"י הנתבעת. הוכח כי הנתבעת ביקשה לחדש את ההליך מבלי שיש בידה את המסמכים המקוריים עליהם היא נסמכת, ומבלי שידועות לה העובדות כדבעי על נסיבות סגירת התיק בשנת 2001, והיא נסמכה על רישומים פנימיים במערכותיה אשר התגלו כלא מדוייקים דיים.

מעשיה אלו של הנתבעת, והקלות שבה ביקשה לחדש את הליך ההוצל"פ מבלי שיש לה את מלוא המידע הרלבנטי, תוך הגשת בקשה מנומקת ממנה עולה לכאורה כי היא השקיעה מאמצים וכספים רבים בגביית החוב (נספח 5 לתצהיר התובע), כשהדבר לא הוכח ולו בבדל ראיה, מהווה הפרת חובתה הבסיסית כזוכה בתיק כלפי חייב, ואף נגועה בחוסר תום לב.

טענת הנתבעת לפיה ניסתה לברר את העובדות לאשורן אך ללא הועיל אינה יכולה להתקבל, מקום שבמסגרת הליך זה עלה בידה להתחקות אחר קרות הארועים והנסיבות שהובילו לסגירת תיק ההוצל"פ בעבר. את אותם המאמצים שהשקיעה הנתבעת לצורך הגנתה בתביעה נגדה, היה עליה לנקוט עובר להחייאת הליך ההוצל"פ כנגד התובע, ולברר את העובדות אשר עמדו ביסוד הבקשה הראשונה לסגירת התיק. נציג הנתבעת אף הודה בהגינותו כי אילו היו בידי הנתבעת המסמכים שאותרו על ידה בשנת 2024, כלל לא הייתה פועלת לחידוש ההליכים נגדו (ראו פרו' עמ' 50 ש' 2-11).

מצופה מזוכה שמבקש לפתוח בהליכי גבייה בהוצל"פ, בוודאי שנים רבות לאחר המועד שבו נוצר לכאורה החוב ונסגר הליך קודם, לבדוק היטב את העובדות ואת עצם קיומו של חוב, על מנת להימנע מפתיחת הליכי סרק והטלת עיקולים במסגרתם. אין די ברישומים פנימיים כגון אלו המצויים במערכות הנתבעת (שהתברר שלא כללו רישום על אודות נסיבות סגירת התיק בעבר) כדי להספיק לצורך פתיחת הליכי גבייה, וחובה היה על הנתבעת לברר כדבעי את הנסיבות שהובילו בשנת 2001 לסגירת תיק ההוצל"פ תוך השגת מסמכי פתיחת התיק.

גם לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת התעקשה להמשיך עם הליכי הגבייה, אף לאחר שהתברר שאין בידיה המסמכים המקוריים, וחזרה וביקשה מרשם ההוצל"פ אורכות על מנת לאתר את מסמכי פתיחת התיק ופסק הדין, ולא לסגור את התיק חרף בקשות התובע בעניין (ראו נספחי 15 לתצהיר התובע). למעשה, כל מאמציה של הנתבעת להשיג את המסמכים הושקעו לאחר שביקשה לפתוח מחדש את הליכי ההוצל"פ, כאשר היה ראוי שתעשה זאת לפני כן, וודאי מקום שהוחלף הייצוג וחלפו כעשרים שנה מאז נסגר לראשונה תיק ההוצל"פ.

התנהלות זו של הנתבעת עולה כדי רשלנות רבתי, הן בנוגע לבקשתה להחייאת ההליך והן באופן ניהולו.

לשיטת הנתבעת יש לייחס אשם תורם מלא לתובע, שכן לדבריה הוא ידע על חידוש הליכי ההוצל"פ, והמתין בכוונה שהיא תפעל למיצויים, במטרה להגיש כנגדה תביעה בעתיד. דין הטענה להידחות. גם אם יש ממש בטענות הנתבעת בדבר ידיעתו של התובע על החייאת ההליך ובקשת העיקולים במסגרתו (ראו תצהירי המוסרים על נספחיהם), אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיה, כאשר ביקשה להחיות תיק בהוצל"פ מבלי שידועות לה העובדות במלואן, במקום שהיו די תמרורי אזהרה אשר חייבו אותה לבצע בדיקה יסודית מדוע נסגר ההליך בעבר.

שאלת הנזק

התובע טוען שנגרמו לו נזקים ממוניים ושאינם ממוניים. התובע הוכיח שנשא בשכ"ט לבא כוחו שייצג אותו בהליכי ההוצל"פ, בסך של 8000 ש"ח (ראו נספח 19 לתצהיר התובע). מנגד, לא עלה בידי התובע להוכיח שכתוצאה מהתנהלות הנתבעת נמנעה ממנו האפשרות להגדיל את מסגרת האשראי שלו, ולא הובאה כל אסמכתא להוכחת טענה זו (ראו פרו' עמ' 31 ש' 2 ואילך).

אשר לנזקים שאינם ממוניים, הלכה פסוקה היא, שאפילו הטרדה גרידא מהווה נזק בלתי-ממוני בר פיצוי בנזיקין )ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 139 (1985)), ובענייננו, השתכנעתי כי נגרמה לתובע עוגמת נפש בגין החייאתו של הליך שכלל לא היה צריך לבוא לעולם, ויש לפצותו בשל כך.

ואולם, סבורני כי התובע לא פעל להקטין את נזקיו. מהמסמכים שאותרו בשנת 2024 (נספח 25 לתצהיר הנתבעת), עולה כי בעת הרלבנטית יוצג התובע ע"י ב"כ הנוכחי - עו"ד גבריאלי. חזקה כי אותם מסמכים שאותרו ע"י הנתבעת באמצעות בנו של עו"ד זפרן המנוח (וכוללים גם מכתב מעו"ד גבריאלי בדבר תשלום החוב), מצויים היו, או למצער היו צריכים להימצא, בחזקתם או בידיעתם של התובע ובא כוחו.

אילו היו התובע או בא כוחו מביאים בפני הנתבעת את מלוא המידע המצוי ברשותם בסמוך לאחר שחודש הליך ההוצל"פ, היו יכולים להקטין את נזקו של התובע ולחסוך את ניהול ההליך ואת הטלת העיקולים. לדידי, התנהלות זו של התובע עולה כדי אי הקטנת נזק, וצריכה להילקח בחשבון בפסיקת הפיצוי בגין עוגמת נפש.

התוצאה

לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 8,000 ₪ בגין שכר הטרחה ששילם לבא כוחו לצורך הליך ההוצל"פ. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בגין עוגמת נפש בסך 6,500 ₪. סכום זה נקבע על ידי בשים לב לגובה הנזק הממשי שנגרם לתובע ובהלימה אליו, לצד התנהלותו שלו בהליך ההוצל"פ כמפורט לעיל.

אשר להוצאות שכ"ט עו"ד, לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הצריכים לעניין, בשים לב לסכום שנתבע בכתב התביעה ולתוצאה אליה הגעתי, ולאור אופן ניהול ההליך על ידי שני הצדדים, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט בסך 3,000 ₪ בצירוף סכום האגרה כפי ששולמה.

הסכומים יישאו ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד לפירעון.

זכות ערעור כחוק לבית משפט המחוזי מרכז-לוד.

ניתן היום, כ"ט אדר תשפ"ו, 18 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.

7 מתוך 7