ת"א 22567-01-20 איפרח ואח' נ' קטר

בית משפט השלום באשקלון

ת"א 22567-01-20 איפרח ואח' נ' קטר

בפני

כב' השופטת אורית חדד

התובעים:

1.דוד איפרח

2.אלי איפרח
ע"י ב"כ עו"ד אברהם סרוסי

נ ג ד

הנתבעת:

בתיה קטר

ע"י ב"כ עו"ד שמעוני חיים ויקי

פסק דין

מבוא

התביעה היא תביעה כספית ע"ס 688,000 שקלים כפיצוי כספי בגין שתי תלונות שהגישה הנתבעת, על פי הנטען, במשטרת ישראל בשנת 2018 נגד התובעים, שאחייניה הם. התובעים שניהם, ללא רישום פלילי קודם בעברם (כנחזה ממוצג ז' מטעמם) והתלונות שתיהן נסתיימו בסגירת תיקי החקירה הרלבנטיים ללא העמדתו לדין של מי מהם.

מעבר למספר היבטים עובדתיים שנויים במחלוקת, נדרשת הכרעת בית המשפט בשאלה האם יש בהגשתן של תלונות אלה משום עוולת נגישה ולחילופין – עוולת רשלנות ו/או לשון הרע כטענת התובעים ובהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ו/או חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 שמכוחו תובעים השניים 144,000 שקלים, כל אחד, בבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק בשל פרסום על מנת להרע. התובע 2 מוסיף ותובע 400,000 שקלים בגין הפגיעה העמוקה שהסבה לו התלונה השניה לשיטתו.

הרקע עובדתי שקדם להגשת התלונות

התובעים הם בניו של זלמן איפרח ז"ל, שנפטר ביום 21.2.28, עת היה שותף עם אחיו יעקב בעסק בשם "מוסך איפרח" בעיר שדרות. הנתבעת - אחותם של המנוח ויעקב - הועסקה כמזכירה במוסך זה במשך עשרות שנים, ולשיטת התובעים – הם עצמם גם עבדו במוסך זה.

סמוך לאחר פטירת אבי התובעים, נתגלע סכסוך בין התובעים ויתר יורשי האב המנוח לבין יעקב ולטענת התובעים, תוך שהנתבעת חוברת לאח יעקב בניסיון להחתימם על התחייבויות הקשורות לעסק המשותף ולמורת רוחם (ראה עדות התובע 1 בעמ' 11 שורות 3-5).

אין חולק שסכסוך זה גדע מערכת יחסים קרובה שהיתה בין בני המשפחה קודם לכן (ראה עדות התובע 1 בעמ' 11 שורות 13-16). סכסוך זה אף הוביל את המעורבים הנ"ל להתדיינויות משפטיות שביטויין בתביעות הדדיות שהוגשו בבית הדין האזורי לעבודה וכן בהליכים המתנהלים בעניין העסק המשותף בבית המשפט לענייני משפחה בין יורשי המנוח לאח יעקב.

עניינה של התלונה הראשונה - תיק פל"א 298942/2018

אין חולק כי התובעת הגישה ביום 3.7.18 תלונה שהביאה לפתיחת תיק חקירה בגין עבירת "תקיפה סתם" נגד התובעים שניהם וסגירתו בו ביום (כנחזה מתקציר התיק בתיק החקירה).

אין חולק כי התלונה הוגשה על רקע עימות שהתפתח בין הנתבעת מצד אחד לבין התובעים ואחיהם אילן מצד שני, שעה שהנתבעת מבקשת לרדת במדרגות המוסך על סלסלת מסמכים שעיקרם מסמכים הנוגעים לבית העסק (מסמכי הנהלת חשבונות, לדברי הנתבעת).

לטענת התובעים, תמוהה ומדאיגה היתה בעיניהם נוכחותה זו של הנתבעת במוסך משעה שחדלה מעבודתה שם מזה זמן והתפטרה למעשה, ובפרט כשברקע סכסוך כאמור (ראה עדות התובע 1 בעמ' 12 שורות 1-5).

הנתבעת מצידה שוללת תמיהתם זו בציינה כי עד אז המשיכה להגיע לעבודתה במוסך מדי בוקר וכי כל שביקשה לעשות הוא לאסוף מסמכי הנהלת חשבונות לשם הגשתם לרואה החשבון ולמנהלת החשבונות של העסק כשיגרת תפקידה (עמ' 32 שורות 6-13).

כאן מתפצלות הדעות לגבי אופן התפתחות הדברים: התובעים טוענים כי פנו לנתבעת בתהייה וכי תגובתה היתה להתפרע ולדחוף אותם בעודם מבקשים שתעצור, אלא שהיא מצידה המשיכה להתפרע והזעיקה את משטרת ישראל שהגיעה למקום. הצדדים נתבקשו לסור לתחנת המשטרה שום חולקו המסמכים תוך מסירה לנתבעת את ששייך לה והשאר נלקח. באותו מעמד ביקשו התובעים להגיש תלונה על תקיפה נגד הנתבעת, והיא מצידה הבהירה שגם היא מעוניינת לעשות כן. בעקבות תלונתה של הנתבעת עוכבו התובעים מספר שעות בתחנה והושמו בחדר עם אסיר שהיה אזוק ואף נחקרו תחת אזהרה, נלקחו מהם דגימות דנ"א וטביעות אצבע ונפתח תיק פלילי (ראה עדות התובע 1 בעמ' 12 – עמ' 13 שורה 8, וכן עדות התובע 2 בעמ' 22 שורה 25 - עמ' 23 שורה 5).

הנתבעת מנגד טוענת כי התובעים ואילן אחיהם ניסו לקחת את הסלסלה מידיה תוך הפעלת כוח ודחיפתה. היא מצידה הרגישה מפוחדת בהיותה בת 60 כשמולה שלושה גברים, שכלשונה אחד מהם - אילן, ידוע לה כ"בעייתי". לדבריה, בעמוד 33 שורות 2-6: "הגשתי את התלונה במשטרה ואמרתי שכל מה שעניין אותי כרגע שהם דחפו אותי ופחדתי מפאת גילי בכל זאת אני מעל 60 וזה לא פשוט ליפול ממדרגות ובגלל זה אחיזה של שלושה גברים היתה קשה לי. הגשתי תלונה וביקשתי שירחיקו אותם ממני וחששתי לחיים שלי. אז בגלל זה גם הגשתי את התלונה".

הנתבעת אף טוענת כי בפועל גם עם הגעת המשטרה היו צעקות במקום והיא מצידה הבהירה במעמד זה שלא תחזור לעבוד. כן טוענת הנתבעת כי התובעים ו/או האח אילן ניצלו את המעבר לתחנת המשטרה על מנת להעלים חלק מהמסמכים טרם הגעתם לתחנה.

עניינה של התלונה השנייה – תיק פל"א 368173/2018

בחלוף כחודשיים מהגשת התלונה הראשונה יצאה הנתבעת מביתה, הניעה את הרכב ושמעה רעש של פיצוץ כשעשן נחזה יוצא מהרכב. הנתבעת התקשרה מיד למשטרת ישראל והודיעה להם שהיא חושבת שהונח לה מטען חבלה מתחת לרכב. הנתבעת מציינת כי כבר במעמד זה חששה מחמת שנזכרה באיום שהפנה כלפיה האח אילן עם חזרתה מתחנת המשטרה לאחר הגשת התלונה הראשונה, שאז אמר לה, לדבריה, (בעמ' 33 שורות 9-11): "תסתכלי קדימה, מהצדדים שלך ומאחורייך ומהסובבים אותך, מהיום תתחילי לבדוק את הדברים האלה". למקום הוזנקו ניידות משטרה והנתבעת נתבקשה לנקוט זהירות ולבדוק מתחת לגלגלי הרכב. הנתבעת מתארת תחושות של פחד ממשי, כמו גם חשש לילדיה ולנכדיה וחשש לצאת מפתח הבית, אולם, לטענתה, היא החשד מצידה הועלה אך לגבי אילן וזאת בשל האיום שהפנה כלפיה ואשר לשם המחשתו המציאה הקלטה שהיתה בידיה (ענין המוזכר בעדותה במשטרה).

בעקבות הודעתה של הנתבעת למשטרה נפתח תיק חקירה, אולם בפועל רק כחודשיים לאחר מכן חקרה משטרת ישראל את התובע 2 לגבי שאלת מעורבותו בעבירה זו ונראה כי אין חולק כי מבחינת סדר הזמנים, הפנייה אליו נעשתה לאחר שהנתבעת הזכירה את שמו, כמו גם את שמם של התובע 1 והאח אילן בעדותה במשטרה (ראה עדותה מיום 14.8.18 בתיק החקירה).

מתיק החקירה שהוצג עולה כי משטרת ישראל אכן חקרה את האח אילן (ביום 16.10.18) בחשד להנחת המטען ולקשירת קשר לביצוע פשע וקדמה לכך חקירתו אף בעבירת האיומים (ביום 21.8.18). התובע 2, לעומת זאת, נחקר ביום 16.10.18 אך על קשירת קשר לביצוע פשע, ובכל זאת, בחרה משטרת ישראל להורות על מעצרו של התובע 2 בלבד בהוראת קצין מוסמך. כאן המקום לציין שתי הערות: ראשית, בחירתה זאת של משטרת ישראל עמדה במוקד תביעה אזרחית שהגיש התובע 2 נגדה וזאת במסגרת ת.א (אשדוד) 51143-03-22. התנהלותה של משטרת ישראל אינה עומדת למבחן ולביקורת בהליך זה. שנית, ניכר כי מעצרו של התובע 2 הוא "הקש ששבר את גב הגמל" שהוביל להגשת תביעה זו. בעניין זה ובלא כל קשר לתוצאת ההליך, יפנה בית המשפט לעדותו המפורטת של התובע 2 בעמ' 23 שורה 6 עד עמ' 25, שם הוא מתאר את מהלך הדברים מהרגע שבו נודע לו כי המשטרה מבקשת את התייצבותו בתחנה ועד לשיחרורו מהמעצר. אין ספק כי תיאורו זה של התובע המחיש כראוי ובאופן כן ונוגע ללב את הסבל, הבושה, הצער וההלם שהיו מנת חלקו כאדם נורמטיבי שעה שנתקל לראשונה בחייו בחקירה משטרתית הנושאת האשמה חמורה וחמור מכך - בהליכי המעצר על כל הכרוך בכך, קרי - הפשטה, חיפוש בגופו, שכיבה בתא מעצר שעות תוך שהוא אזוק בידיו וברגליו, מעבר בלילה מהתחנה לכלא שיקמה עם אסירים אחרים וחיפוש חוזר ופולשני יותר, כשרק למחרת בהבאתו לבית המשפט שוחרר התובע 2 וללא הבאתו בפני שופט.

עד כאן עיקרי העובדות, ובית המשפט יאמר כי בסופו של דבר נראה כי הניתוח והבירור הנדרשים הם בעיקר במישור המשפטי, וזה יחל בבחינת עילת הנגישה.

האם מתקיימים יסודותיה של עוולת הנגישה

עוולת הנגישה מוסדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

אקדים ואומר כי סעיף 60 האמור מציב ארבע משוכות בלתי מבוטלות בפני הטוען לקיומו שעיקרם לענייננו ואם לא די בכל אלו, הרי שנתונה הוראת הסיפא המסייגת את הסעיף כולו.

ואכן, במאמרו של פרופ' ש. גינוסר "מטרד ביריב – נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט", משפטים ב' בעמ' 244-248 סוקר המחבר את מגבלותיה של עוולת הנגישה ומוצא כי זו מרוקנת מתוכן כמעט מפאת מגבלותיה שביטויין, בין השאר, בדרישה שברישא לקיומו של יסוד נפשי של "זדון" "ובלי סיבה מסתברת" בפתיחת ההליך וכן בסייג שבסיפא לפיו לא תוגש תובענה נגד אדם רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

לסקירתם המפורטת של ארבעת מרכיבי עוולת הנגישה אפנה לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בת.א (מרכז) 5726-08-07 אליעזר יעקב זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה (27.5.09) ואביא את עיקרי הדברים:

לגבי המרכיב הראשון: פתיחתו או המשכתו של הליך בפלילים, בפשיטת רגל או בפירוק –מציין בית המשפט כי מדובר ברשימה סגורה של הליכים.

לגבי המרכיב השני: למעשה ובזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת - רכיב זה מורכב למעשה משתי דרישות בעוצמה שונה והן חלופיות באשר ליסוד נפשי הנדרש בעוולה זו.

באשר לרכיב הזדון העיר המלומד עמוס הרמן בספרו "מבוא לדיני נזיקין" (2006) בעמ' 36:

"...עוולת נגישה מתקיימת כאשר הנתבע יוזם הליך פלילי לא מבוסס כנגד התובע. על מנת להצליח בתביעת נגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע דחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון לשמור על החוק. הזדון הינו רצון לפעול מתוך מניע שלילי. אפשר לראות בדרישת הזדון שבעוולת הנגישה גם משום חומה המגינה מפני תביעה בנזיקין...הנגישה נועדה להגן על יוזם ההליך הפלילי מפני לחץ של האדם שנגדו נפתח ההליך..."

לגבי המרכיב השלישי: ההליך, הליך נפל, נסתיים לטובתו של האדם נגדו הוא נפתח - מפנה בית המשפט לע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ נ' מדינת ישראל, פ''ד מד(1) 640 המציין כי אמנם תנאי לקיום עוולת הנגישה הוא, שההליך "נסתיים לטובתו" של התובע בעילה זו, אך אין ללמוד מכך על היפוכו של דבר, דהיינו, שהעובדה שההליך "נסתיים לטובתו" מעידה על היותו משום "הליך נפל".

עוד הוסיף כי על הקושי לזהות קיומו של רכיב זה עמד בית המשפט בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר (30.6.05) בציינו:"...במרבית המקרים לא ניתן לקבוע כי ההליך נוהל כהליך נפל בזדון ומהווה עוולה של נגישה, או שהיה אשם בניהולו עד כדי התרשלות. מעצם ההפסד בדין לא נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק ..."

לגבי המרכיב הרביעי: ההליך חיבל באשראי או בשמו הטוב או סיכן את חירותו של האדם נגדו הוא נפתח – מציין בית המשפט כי זהו הרכיב התוצאתי של עוולת הנגישה ועל הטוען לנגישה להוכיח כי אחת מהחלופות התקיימה כדי לבסס תביעתו בעילה זו.

להמחשת גישת בתי המשפט בניתוח עוולת הנגישה והתייחסותם לקושי בעמידה בנטל המוטל לפתחו של הטוען לקיומה, אפנה למספר פסקי דין:

בבג"ץ 10271/02 אברהם פריד נ' משטרת ישראל, פ"ד סב(1) 106 מביא בית המשפט את חוות דעתו של כב' השופט א' מצא בבג"ץ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פ''ד מז(5) 653 שלפיה למי שתיק החקירה נגדו נסגר לאחר בדיקת המידע שהגיע לידי המשטרה לא תהיה לרוב עילה כנגד מוסר המידע. יתרה מכך, לאור הוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין, אפילו המידע נמסר בזדון, לנפגע לא תקום נגד מוסר המידע עילה בעוולת הנגישה.

בבג"ץ 64/91 הנ"ל מציין בית המשפט כי הרעיון שביסוד הסייג שבסיפא לעוולת הנגישה, כמו גם הוראת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, הינו שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת ברוב המקרים את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט פעולה על-פיו.

מוסיף שם כב' השופט א.מצא כי כאשר הרשות החוקרת מוצאת כי המדיע שנמסר לה כוזב הוא וכי מוסרו פעל שלא בתום לב ובזדון, במטרה להביא לפתיחתה של חקירת שווא נגד אדם אחר, הרי שמוטל עליה להביא את מימצאיה לפני פרקליט שישקול את העמדתו של זה לדין.

בהתאמה בפסק הדין שניתן בבש"א (מחוזי חיפה) 12435/00 י.מ. נ' יאנוס (16.12.01), נקבע כי עוולת הנגישה אינה יכולה להתגבש מקום שבו הנתבע הגיש תלונה ובעקבותיה המדינה נקטה בהליך פלילי בהתאם לשיקול הדעת הנתון לה. בית המשפט מוצא כי המרכיב הראשון מבין יסודות העוולה הנזכרים לעיל לא מתקיים, במובחן למשל מקובלנה פלילית פרטית.

בפסק הדין שניתן בע"א 1690/81 המגדר ברזלית חוט ברזל ורשתות בע"מ נ' מדינת ישראל (28.6.82), נקבע כי לא הנתבע הוא שצריך להתגונן, ולהוכיח כי לא היתה לו מטרה זדונית, אלא על התובע בגין עוולת הנגישה מוטל הנטל להוכיח את המניע הזדוני של הנתבע.

במקרה שנדון בת.א (קריות) 53268-11-16‏ ‏ גלית דור נ' אורטל תירצה קטרי (3.4.19) נקבע כי תלונה שהגישה הנתבעת למשטרה בגין חבלות חוזרות ונשנות לרכבה, שאין חולק כי היו, אינה מקימה עילת תביעה כלשהי לתובעת הגם שתיק החקירה נגדה נסגר בעילה של "העדר אשמה". בית המשפט מציין, בצדק לטעמי, כי יש לנקוט בזהירות רבה עת נבחן תום לבו של מגיש התלונה וכי מדיניות משפטית נכונה אמורה לעודד הגשת תלונות ולא להביא למצב בו אזרח יחשוש מפניה למשטרה, פן תוגש נגדו בעתיד תביעה.

משנמצא שם כי הנתבעת הוכיחה במידה מספקת שהאמינה מבחינה סובייקטיבית במעורבות התובעת בעבירות שבוצעו כלפיה, נקבע כי הנתבעת פעלה בתום לב ובסבירות בעת הגשת התלונה. משעה שכך, לא ניתן היה לייחס לה פעילות "בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת", כך שאין תחולה לעוולת הנגישה, שצוין כי ממילא לא תחול משעה שמתקיים גם הסייג שבסיפא לסעיף 60 לפקודת הנזיקין.

בת.א (ת"א) 45927-02-15 נילי וינברג נ' יוסף פיצ'חדזה (18.1.17) נדחתה תביעה שהוגשה בעוולת נגישה ולשון הרע  בגין תלונה למשטרת ישראל על הסגת גבול. תיק המשטרה נסגר מהטעם "שנסיבות העניין בכללותן אינן מצדיקות פתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע אשר ההליך הפלילי איננו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו". קרי – לא נמצא ולו גם צורך להשקיע משאבי ציבור בפתיחת חקירה.

התלונה במשטרה נסמכה על אירוע שקרה וסופר לנתבע ע"י בתו. משכך, קבע בית המשפט, אין בהגשת התלונה למשטרת ישראל ע"י הנתבע כדי להוות הליך פלילי, שעשוי להיות הליך נפל. לא רק שכך, מוסיף בית המשפט כי גם התנאי בדבר "בלי סיבה סבירה ומסתברת" לא התקיים במקרה דנן, שבו הוגשה תלונה לגיטימית לרשות המוסמכת, על רקע אירוע של חדירה לפרטיות מצד משכיר דירה. תנאי זה מתייחס, למצב בו אדם יזם הליך נפל שאין לו כל בסיס עובדתי או קשר למציאות, והאדם שיזם את ההליך ידע שאין בסיס עובדתי לאשמה. במקרה דנן, אין מדובר בעלילה שאין לה כל קשר למציאות, וממילא אין המדובר במצב שבו אין כל בסיס עובדתי סביר לתלונה. בנוסף, התובעת סברה אף היא שיש מקום להגיש תלונה נגד הנתבע בגין האירועים נשוא התובענה ומצאה בכך משום פעולה לגיטימית, ומשכך, אינה יכולה לטעון שדווקא תלונת הנתבע נעשתה בלי סיבה סבירה.

במובחן ולשם ההשוואה, בע"א (מחוזי חיפה) 11339-02-16 פריבאי נ' שמרלינג (14.6.16) בו נתקבלה תביעה בעוולת נגישה, דובר על קובלנה פלילית פרטית שהיועץ המשפטי לממשלה הורה על עיכוב ההליכים בה. בית המשפט מציין כי באופן שבו הוגשה הקובלנה ע"י הנתבעים – חברה בע"מ ומנהלה - ניכר כי המדובר בהליך נפל, כאשר מראש ניתן היה לדעת, כי לא היה בסיס לפתוח בו, ואף אם הייתה אמת בטענות שנטענו בקובלנה, לא פורט חלקם של התובעים במעשים שפורטו בה, ובכל מקרה, לא היה באלה לבסס את יסודותיה של עוולת האיומים, בה ביקשו הנתבעים להרשיע את התובעים ואחרים. זאת ועוד, נקיטתו של ההליך, מניעיו של הנתבע בהגשת הקובלנה הפלילית וכן התנהלותו ועדותו מעידים כולם, כי כוונת זדון עמדה ביסוד הגשת הקובלנה הפלילית, אשר עיקר תכליתה היה להפעיל לחץ על "בזק" ועובדיה (הם התובעים), במסגרת סכסוך כספי שהיה בין הנתבעת ובין בזק.

מהמובא לעיל, אחזור לענייננו ובהתייחס לתלונות שתיהן, יש לציין:

ראשית, אין חולק כי הנתבעת מסרה ידיעות למשטרת ישראל לגבי הארועים מושא התלונות וכי בהמשך ובזיקה לכך פתחה הרשות החוקרת בהליך פלילי נגדם. הגם שכך, למעשה, על פי גישות המובאות בפסיקה הנ"ל, הבחירה לפתוח בהליך זה היא בחירת הרשות שעשויה להסיר כל אחריות מהנתבעת עצמה.

אינני מוצאת הכרח להידרש לאבחנה המודגשת בסיכומי הנתבעת בין התלונה הראשונה, שאין חולק שהוגשה על ידה, לבין זו השניה שאינה תוצר של תלונה ממש מצד הנתבעת. סעיף 60 לפקודת הנזיקין אינו נוקט מפורשות במעשה הגשת התלונה כתנאי הכרחי ואוסיף במאמר מוסגר שאפשר ופרשנות מרחיבה של המרכיב הראשון בסעיף, ולו בשילוב הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין (שעניינו אחריות משתף ומסייע) היתה מאפשרת הרחבה של השימוש בסעיף, אלא שיש הכרח להביא בחשבון את ההגיון העומד בבסיס מגבלותיו וסייגיו, כמו גם שיקולי מדיניות ראויה כמצוין בבג"ץ 64/91 ובת.א (ת"א) 45927-02-15 הנ"ל.

שנית, שאלת הזדון והעדרה של סיבה סבירה שנויה במחלוקת.

שלישית, על פניו, ההליך החקירתי בו עסקינן יש בו כדי לחבל בשמו הטוב של אדם, ובוודאי שכך לגבי התלונה השניה שלגביה ניתן לומר כי יש בה כדי לסכן חירותם של התובעים לאור טיב העבירה, כאשר בהתייחס לתובע 2 התממש בפועל סיכון זה בעצם מעצרו.

רביעית, אין חולק שההליך נסתיים לטובת הנפגעים - התובעים משעה שתיקי החקירה נסגרו. כאן המקום לחדד ולציין כי האסמכתאות שהציגו התובעים לסגירת תיקי החקירה מלמדות כי התיק מושא התלונה הראשונה נסגר בהחלטה שלא להעמידם לדין וזאת בציון כי "מדובר בארוע שההליך הפלילי אינו מסגרת מתאימה לברורו" (מוצג ד'). האסמכתא לגבי התלונה השניה, לעומת זאת, מציינת מפורשות סגירת התיק בעילה של "העדר אשמה" (מוצג ו').

חמישית, משוכת הסיפא לסעיף 60 רלבנטית לכאורה לגבי כל תיק חקירה שבגידרו ולצורך ברורו מוסר המתלונן או העד ידיעות לרשות המוסמכת, אולם יושם לב שלשון הסיפא אינה פוטרת באופן גורף את מוסר הידיעות, כי אם אומרת שבעצם מסירת הידיעות אין די על מנת שימצא מעוול (כך למשל לגבי עד ראיה שהזעיק את משטרת ישראל ואז נחקר לגבי ראה).

לגבי שתי התלונות מתעוררת מחלוקת כאמור לגבי שאלת הזדון והעדרה של סיבה סבירה בהגשתן מצד הנתבעת ולמעשה, לגבי תום ליבה של הנתבעת ובמרכיב זה יש לטעמי להתמקד.

התובעים מצידם טוענים כי הנתבעת ניצלה באופן ניצול ציני את מערכת אכיפת החוק ככלי שרת בידה ותוך בזבוז משאבי ציבור לשווא על מנת לפגוע באופן לא מידתי בתובעים וכל זאת על רקע אותו סכסוך ירושה עם האח יעקב.

לגבי התלונה הראשונה טענו כי זו היתה בלתי אמינה ובלתי מוצדקת ולא בכדי נסגר התיק בעילה של "העדר אשמה".

לגבי התלונה השניה מדגישים התובעים כי הנתבעת היתה ערה היטב לכך ששירבוב שמם בתיקי החקירה ובהיותם עורכי דין, עלולה לפגום בעתידם (עמ' 38 שורות 28-30). הנתבעת אף טענה כי על רקע זה נמנעה מהגשת ערר על ההחלטה בדבר סגירת התיקים (שם בשורות 25-27), אלא שלשיטת התובעים, טענתה זו לא אמינה היא שהרי תלונה בכל זאת הוגשה. אין במציאות כוללת זו אלא כדי להעיד כי הנתבעת פעלה בזדון ולמצער, בקלות דעת מקוממת, על מנת לפגוע בתובעים ובעתידם, ובפרט שעה שהגם שהעידה שלא חשדה כלל בתובעים בהטמנת רימון ההלם, כי אם ולכל היותר – באח אילן (עמ' 43 שורות 23-27), בכל זאת ציינה את שמם בחקירה כחשודים עיקריים.

הנתבעת מנגד טוענת כי לא רק שלא הוכח חוסר תום לב מצידה, אלא שהיא מצידה פעלה כמצופה ממי שחש מאויים ומותקף פיזית ומילולית ואין מקום להנחה לפיה עשתה כן על מנת לקדם עניין אישי כלשהו שכן ממילא אין בהגשת התלונות כדי לסייע בידי הנתבעת או מי מטעמה לקדם סכסוכים אזרחיים בין הצדדים, כשבפועל היחיד הרלבנטי הוא תביעתה בגין זכויותיה הסוציאליות בבית הדין האזורי לעבודה.

בכל הנוגע לתלונה הראשונה מציינת הנתבעת כי בהמשך להגעתה של המשטרה נדרשה היא למסור עדות ובחרה להגיש תלונה. בחירתה זו לגיטימית היתה לדידה ועצם בחירתם של התובעים להגיש תלונה נגדה היא בגין אותו ארוע (הנתבעת נחקרה בחשד לתקיפה סתם) מחזקת את טענתה שלה שפעלה בתום לב.

בכל הנוגע לתלונה השניה טוענת הנתבעת כי פעלה ככל אזרח שומר חוק בדיווחה על הארוע. שעה שנשאלה בעדותה אם יש לה חשד במאן דהוא או סכסוך, השיבה בהתאמה תוך שנקבה בשמו של האח אילן בלבד בשל חשד ממשי שהיה נעוץ בהיכרותו, בעברו הפלילי ובאיום מצידו. הנתבעת מדגישה כי מעולם לא נקבה בשם התובעים כמי חשודים במעשה.

בעלי הדין העידו ועוד העידו ומטעם התובעים – אחותם, סוזי תורג'מן וחברם לאוניד טטדגייב (לגבי חוויתם בנוגע לתלונה השניה בעיקר). כמו כן הוצגו מסמכים ועיקרם - תיקי החקירה מושא התלונות.

בחינת עדויות אלה וטענות הצדדים מביאתני לכדי מסקנה כי אין די במצוי על מנת לבסס טענת התובעים לגבי כוונת זדון מצד הנתבעת ו/או והעדרה של סיבה סבירה בהגשת התלונות.

ראשית ועיקר, לא ניתן לומר כי הנתבעת ביימה מציאות או יצרה יש מאין בכל הנוגע למסד העומד בבסיס התלונות. נראה כי התובעים אינם מתיימרים לטעון אחרת לגבי התלונה השניה משעה שתיק החקירה נושא דוחות פעולה, כמו גם צילומים רלבנטיים ובכל הנוגע לתלונה הראשונה, הרי שאין חולק לגבי זירת ההתרחשות, המועד והרקע למחלוקת שהתפתחה. הצדדים חלוקים לגבי אופן התפתחות הארוע. כל צד מכחיש את גרסת רעהו לגבי מעשה הדחיפה המיוחס לו (ראה בתיק החקירה חקירת הצדדים תחת אזהרה בענין זה ביום 3.7.18).

שנית, הנתבעת מסרה עדות מפורטת לגבי גרסתה וזו חוזרת למעשה על גרסתה בתיקי החקירה שהוצגו. בכל הנוגע לתלונה הראשונה אוסיף כי שאלת קיומה של דחיפה עשויה להיות גבולית לעיתים כאשר אין מדובר בדחיפה עוצמתית, אולם ומכל מקום די בתאורה העקבי של הנתבעת לצורך הענין, לצד תחושתה הסבייקטיבית לגבי חששותיה, שנחה דעתי מקיומה. יצוין כי הניסיון בסיכומים לפגום באמינות הנתבעת בטענה לפיה רק בעדותה בבית משפט הזכירה את נוכחות האח יעקב, אין בו ממש. יושם לב לעותק תלונתה, שם בעמוד השני המפרט צדדים מעורבים ומעמדם, מצוין שמו של האח יעקב כעד.

ניתן לסכם ולומר כי אין מדובר בעלילה שאין לה כל קשר למציאות, וממילא אין המדובר במצב שבו אין כל בסיס עובדתי סביר לתלונה.

שלישית, בכל הנוגע לתלונה הראשונה, עצם בחירתם של התובעים להגיש תלונה מקבילה נגדה היא בגין אותו ארוע, יש בה כדי להעיד על כך שאף מזווית ראייתם שלהם, הגשת תלונה היתה משום צעד חוקי לגיטימי.

אציין כי אין הכרח להכריע בין הגרסאות על מנת להיתלות בנימוק זה.

רביעית, בכל הנוגע לתלונה השנייה, מקובלת עליי בהחלט עמדת הנתבעת לגבי לגיטימיות וסבירות פועלה. הנתבעת מצאה עצמה חוששת לחייה בעקבות ארוע שהוא בהחלט חריג ועוצמתי עבור כל אדם נורמטיבי ובמצב דברים זה, אך טבעי הדבר כי תפנה לרשות החוקרת המוסמכת על מנת שזו תחקור בדבר ותאפשר את הגנתה במסגרת סמכויותיה. נראה כי על כך אין חולק ולו גם מצד התובעים. מחאתם לגבי ציון שמם ליחידה החוקרת, אין לה מקום. בניגוד לנטען בסיכומים, בחינת דו"ח הפעולה מיום 14.8.18 של רס"ר יקיר אוחיון, כמו גם עדותה של הנתבעת ממועד זה (בעמ' 21 ובעמ' 38 -37 בתיק החקירה, בהתאמה), תלמדנו כי כבר בהודעתה למשטרה נקבה הנתבעת בשמו של האח אילן כמי שאיים עליה חודש קודם לכן, תוך שהיא מציינת בזירה כי קיים ברקע סכסוך משפחתי. בהתאמה לכך, בעמ' השני לדו"ח הפעולה, בציון זהות המעורבים, מצוין שמו של האח אילן בלבד כחשוד.

אשר לעדותה במשטרה, הרי שאף שם הנתבעת אינה יוזמת ונוקבת בשמם של התובעים כחשודים במעשה. ניכר כי המידע הנמסר על ידה נמסר בתגובה לשאלות ממוקדות שהופנו אליה ובכללן, וכמצופה, האם יש לה סכסוך כלשהו. רק בשלב זה מציינת היא כי קיים סכסוך בין האח יעקב לבין ילדיו של האח המנוח תוך שהיא נוקבת בשמם של השלושה ומזכירה, באופן טבעי, דבר הגשתה של תלונה מצידה נגדם (בזיקה לסכסוך) חודש קודם לכן.

ניכר כי אינה מתמקדת כלל בתובעים ואינה מנסה כלל להעצים את מעמדם ולייחס להם מעמד כשל האח אילן שדווקא בהתייחס לו מפרטת היא חששותיה ומטעם סביר שטיבו אותו איום שהפנה כלפיה לטענתה וכמוזכר בעדותה. לא בכדי בעמ' 38 בשורות 7, 11 לעדותה מנסח החוקר שאלותיו לגבי החשוד הרלבנטי בלשון יחיד.

לא ברור מהי ציפייתם של התובעים. אזרח הפונה למשטרת ישראל בתוקף סמכויותיה ומבקש סיועה, לא יוכל לאפשר לה לבצע מלאכתה נאמנה אם לא ישתף פעולה ויימנע ממסירת מידע רלבנטי. האינטרס הציבורי בקיום תפקידה של משטרת ישראל הוא משמעותי ומחייב לאפשר למודיע / למתלונן למסור מידע רלבנטי ללא חשש מפני תביעה. דברים אלו בעינם עומדים, אף במצב בו הנתבעת כהצהרתה, ערה היתה להשלכות האפשריות של מסירת המידע בהינתן היותם של התובעים בוגרי לימודי משפטים בשעתו (עמ' 38 שורות 25-30).

השאלה מדוע בחרה משטרת ישראל, שחקרה את כל השלושה, לעצור את התובע 2 ודווקא אותו, היא שאלה אחרת ונפרדת שאינה עניינו של הליך זה ואינה נתונה לשליטת הנתבעת.

אין בידי אף לקבל את הניסיון מצד התובעים לדלות בחקירתה הנגדית של הנתבעת אפשרויות נוספות לגבי מתנכלים פוטנציאליים. אינני מוצאת צורך להרחיב, אולם חלק מהאפשרויות המוצעות נחזו רחוקות מאד ולא בכדי הנתבעת הדפה אותן. ניכר שהשיבה בהתאמה אף בעדותה במשטרה עת נשאלה לגבי מתנכלים פוטנציאליים אחרים (עמ' 38 שורות 15-16).

מכל מקום, ניכר כי הנתבעת מפוחדת היתה מאותו ארוע, ואך הגיוני הדבר, שתציין שמם של מתנכלים פוטנציאליים אחרים, אם ישנם, במצב דברים זה.

חמישית, אכן וכטענת הנתבעת, לא ניתן לומר כי הגשת התלונות היה בה כדי לקדם עניין אישי כלשהו מצד הנתבעת.

למען הסדר הטוב והשלמת התמונה יצוין כי בסמוך לאחר הגשת התלונה הראשונה הנתבעת ביקשה צו הרחקה נגד התובעים ובני ביתם במסגרת ה"ט (ק.גת) 45311-08-18 והיא מאשרת בחקירתה הנגדית כי צרפה, כפי הנראה, את תלונתה הראשונה כראיה (עמ' 38 שורות 18-24). פרוטוקול הדיון בבקשתה, מיום 27.8.18, צורף לכתב ההגנה בתיק והוא מלמד על צו הרחקה הדדי ללא קביעת ממצאים בטענות הצדדים. מכל מקום, על פניו אין מקום להנחה כי הנתבעת הגישה את התלונה הראשונה בכוונת מכוון על מנת לשרת הגשת בקשתה זו.

אסכם ואומר כי נחה דעתי שהנתבעת בתלונותיה/ פניותיה למשטרת ישראל לא עשתה כן בזדון כי אם מיצתה בתום לב את זכותה החוקית.

אסייג קביעה זו ואומר כי בית המשפט ער לכך ששעה שמתגלע סכסוך בין צדדים, ובפרט כזה הנושא היבטים משפחתיים ואמוציונליים, קיימת נטייה לעיתים להעצים סיטואציות ואף לעשות שימוש ברשויות לשם "ניגוחו" של האחר ולמצער, לערב את הרשויות בנסיבות שאינן בבחינת הכרח לעשות כן. ועם זאת, אפשרות זו רחוקה היא למדי לגבי התלונה השניה ובכל הנוגע לראשונה, הרי שמשעה שגם התובעים מצאו מקום לעשות כן ולהגיש תלונה, הרי שאת אותה טענה ניתן היה להפנות כלפיהם. מכל מקום, נראה כי לא בכדי בחרה משטרת ישראל בפתרון פרקטי של הבאת הצדדים לתחנה וחלוקת המסמכים השנויים במחלוקת בין הצדדים, תוך סגירת תיק החקירה וחסכון במשאבי הציבור.

כאן המקום להתייחס למשמעות סגירתו של תיק בעילה של "העדר אשמה".

החלטת המשטרה על העמדה לדין או על סגירתו מוסדרת בהוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. לגורמי התביעה שיקול דעת הן באשר לעצם סגירת התיק והן באשר לסיווג העילה לסגירתו. סיווגה של עילת הסגירה, מטעמים של חוסר ראיות או העדר אשמה, נעשית על יסוד בחינת הראיות המצויות בתיק. הטעם של "העדר אשמה", במובחן מ"העדר ראיות מספיקות" מבטא העדר כל ראיה הקושרת את החשוד לביצועה של עבירה באופן שלא ניתן לייחס לו אשמה כלשהי בעבירה מושא החקירה (ראה: י' קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק ראשון כרך ב', עמ' 842-843, 850).

התובעים מפנים בסיכומיהם להנחיית פרקליט המדינה 1.3 העוסקת באבחנה בין עילות סגירה ומסיקים מזו כי משטרת ישראל ראתה בתלונת הנתבעת כבלתי מהימנה, קרי, משום תלונת שווא.

אין בידי להסכים למסקנה גורפת זו. ההנחיה מציינת כי עילת "העדר אשמה" נועדה לתיקים בהם התשתית הראייתית חסרה מאד, לרבות במקרה בו עוצמת הראיות היא 2 ומטה (במינעד שבין 0 ל- 10). כדוגמא בלבד מצוין מצב בו אין בראיות לבסס ולו "חשד סביר" או מצב בו נתונה גרסה מול גרסה ויש ספק ממשי לגבי מהימנות גרסת המתלונן.

קרי, ייתכן מצב בו יש ראיות כלשהן, אולם לא כדי רף המספיק לכתב אישום ואף לא כדי "חשד סביר". האפשרות לגבי קיומו של ספק ממשי במהימנות גרסת המתלונן היא אחת מבין שלל אפשרויות ואין כל אינדיקציה לכך שכך סברה היחידה החוקרת. מכל מקום, טענה זו היא בבחינת "חרב פיפיות" משעה שגם התלונה נגד הנתבעת נסגרה, כך משתמע, בארוע הראשון וללא שנחזתה העדפה לגרסה כלשהי. ובכל הנוגע לתלונה השניה, הרי שעל פניו הקושי לא היה טמון בגרסת הנתבעת שבכלל לא הפנתה אצבע מאשימה כלפי התובעים כחשודים, כי אם בקושי ראייתי לקשור את התובעים דווקא לארוע המדובר.

מכל מקום, יש מטבע הדברים, לקרוא את הנחיית פרקליט המדינה על רקע הסיכויים להעמיד לדין את החשוד.

הימנעות הנתבעת מהגשת ערר על עילת הסגירה, יכולה להיות נעוצה בשלל שיקולים ואין בה לטעמי כדי לחזק את הטענה לזדון או העדרה של סיבה סבירה מצידה.

לאור המובא לעיל, נדחית התביעה בעוולת הנגישה.

האם מתקיימים יסודותיה של עוולת הרשלנות/ הוצאת לשון הרע?

אינני מוצאת מקום להכביר מילים לגבי עילות משניות אלה שהעלו התובעים ולא בכדי לא התמקדו באלו. לא מצאתי בנסיבות הענין שהנתבעת כאזרחית המגישה תלונותיה במשטרה נגד התובעים מהווה משום הפרה של חובת זהירות כלשהי כנגד התובעים, כי אם של אזרח המצפה שהחוק יעמוד לצדו ו/או שמשטרת ישראל תחקור למען הגנתו בתוקף סמכותה.

בכל הנוגע לעוולת לשון הרע, הרי שמשעה שנמצא כי הנתבעת פעלה בתום לב, הרי שממילא הגנה לה לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 וכדברי בית המשפט בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 41: "תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום הלב לפי האמור בסעיף 15(8) לחוק הנ"ל". כן ראה ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 ובת.א (קריות) 53268-11-16‏ ‏ הנ"ל. משמע, ממילא אין עילה לפיצוי ללא הוכחת נזק.

הערות לסיום והכרעה

טרם סיום אציין כי הועלו הדדית טענות שונות נוספות שלא מצאתי הכרח להידרש להן לצורך ההכרעה. כך למשל לגבי שאלת ההצדקה לעמידת הנתבעת על קבלת מסמכי העסק בתלונה הראשונה ולגבי משמעות אי שיתוף הפעולה בחקירת התובעים במשטרה והנסיבות לכך ועוד.

כך גם לא מצאתי הכרח להתעמק ולבחון משמעותם של פערים מסוימים שנמצאו בהשוואת גרסת התובעים לעדויותיהם במשטרה לגבי התלונה הראשונה, כמו גם משמעותה של תהייה שעוררה התייחסותם לשאלות לגבי האח אילן, אם במשטרה ואם בעדות בבית המשפט.

אסכם כי לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל הרובץ לפתחם על פי מי מהעוולות המוצעות. לצד הצורך להרתיע מפני תלונות שווא ובזבוז משאבי ציבור, יש להציב שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה המחייבים לנקוט זהירות בתביעות כגון דא, על מנת שלא נמצא מרתיעים את האזרח המוצא צורך לפנות לרשות החוקרת ובתום לב מזווית ראייתו שאינה מופרכת.

התביעה נדחית לפיכך ובהינתן הסך הנתבע ומיצויה עד תום ומצד שני, המציאות אליה נקלעו התובעים והתובע 2 בפרט, פוסקת אני לטובת הנתבעת הוצאות בשיעור של 23,400 שקלים. אלו ישולמו ע"י התובעים בתוך 90 ימים בהינתן המצב הביטחוני השורר במקום מגוריהם.

ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ד, 26 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 12