תא"מ 2504-08-20 הייב נ' מ. מ. טובא-זנגריה

בית משפט השלום בצפת

תא"מ 2504-08-20 הייב נ' מ. מ. טובא-זנגריה

תיק חיצוני:

בפני

כבוד הרשמת בכירה עביר גבריס

תובעים

סעוד הייב
תמאם הייה

נגד

נתבעת

מ. מ. טובא-זנגריה

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). בסכום של 50,000 ש"ח.

לטענת התובעים, הנתבעת הטילה על חשבונות הבנק שלהם עיקול שלא כדין בשל חוב ארנונה, עיקול המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק.

הצדדים זומנו לדיון במהלכו העידו התובעים וכן, עד הנתבעת – מר אחמד אבו עטא (להלן "עד הנתבעת").

דיון והכרעה:

התובעים טענו בכתב התביעה כי לא הומצא להם מכתב הדרישה המהווה תנאי להטלת עיקול על פי פקודת המסים (גביה), כי כבר ביום 18.2.20 הגיעו להסדר תשלומים עם הנתבעת עבור חוב ארנונה לשנת 2020 בסכום כולל של 3,200 ₪, כי הסכום שולם וכי הנתבעת מסרה להם קבלה ובה הערה בכתב יד של פקידת הגבייה כי "סגירת חוב הארנונה עד סוף 2020" (הקבלה צורפה לכתב התביעה – נספח א').

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובעים היו חייבים כהגדרתם בספרי הנתבעת עבור ארנונה, כי שילמו חלקית כפי העולה מהקבלה שצירפו בעצמם אולם ממציאים בכתב יד טענה של "סגירת חוב ארנונה עד סוף 2020", למרות שבאותה קבלה צוין "תשלום ע"ח". בנוסף טענה הנתבעת כי אינה אחראית לרישום הידני וכי אין ברישום לא חוקי כדי לשריין זכות תביעה. עוד טענה הנתבעת כי התובעים קיבלו בשנת 2020 הנחה בשיעור של 50% שלא על פי חוק ומשנודע לממונה על הגבייה עניין מתן ההנחה בצורה לא חוקית, ההנחה בוטלה ונשלחה אליהם הודעה על כך עוד ביום 23.3.20 , הודעה שלא זכתה להתייחסות ומשבחרו התובעים להתעלם מחובם, הוטל העיקול ביום 9.7.20 על חשבון הבנק.

הנתבעת טענה בנוסף כי ככל ולתובעים מגיעה הנחה, מדובר בהנחה של משרד הביטחון לפי קוד 281 בסכום של 2,638 ₪ כאשר סכום החיוב השנתי שלהם עומד על סכום של 7,996.8 ₪ והיתרה לתשלום לאחר ההנחה היא 5,358 ₪ ולאחר תשלום הסכום של 3,200 ₪, נותרה יתרה לתשלום בסכום של 2,338 ₪ .

מן המפורסמות הוא כי נטל ההוכחה במשפט האזרחי מונח לפתחו של התובע, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" . יפים לכך דבריה של כבוד השופטת ש' שטרסבורג-כהן בע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" (פורסם בנבו):

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמכלול הראיות שבתיק ולאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי נפל פגם בהליך הטלת העיקול על ידי הנתבעת וכי לאור זאת, יש לראות בהטלת העיקול משום לשון הרע המזכה את התובעים בפיצוי ועל כן, אני מקבלת את התביעה אולם בחלקה ואנמק.

אין מחלוקת כי הנתבעת היא רשות מנהלית שגובה מס ארנונה לפי הפקודה וכי התובעים הם תושבים של הנתבעת.

אין מחלוקת כי ביום 9.7.20 הנתבעת הטילה צו עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק אוצר החייל מס'306087 וכן, הטילה צו עיקול על חשבון התובעת בבנק אוצר החייל מס' 013861 (להלן " העיקולים") (הודעות צו עיקול צורפו לתצהירי התובעים – נספחים ב' ו- ג').

אין מחלוקת כי צו העיקול על חשבון הבנק של התובע בוטל ביום 15.7.22 וצו העיקול על חשבון הבנק של התובעת בוטל ביום 9.8.20. (הודעות ביטול צורפו לתצהירי התובעים – נספחים ה' ו- ו').

אין מחלוקת כי התובעים שילמו לנתבעת בגין ארנונה סכום של 3,200 ₪ ביום 18.2.20 בהתאם לקבלה שצורפה לתצהיר התובעים סומנה א' (להלן "הקבלה").

ב"כ הנתבעת טען בדיון כי ההפרש שקיים בגין ארנונה נוצר עקב ביטול הנחות לא חוקיות שהתובע קיבל , הביטול היה בתאריך 23.3.20 בהתאם למכתב דרישה שנשלח לתובע והעדכון בוצע לאחר מכן (עמ' 1 שורה 17-18) . ב"כ התובעים טען בדיון כי המכתב לא נשלח לתובעים ולא התקבל אצלם.

השאלות העומדות להכרעה הן: ראשית; האם הוכח כי תשלום הסכום של 3,200 ₪ נשוא הקבלה היווה סילוק של כל חוב התובעים לנתבעת בגין ארנונה לשנת 2020 או שמא נותרה יתרת חוב נכון למועד הטלת העיקולים. שנית; האם הוכח כי הנתבעת שלחה לתובעים את הדרישה לתשלום מס על פי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גבייה) (להלן" דרישת תשלום") בטרם הוטלו העיקולים ואת מכתב ההודעה בעניין הארנונה מתאריך 23.3.20 הנושא כותרת "הנחות ארנונה לשנת 2020" (להלן "ההודעה")

האם תשלום הסכום של 3200 ₪ נשוא הקבלה היווה סילוק של כל חוב התובעים לנתבעת בגין ארנונה לשנת 2020 נכון למועד הטלת העיקולים: התובעים טענו בכתב התביעה כי התשלום לעיל היווה סילוק מלוא החוב לנתבעת נוכח הכיתוב בכתב יד בקבלה "סגירת חוב הארנונה עד סוף 2020" ועל כן, הטלת העיקולים הייתה שלא כדין . הנתבעת טענה כי הסכום לעיל נקבע על סמך הנחה שניתנה לתובעים, כי ההנחה ניתנה ללא הגשת טופס מתאים כנדרש לאישורה ועל כן, בוטלה ונשלחה הודעה בעניין ביום 23.3.20 ומשהתובעים בחרו להתעלם מחובם ולא המציאו מסמכים כלשון הדרישה, ומשלא שולם החוב, הוטלו העיקולים שהוטלו כדין לאחר שנשלחה התראה לתובעים . הנתבעת צירפה מכתב הודעה בעניין הארנונה מתאריך 23.3.20 הנושא כותרת "הנחות ארנונה לשנת 2020" (להלן "ההודעה") ובו הודעה כי ההנחה שניתנה אינה כוללת את כל המסמכים הנדרשים על פי חוק למתן ההנחה וכן דרישה להשלמת המסמכים החסרים. כנו כן, הנתבעת צירפה דרישה לתשלום מס על פי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גבייה) (להלן" דרישת תשלום").

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובסיכומיהם וכן בעדויות העדים שהעידו בפניי, הגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל הוכחה ולא הוכיחו כי נכון למועד הטלת העיקולים שילמו את מלוא חוב הארנונה.

בתצהירי עדות ראשית שלהם, התובעים טענו כי ביום 18.2.20 הגיעו להסדר תשלומים עם הנתבעת עבור חוב ארנונה לשנת 2020 בסכום של 3,200 ₪ ששולם בחמש המחאות וכי באותו מעמד פקידת הגבייה מסרה להם קבלה ובה נרשם בכתב ידה "סגירת חוב הארנונה עד סוף 2020" ואותו אישור הראה כי הם ביתרת זכות בסכום של 1,749.2 ₪. בנוסף, ולראשונה טען התובע כי הגיש בחודש פברואר 2020 בקשה למתן הנחה אליה צירף מסמכים רלבנטיים לרבות אישור נכות ממשרד הביטחון ובהמשך פקידת הגבייה הייב רים הודיעה לו כי ההנחה אושרה וכי יתרת החוב עומדת על סכום של 3,200 ₪, סכום ששולם כאמור לעיל.

בתצהיר עדות ראשית שלו, עד הנתבעת טען כי סכום ההסדר הנטען - 3,200 ₪ הוא סכום לא נכון שכן הוא פרי מתן הנחה שלא מגיעה כדין , כי אין בהגשת בקשה להנחה כדי להקנות או לשריין הנחה כזו וכי אין ברישום הידני על גבי הקבלה כדי לבטל חוב ארנונה המגיע על פי דין מה גם שעל גבי הקבלה כתוב "תשלום ע"ח. עוד טען עד הנתבעת כי בשנת 2020 התובעים קיבלו הנחה בשיעור 50 % שלא על פי חוק ובהתאם נשלחה להם הודעה בעניין, כי ההנחה המגיעה לתובעים- אם היא מגיעה- היא הנחת משרד הביטחון לפי קוד 281 בסכום של 2638 ₪ כאשר סכום החיוב השנתי הוא 7996.8 ₪ והיתרה לתשלום , לאחר ההנחה , היא בסכום של 5,358 ₪ ומששולם הסכום של 3200 ₪ נותרה יתרת חוב בסכום של 2338 ₪. העד טען כי משנודע לו כממונה על הגבייה , עניין מתן ההנחה בצורה לא חוקית, נשלחה ההודעה מיום 23.3.20 ומשהתובעים בחרו להתעלם מחובם ולא המציאו מסמכים כלשון הדרישה הוטל עיקול ביום 9.7.20.

תחילה, הנתבעת לא זימנה לדיון את אותה פקידה - רים החתומה על הקבלה בצירוף חותמת הנתבעת, למתן עדות . התובע העיד כי הפקידה שקיבלה אותו הייתה בשם רים (עדותו עמ' 5 שורה 18-19) וגם עד הנתבעת עת הוצגה בפניו הקבלה חתומה ע"י פקידת הגבייה רים, לא הכחיש זאת אלא טען כי "זה בכתב יד" ולא מעניין מי חתם שכן המוסמך היחיד לאשר או לאשר סופית הוא הממונה על הגבייה (ראה עדותו עמ' 14 שורה 31-36). עוד העיד עד הנתבעת המשמש הממונה על הגבייה כי מבחינתו המדובר בקבלה זמנית (עדותו עמ' 15 שורה 1-4). מכאן המסקנה היא שטענת התובעים כי הפקידה רשמה בכתב יד "סגירת חוב הארנונה עד סוף 2020" לא נסתרה. הלכה פסוקה היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ע"פ 728/84 חרמון נ. מדינת ישראל פ"ד מא(3) 617, 625).

נותרה גרסת הנתבעת כי סכום ההסדר שצוין בקבלה הוא סכום לא נכון ונקבע על בסיס הנחה שלא מגיעה לתובעים וניתנה ללא הגשת טופס מתאים ועל כן, נשלחה ההודעה מיום 23.3.20 ומשהתובעים בחרו להתעלם מחובם ולא המציאו מסמכים כלשון הדרישה, הוטל עיקול ביום 9.7.20.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם ובכל חומר הראיות שהוגש לתיק ולאחר שמיעת העדים אני מקבלת את גרסת הנתבעת לעיל. גרסת עד הנתבעת בעניין זה הייתה עקבית , ברורה ולא נסתרה בחקריה הנגדית ואף קיבלה חיזוק מהתובע עצמו כפי שיפורט להלן.

ראשית, גרסת התובעים לעניין הגשת בקשה להנחה וכי הסכום שאותו התבקשו לשלם של 3,200 ₪, נקבע לאחר שהתובע הגיש בקשה למתן הנחה בצירוף מסמכים רלבנטיים לרבות אישור נכות ממשרד הביטחון וכי הבקשה אושרה, לא נטענה בכתב התביעה ועלתה לראשונה רק בתצהיר עדות ראשית . התובע נחקר ונשאל מדוע הצהרה זו כי הוגשה בקשה למתן הנחה לא נטענה בתצהיר הראשון שצורף לכתב התביעה , כשנה לפני כן ותשובתו הייתה כי זה מובן מאליו (עמ' 5 שורה 31-34) . איני מקבלת טענה זו. מדובר בטענה מהותית שכן, התובע בעצמו אישר כי החוב של הארנונה לפני הנחה היה משהו כמו 7,200 ₪ (כעדותו עמ' 5 שורה 20-21) וכי חויב בסכום של 3,200 ₪ על סמך ההנחה וכי זה מתבטא באישה לא עובדת, הנכות שלו ומספר הילדים (כעדותו עמ' 5 שורה 22-26) .מכאן ומאחר ולטענתו החוב בגין ארנונה לשנת 2020 סולק במלואו עם תשלום הסכום לעיל על סמך ההנחה, היה עליו להעלות טענה זו כבר בכתב התביעה ולתמוך אותה במסמכים ובטופס הבקשה להנחה שהגיש, דבר שלא נטען ולא נעשה . התובע העיד, עת נשאל איזה מסמכים צירף ביום 18.2.20 – המועד בו שולם הסכום של 3,200 ₪ , והשיב כי צירף תעודת זהות, תעודת נכה ואישה לא עובדת, אולם, לא צירף כל ראייה להוכחת טענתו זו. בנוסף, התובע העיד כי הגיע אל הנתבעת ימים ספורים אחרי הטלת העיקול, ועת נשאל אם הציג באותו יום מסמכים נוספים חוץ מכרטיס הנכות שלו , השיב כי יש לו שם תיק, ראו אותו דבר וגם בנוסף למה שהציג להם את כרטיס ההנחה של הנכות ומספר הילדים (ראה עדותו עמ' 9 שורה 16-18) . ועת נשאל אם פעולת הביטול נעשתה על סמך המסמכים, לא הכחיש זאת אלא טען כי אותו דבר כמו בפעם הקודמת (ראה עדותו עמ' 9 שורה 10-20).

שנית, התובעת נשאלה אם היא יודעת איזה מסמכים הוגשו בכל ההליך של קבלת ההנחה , ביטול העיקול והגשת מסמכים והשיבה בשלילה, כך, שאין בעדותה כדי לחזק את גרסת התובע, שהועלתה לראשונה רק בתצהיר, בכל הנוגע להגשת מסמכים ובקשה להנחה וכי הסכום של 3,200 ₪ נקבע לאחר הגשת המסמכים.

התובעים כאמור לא צירפו כל ראייה להוכחת הטענה בדבר הגשת בקשה להנחה בצירוף כל המסמכים הרלבנטיים לרבות אישור נכות ממשרד הביטחון וגם לא צירפו עותק של הבקשה שלטענתם הגישו. עת נשאל התובע אם יש לו את אישור משרד הביטחון לעניין אחוז הנכות, השיב כי אין לו כאן אבל יש בבית (עדותו עמ' 5 שורה 1-4).

שלישית, עד הנתבעת העיד ועדותו הייתה עקבית, ברורה ולא נסתרה בחקריה הנגדית בכל הנוגע לתובעים. העד נשאל איזה מסמכים התובע הגיש בוודאות בצירוף לבקשה למתן הנחה במועד 18.2.20 והשיב כי לא צורפו וכעדותו עמ' 19 שורה 23-24:

"ש. אתה יודע בוודאות איזה מסמכים הגיש התובע בצירוף לבקשה למתן הנחה שהגיש?

ב"כ הנתבעת: לאיזה תקופה אתה מתייחס?

ש. 18.2.20, לגבי המועד הספציפי הזה אני מתייחס.

ת. לא צורפו. למה ביטלנו את ההנחה? נשלח לו מכתב. "

עד הנתבעת העיד כי הנוהל של הגשת בקשה להנחה לא היה קיים לפני שמונה ב- 1.2.20 וכי ההנחה הראשונה שהתובע קיבל הייתה ב-18.2.20 כאשר העד נכנס לתפקידו. העד המשיך והעיד כי עת נכנס לתפקיד ביום 1.2 בדק ואחת הבעיות שהיו הייתה בעיית ההנחות וכי הוחלט ע"י הממונה על המחוז לבטל את ההנחות ולכן יצאו מכתבים ביום 23.3. העד הבהיר כי אין מדובר בביטול הנחות אלא לשלוח מכתבים לחייבים להמציא מסמכים לצורך קבלת הנחה כוך נרשם במכתב מיום 23.3 לכל התושבים וכי הרוב נענו וחלק לא נענה וכעדותו עמ' 20 שורה 8-14, 17-30:

"ש. ואמרת שהייתה החלטה גורפת לבטל את כל ההנחות.

ת. זה לא לבטל, זה לשלוח מכתבים לחייבים שתוך 7 ימים ימציאו מסמכים, מי שרוצה לקבל הנחה, שימציא מסמכים. כתוב במכתב שנשלח לתושבים ב-23.3.20, לכלל התושבים. הרוב נענו, חלק לא נענו. היום מחלקת ההנחות אתה יכול לבדוק אותם מתנהלות לפי החוק. ממרץ 2021 באופן חריג אישרתי גם לתת לו הנחה על שנת 2020, הנחה שהיא יותר גבוהה מהנחה שקיבל אותה. הוא קיבל הנחה לפי מבחן הכנסה של 80% ולא מבחן משרד הביטחון שזה שני שליש עד 90 מטר.

..

"ש. זאת אומרת שקיים נוהל של הגשת בקשות וקבלת הנחות?

ת. כן.

ש. למה אמרת שלא קיים נוהל כזה?

ת. לא היה לפני שמוניתי ב-1.2.20.

ש. ההנחה הראשונה שהוא קיבל היה ב-18.2.20 כאשר אתה נכנסת לתפקיד?

ת. כן. אני נכנסתי ב-1.2 עד שבדקתי. אבחון של מועצה בדרך כלל זה חודשיים, החודשיים הראשונים זה אבחון של המועצה. הבעיות מעלים אותן על דוח ושולחים למשרד הפנים. אם הבעיות אפשר לחיות איתן אז בסדר מבקשים מחשב מלווה להכין תוכנית עבודה אישית ומשרד הפנים יאשר אותה ויפעל על פי זה. אם הממצאים שהוגשו הם חמורים מוזמנים הבכירים במועצה, שזה המורשה חתימה, הגזבר, יו"ר המועצה, חשב מלווה והיועמ"ש, הרואה חשבון החיצוני אצל הממונה על המחוז, סגנו וקצין המחוז, ומעלים בפני המועצה את הטענות שהעלה אותם החשב המלווה בדוח האבחון. אחת הבעיות הייתה בעיית ההנחות, הוחלט על ידי הממונה על המחוז לבטל את כל ההנחות. כתוצאה מכך הוצאנו מכתבים ב-23.3. אם אני זוכר הדיון אצל הממונה על המחוז היה ב-8.3. ".

עדותו של העד הייתה ברורה, עקבית ולא נסתרה בחקירה הנגדית ובהעדר כל הוכחה מטעם התובעים כי הוגשה בקשה להנחה עם כל המסמכים הדרושים וכי הבקשה אושרה נכון למועד ההסדר של הסכום 3,200 ₪ ביום 18.2.20, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת כי ההסדר נקבע על בסיס הנחה שלא אושרה כחוק .ומשכך רשאית הייתה הנתבעת לשלוח הודעה על כך לתובעים, לבקש את הסדרת העניין ומשלא הוסדר העניין , לטענתה, לשלוח דרישת תשלום ומשלא נטען כי הסכום שצוין בדרישת התשלום שולם ע"י התובעים, בנוסף לסכום ההסדר של 3,200 ₪, רשאית הייתה הנתבעת להטיל עיקול מכוח פקודת המיסים (גבייה).

נותרה להכרעה השאלה האם הנתבעת הוכיחה כי המציאה לתובעים את הדרישה לתשלום מס על פי סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גבייה) (להלן" דרישת התשלום") בטרם הוטלו העיקולים והאם הנתבעת הוכיחה כי המציאה לתובעים את מכתב ההודעה בעניין הארנונה מתאריך 23.3.20 הנושא כותרת "הנחות ארנונה לשנת 2020" (להלן "ההודעה).

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובסיכומיהם וכן בעדויות העדים שהעידו בפניי, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הוכיחה כי המציאה לתובעים את דרישת התשלום בטרם הוטלו העיקולים ומשכך נפל פגם בהטלת העיקולים על ידי ידה ולפיכך העיקולים הוטלו שלא כדין ויש לראות בהטלתם משום לשון הרע המזכה את התובעים בפיצוי. בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה כי המציאה לתובעים את ההודעה בעניין הארנונה הכוללת הזמנה להשלמת מסמכים לצורך ההנחה.

סעיף 4(1) לפקודת המסים (גביה) (להלן "הפקודה") קובע כי :

" הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן.

מכאן שתנאי לנקיטת הליכי גבייה והטלת עיקולים על פי הפקודה, הוא שהנתבעת תמציא לתובעים מכתב דרישה והתראה על מנת לתת להם הזדמנות לשלם את החוב או להגיש השגה או ערר בטרם הטלת עיקולים. המצאה זו יכולה להיעשות, בהתאם לסעיף 12ב לפקודה, במסירה לידי החייב, במשלוח בדואר או בהנחת מכתב הדרישה במקום מגוריו או מקום עסקו הרגיל (לפי העניין).

הנטל הוא בראש ובראשונה על הנתבעת להוכיח בראיות מהימנות המצאה כדין של דרישת התשלום. דא עקא, במקרה שלפניי הנתבעת לא הוכיחה, ואף לא ניסתה להוכיח, אימתי נשלחה דרישת התשלום לתובעים. מלבד צירוף הדרישה לתשלום, הנתבעת לא צירפה כל ראייה ולא זימנה אף עד על מנת להוכיח כי דרישת התשלום נשלחה לתובעים כמתחייב עפ"י החוק.

מעיון בדרישת התשלום וגם בהודעה עולה כי כתובת התובעים צוינה כשם הישוב בלבד ללא מספר תיבת או דואר או שם רחוב או כל פרט נוסף אחר והנתבעת לא הוכיחה כי אלה נשלחו והתקבלו אצל התובעים. טענת הנתבעת בסיכומיה כי שלחה הודעות בעניין ההנחה למספר לא מבוטל של תושבים שהגיעו והציגו מסמכים המזכים אותם בהנחה אין די בה כדי להוכיח כי הודעות נשלחו ונמסרו לתובעים. גם טענת הנתבעת בסיכומיה, להוכחת שליחת דרישת תשלום לתובעים, כי כתובת התובעים הרשומה בספריה ללא מספר תיבת דואר מופיעה גם במסמכי הבנק - נספח ב' לכתב התביעה, אינה מתקבלת. נספח ב' לכתב התביעה הוא הודעת צו עיקול שהתקבל בבנק אולם, התובע נחקר והעיד כי ידע על העיקול רק כאשר התקשרה אליו הפקידה בבנק וביקשה ממנו להגיע דחוף לבנק ושם הופתע (עדותו עמ' 7 שורה 22-23) ולא הוכח כי התובע ידע על עיקול כי קיבל את ההודעה לעיל.

התובע נשאל אם קיבל את את דרישת התשלום והשיב בשלילה. ראה עדותו עמ' 6 שורה 33-36:

"ש. מפנה לדרישת תשלום מס שצורפה לתצהיר הנתבעת, שמתייחסת לחשבון שלא שולם עד 30.3.20. את הדרישה הזו קיבלת?

ת. לא. בכלל לא. אני הולך על הרגליים שלי לשם, משלם, לוקח קבלה וחוזר. אפילו הלכתי לפני התאריך הזה ושילמתי, שילמתי את כל החוב. "

התובע נשאל אם קיבל את את ההודעה מיום 23.3.20 והשיב בשלילה. ראה עדותו עמ' 7 שורה 1-2:

"ש. אני מפנה למכתב מ-23.3.20 שצורף לתצהיר הנתבעת. את המכתב הזה קיבלת?

ת. בכלל לא."

אוסיף כי העובדה שהתובעים שילמו את סכום ההסדר של 3,200 ₪ ביום 18.2.20 ונמסרה להם קבלה ובה צויין "סגירת חוב הארנונה עד סוף 2020" עליה הסתמכו, היא המחייבת כי הנתבעת תנהג ביתר זהירות ותוודא כי דרישת התשלום תישלח ותומצא לתובעים בטרם יוטלו העיקולים וכך גם ההודעה לעניין ההנחה והדרישה להשלמת מסמכים; והנתבעת לא הוכיחה כי עשתה כן.

בנוסף, טענת עד הנתבעת כי נוהל הגשת בקשת להנחה החל רק עם תחילת עבודתו ביום 1.2.20 היא המחייבת כי הנתבעת תנהג ביתר זהירות ותוודא כי דרישת התשלום תישלח ותומצא לתובעים בטרם יוטלו העיקולים וכך גם ההודעה לעניין ההנחה והדרישה להשלמת מסמכים, תימסר לתושבים ובכללם התובעים בהיותו נוהל חדש.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן " החוק") קובע כי :

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,

במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

ההלכה הפסוקה הכירה בכך שהטלת עיקולים שלא כדין על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע, אף כשמדובר בעיקול בסכום נמוך, שכן עיקול מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו, באופן שהצריך נקיטה בסעד שכזה. פרסום כזה עלול לבזות את אותו אדם, להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או ללעג ולפגוע בשמו הטוב. מכאן שהטלת עיקול עשויה להוות עוולת לשון הרע, על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

"הלכה פסוקה ומנחה שנפסקה בבית המשפט המחוזי היא, שעצם הטלת עיקול, עונה על יסוד הפרסום הנדרש, מהווה לשון הרע, ופוגעת בשם הטוב של האדם שעל חשבונותיו מוטל העיקול, וזאת מאחר שהצגת התובעת כמי שלא פורעת חובותיה יש בה כדי לפגוע בשמה הטוב, בעיני בנקאי סביר ובעיני ספקים ולקוחות סבירים. וראו לעניין זה : ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים [פורסם בנבו] (24.03.11):

"באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע."

"לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול."

"כן מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. לחוק, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח לשני בנקים בהם היה למערער חשבון."

(ת"א 23868-09-12 אביב שני פיתוח ובניה בע"מ נ' חברת הגיחון בע"מ , 17.5.2018 (פורסם בנבו).

סעיף 7א לחוק קובע כי:

הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו

לאור האמור, זכאים התובעים לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בשמם שנוצרה עקב הטלת העיקולים שלא כדין על חשבונות הבנק שלהם בבנק אוצר החייל .

אשר לשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בקביעת הפיצוי, בכתב התביעה נטען כי עקב העיקול נתפסו כספים שלא כדין , חשבונות הבנק של התובעים נחסמו מפעולות בנקאיות בערוצי השירות וחשבונות הבנק סווגו כחשבונות מעוקלים דבר שיש בו כדי לפגוע בדירוג החשבונות מבחינה בנקאית.

ראשית , טענות התובעים לעניין חסימת פעולות בנקאיות ופגיעה בדירוג החשבונות לעיל לא נתמכו בראיות כלשהן.

שנית, טענת התובעים כי עקב העיקולים נתפסו כספים שלא כדין נסתרה. מעיון במסמכים שהוגשו לתיק עולה כי הסכום שנתפס במסגרת העיקול על חשבון הבנק של התובע הוא 3,200 ₪ שמועד פירעונו 31.12.2099 (נספח ב לכתב התביעה) ואילו אצל התובעת לא הוכח כי נתפס סכום כלשהו במסגרת העיקול (נספח ג' לכתב התביעה). התובע בחקירתו הנגדית העיד, עת נשאל כי העיקול שהוטל על חשבון התובעת-אשתו לא תפס כסף והשיב כי תפס כסף של הילדים (ראה עדותו עמ' 8 שורה 8-9) וגם התובעת העידה כי כתוצאה מהעיקול משכורת הילדים מביטוח לאומי נפגעה וגם חיסכון של הילדים נפגע (ראה עדותה עמ' 13 שורה 21-23) . אולם, טענות אלה לא נתמכו בראיות כלשהן ומשכך לא הוכחו ע"י התובעים. בנוסף, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי בסופו של יום לא לקחו כספים מחשבון הבנק.

שלישית, העיקול בחשבון הבנק של התובע שהוטל ביום 9.7.20 בוטל לאחר מספר ימים ביום 15.7.20 .

רביעית, טענת התובעים כי חשבונות הבנק שלהם נחסמו מפעולות בנקאיות בערוצי השירות וכי חשבונות הבנק סווגו כחשבונות מעוקלים דבר שיש בו כדי לפגוע בדירוג החשבונות מבחינה בנקאית, לא הוכחו.

התובע נחקר והעיד כי עד היום זה מפריע לו וכי הוא סובל מהבנק עקב העיקול של הנתבעת (עדותו עמ' 8 שורה 31-32). אולם, התובע לא צירף ראייה כלשהי להוכחת טענה זו .

התובע נחקר והעיד כי הנזק שנגרם עקב העיקול הוא הדירוג בבנק שזה הכי חשוב , עוגמת נפש וכי הוא לא יכול לקבל הלוואה וכי הפעילות נחסמה רק בזמן שהיה מעוקל אבל אחרי ביטול העיקול רק הדירוג (ראה עדותו עמ' 9 שורה 21-36). אולם, שוב התובעים לא הגישו כל ראייה להוכחת הטענות לעיל למרות שהתובע בחקירתו עת נשאל מדוע לא הציג מסמך המראה פגיעה בדירוג, השיב כי הוא יכול להציג (ראה עדותו עמ' 9 שורה 25-27).

גם טענת התובעת בחקירה החוזרת לפיה אם רצתה לקחת משהו מהבנק, הלוואה, היה קשה בגלל העיקול (עדותה עמ' 1 שורה 28-32) לא הוכחה שכן, לא הוגשה כ ראייה התומכת בטענה זו ולא הוכח כי הוגשה בקשה להלוואה וכי זו סורבה עקב העיקול. אוסיף כי לא הוכח כי הפרסום הגיע לצדדים שלישיים נוספים זולת לעובדי הבנק.

התובעים אמנם פטורים מהוכחת נזק, וזה תכלית הפיצוי לחוק, אלא שיש להביא את כל השיקולים לעיל במסגרת קביעת הפיצוי.

בנסיבות העניין, ולאור כל האמור לעיל אני פוסקת לתובעים פיצוי בסך 3,000 ₪.

סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סכום של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים אגרות בית משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000 ₪, סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, כ"א אדר ב' תשפ"ב, 24 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 11