להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם
בית משפט השלום בתל אביב -יפו ת"א 42821-03-23 בייקר סטריט וורקשופ אינטריור ארכיטקצ'ר אנד דיזיין נ' קליימן ואח' לפני כבוד השופט אביים ברקאי התובעים: בייקר סטריט וורקשופ אינטריור ארכיטקצ'ר אנד דיזיין נגד הנתבעים: 1. ארתור קליימן (ניתן פס"ד בפשרה) 2. אברהם צמח 3. צמח נדל"ן בע"מ ב"כ התובעת: עו"ד ניר יאיר ב"כ הנתבעים 2-3: עו"ד חגי הופן פסק דין חלק ראשון – עניינו של ההליך; העדים שנשמעו; טענות הצדדים עניינו של ההליך עניינו של ההליך הוא תביעה כספית על סך 155,000 ₪ בעילה נזיקית וכן מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בתמצית ייאמר שלתובעת היה חוב כספי בגין הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעים 2 ו-3; בגין החוב הכספי נפתח תיק הוצאה לפועל; בתיק ההוצאה לפועל הוטלו עיקולים על נכסי התובעת אצל שלושה עשר מחזיקים. העיקולים הוטלו לאחר שנמסר שיק על מנת לפרוע כנטען את החוב בתיק הוצאה לפועל. בין הצדדים מחלוקת האם החוב בתיק ההוצאה לפועל נפרע. התובעת מחזיקה בידיה החלטה בבקשת פרעתי שהגישה. החלטה בה צוין שהבקשה התקבלה. ניתן להבין שהבקשה התקבלה בהעדר תגובה. פסק הדין ניתן כעת, רק ביחס לתביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3. להשלמה ייאמרו הדברים הבאים: ביום 2.1.2025 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובעת לנתבע 1; זאת ועוד - בתחילה כלל ההליך גם תביעה שכנגד אשר הגיש הנתבע 1 כנגד התובעת וכנגד בא כטחה. בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף נדחתה על ידי ואולם התקבלה ביום 30.9.2024 במסגרת פסק ברע"א 49900-05-24 יאיר ואח' נ' קליימן (סג' הנש' כב' השופטת א' כהן) שלושת העדים שנשמעו במסגרת ההליך נשמעו שלושה עדים, כמפורט להלן: מטעם התובעת נשמעו שני עדים - מר אריאל נודלמן, מנהל התובעת ואחד מבעלי המניות בתובעת; עו"ד ניר יאיר, בא כוח התובעת. מטעם הנתבעים נשמע עד אחד בלבד - הנתבע 2 בעצמו. טענות הצדדים תמצית טענות התובעת התובעת חברה העוסקת ביזמות בתחום הבניה וההתחדשות העירונית. הנתבע 2 הוא בעל מניות יחיד בנתבעת 3 (להלן יקראו הנתבעים 2 ו-3 ביחד: "הנתבעים"). לטענת התובעת, נקטו הנתבעים בהליכי הוצאה לפועל שלא כדין והוטלו על התובעת עיקולים שלא כדין על רכושה אצל שלושה עשר צדדי ג'. בין התובעת לנתבעת 3 נתגלעה מחלוקת בקשר לזהות בורר. המחלוקת התבררה בבית המשפט המחוזי בתיק שמספרו 45253-11-21. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.1.2022, התקבלה בקשת הנתבעת 3 לעיכוב הליכי הבוררות עד להחלטה בבקשה להעברת הבורר מתפקידו. בית המשפט המחוזי חייב את התובעת בהוצאות בסך של 10,000 ₪. מיום מתן ההחלטה ועד לחודש יולי 2022, ניהלו הצדדים משא ומתן לסיום המחלוקות ביניהם. במהלך ניהול השיחות לא ביקשה הנתבעת 3 לקבל את סכום ההוצאות לידיה ועד לכישלון המו"מ נוהלו השיחות ברוח טובה. ביום 19.7.2022, מסרה התובעת באמצעות שליח למשרד עוה"ד המייצג את הנתבעת 3 מכתב ושיק שמספרו 80001246, על סך 10,000 ₪, לפקודת הנתבעת 3. סכום זה הועבר בגין ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי ביום 2.1.2022. כלומר, ביום 19.7.2022, שילמה התובעת את חובה לנתבעת 3. ביום 31.7.2022, 12 ימים לאחר מכן, הוגשה בקשה לביצוע פסק דין. על פי הבקשה התובעת לא מילאה אחר ההחלטה מיום 2.1.2022 ולא שילמה את סכום ההוצאות, זאת לאחר שכאמור שילמה ומסרה שיק למשרדו של הנתבע 1. הבקשה לביצוע פסק דין הוגשה במסלול מקוצר כאשר הנתבעים 2 ו-3 חתמו באופן פיזי על השאלון וההנחיות ועו"ד ממשרד הנתבע 1 אישר את חתימתם. בהתאם לבקשת הביצוע מיום 31.7.2022, נרשם כי הנתבע 1 מייצג את הנתבעת 3. ביום 5.8.2022, נפתח תיק הוצאה לפועל נגד התובעת שמספרו 534065-07-22. ביום 8.8.2022, נפרע השיק שמסרה התובעת במשרד הנתבע 1 עוד ביום 19.7.2022. לאור האמור, תיק ההוצאה לפועל נפתח ללא יסוד שבדין שכן התובעת מילאה את החלטת בית המשפט עוד ביום 19.7.2022. השיק נפרע ביום 8.8.2022 ולכן לא ניתן לטעון לאי ידיעה על קבלת השיק שכן הוא נמסר ממשרד הנתבע 1 לידי הנתבעים 2 ו-3. גם לאחר פירעון השיק לא עשו הנתבעים דבר ולא הודיעו ללשכת ההוצאה לפועל על קבלת התשלום. עוד צוין, כי השיק הוגש לפירעון טרם הטלת העיקולים על התובעת. הטלת העיקולים נעשתה בכוונה לפגוע בתובעת שמצויה במספר סכסוכים עסקיים עם הנתבעים 2 ו-3. התובעת נאלצה לשכור שירותי עו"ד ולהגיש בקשה בטענת פרעתי ובקשה לעיכוב הליכים. הבקשות הוגשו ביום 19.9.2022 ואולם הבקשה לעיכוב הליכים לא התקבלה והתובעת נדרשה להמציא מסמכים נוספים ולפרט מתי בדיוק התקבל השיק מיום 19.7.2022 אצל הנתבעים. המסמכים הנוספים הוגשו ללשכת ההוצאה לפועל והבקשה נמסרה לנתבעים לתגובתם. הנתבעים בחרו שלא להתמודד עם טענות התובעת. ביום 27.10.2022, ניתנה החלטת כב' ר' ההוצאה לפועל וטענת התובעת התקבלה במלואה. על החלטה זו לא הוגש ערעור ולפיכך מדובר בפסק דין חלוט. לטענת התובעת, התרשל הנתבע 1 כלפי התובעת, שכן בקשת הביצוע שהוגשה ביום 31.7.2022 אינה נכונה עובדתית. הנתבעים 2 ו-3 התרשלו ועוולו כלפי התובע בלשון הרע בכוונת מכוון שכן שיק שנמסר להם נפרע והם לא עשו דבר על מנת לסגור את תיק ההוצאה לפועל. פתיחת תיק ההוצאה לפועל שלא כדין והטלת עיקולים שלא כדין פגעה בתובעת ובשמה הטוב של התובעת. תמצית טענות הנתבעים 2 ו-3 לטענת הנתבעים יש לסלק על הסף את התביעה כנגד הנתבע 2, וזאת בהיעדר יריבות. הזוכה בתיק ההוצאה לפועל הייתה הנתבעת 3 והוא באופן אישי אינו קשור לתיק. עוד טוענים הנתבעים למעשה בית דין בשל פסיקת הוצאות בהליך ההוצאה לפועל לטובת התובעת. לנתבעים אין כל ידיעה אישית על אודות הטענות המתייחסות להליכים שננקטו בהוצאה לפועל בכלל ובפרט לנסיבות הטלת העיקול ומועדו שכן יוצגו בהליך ההוצאה לפועל על ידי הנתבע 1 או מי ממשרדו והם אשר החליטו ויזמו את ההליכים. לא הייתה להם כל ידיעה והם כלל לא היו מודעים להטלת העיקול. התובעת והנתבעת 3 היו צדדים להליך בגינו נפסקו הוצאות לטובת הנתבעת 3. תחילה נפתח בחודש יוני 2022 תיק הוצאה לפועל שמספרו 52365-06-22 אשר הוסב לתיק 534065-07-22. ביום 19.7.2022, התקבל אצל הנתבע 1 שיק על סך של 10,000 ₪ מהתובעת. השיק נמסר לנתבעת 3 בסמוך להפקדתו בבנק ביום 8.8.2022. לא הייתה לנתבעים כל ידיעה על בקשה שהגישה התובעת בטענת פרעתי ולא ידוע להם מדוע לא הוגשה תשובה לבקשה. כעבור זמן מה ביקש הנתבע 1 כי הנתבעת 3 תשלם סך של 1,000 ₪ לתובעת והיא עשתה כן ללא קבלת הסבר ומתוך אמון בנתבע 1. התובעת לא שלחה כל מכתב התראה לנתבעים 2 ו-3 ונודע לנתבעים על האמור ועל סגירת תיק ההוצאה לפועל לראשונה בכתב התביעה עצמו. עוד טוענים הנתבעים, כי לא היה בשיק כדי לסלק את סכום ההוצאות שנפסקו שכן בשל חלוף הזמן הצטברו הוצאות ריבית והצמדה. הנתבעת 3 מאשרת את חתימתה על השאלון בתיק ההוצאה לפועל הראשון שנפתח. למיטב ידיעת הנתבעים תיק ההוצאה לפועל נפתח טרם מתן השיק בחודש יוני 2022 ונשלחה התראה לחייבים. בכל מקרה, הטלת העיקול הייתה מוצדקת מאחר והייתה יתרת חוב. העובדה שלא הוגשה תשובה לבקשת התובעת בטענת פרעתי והתיק נסגר בשל כך, אינה מקימה עילה כאילו הוטל עיקול שלא כדין. עוד טוענים הנתבעים, כי קיימת הגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע ומפנים גם לסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. ביחס לעוולת הרשלנות טוענים הנתבעים כי היא נטענה כדרך אגב וללא כל ביסוס. יסודות העוולה אינם מתקיימים. הערת מעבר – אין באמור לעיל כדי להביא את מלוא טענות הצדדים, אך די בכך כדי להציב המסד להמשך פסק הדין. חלק שני – דיון והכרעה מבוא לדיון במסגרת הדיון בפסק הדין אתייחס לדברים הבאים: שאלת יחסי השליחות שהתקיימו בין הנתבעת 3 לבין משרד עורכי הדין אשר ייצג אותה; התייחסות להליך במסלול המקוצר שהתנהל בהוצאה לפועל בעניינה של התובעת; דיון בעוולת לשון הרע. תחילה אבחן האם הטלת העיקול מהווה פרסום לשון הרע כלפי התובעת. ככל שיימצא שאכן נעשה פרסום שהוא לשון הרע, אבחן האם עומדות לנתבעים הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע. לבסוף אבחן את טענת הרשלנות שנראה שנזנחה בסיכומי התובעת. יחסי השליחות בין משרד עורכי הדין אשר ייצג את הנתבעת 3 והאם הם מחייבים את הנתבעים עיקר הטענות בהליך, הן של התובעת ובוודאי של הנתבעים 2-3, מופנים להתנהלות בהליכי ההוצאה לפועל. הליכים שנוהלו כאשר הנתבעת 3 מיוצגת על ידי משרד עורכי הדין מ.פירון ושות'. זאת בהתאם לייפוי כח מיום 26.6.2022. ייפוי הכח שמסרה הנתבעת 3 לניהול הליכי ההוצאה לפועל, צורף כנספח "א" לתצהירו של הנתבע 2. אין חולק על כך שמשרד עורכי הדין של הנתבעת 3 שימש כ"שלוח" הנתבעת 3. מכאן – חלים בעניינו דיני השליחות ואולם חשוב להבחין בין חיובי דיני השליחות מכח חוק השליחות, תשכ"ה - 1965 לבין חיובי דיני השליחות מכח סעיף 14 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על כך בפסקה הבאה. סעיף 2 לחוק השליחות קובע כי שלוחו של אדם כמותו, וכלשון החוק (ההדגשות לא במקור) - "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח". מכאן, לכאורה, ניתן היה לטעון שגם עוולה שעוול השלוח בניגוד לדין, תחייב את השליח. ואולם –האם ניתן לחייב שולח מכח עבירה או עוולה שביצע השלוח? לענין זה לכאורה חל הכלל לפיו "אין שליח לדבר עבירה" ומכאן אין לחייב את השולח (להרחבה באשר לכלל "אין שליח לדבר עבירה" ולמקורו במשפט העברי ר' מיכאל, יגודה, חיים צפרי, שליחות (חוק לישראל בעריכת נחום רקובר, 2014, החל מע"מ 11). על הסתירה שבין הכלל לפיו "אין שליח לדבר עבירה" לבין המצב בו מחויב שולח בעוולה שביצע שלוחו עמד בית המשפט תוך שהוא מתייחס לדין הספציפי החל מכח סעיף 14 לפקודת הנזיקין. דין אשר מחיל על השולח חיובים בגין עוולות שביצע שלוחו. לענין זה ר' למשל תא (מחוזי י-ם) 31560-10-13, הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' הולילנד תיירות (1992) בע"מ (מיום 7.1.2018, הש' ר' וינוגרד) שם התייחס בית המשפט לטענה לפיה דיני השליחות אינם מטילים חבות על השולח בגין מעשה עוולה שביצע שלוחו וקבע כך - "טענה זו נכונה במסגרת דיני השליחות הכלליים, אך אין לה תחולה במסגרת ההוראה היחודית החלה בדיני הנזיקין. סעיף 14 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חבותו של שולח", קובע כי "המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם" להרחבה, המתייחסת ליחסי השליחות בכלל וליחסי שליחות של עו"ד, גם אם לא בהכרח באשר למעשי עוולה ר' למשל רע"א 72239-06-25 בילאל דלק נ' חמיס דלק (14.8.2025, השופטת ר' רונן); ע"א 2599/13 משה הרמן נ' רון עלדור (3.9.2015, הש' י' דנציגר, נ' הנדל וצ' זילברטל); ע"א 3526/11 כראדי אברהם נ' צנציפר - חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ (6.5.2013, הש' א' רובינשטיין, נ' סולברג וא' שהם]. הערה באשר להיקף השליחות ובאשר לסעד הכספי שייקבע ככל שתוכח עוולת הוצאת לשון הרע הנתבע 2 לא התכחש לכך שהנתבעת 3 מינתה את משרד עורכי הדין כשלוח. לצד זאת, הדגיש הנתבע 2 שאינו מבין דבר בהליכי ההוצאה לפועל, ולעניינינו – אינו מבין דבר גם בדין החל ובדרך בה יש לפעול בהליכי הגביה. לענין זה העיד הנתבע 2 כך (ע"מ 67 לפר', ש' 13 ואילך, ההדגשות לא במקור): "העד, מר צמח: אני חתמתי על מסמכים ועל ייפוי כוח למשרד עו"ד של למשרד עו"ד פירון לפעול פי דין , וציפיתי שהם יפעלו כל מה שהם עשו על פי דין, אני לא עו"ד לא בקיא בלשון החוק, ולכן לקחתי את אחד ממשרדי, המשרדים הבכירים שיטפלו בנושא מה הם עשו? אין לי ידיעה. עו"ד ניר יאיר: אין ידיעה אז איפה הם לא פעלו על פי דין לשיטתך? העד, מר צמח: לי אין לי אפשרות להגיד כי אני לא בקיא בתחום, בתחום המשפט, אבל קיבלו הוראה לפעול על פי דין..." כפי שהובהר לעיל - פועלו של שליח, ככל שנעשה בעוולה, עשוי לחייב את השולח וזאת מכח סעיף 14 לפקודת הנזיקין. עם זאת, כאשר הנתבעים מפנים לכך שאינם מבינים דבר בהליכי הגביה, וכאשר יש מקום לתת אמון בטענה זו – הרי ככל שייקבע שמעשי השלוח חייבו את השולחת, קרי נתבעת 3, הרי בעת חיוב הנתבעת 3 בסעד כלשהו בהחלט יהיה מקום לדון בהקלה כלשהי בקביעת הפיצוי או בהפחתת הפיצוי – בין מכח סעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע ובין מכח כל דין. לסיכום עד כאן – יחסי השליחות עם משרד עורכי הדין של הנתבעת 3 עשויים לחייב את הנתבעת 3 אך לא את הנתבע 2 שכלל לא שימש כ"שולח" מכל האמור לעיל עולה שניתן לחייב את הנתבעת 3 מכח יחסי השליחות בינה לבין משרד עורכי הדין שייצג אותה. לצד זאת – לא ניתן לחייב את הנתבע 2 מכח אותם יחסי שליחות – זאת כאשר הנתבע 2 כלל לא ייפה את כוחו של משרד עורכי הדין לפעול בהליכי ההוצאה לפועל. ייפוי הכח היה של הנתבעת 3 בלבד, שהוגדרה כ"זוכה" בהליכי ההוצאה לפועל. התייחסות לכך שהליך ההוצאה לפועל התנהל ב'מסלול מקוצר' הליך ההוצאה לפועל התנהל ב'מסלול מקוצר'. מסלול שבו הליכי העיקול נעשים באופן יזום על ידי לשכת ההוצאה לפועל. להבהרת ההתנהלות ב'מסלול מקוצר' ר' סעיף 20ב(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") בו נקבע אודות חיוב הניתן לביצוע במסלול מקוצר כדלקמן: "בקשות לביצוע פסק דין כספי או כל חיוב כספי אחר שניתן לפי חוק לבצעו כמו פסק דין של בית משפט, שאינו עולה על 25,000 שקלים חדשים, למעט פסק דין למזונות ולמעט בקשות למימוש משכון או משכנתה, ניתן לבצע במסלול מקוצר לפי הוראות פרק זה (בחוק זה – חיוב הניתן לביצוע במסלול מקוצר)." עוד ר' סעיף 20ד לחוק ההוצאה לפועל, שם נקבע לעניין בקשת ביצוע במסלול מקוצר כדלקמן: "בעת הגשת בקשת ביצוע לגבי חיוב הניתן לביצוע במסלול מקוצר, רשאי הזוכה לבחור כי החיוב יבוצע במסלול מקוצר בהתאם להוראות פרק זה." כאשר הליך מתנהל במסלול מקוצר, רשאית לשכת ההוצאה לפועל לנקוט בהליכי גבייה באופן יזום, ללא צורך בבקשות ספציפיות ויזומות מצד הזוכה. ההליכים במסלול המקוצר בהם רשאית לשכת ההוצאה לפועל לנקוט נקבעו בסעיף 20ה לחוק ההוצאה לפועל, ולענייננו רלוונטי האמור בסעיף 20ה(א) הקובע כי - "לשכת ההוצאה לפועל רשאית לנקוט את ההליכים האלה: (1) עיקול כספים של החייב וזכויות החייב לקבלת כספים הנמצאים בידי צד שלישי;" מכאן, הליכי הגביה נעשו באופן יזום ו"אוטומטי" ולא לבקשה ספציפית בהליך, למעט הבקשה בפתיחת ההליך לפיה זה יתנהל ב'מסלול מקוצר'. האם הטלת העיקול בעניינינו היא פרסום לשון הרע? המבחן לפרשנות הפרסום, הוא מבחן אובייקטיבי. כלומר, על בית המשפט לבחון כיצד הפרסום נתפס בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום [ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ''ד נו(2) 607 (10.1.2002, השופטות ט' שטרסברג-כהן וד' ביניש, הש' א' א' לוי); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333 (1989)]. כמו כן, אין חשיבות לשאלה האם הייתה למפרסם כוונה לפגוע, ואין הכרח כי נפגע יושפל או יבוזה בפועל. די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו [ר' רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006, הש' א' ריבלין, השופטות א' פרוקצ'יה וע' ארבל)]. השאלה האם הטלת עיקול מהווה לשון הרע טרם הוכרעה בבית המשפט העליון. עם זאת, הדעה הרווחת בפסיקת בתי היא כי הטלת עיקול מהווה הוצאת לשון הרע. ראו לעניין זה למשל בע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.2011, השופט אמנון כהן) אשר עסק בהטלת עיקול על חשבונותיו של על עורך דין, שם נקבע: "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול....ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק" להרחבה ר' גם למשל תא"ח (מחוזי מרכז) 23405-02-10 בן ציון גור נ' המועצה המקומית אבן יהודה (10.12.2012, הש' א' יעקב); ת"א (מחוזי מרכז) 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ (6.12.2009, ד"ר א' סטולר). כבר מיד ייאמר שבענייננו, וכפי שיורחב להלן, נכון למועד הטלת העיקולים, לא שילמה התובעת את מלוא חובה כלפי הנתבעת 3. לאור האמור, על אף שאין מחלוקת שהוטלו עיקולים ומתקיים יסוד הפרסום, ספק האם ניתן במקרה של הטלת עיקול כדין לראות בפרסומים שפורסמו ככאלה העלולים לפגוע ולהשפיל את התובעת בעיני הבריות ולהציגה כמי שאינה פורעת את חובותיה או ככאלה העלולים לפגוע בעסקה של התובעת. עם זאת, אף אם הייתי קובע כי היה בהטלת העיקולים משום פרסום לשון הרע, עומדות לנתבעים ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע כפי שיפורט בפרקים הבאים. ראשית - לנתבעים עומדת, בנסיבות הענין, החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע נראה שאין חולק על כך שהטלת עיקול אינה מוסיפה כבוד לנשוא צו העיקול ובמקרים מסוימים אפשר שהיא גם פוגעת. ואולם, על מנת להיכנס לדלת אמותיה של עוולת לשון הרע, על הפרסום לעבור את המשוכות שמציב סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע נקבעה רשימת "פרסומים מותרים" אשר פרסומם לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. מדובר בהגנה מוחלטת גם אם הדברים שפורסמו היו שקריים והמפרסם פעל בחוסר תום לב או בזדון [אורי שנהר, לשון הרע (2024) בעמודים 187 -188, 191 (להלן: "שנהר"); רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פ''ד סג(2) 511 (19.8.2009, המשנה לנשיאה א' ריבלין, הש' א' רובינשטיין, הש' י' דנציגר); דנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר (10.11.2009, הנשיאה ד' בייניש)]. יש להדגיש שצו העיקול לא הוצא מכח בקשה פרטנית של שלוחי הנתבעת 3. צו העיקול הוצא במסגרת הליך הוצאה לפועל ביוזמת המוציא לפועל וזאת במסגרת המסלול המקוצר עליו הורחב לעיל. מכאן, הטענה לפיה העיקול שהוצא על ידי לשכת ההוצאה לפועל מהווה לשון הרע 'נבלמת' כבר בהוראות סעיף 13(5) הקובע: "13.לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (5)פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;" במקרה הנדון רשם ההוצאה לפועל נחשב כבעל סמכות שיפוטית או לכל הפחות מעין שיפוטית ולכן עיקול שהוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל מהווה פרסום מותר [להרחבה ראו למשל בת"א (ת"א) 10839-07-19 שמעון כהן ושות' - עורכי דין נ' עמר דסאו (16.11.2023, הש' י' אטדגי); רת"ק (מחוזי ב"ש) 50190-09-16 מיכה דוד נ' רז הוכמן (21.2.2017, השופטת י' רז-לוי)]. גם לגופו של עניין, ואפילו לא הייתה נחסמת התביעה בהגנה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הרי שחלה כאמור ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ועל כך בפסקה הבאה. שנית, העיקולים הוטלו כדין - חלה בענייננו הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה במקרה של 'אמת בפרסום', כמפורט להלן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנת אמת בפרסום, כוללת אפוא שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון, עוסק במידת אמיתות הפרסום המהווה לשון הרע. בהקשר זה נקבע כי ההגנה לא תישלל בשל העדר הוכחת "אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"; התנאי השני, עוסק במידת העניין הציבורי שבאותו פרסום. הקביעה האם יש אמת בפרסום היא קביעה עובדתית המושתתת על ראיות ועדויות הצדדים, במסגרתה יש לבחון את תוכן הפרסום, אל מול המציאות העובדתית. מנגד, שאלת קיומו של עניין ציבורי היא ערכית והיא מוכרעת על-ידי בית המשפט בהתאם למדיניות השיפוטית [רע"א 6557/20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' שרת התרבות והספורט - ח"כ מירי רגב (13.3.2024, הש' י' עמית, נ' סולברג ח' כבוב); ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008, השופטות א' פרוקצ'יה, מ' נאור וע' ארבל (להלן: "עניין נודלמן")]. נטל ההוכחה של הגנת "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם. "נתבע או נאשם המבקש להסתמך על הגנת סעיף 14 חייב להוכיח את אמיתות הפרסום בדרכי ההוכחה הרגילות" (שנהר, בע' 446 וראו גם בעניין נודלמן). מכאן, יש לבחון האם ביום הטלת העיקולים ניתן היה לפי הוראות הדין להטיל עיקולים. בענייננו, וכפי שיפורט להלן בהרחבה, נכון למועד הטלת העיקולים היה לתובעת חוב כלפי הנתבעת 3, ולכן במועד הטלת העיקולים הם נעשו כדין. על כך בפסקה הבאה. על כך שבמועד הטלת העיקולים, עמדה התובעת ביתרת חובה לנתבעת 3 אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 2.1.2022 חויבה התובעת לשלם לנתבעת 3 סך של 10,000 ₪ וזאת במסגרת ת"א 45253-11-21 צמח-נדל"ן ובנין בע"מ נ' בייקר סטריט וורקשופ אינטריור ארכיטקצ'ר אנד דיזיין (החלטת כב' הש' א' יקואל). בהחלטה זו נקבע כי: "סכום זה ישולם בתוך 60 ימים ורק ככל שלא ישולם במועדו, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל" (נספח א' לתצהיר אריאל נודלמן). לאור החלטת בית המשפט בת"א 45253-11-23, היה על התובעת להעביר הסך של 10,000 ₪ תוך 60 ימים מיום 2.1.2022. ככל שלא הועבר סכום זה תוך 60 ימים – הרי נקבע שיצטרפו אליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התובעת לא העבירה לנתבעת 3 את הסך של 10,000 ₪ תוך 60 ימים מיום 2.1.2022. מדברי התובעת עולה שרק ביום 19.7.200 כלומר, לאחר למעלה מחצי שנה ממועד ההחלטה בבית המשפט המחוזי, העבירה התובעת שיק על סכום קרן החוב בסך של 10,000 ₪. בעת העברת השיק לידי ב"כ הנתבעת 3, עמד חובה של התובעת על סכום גבוה מ-10,000 ₪ שכן כלל כבר הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן הוצאות פתיחת תיק ההוצאה לפועל. התובעת ידעה היטב שהיא מעבירה שיק ובו סכום נמוך מסכום חובה, ותירצה זאת במו"מ שהתנהל כנטען בין הצדדים. וכך נשאל והשיב מר אריאל הופמן כשהוא מפנה לכך שלא העביר את סכום ההוצאות, בשל הליך משא ומתן שנוהל בין הצדדים. הליך משא ומתן שקיומו הוכחש על ידי הנתבעים, ואשר לא היה ולו בדל ראיה לקיומו. לענין הסברי התובעת באשר לאי תשלום ההוצאות בשל הליך משא ומתן שהוכחש, ר' ע"מ 24 לפרוטוקול ש' 26-31 בו השיב מנהל התובעת מר אריאל נודלמן לשאלות בחקירה הנגדית: "עו"ד הופמן: חצי שנה ניהלתם משא-ומתן? העד, מר נודלמן: כן. עו"ד הופמן: אז בטח יש לך איזשהו תכתובת, איזשהו מייל. העד, מר נודלמן: בוודאי. עו"ד הופמן: איזשהו הסכם פשרה כן? למה לא צירפת? העד, מר נודלמן: הסכם פשרה אין פה, כי משא-ומתן לא עשה שום דבר" מנגד טענו הנתבעים כי כלל לא נוהל משא ומתן בין הצדדים (ס' 10 לתצהיר אבי צמח). על אף טענת התובעת כי נוהל משא ומתן, לא צורפה לתצהירי התובעת כל אסמכתה לניהול אותו משא ומתן נטען. כך עולה גם מחקירתו הנגדית של מר נודלמן מטעם התובעת (ע"מ 25, ש' 3-8, ההדגשות לא במקור): "העד, מר נודלמן: בדיוק אם אנחנו נצטרך את ההוכחות אז יש לנו צילומים ממשא-ומתן אצלנו במשרד, יש לנו צילומים על משא-ומתן על שתי פגישות בבתי קפה, יש לנו צילומים על משא-ומתן במשרד עו"ד דודי פחד שהוא חלק מהעו"ד בכל מיני פרויקטים. יש עדים, ויש צילומים וברגע שאנחנו נצטרך אנחנו נוסיף את הצילומים האלה. עו"ד הופמן: אבל פה למשפט לא הבאת כלום ממה שאמרת" אך בזמן אמת ובעת ניהול ההליך כאן, לא הציגה התובעת דבר וחצי דבר באשר להליכי משא ומתן מכולם החליטה לא לשלם את חובה. זאת ועוד – אפילו התובעת מודה שהצדדים לא הגיעו לכדי פשרה וכי לא היה כל ויתור מצד הנתבעת 3. למרות זאת בחרה התובעת שלא לשלם את מלוא הסכום שפסק בית המשפט והעבירה רק את סכום הקרן מבלי להעביר הפרשי ריבית והצמדה מהיום בו ניתנה ההחלטה. כך או כך, ברור הוא שבמועד הטלת העיקולים היה סכום חובה של התובעת גבוה מהסך של 10,000 ₪ ומכאן, אין מקום לטענות התובעת. התייחסות להחלטה המאוחרת, בהיעדר תגובה, בבקשה בטענת "פרעתי" על מנת שפסק הדין לא ייצא חסר אעיר מספר הערות לעניין החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל אשר ניתנה ביום 27.10.2022 בהיעדר תגובה מטעם הזוכה (הנתבעת 3). החלטה אשר קיבלה את טענת התובעת לפיה פרעה את חובה כלפי הנתבעת 3. מתצהיר התובעת עולה, כי אזהרה בתיק ההוצאה לפועל נמסרה לתובעת ביום 23.8.2022 (ס' 34 לתצהיר אריאל נודלמן). אציין שבאזהרה שנשלחה נכתב כי הסכום לתשלום הוא 10,859.51 ₪ ולא כפי סכום השיק שהעבירה התובעת על סך 10,000 ₪ בלבד (נספח א' לתצהיר עו"ד ניר יאיר). הבקשה לעיכוב הליכים וביטול ההליכים בטענת פרעתי הוגשה רק ביום 19.9.2022 ונקלטה ביום 21.9.2022, כלומר לאחר הטלת העיקולים. לענין זה יש לומר שניים: ראשית, תמוה ולא ניתן הסבר מדוע הגישה התובעת בקשה לעיכוב הליכים ולביטולם בטענת פרעתי רק ביום 19.9.2022, לאחר שכבר הוטלו העיקולים, שכן ידעה על אודות פתיחת ההליכים כנגדה עוד ביום 23.8.2022 – מועד קבלת האזהרה. שנית ויתרה מכך, ביום 6.9.2022 הגיש בא כוח התובעת הודעה לבית המשפט המחוזי בת"א 45253-11-21 בפני כב' הש' א' יקואל לפיה: "לעניין תשלום ההוצאות – כאשר תיק הוצאה לפועל נפתח נגד המשיבה לאחר שסכום ההוצאות כבר שולם למבקשת, ובקשה בטענת פרעתי תוגש במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח בחוסר תום לב משווע." (נספח 16 לתצהיר עו"ד ניר יאיר וראו גם בפר', ע' 17, ש' 25 -29). לא ברור מדוע המתינה התובעת עד לאחר הטלת העיקולים כדי להגיש בקשה לעיכוב ולביטול ההליכים בהוצאה לפועל למרות שעוד ביום 6.9.2022 הגישה לבית המשפט הודעה בעניין. כך או כך, בנימוקי הבקשה בטענת 'פרעתי' צוין: "ייפוי כוח הוגש לתיק הוצאה לפועל ביום 19/9/22 רק לאחר קליטת יפוי הכוח ניתן היה להגיש בקשה בטענת פרעתי וזו הוגשה ביום 21/9/22". (נספח ז' לתצהיר אריאל נודלמן). כלומר, על אף שהאזהרה הומצאה לתובעת עוד ביום 23.8.2022, בקשת עיכוב ההליכים וביטולם בטענת פרעתי הוגשה רק לאחר שכבר הוטלו עיקולים בתיק. החלטת רשם ההוצאה לפועל שניתנה ביום 27.10.2022, ניתנה לאחר שלא הוגשה תגובת הזוכה (הנתבעת 3), זאת כאשר הייצוג על ידי הנתבעת 1 הופסק, כנטען. לגופו של ענין, ההחלטה שהתקבלה בהיעדר תגובה אינה כוללת דיון או קביעה פוזיטיבית ביחס לגובה החוב נכון למועד העברת השיק והיא ניתנה, כאמור, בהיעדר תגובה (נספח ד' לתצהיר עו"ד ניר יאיר). משכך, אין באמור בהחלטה זו כדי לגרוע מהמצב העובדתי נכון למועד הטלת העיקולים. במועד הטלת העיקולים עמד לתובעת חוב כלפי הנתבעת 3 והשיק שהועבר בעיכוב רב ממועד החלטת בית המשפט המחוזי לא כיסה את מלוא אותו חוב ולכן העיקולים הוטלו כדין. התייחסות ליסוד הפרסום והענין הציבורי הנדרש בהגנה מכח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע לפני סיום הדיון בהגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אפנה לכך שבפרסום – כלומר בצו העיקול, היה בוודאי ענין ציבורי. העניין הציבורי לצורך סעיף 14 נבחן בהתאם לעניין והיקף הפרסום בגינו הוגשה התביעה. בענייננו, הפרסום הוגבל למחזיקים פוטנציאליים של נכסי התובעת. ובמילים פשוטות, צו העיקול נשלח למי שאפשר והחזיק בידיו נכסים של התובעת. מדובר בפרסום מצומצם וממוקד על מנת שניתן יהיה להפיק ממנו את הגבייה. הגבייה היא האינטרס הציבורי הנדרש. לפיכך, נכון למועד הוצאת העיקולים עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום. עוולת הרשלנות לא הוכחה בכתב התביעה טענה התובעת טענת רשלנות כבדרך אגב ומבלי לפרט את יסודות העוולה. בסיכומים נראה שטענה זו נזנחה. למרות האמור ולמען הזהירות, אדון בעוולה זו בקצרה. כדי להוכיח כי הנתבעים התרשלו היה על התובעת להוכיח ארבעה יסודות: קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה (התרשלות); קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק [דנ"א 1812/21 פלוני נ' מדינת ישראל- המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל" (1.6.2021, הנשיאה א' חיות); ע"א 3518/16 פוגל נ' עיריית טבריה (25.10.2018, המשנה לנשיאה ח' מלצר, הש' בדימ' א' שהם, השופטת ד' ברק-ארז); ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ''ד לז(1) 113 (9.11.1982, הש' א' ברק, ד' לוין, והשופטת ש' נתניהו)]. בע"א 6277/19 ד"ר סנפורד אשר הרמן נ' אריה וייס (15.3.2022, המשנה לנשיאה נ' הנדל, הש' י' אלרון וע' גרוסקופף) נקבע לעניין הוכחת נזק כדלקמן: "הלכה היא כי לצורך ביסוס הזכות לקבלת פיצויים לא די בהוכחת עצם קיומו של הנזק, אלא על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את היקף הנזק שנגרם לו, וכפועל יוצא את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. בהתאם, במקרים שבהם נכשל הניזוק בהוכחת נזקו, אין הוא זכאי לפיצויים." להרחבה ר' גם רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (10.9.2017, הש' ע' פוגלמן, י' עמית ומ' מזוז); ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' מוסא ,פ"ד סא(3) 603, 628 (21.11.2006, הנש' בדימ' א' ברק, המשנה לנשיאה א' ריבלין והש' א' רובינשטיין); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-806 (9.3.1981, מ"מ הנש' ח' כהן והש' י' כהן, א' ברק). בענייננו, לא הוכיחה התובעת את יסודות עוולת הרשלנות וכי אכן נגרם לה נזק כלשהו. משכך, יש לדחות את התביעה בעוולת הרשלנות בהיעדר הוכחה. בשולי הדברים אציין, כי גם אם הייתה התובעת מוכיחה את רכיבי עוולת הרשלנות, ובפרט את יסוד הנזק כתוצאה מהטלת העיקולים, ניכר כי רשלנותה של התובעת היא הגורם המכריע לנזק או לחילופין לתובעת אשם תורם בשיעור 100% לנזק, וזאת כעולה מהאמור בסעיף 9.4(ג) לעיל. הערה לפני סיום – בכל מקרה אין לחייב את הנתבע 2 בדבר אין לחייב את הנתבע 2 בדבר ועל כך כבר הורחב בסעיף 5.5 לעיל. זאת ועוד, על פניו הנתבע 2 אינו חתום על מסמכים באופן אישי אלא בכובעו כבעל מניות ומנהל בנתבעת 3. לא נטען בכתב התביעה כי יש להרים מסך וממילא לא הוכחו הנסיבות החריגות הקבועות בסעיף 6 לחוק החברות המאפשרות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 3. לאור האמור, אין כל עילה לחיובו של הנתבע 2 באופן אישי. סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. ניתנה היום, בכ"ח אלול תשפ"ה, ב21 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים. 14 מתוך 14