ת"א 62659-11-20 שפושניק נ' הוד ואח'

בית משפט השלום בצפת

ת"א 62659-11-20 שפושניק נ' הוד ואח'

תיק חיצוני:

לפני

כבוד השופטת רביע ג'באלי

תובעים

מרדכי שפושניק

נגד

נתבעים

חיים הוד

2. החקלאי מטולה - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ 3. חיים בירנבאום

פסק דין

לפניי תביעה שעניינה פרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק" וגם "חוק איסור לשון הרע").

הרקע וההליכים עד כה:

התובע, בן 75, תושב אגודת החקלאי מטולה (להלן: "האגודה"). הנתבע 1, הינו יו"ר האגודה, הנתבעת 2 הינה האגודה, והנתבע 3 הינו תושב האגודה ובעל מטעים בשטח האגודה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

בתאריך 25.10.20, נשלח אל התובע מכתב מאת יו"ר האגודה תחת הכותרת: "אזהרה שניה ואחרונה, טרם הגשת תלונה במשטרה" (נספח א' לתצהיר התובע). במכתב צוין כי התובע "נתפס על חם במטע של החקלאי חיים בירנבוים – קוטף פרי, ללא אישור!" והתבקש לא לשהות באזור השטחים החקלאים של מטולה ללא תאום ואישור האגודה או החקלאי המעבד (להלן: "מכתב ההתראה").

בעקבות מכתב ההתראה, דרש התובע התנצלות מאת הנתבעים 1-2 בטענה שמכתב ההתראה מהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע היות והוא מאשים אותו בגניבה (מכתב התראה בטרם הגשת תביעה מיום 9.11.20, נספח ב' לכתב התביעה).

משהנתבעים סירבו להתנצל ולחזור בהם ממכתב ההתראה עתר התובע בתביעה דנן לפי חוק איסור לשון הרע בדרישה לפיצוי בסך 100,000 ₪ ולפרסום התנצלות.

עיקר טענות התובע:

התובע טען כי מכתב ההתראה המאשים אותו בגניבה מהווה פרסום לשון הרע כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. שכן, הוא הובא לידיעת חברי האגודה והעתק ממנו נשלח למשטרה. לטענת התובע, הליך הכנת המכתב, הדפסתו, שיגורו ומסירתו לא נעשו ע"י יו"ר האגודה בלבד והוא נעזר במזכירתו ובגורמים אחרים כך שהידיעה התפרסמה באגודה. לטענת התובע, נוכח הפרסום נעשו אליו פניות רבות מחברי האגודה.

לטענת התובע, הנתבעים 1-2 שלחו והפיצו את המכתב השקרי, והנתבע 3 הוא הגורם האחראי לכך. התובע טען כי הנתבעים לא הוכיחו כי עומדת להם הגנת "אמת דיברתי" ואף לא הציגו טעם הגינוי לכך שהתובע "גנב" תפוחים שעה שהנתבע 3 טען בעצמו כי הוא נהג לתת לו פרי.

התובע טען כי הנתבעים ביצעו את העוולה כלפיו בזדון מתוך כוונה להרע ולהזיק לו בחוסר תום לב. התובע טען כי סבל מנזק ממוני והן מנזק בלתי ממוני; עוגמת נפש, טרדה וטרחה בעיסוק הבלתי פוסק להגן על שמו.

עיקר טענות הנתבעים:

הנתבעים טענו כי מדובר במקרה קיצוני של חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

הנתבעים טענו כי לא מדובר בפרסום שכן המכתב שוגר אל התובע בלבד. לטענתם, המכתב לא נשלח למשטרה על אף שצוין כי העתק ממנו נשלח למשטרת קריית שמונה.

הנתבעים טענו כי במכתב התובע התבקש שלא לשהות באזור השטחים החקלאיים של מטולה ללא תיאום ואישור מול האגודה או החקלאי המעבד את המטע. בנוסף, צוין במכתב כי התובע נתפס על חם במטע הנתבע 3 "קוטף פרי, ללא אישור!". הנתבעים טענו כי אין במכתב משום לשון הרע, גם אם ישנם פרטים שאינם נעימים לאוזן ואף אם יש בהם לפגוע ברגשותיו של התובע.

הנתבעים טענו כי הנתבעת 2 אחראית על החקלאים המאוגדים תחתיה, וזו הסיבה שהנתבע 1 פנה בכתב אל התובע ואליו בלבד. הנתבעים טענו כי הנתבע 3, הבעלים של המטע באגודה, פנה אל הנתבע 1, יו"ר האגודה, לאחר קרות האירוע וזו הסיבה אשר הולידה את ההכרח במשלוח המכתב.

הנתבעים טענו להגנת אמת הפרסום מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ולהגנת תום לב מכוח סעיף 15(8) לחוק.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

בחינת השאלה אם פרסום מהווה לשון הרע מתחלקת ל-4 שלבים:

בשלב הראשון, יש לבחון אם הפרסום הנתבע מהווה "פרסום" על פי הגדרתו סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

בשלב השני, יש לבחון אם הפרסום עולה לכדי "לשון הרע" בהתאם אחת החלופות המנויות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, על פי המשמעות האובייקטיבית של הפרסום ואמות מידה של האדם הסביר, ובהתחשב במידת העניין הציבורי שבפרסום.

בשלב השלישי, יש לבחון את תחולתן של ההגנות המנויות בסעיפי חוק איסור לשון הרע: סעיף 13 לחוק, המקנה חסינות מוחלטת לגבי פרסומים מותרים; סעיף 14 לחוק, המקנה הגנה על אמת הפרסום בעניין ציבורי; וסעיף 15 לחוק, הגנת תום הלב הנבחנת במשולב עם החזקות המנויות בסעיף 16 לחוק.

ובשלב הרביעי, יש לבחון את הסעד המתאים בנסיבות העניין.

[ראו בעניין זה: ע"א 6903/12 CanWest global communications crop נ' אלי עזור (22.7.15); ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין – אורבך, סה(ד) 369 (8.2.12); ע"א 89/04 ד"ר יורי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.08)(להלן: "עניין שרנסקי")].

מן הכלל אל הפרט;

השלב הראשון:

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו פרסום:

"(א)פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

התובע טען כי האמור במכתב ההתראה מהווה לשון הרע שכן הוא מאשים אותו בגניבת פרי. הוא טען כי מכתב ההתראה הובא לידיעת חברי האגודה וכי פנו אליו חקלאים שונים לאחר שהידיעה הופצה. אולם, לא הובאה שום עדות או הוכחה לטענת שהידיעה הופצה או שהעניין הובא בפני חברי האגודה. הטענה בדבר אלמנט הפרסום נותרה בעלמא ללא תימוכין וללא ביסוס ראייתי.

הנתבעים טענו כי מכתב ההתראה נשלח אך ורק אל התובע וכי לא נשלח העתק ממנו למשטרה על אף שצוין במכתב שהעתק נשלח למשטרת קריית שמונה. התובע טען כי פנה בעצמו למשטרת ישראל בקריית שמונה ונמסר לו כי מכתב ההתראה מעולם לא הועבר אליה ולא הוגשה תלונה בעניין (סעיף 4 למכתב ב"כ התובע אל יו"ר האגודה מיום 9.11.20, נספח ב' לכתב התביעה).

מכתב ההתראה אשר נשלח לתובע בלבד איננו מהווה פרסום, שכן לפי הראיות המכתב נשלח אך ורק לתובע ולא הוכח כי נשלח לאחרים או כי הידיעה הופצה לחברי האגודה.

משלוח מכתב ההתראה אל התובע חוסה תחת הגנת "תום הלב" הקבועה בסעיף 15(8) לחוק:

" 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

על מנת לחסות תחת הגנת הסעיף, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום תלונה לגורם מוסמך. השניה, קיומו של תום לב בפרסום.

בנסיבות דנן, הנתבע 3, חקלאי באגודה, פנה אל הנתבע 1 בתור יו"ר האגודה (הנתבעת 2), והתלונן בפניו כי התובע קטף פרי ללא רשות. כמענה לתלונת הנתבע 3, הנתבע 1, מתוקף תפקידו כיו"ר האגודה, שלח מכתב התראה אל התובע במטרה להרחיקו מהשטחים החקלאיים.

בעניין זה ראו ספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בפרק 20, כדלקמן:

"סעיף 15(8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי זהות מקבל התלונה ועל פי תוכן התלונה. במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם ה"ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה". התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. גם במקרה זה תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות המוסמכת אמורה לקבל תלונות על הנפגע או בנושא שבו היא מוסמכת לחקור."

כך נקבע בע"א (י-ם) 11282/07 מאיר בן דב נ' אילת מזר (22.10.08), כדלקמן:

"במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי...

...

באשר להגנה שעניינה תלונה לממונה - לתום הלב הנדרש במסגרת הגנה זו, קיימים מאפיינים ייחודיים. ככלל, לצורך התקיימות יסוד זה נדרש שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה, ובמקרה כזה אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון את אמיתותה, וזאת מתוך הנחה כי הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה ... עוד נקבע, כי במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה... כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו (שנהר, בעמ' 281).

ההצדקה להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק נעוצה באינטרס הציבורי כי הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אף שללא חקירה ובדיקה מעמיקות יכול שמידע כזה יהיה שגוי ויגרום נזק לנפגע, הנחת החוק היא כי הרשות או הממונה על הנפגע יבדקו את המידע בטרם ינקטו צעדים על פיו. לפיכך משמשים הרשות או הממונה ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום."

בעניינו, סבורתני, כי התלונה חוסה תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק, שכן הוגשה ליו"ר האגודה, המהווה גורם מוסמך לקבלת תלונות בעניין, וכן מאחר ששוכנעתי כי הנתבע 3 הגיש את התלונה בתום לב ומתוך אמונה סובייקטיבית שהתובע אכן קטף פרי ללא רשות.

גרסת הנתבעים לא נסתרה ומעדותם עולה כי הם משוכנעים כי תפסו את התובע קוטף פרי ללא רשות. כך למשל העיד הנתבע 3 (שורות 13-16, עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 24.11.22):

"ש. זה נכון שהתובע אמר לך בוא תסתכל אין לי שום פרי ברכב?

ת. יותר מזה הוא אמר לי אני מוכן להחזיר לך את מה שלקחתי אמרתי לו תשאיר הכל בסדר.

ש. אתה ראית פרי באוטו?

ת. תא מטען שלו היה מסובב ושמעתי תפוחים שנשפכים מן הסתם מה יש לו לעשות שם?"

זוגתו של הנתבע 3 העידה כדלקמן (שורות 3-6, ובהמשך 13-15 בעמ' 20 לפרוטוקול מיום 24.11.22):

"בהתחלה לא רציתי להיות מעורבת היה לי מאוד לא נעים לתפוס אדם מבוגר לוקח היה לי קשה לראות את הקטע הזה אמרתי הוא נבוך וברגע שהוא אמר לחיים כן אתה נותן לי אז אמרתי זה שנתן לך חיים פרי נותן לך את הלגיטימציה לקחת פרי? ריחמנו עליו לא העזתי אפילו להגיד את המילה לגנוב.

...

ש. חיים העיד לפנייך והוא משער שהוא קטף פרי.

ת. אתה אומר דברים לא נכונים מה זה לא תפס אותו הפרי היה בתוך האוטו.

ש. ראית את הפרי?

ת. לא.

ש. את ראית בעיניך פרי באוטו?

ת. אני לא התקרבתי כי לא היה לי נעים להסתכל לו בעיניים. הבן אדם היה בתוך השטח לקח פרי ולא לקחנו את הפרי מהאוטו אמרנו לו תיקח ותלך.

ש. אני מבין שלא ראית אותו קוטף ולא ראית פרי ברכב שלו ומה שאת טוענת שראית זה דין ודברים בין התובע לבעלך?

ת. מה הוא עשה בשטח שלי.

הנתבע 3 הגיש תלונה במשטרה רק לאחר שהוגשה התביעה (שורות 6-12, עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 24.11.22):

"ש. אני מבין כי רק אחרי שהוגשה תביעה כנגדך הגשת תלונה במשטרה?

ת. נכון.

ש. מי יעץ לך להגיש תלונה במשטרה? הועד?

ת. לא זה לא הועד זה התייעצות עם עורך דין. הוא נתן לנו .... לא היה לנו כוונה וגם כשישבתי עם יו"ר האגודה אמרתי שאני רוצה שתיתן לו עוד אזהרה ואז ב סדר הוא עשה מה שעשה ואחרי תקופה קיבלנו תביעה על הוצאת דיבה ואם קיבלתי מכתב על הוצאת דיבה אני אלך להתלונן במשטרה שהוא גנב לי וזה מה שעשיתי".

עצם הגשת תלונה במשטרה מהווה חיזוק לכך שהנתבע 3 התלונן בתום לב וכי האמין כי התובע אכן קטף פרי ללא רשות.

מכתב ההתראה ותלונת הנתבע 3 אינן מהוות פרסום במובנו של סעיף 2 לחוק, שכן לא הוכח כי המכתב והתלונה הגיעו לאדם זולת הנפגע (התובע) מלבד ליו"ר האגודה ולמשטרה שהן גורם מוסמך לפי סעיף 15(8) לחוק.

משהתביעה לא צלחה את המשוכה הראשונה להוכחת "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, ומאחר והגנת סעיף 15(8) חלה בנסיבות דנן, אין טעם להמשיך ולדון בשאר רכיבי תביעת לשון הרע ודין התביעה להידחות על הסף.

אולם, משענייננו בנושא רגיש ובזכות להגנה על השם הטוב, מצאתי לנכון לציין ולהדגיש כי הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע איננה עומדת לנתבעים. על נתבע המבקש להחיל הגנה זו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: א. אמיתות הפרסום. ב. קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

הנתבעים לא הוכיחו אמת בפרסומם. הנתבעים הסתמכו על עדות הנתבע 3 וזוגתו, אשר האשימו את התובע בקטיפת פרי ללא רשות. מעבר לגרסת הנתבע 3 וזוגתו לא הובאה שום ראיה התומכת במקרה הספציפי לו טענו הנתבעים ובו, לכאורה, תפסו את התובע קוטף פרי ללא רשות. גם פסקי הדין שהובאו בסיכומי הנתבעים על הרשעות קודמות אינן מהוות הוכחה לגבי המקרה הספציפי נשוא מכתב ההתראה. עדותו של מר גרינברג גם היא אינה טובה להוכחת טענתם. מר גרינברג טען כי ראה את התובע ביום אחר עם ארגזי פרי ברכבו, ואין בכך משום הוכחה שהתובע קטף את הפרי ללא רשות. אין לקשור את המפגש עם מר גרינברג למפגש עם הנתבע 3 וזוגתו. ולמעשה, לא הוכח כי התובע קטף פרי ללא רשות ומכאן כי, הגנת אמת הפרסום אינה עומדת לנתבעים.

לסיכום, אציין כי הכרעת המחלוקת במקרה זה לטובת יו"ר האגודה, האגודה והמתלונן (נתבע 3), מבלי לבחון את אמיתות הדברים מגשימה את האיזון הנכון של הזכויות העומדות על הפרק. חובה על יו"ר האגודה לפעול ללא מורא בטיפול בפניות הציבור. אומנם ניתן למתוח ביקורת על הדרך בה נקט הנתבע 1, אך יש להישמר מפני אפקט מצנן כשמדובר באיש ציבור המממש את חובותיו וסמכויותיו בטיפול בפניות הציבור.

סיכומו של דבר:

משלא הוכח "פרסום" כהגדרתו בחוק, ומנגד עומדת לנתבעים תום הלב סעיף 15(8) לחוק, הרי כי התביעה נדחית.

טענות ההגנה בדבר אמת הפרסום נדחתה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, על כל צד לשאת בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"ד, 13 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 8