ת"א 72316-03-23 אלפרין נ' משרד הרווחה והביטחון החברתי

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 72316-03-23 אלפרין נ' משרד הרווחה והביטחון החברתי

תיק חיצוני:

לפני

כבוד השופטת חוה קלמפרר-מרצקי

תובע

חיים אלפרין

נגד

נתבע

מדינת ישראל - משרד הרווחה והביטחון החברתי

פסק דין

לפניי תביעה שהגיש התובע נגד משרד הרווחה והביטחון החברתי, שהוציא, בהתאם לסמכותו לפי חוק הפיקוח על המעונות תשכ"ה-1965, דו"ח פיקוח בנוגע לבית האבות אותו ניהל התובע.

מבוא ועיקרי העובדות:

התובע עבד בזמנים הרלוונטיים לענייננו כמנהל בית האבות 'בית שחם' (להלן: "בית האבות"), אשר בבעלות חברת בית שחם 2000 בית הורים בע"מ (להלן: "החברה"). התובע טען כי העסקתו בתפקיד זה, שהחלה בשנת 2020, הסתיימה ביום 1.6.2023, בעקבות דו"ח שנערך ביום 11.9.22 על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי (להלן: "המשרד"), שהינו הגורם המפקח על מעונות, לרבות על בתי אבות, מכוח חוק הפיקוח על מעונות, תשכ"ה-1965, וזאת בעקבות 'ביקורת לא מתואמת' שנערכה בבית האבות.

התובע טען כי הדו"ח נערך על ידי המפקח מטעם המשרד, מר דמיאן אט (להלן: "המפקח") בצורה בוטה, וכוון באופן אישי נגדו, כי לאחר הוצאת הדו"ח פנה המפקח ישירות לבעלי החברה, תוך הכפשת שמו של התובע, וכי סמוך לאחר הוצאת הדו"ח, ולאור הטענות שהעלו כנגדו במסגרתו, הוא פוטר מעבודתו. התובע אף טען כי התנהלות המפקח מנעה ממנו את האפשרות להמשיך לעבוד בתפקיד ניהול בתי אבות למשך כל חייו המקצועיים, ומשכך עתר לקבלת סעדים הצהרתיים, כפי שפורטו בכתב התביעה, וכן לפיצוי כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ומכוח פקודת הנזיקין.

מנגד טענה הנתבעת כי היא פעלה בהתאם לסמכויותיה עפ"י דין, וכי אין בסיס עובדתי ומשפטי לתביעה. לצד זאת הנתבעת הקדימה וטענה כי יש לסלק על הסף את חלק התביעה הנוגע לעילות לפי חוק איסור לשון הרע, וזאת נוכח ההגנה העומדת לה לפי סעיף 13(9) לחוק.

בהחלטתי מיום 25.10.23 קבעתי כי דין עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע להימחק, ולאחר מתן החלטה זו, ומשהתובע הבהיר כי הוא מבקש שתביעתו בעילת הרשלנות תתברר לגופה, הגישו הצדדים את תצהיריהם, נשמעו העדויות מטעמם, והוגשו סיכומים.

תמצית טענות הצדדים:

התובע טען כי פיטוריו מניהול בית האבות נגרמו כתוצאה מהאמור מדו"ח פיקוח מיום 11.9.22 (להלן: "הדו"ח" או "דו"ח הפיקוח"), שנכתב בחוסר מקצועיות, וכלל סילוף של הנהלים שחלו על בתי אבות ולכל הפחות שגיאות בפרשנותם, ומשכך נקבע בו כי התובע פעל 'בניגוד לנהלים'. עוד נטען כי פעילות המפקח בוצעה בחריגה מנורמות התנהלות ראויה, לרבות בכך שהמפקח התעלם מפניות התובע אליו, ותחת זאת פנה בעניין הדו"ח ישירות לבעלי בית האבות, ולא אליו, כי הדו"ח נערך ברשלנות ואף בכוונת זדון, ומשכך דין התביעה להתקבל.

בכתב תביעתו עתר התובע לפסיקת פיצוי בסך 303,580 ₪ בגין הפסד השתכרות עתידית, פיצוי שנקבע על ידו כפונקציה לפער בסך 5,058 ₪ לחודש בין שכרו כמנהל בית אבות לבין שכרו כעובד עיריית חיפה ולמשך חמש שנים, ובצירוף פיצוי בגין עגמת נפש בסך 30,000 ₪. עוד ביקש התובע בכתב התביעה שבית המשפט יורה לנתבעת לחזור בה מהטענות שעלו מדו"ח הפיקוח, וכן ביקש כי בית המשפט יצהיר שהתובע ראוי לשמש כמנהל בית אבות.

מנגד טענה הנתבעת כי רוב עילות התביעה סולקו על הסף בהחלטת בית המשפט מיום 25.10.2023, וזאת בין היתר נוכח הלכה לפיה משנדחתה עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע, יש לדחות כל טענה שנשענת על אותן עובדות, גם אם נטען לקיומן של עילות מכוח חקיקה אחרת, כמו למשל פקודת הנזיקין, בגין עובדות אלו.

עוד טענה הנתבעת כי דו"ח הפיקוח, שנערך לאחר דוחות קודמים ובעקבותיהם, שיקף ביקורת מקצועית ורגולטורית שנועדה להבטיח את עמידת בית האבות בסטנדרטים הנדרשים, וכי במהלך הביקורות נמצאו ליקויים מהותיים ומתמשכים בבית האבות, כגון שהות דייר מסוים בחדר לא תקני, גילוי גניבה של כספים מדיירת, קליטת דיירת ללא ועדה בין-משרדית והיעדר עבודה של התובע לפי נוהל מצלמות.

הנתבעת הדגישה כי המפקח פעל בסמכות, כדין ובתום לב ולא חרג מתפקידו, ואף ביקשה לדחות את טענת התובע לפיה הדו"ח היה "מכתב אישי", טענה שהייתה לדידה בגדר הרחבת חזית ואף חסרת בסיס, ובנוסף נטען שלא נפל פגם בכך שהמפקח פנה ישירות למנהלי בית האבות, שכן לא קיים נוהל או דין האוסר על קיום קשר בין הפיקוח לבעלי בית האבות.

אשר לנזק – הנתבעת טענה כי לא הוכח קשר סיבתי בין טענות התובע לגבי התנהלות הנתבעת לבין הנזקים הנטענים, ולהיפך – הנתבעת ציינה כי הנזק הנטען והמוכחש נגרם עקב התנהלותו של התובע והליקויים שנמצאו בעבודתו, ומכל מקום כי התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים.

ולבסוף, הנתבעת טענה כי התובע זנח את עתירתו למתן סעד הצהרתי במסגרת הודעתו מיום 14.4.24, ומשכך סעד זה גם לא נזכר במסגרת התצהיר שהגיש או במסגרת סיכום טענותיו.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהן, עיינתי בראיות שהוגשו, ושקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, מצאתי כי דין התביעה להידחות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

חיוב הנתבעת בנזיקין בגין מעשה רשלני - המסגרת הנורמטיבית:

מושכלות יסוד הן כי לשם הטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח ארבעה יסודות - המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק ביחס לאירוע נשוא התובענה, ובהקשר זה נפסק כי יש לבחון האם ניתן היה לצפות את קרות הנזק, כעניין פיזי-טכני, והאם, כעניין נורמטיבי, היה על המזיק לצפות את היווצרותו; חובת הזהירות הופרה בהתרשלותו של המזיק; נגרם נזק לניזוק; וקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין היווצרות הנזק.

(לעניין הוכחת רשלנות של רשות שלטונית ראו רע"א 4398/24 מדינת ישראל נ' סופר אנ.ג'י חברה לחלוקת גז טבעי בע"מ , נבו, 2.7.25 פסקאות 101-102).

זאת ועוד, כידוע נקבע כי דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין הינה כדין כל אדם או גוף מואגד, ונפסק כי אף שהחוק מעניק למדינה הגנות וחסינויות בעניינים מסוימים, הרי שבסיפא לסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 נקבע שהמדינה אחראית על רשלנות שבמעשה, גם אם המעשה נעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש בהרשאה חוקית, קביעה שמשקפת את עקרון הדואליות הנורמטיבית, לפיו הרשאה חוקית אינה טכנית אלא מהותית, ומחייבת את הרשות לנקוט בכל הצעדים הנדרשים תוך מילוי חובותיה הציבוריות (ראו למשל דפנה ברק ארז, משפט מינהלי (2013) פרק 28, ועמוס הרמן, דיני נזיקין (2020), עמ' 270-272), הפסיקה הנזכרת שם וברע"א 4398/24 הנזכר לעיל)

לצד זאת יש לזכור כי באשר לאחריות המדינה בנזיקין עת זו מפעילה סמכות שלטונית, קבע בית המשפט העליון בבר"ע 4394/24 הנ"ל, לאחר שסקר את ההלכות בנושא, כי –

" ...יש להטיל אחריות בנזיקין על רשויות המדינה, עת הן מפעילות סמכות שלטונית, רק במקרים חריגים ונדירים....[ו]יש להישמר מפני הרחבה יתרה של האחריות המוטלת על רשויות המדינה בגין נזקים הנובעים מהפעלת סמכויות שלטוניות הנתונות בידיהן, כדוגמת רישוי ופיקוח"..." (ראו פסקה 106 שם).

כך, בע"א 6313/19 רשות ניירות ערך נ' שמואל (נבו, 11.4.22, פסקאות 3-4) נקבע כי במקרים בהם מדובר בהטלת אחריות בגין סמכויות פיקוח של הרשות, בתי המשפט נזהרים מהטלת אחריות בגין הפעלת סמכויות אלו, משיקולי מדיניות שפורטו שם, והובהר כי -

" בית המשפט נוקט זהירות בהטלת אחריות על המדינה בגין נזקים שנטען כי נגרמו בעניין הפעלת סמכויות פיקוח".

דחיית תביעה על הסף משנקבע שקמה הגנה לפי חוק איסור לשון הרע- המסגרת הנורמטיבית:

זאת ועוד, לפני שאדון ביישום ההלכה בעניין רשלנות המדינה בנזיקין על ענייננו, יובהר כי לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת לפיה ההגנה לה זכתה מכוח חוק איסור לשון הרע חלה גם על עילות התביעה החלופיות של התובע, ומשכך דין התביעה כולה להידחות על הסף.

הנתבעת מסתמכת בטיעון זה על פסק הדין שניתן ברע"א 7205/16 שוורץ נ' צולר (נבו, 9.4.17), שם נקבע -

"אין מקום לתביעה שמחוץ לגדרי חוק איסור לשון הרע, בנזיקין או עילה אחרת, מקום שהמחוקק נעל את שערי איסור לשון הרע".

אומנם ניתן לטעון כי התביעה דנן כולה נשענת למעשה על טענה שהדו"ח לוקה בפרסומים הנופלים לגדר לשון הרע, כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, משכך, משנקבע כי קמה למדינה הגנה לפי סעיף 13(9) לחוק, הרי נוכח האמור ברע"א 7205/16 יש להורות על דחיית התביעה כבר עתה.

אלא שדין טענה זו במקרה דנן להידחות:

ראשית, עילת התביעה שנותרה להכרעה בענייננו, ועילת תביעה מוגדרת כמסכת העובדות הנדרשות כדי לזכות את התובע בקבלת הסעד שהוא מבקש, הינה עילת רשלנות, קרי טענת התובע היא כי הנתבעת התרשלה בעריכת הדו"ח בעניינו. ודוק, בעוד שעילת התביעה שנדחתה על הסף היא העילה שעניינה לשון הרע - הטענה העובדתית שהדו"ח כלל פרסומים שהינם בגדר לשון הרע כהגדרתה בחוק (לעניין הגדרת "עילת התביעה" – ראו תקנה 6 מתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018), הרי שכן נותר לבחון אם הנתבעת, עובדתית, התרשלה בעריכת הדו"ח;

שנית, לא ניתן לקבל את טענתה זו של הנתבעת, שמשמעה למעשה מתן פטור לנתבעת מאחריות למעשי רשלנות של הפועלים מטעמה, מקום בו נקבע שקמה למדינה הגנה לפי חוק איסור לשון הרע. נדמה כי ברור שאין מקום לכבול את ידיו של בית המשפט מלקבוע, במקרים מתאימים, שמפעיל סמכות פיקוח הנתונה למדינה הפעיל סמכותו באופן שאינו מתיישב עם הכללים המינהליים החלים עליו, כמו למשל האיסור למשוא פנים, ניגוד עניינים, או שקילת שיקולים זרים, ובעיקר אין מקום לכבול את ידי בית המשפט מלקבוע שמפעיל סמכות פיקוח התרשל. אך בד בבד יש לשוב ולהזכיר כי גם קביעה כאמור צריכה להיעשות, בהתאם לפסיקה שנזכרה לעיל, בזהירות המתבקשת.

ראו והשוו ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל ‏(‏נבו 30.4.17‏)‏‏, שם נקבע כי מקום בו המחוקק שלל באופן מפורש עילת תביעה, אין "לעקוף" הוראה זו באמצעות היזקקות לעילת תביעה אחרת, לעומת, ת"א ‏(‏מחוזי חי'‏)‏ 57373-04-18 רמי חסון בע"מ נ' גנדלמן ‏(‏נבו 30.12.21‏)‏‏, שם נקבע כי כאשר קמה גם עילה נזיקית לצד עילה בלשון הרע, ללא חפיפה מלאה בין העילות, אין מניעה מלדון בשתיהן.

מן הכלל אל הפרט:

חובת הזהירות המושגית המצומצמת של המפקח או המשרד כלפי התובע ואי הפרתה:

הגדרת חובת הזהירות במקרה דנן:

מבחינת צפיות פיזית - טכנית נהיר כי מפקח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים יכול לצפות שלמנהל בית אבות מפוקח עלול להיגרם נזק ממעשיו, ומשכך השאלה המרכזית העומדת להכרעה בענייננו היא האם, כעניין נורמטיבי, היה על המפקח לצפות היווצרות נזק לתובע.

בהקשר זה ראוי להדגיש כי לא יכול להיות ספק כי לַמפקח של המשרד ולַמשרד חובת נאמנות בראש ובראשונה לציבור הדיירים במעונות המפוקחים. מטרת עבודת הפיקוח הינה לוודא כי המעונות בכלל, בתי אבות בפרט, פועלים באופן נאות ונותנים שירות ראוי לציבור המוחלש המטופל באותם מוסדות. לכן, מבחינת מדיניות משפטית, ספק אם ראוי כלל להטיל חובת זהירות על מפקח כלפי מנהל מוסד מפוקח (ראו למשל ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, נבו, 17.5.94). מכל מקום ולכל היותר חובת הזהירות כלפי המפוקח צריכה להיות מוגבלת לחריגה קיצונית בשיקול הדעת או למקרים של הפרה של הכללים המנהליים החלים על המפקח.

כל קביעה אחרת עלולה להביא לפגיעה במהות הפיקוח ובאיכות הפיקוח שיעשה. ובמילים אחרות - אם מפקחים או הגורמים במשרד הרווחה והשירותים החברתיים יחששו מפני האפשרות שדוחותיהם יביאו לתביעה נגדם או כנגד המשרד, ספק אם ניתן יהיה לקיים פיקוח או ביקורת אמיתיים, וכתוצאה מכך תגרם פגיעה חמורה לציבור המוחלש שמקבל שירותים במוסדות המפוקחים.

זאת ועוד, הנמקה זו וההיגיון שבבסיסה הם שהביאו לקביעה ב-דנ"א 4770/23 פלונית נ' רשות הספנות והנמלים, 19.7.23, לפיה רשות הספנות והנמלים לא חבה חובת זהירות כלפי המערערת שם – מי שנפגעה מסיכון שיצר אחר – רק בשל אי אסדרת תחום מסוים. יתרה מכך, וכך גם נקבע בפסקה 4 ל-ע"א 6313/19 הנזכר לעיל – נקבע כי אין מקום להטלת אחריות נזיקית על הגורם המפקח כאשר הניזוק לא נמנה על סוג הניזוקים שעליהם הפיקוח נועד להגן.

לאור האמור, נהיר כי הטלת אחריות על גורם פיקוח באופן אליו מכוון התובע בתביעתו צריכה להיעשות במקרים החריגים שבחריגים, ורק במקום בו התנהלות הגורם המפקח הייתה נגועה בזדון כלפי בעל התפקיד במוסד המפוקח או בהפרה ביודעין של הכללים המינהליים החלים על המפקח, כמו איסור למשוא פנים, ניגוד עניינים, או שקילת שיקולים זרים.

הנתבעת או מי מטעמה לא הפרו את חובת הזהירות החלה במקרה דנן:

התובע טען כי המפקח הפר את חובת הזהירות כהגדרתה לעיל, ויתרה מכך פעל כלפיו בחוסר מקצועיות, ותוך סילוף הנהלים החלים על בתי האבות, וזאת להבדיל מהדוחות הקודמים שנערכו בנוגע לבית האבות דנן, והוסיף כי המפקח כתב בסיכום הדו"ח, שלא בצדק, כי "לא מזהים לקיחת אחריות של מנהל הבית במגוון תחומים".

בנוסף, בתצהירו, כמו גם בסיכומיו, בחר התובע להתייחס לחלק מההערות המופיעות בדו"ח – כמו בעניין הדייר ש.ר או בעניין אי הצגת נוהל ניהול כספי הדיירים או ההערה בעניין אחזקת כספי דיירים במגרה לא נעולה, אך נמנע מלהתייחס לליקויים אחרים וחוזרים שהופיעו בדו"ח – כגון תוכנית תעסוקתית שלא מקוימת, ובעיקר רמת תחזוקה ירודה מאוד, רמת ניקיון טעונה שיפור ועוד.

לא מצאתי לנכון להתייחס לכל טענה וטענה שהעלה התובע בנוגע לקביעות בדו"ח, הן כיוון שעדות התובע בעניין שבנדון הינה עדות יחידה של בעל דין שיש להתייחס אליה בזהירות מובנית (ראו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ורע"א 3567/13 ‏עמסת ניהול והשקעות בע"מ נ' עטרה סחר רכב בע"מ (נבו, 11.07.13), והן ובעיקר כיוון שהתובע נמנע מלהתייחס לטענה המרכזית שהועלתה כלפיו, והיא העובדה שלאחר הדוחות הקודמים שנערכו בבית האבות – ביום 10.7.22 וביום 4.9.22, לא השכיל התובע ליתן מענה לבעיות אקוטיות שהוזכרו בדוחות קודמים אלו, ועיקרם – בעיית רמת ניקיון טעונה שיפור, בעיות בטיחות מסוימות, רמת תחזוקה ירודה, תוכנית פעילות דלה לדיירים, העדר טיפול מתאים בכספי דיירים על רקע גניבה שהייתה ועוד (ולעניין התשובה על טענות התובע ראו תצהיר המפקח על נספחיו).

ודוק, אינני מקבלת את טענת התובע לפיה לא נפל פגם בשיכונו של הדייר ש.ר. בחדר בו שוכן, אך מכל מקום זו לא הייתה עיקר הטענה כלפי התובע – עיקר הטענה הייתה מצבו העגום של המעון וחוסר לקיחת אחריות על מצב זה.

זאת ועוד, זיקוק טענות התובע מלמד כי התובע לא כפר במרבית ממצאים שפורטו בדו"ח, ובמאמר מוסגר אוסיף שהתובע גם לא עמד בנטל להוכיח כי לגבי ליקויים אחרים שאלו לא נכונים. עיקר טענות התובע היו על סיכום הדו"ח ועל שהמפקח בחר להתנהל ישירות מול בעלי בית האבות, תוך התעלמות, לשיטת התובע, ממנו - וכדבריו:

" אני גם לא מתווכח על כל דוח הפיקוח, הוא תקין וטוב. הסיכום[,] כל בעיה שלי עם הסיכום רק הסיכום" (עמ' 7 לפרוטוקול מול שורות 11-10).

" כב' השופטת: זאת אומרת מה שבעצם אם אני מבינה נכון שאתה אומר לי, תקן אותי אם אני טועה ושלא הבנתי, אתה מלין על המסקנות שנרשמו בשיחת הסיכום.

ת': כן, כן, עכשיו אפשר לומר מסקנות, מה שכתוב שם הוא הוא לא נכון, המסקנות רובן כרובן, נעות בין לא נכון עובדתית לבין שצריך להיות באמת מנותק מהמציאות, כמו שבן-אדם שמבקש [שבחג – ח.ק.מ.] הקורבן יהיו מנקות, ולצפות שיהיה צוות גיבוי וכל מי שיודע מה זה חג הקורבן בחג יום הכי קדוש של המוסלמים, ויודע שאין כמעט אוטובוסים ואין כמעט בתי מרקחת, לצפות שיהיה צוות גיבוי, זה מראה שהבן-אדם הגיע עכשיו ממאדים...

אין דוח סיכום שבו הנהלת בית, משרד הרווחה מעביר ביקורת על בן-אדם, אין דבר כזה..." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 30-23 ועמ' עמ' 9 ש' 25-24).

לאור האמור יש לבחון את סיכום דו"ח הביקורת, ומשכך אביאו להלן (ראו עמ' 8-7 לדו"ח הפיקוח מיום 11.9.22 – נספח 2 לתצהיר המפקח נ/5) –

ודוק - מהאמור בסיכום, וביתר שְאֵת מעיון בדו"ח כולו, עולה שמצב בית האבות בעת ביצוע דו"ח הביקורת היה בכי רע - ציוד חדר האוכל היה "בלוי מאוד", וכך גם חלק ממיטות הדיירים, בחדרי השירותים הציבוריים נצפו ברזים חלודים, ניקיון החדרים "טעון שיפור רב", חדרי השירותים בחדרי המטופלים לא היו נקיים ובאחד מהם אובחן ליקוי בטיחותי, וכן נקבע כי הבית באופן כללי ברמת תחזוקה ירודה. בנוסף בדו"ח צוין כי אחד הדיירים בבית האבות שהה בחדר לא תקני, וכי למרות שהתובע התחייב להציג פתרון לאותו דייר – העניין לא הוסדר (ראו עמ' 2-6 לדו"ח, למרות הסבר שקיבל בית האבות בעניין עוד ביום 24.7.22 כעולה מנספח 3 לתצהיר המפקח), וכי תכנית הפעילות לדיירים, למרות הערות קודמות, הייתה דלה, ולא תאמה את התוכנית שהציג התובע לצוות הפיקוח (ראו עמ' 6-8 לדו"ח).

חומרה יתרה ניתן למצוא באמור בדו"ח בהתחשב, כאמור, בדוחות שקדמו לו:

הביקורת שבגינה הוצא הדו"ח נעשתה כביקורת פתע לאחר שני דוחות קודמים שנעשו במקום ביום 10.7.22 וביום 4.9.22 (להלן: "הדוחות הקודמים"). עיון בדוחות מלמד כי רוב הממצאים שאליהם יש התייחסות בדו"ח נשוא התביעה הופיעו בדוחות הקודמים, שהצביעו על תמונה עגומה באשר לתחזוקת הבית וניקיונו, הן במרחבים הציבוריים והן בחדרי הדיירים, באשר לריהוט הבלוי והלא תקין בו, באשר לפעילות הדלה לדיירים ובאשר לדייר ששוכן בחדר הלא תקני (ראו הדוחות הקודמים - נספח 1 לתצהיר המפקח נ/5).

יתרה מכך, למרות המועדים שנקבעו לתיקון הליקויים בדוחות הקודמים, הרי שמהדו"ח נשוא התביעה עולה כי הנהלת בית האבות, והתובע בראשם, לא עמדו במועדים שנקבעו, ולא דאגו לתיקון רוב רובם של הליקויים, ואף לא הוצג על ידם לוח זמנים לביצוע התיקונים (ראו והשוו את הדוחות הקודמים לדו"ח דנן, לרבות האמור בעניין העדר לו"ז ביצוע התיקונים בעמ' 5 לדו"ח מיום 4.9.22).

זאת ועוד, בדו"ח נשוא התובענה, כמו גם בדו"ח שנערך ביום 10.7.22, צוין כי בבית האבות לא נכחו עובדי ניקיון, וכי התובע טען כי מדובר באירוע נקודתי על רקע חג מוסלמי.

ודוק, שבתי וקראתי את טיעוני התובע בעניין הדו"ח, ולא מצאתי לקבלם – לא ניתן לקבל טענה שכסף הוחזק במגירה לא נעולה רק כיוון שהתקבל זמן קצר לפני הביקורת, ולא ניתן לקבל טענה שלא ניתן למצוא עובדי ניקיון חלופיים במהלך חג של בני העדה המוסלמית.

די באמור עד כאן כדי לשלול את טענת התובע לפיה המפקח פעל בזדון או ברשלנות כלפיו – לא זו בלבד שהליקויים החמורים שנסקרו לעיל עולים גם מהדוחות הקודמים, אלא שעיון בדו"ח נשוא התביעה מלמד שיחד עם המפקח השתתפה בביקורת הנהלת מחוז חיפה והצפון של משרד, ובראשם מנהל מחוז חיפה והצפון, וכן מנהל תחום דיור מחוזי, הממונה המחוזית והאחות המפקחת המחוזית. נהיר כי הדו"ח נשוא התביעה לא מבטא רק את עמדתו של המפקח, כפי שניסה התובע לטעון, אלא משקף את עמדת יתר המשתתפים – הנהלת מחוז חיפה והצפון של המשרד, והשתתפותם בביקורת מעקרת את הטענה להתנכלות אישית.

ודוק, לא נעלמה מעיניי טענת התובע לפיה לפחות חלק מהדיירים בבית האבות ובני משפחותיהם היו מרוצים מהיחס שקיבלו בבית האבות (ראו למשל התצהיר ת/3), ואולם אין באמור כדי לגרוע מהעובדה שבאופן תפעול בית האבות נפלו ליקויים קשים, כעולה מהדו"ח הנדון ומשני הדוחות שקדמו לו, ורבים אחרים, שמהם התעלם התובע בסיכומיו, ליקויים אשר הובילו לסגירתו בחודש מאי 23' (ראו עדות גב' ברונשטיין בעמ' 17 לפרוטוקול). זה המקום להזכיר שהמפקחת המחוזית העידה כי בית האבות היה במשך תקופה ארוכה ב'מבחן', ולפי עדותה למרות "פיקוח הדוק" מצדה, התגלתה בבית האבות 'התנהלות בלתי הולמת' וליקויים חמורים וחוזרים (ראו סעיפים 7-11 לתצהירה נ/4). לפיכך, ולאור האמור בתצהיר המפקחת המחוזית נהיר כי בניגוד לנטען בסעיף 43 לסיכומי התובע, סגירת בית האבות לא פגעה בדייריו, אלא להיפך – מקום בו בית האבות לא הצליח לעמוד בסטנדרט המינימלי הנדרש לשם השמת דיירים והטיפול בהם, טוב עשה המשרד משדאג לסגירתו.

לאור המקובץ לעיל אני קובעת כי הנתבעת או מי מטעמה, לא הפרו במקרה דנן את חובת הזהירות החלה עליהם, כגורם מפקח על בתי אבות.

דחיית טענת התובע על חומרה יתרה בנוסח הדו"ח ופניית המפקח לבעלי בית האבות:

התובע אף הלין על כך שהלשון שננקטה בסיכום הדו"ח הייתה חריגה בחומרתה, ועל כך שהמפקח התעלם ממנו ופנה ישירות לבעלי החברה באופן שלטענתו היה חריג וייחודי.

אלא שהתובע לא הוכיח כי מדובר בהתנהלות חריגה מצד המפקח, ולהיפך – הוכח כי ההתנהלות הייתה כמצופה מהמפקח, ואסביר:

ראשית, העדה מיכל ארד, סגנית מנהל המחוז, שהשתתפה בביקור, ציינה כי סיכום הדו"ח לא היה חריג (ראו עמ' 40 ש' 9-17 לפרוטוקול וסע' 9 לתצהירה נ/3), והוסיפה כי אין מניעה שמפקח יפנה ישירות לבעלים, וכי שיח ישיר עם בעלי בתי האבות נעשה בעיקר כאשר מתחיל תהליך של 'נוהל אכיפה' ובטרם הטלת סנקציות על המקום (ראו עמ' 42 ש' 32-עמ' 43 ש' 25), ועל אחת כמה וכמה כשהחל תהליך אכיפה ושימוע לפני סגירה – וכדבריה:

ש': ... האם בשלב של זו הייתה עצירת הַשִָמוֹת... האם זה סביר שכל ההתנהלות השוטפת של המפקח מול בית האבות תהיה מול הבעלים ולא מול המנהל המכהן? ...

ת': קודם כל אני לא חושבת שהייתה התעלמות. אבל יש מצב ויכול להיות מצב, בטח כשאנחנו בתהליכים של עוד פעם אכיפה זה תהליך אכיפה, הוא תהליך סדור, מובנה, שיש לו שלבים וככל שמתקדמים בשלבים ואין הליכה אחורה, אתה הולך לכיוון הפסקת התקשרות ולקיחת שלילת רישיון של הבית ולכן הנושא של מעורבות הבעלים הוא קריטי, הוא מהותי והוא חשוב, והוא מתקיים." (ראו עמ' 43 ש' 31 – עמ' 44 ש' 32).

דברים דומים נשמעו מגב' לילה לוין, מי שהייתה המפקחת המחוזית, שהבהירה כי ככלל לאחר עצירת הַשָמוֹת, ולאחר שמתגלה שמנהל לא מוביל הליכי שינוי ושיפור של התנהלות בית אבות, ויש ליקויים שחוזרים על עצמם ומסכנים את הדיירים, אין מנוס מפניה לבעלים, והוסיפה כי לשון הסיכום כפי שמופיע במקרה דנן בדו"ח המפקח אינה חריג (ראו סעיף 21 לתצהירה נ/4 ועדותה עמ' 48 ש' 9 – עמ' 49 ש' 13) - ובלשונה:

" השופטת: ... בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה בספטמבר 22, יש היגיון בהתנהלות של מפקח מול בעלים, להבדיל מהתנהלות מול המנהל? כי מר אלפרין טוען שלמעשה בשלב מסוים המפקח... הפסיק לדבר איתו ודיבר ישירות עם בעלי המקום.

ת': אני חושבת שבנסיבות שנוצרו בהחלט זה הגיוני, וזה לא בהתהוות יחיד, שזה קרה, מכיוון שככל שמתקדמים בתהליך עם המנהל ורואים שהתהליך, ניהול הבית לא משתפר, התנהלות המסגרת רצופה בליקויים שמסכנים את הדיירים כשטובת הדיירים האלה נגד עינינו ותמו כל הכלים שלנו להתנהל מול המנהלים, פונים לבעלים, הם אלה שמעסיקים את המנהל, וזכותם לדעת שהמסגרת לא מתנהלת כפי שהיא צריכה להתנהל, והדיירים בסכנה.

...

ש': ...מההיכרות שלך עם התובע, האם המקרה הזה הוא נכון גם, להפסיק להתקשר איתי ולעבור לדבר אך ורק עם הבעלים במשך כמה חודשים?

ת': חיים, לא מדובר פה בהיכרות אישית, לא פה מדובר פה בעניינים אישיים.

ש': לא, בסיטואציה לא,

ת': אתה שם דגש פה על היכרות איתך, זה לא העניין, העניין הוא התנהלות המסגרת, הליקויים החמורים שהיו במסגרת. אז עוד פעם אני מדגישה, היו מצבים של סיכון דיירים. ואת זה משרד לא יכול לקבל. אנחנו רגולטורים לטובת הדיירים שחיים בבית האבות, אין פה שום דבר שקשור,

...

ת': שום דבר אישי, אין פה שום דבר שנוגע להיכרות איתך"

(עמ' 50 מול שורות 29-6).

ודוק, הציטוטים הנ"ל, אשר אינם העדויות היחידות בנושא (ראו למשל עדותה של מנהלת תחום בתי אבות במשרד, הגב' חני שר, שאישרה בתצהירה כי הדוחות תואמים להנחיות ונהלי המשרד – ראו סע' 7 לתצהירה נ/6), הובאו לעיל, שכן אלו שומטים את הקרקע מתחת לטענות התובע – סיכום הדו"ח לא היה חריג והפניה לבעלי בית האבות הייתה תקינה.

יתרה מכך, מחומר הראיות עולה כי לא זו בלבד שלא נפל כל פסול בהתנהלות המפקח, ולא הופרה חובת זהירות כלשהי על ידו, אלא הוכח שהתנהלות המפקח הייתה תקינה, וכי המפקח ביצע כדבעי את תפקידו וחובותיו כלפי הציבור וכלפי דיירי בית האבות.

עוד יצוין כי מהעדויות שנשמעו עולה כי התרשמותו של המפקח מתפקוד התובע לא הייתה ייחודית למפקח – כך מי ששימשה במועדים הרלוונטיים לענייננו מנהלת תחום בתי אבות במשרד העידה כי בשתי התקופות בהן ניהל התובע את בית האבות "בלט חוסר לקיחת אחריות על ליקויים..." (ראו סע' 4 לתצהירה של חני שר - נ/6). יתרה מכך המפקחת המחוזית העידה כי בתשעת הדוחות שערכה בבית האבות בשנים 2021-2022 היא התריעה על תקלות וליקויים שלא טופלו בניהול הבית (ראו נספח 2 לתצהירה נ/4), וכך היא גם התייחסה לכשלים נקודתיים שלא טופלו ע"י התובע (ראו סעיפים 45-20 לתצהירה נ/4), ולבסוף, מתצהירה של מיכל ארד, סגנית מנהל המחוז במשרד עולה כי בראשית שנת 2022 היה המשרד בהליכי אכיפה ועצירת השמות בבית האבות, וכי האמור בדו"ח דעסקינן משקף את שראה הצוות במקום (ראו נ/3) .

בטרם סיום פרק זה אבהיר כי במהלך הדיון ניתן לתובע 'מרחב תמרון' גדול בשל היותו בלתי מיוצג, זאת על אף התנגדויות חוזרות מטעם ב"כ הנתבעת (ראו למשל עמ' 34-32 לפרוטוקול הדיון), ואיפשרתי לתובע להציג שאלות שלטעמי חלקן היו בלתי רלוונטיות, אך לא ניתן ללכת במתווה זה בענייני המהות - מהות ההליך שבפניי נוגעת לבחינת התנהלותו של מפקח שאמור להיות מסוגל לבצע את תפקידו, שהוא לוודא כי דיירי המעונות בכלל ובתי האבות בפרט, אוכלוסייה שלא יכול להיות ספק שזקוקה להגנה, יזכו בשירות המגיע להם, וכנגזרת לכך לדווח על כל חריגה מהסטנדרט המקובל, תוך מתן אפשרות, שלמרבה הצער לא נוצלה כדבעי במקרה דנן, למנהל המעון ולבעליו להפיק לקחים ולתקן את הליקויים באופן שיאפשר את השירות המיטבי לציבור מוחלש זה.

סיכום ביניים:

נוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי דין התביעה להידחות, אלא שמטעמי זהירות ולשם השלמת התמונה מצאתי להתייחס גם לשאלת הנזק והקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לנזק זה.

הנזק הנתבע:

התובע טען שקיים קשר סיבתי בין פיטוריו להתנהלות הנתבעת, אך הטענה לא הוכחה ואסביר:

לכאורה מחומר הראיות עולה שקיים קשר סיבתי כאמור, וזאת כיוון שבשימוע שנערך לתובע ביום 27.11.22 (נספח 14 לתצהיר התובע) נכתב שבעלי בית האבות ביקשו לשמוע את התייחסות התובע ל- "אי שביעות הרצון של משרד הרווחה מתפקודך כפי שמצוין בדו"חות – במיוחד בדו"ח הלפני אחרון".

אך, מתוכן השימוע, שנערך כאמור ביום 27.11.22, עולה שלאחר דו"ח הפיקוח נשוא התביעה הוגש דו"ח פיקוח נוסף, שלא היה בו כדי "להציל" את משרתו של התובע.

זאת ועוד, גם בששת החודשים הנוספים שחלפו בין השימוע לבין מועד הפיטורים 1.6.23 (ראו את מועד ההודעה על סיום העסקה – נ/1) לא היה כדי להוביל את בית האבות – או את הפיקוח - להשתכנע שהתובע ממלא תפקידו כדבעי ויכול להמשיך בעבודתו.

ובמילים אחרות - חלוף הזמן בין דו"ח הפיקוח נשוא התביעה, שנערך, כאמור, ביום 11.9.22, לבין מועד פיטורי התובע, 1.6.23, והעובדה שבין שני מועדים אלה נערך דו"ח פיקוח נוסף, מצביעים על ניתוק הקשר הסיבתי בין תוכן דו"ח הפיקוח שנערך ביום 11.9.22 לבין פיטוריו של התובע. לא ניתן לומר שפיטוריו של התובע היו בגלל דו"ח הפיקוח, אלא נכון יותר לומר כי פיטוריו נבעו מהכשלים בעבודתו עליהם הצביע דו"ח הפיקוח, ואשר לא תוקנו במועד שבין הדוחות הקודמים לדו"ח דנן, ואף לא בין מועד הדו"ח דנן ועד לפיטוריי התובע בפועל, ובהקשר זה יאמר, הרבה מעבר לצורך, כי התובע בחר שלא לפעול למניעת פיטוריו מול הגורם הרלוונטי – החברה, ואף לא לפעול יחד עם החברה מול המשרד, דבר שאולי יכול היה להוביל לתוצאה אחרת.

ולבסוף, לא נעלם מעייני מה שנרשם בתצהירה של אחת מבעלי בית האבות (ת/2) לפיו המסר שקיבלה החברה מהפיקוח היה ש"כדאי" לה לפטר את התובע, אך לא זו בלבד שהעדה חזרה בה מהאמור, וטענה שהמפקח לא ביקש שתפטר את התובע אבל הייתה בדו"ח ביקורת ספציפית על תפקודו (ראו עדותה בעמ' 21), אלא – ובעיקר - בסופו של יום מי שפיטר את התובע הייתה החברה, בעלת בית האבות, ולא הנתבעת, וקשה לקבל מצב בו אדם יכול לטעון שפיטוריו נבעו מרשלנות של גורם פיקוח, או על בסיס מסד עובדתי שזה הציג לחברה, מבלי לנסות לתקוף את הליך הפיטורים עצמו או מבלי שהחברה תתקוף את דו"ח הפיקוח. לפחות לדידי הניסיון "לקפוץ" מעל למעסיק, ולתבוע בנזיקין את גורם הפיקוח בשל דו"ח פיקוח שלא נתקף ב'זמן אמת', בלתי ראוי בעליל.

זאת ועוד, גם אם תאמר שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, וגם אם תאמר שקיים קשר סיבתי בין דו"ח הפיקוח לבין פיטוריי התובע, התובע לא עמד בנטל להוכיח את גובה הנזק הנטען. ואסביר:

ראשית, מעיון בראיות שהציג התובע, עולה כי התובע לא הציג כל אסמכתה לכך שהוא ניסה לחזור ולעבוד כמנהל מעון או בית אבות וסורב בטענה כי הוא אינו כשיר לשמש בתפקיד זה. אמנם התובע טען בתצהירו ת/1 ש"אין מעסיק שיסכים לקבל מנהל שנכתב עליו מכתב כזה" והוסיף כי כשהתקבל לעבוד כמנהל מוסד לבעלי מוגבלות שכלית, מפקחת מטעם המשרד אמרה לבעלים שהתובע לא מסודר ודיבר סרה במנהליו הקודמים (ראו בסעיפים 9-8 לתצהירו), ואולם מדובר בטענה שנטענה בעלמא, ללא אסמכתאות כלשהן וללא פירוט בנוגע למוסד המדובר או לגורם מטעם הנתבעת אשר פגע, לטענתו, ביכולתו לעבוד באותו מוסד או למועד בו התרחשה אותה שיחה, והינה עדות סברה ושמועה, ומשכך נהיר כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה בעניין זה.

שנית, הסעד הכספי אותו תבע התובע הינו פיצוי בגובה ההפרש שבין ההכנסה שהייתה לו כמנהל בית אבות להכנסתו בתפקיד אחר, אך התובע לא הביא שמץ של ראיה באשר להכנסתו בעת עבודתו בבית האבות או באשר להכנסתו מאז פיטוריו ועד היום,

לאור האמור, ומשגובה הנזק הנטען לא הוכח כלל ועיקר – אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר:

נוכח כל המקובץ לעיל מצאתי כי הנתבעת ומי מטעמה לא הפרו את חובת הזהירות החלה עליהם בביצוע דו"ח הפיקוח נשוא התביעה, ובוודאי שלא הפרו חובת זהירות כלשהי כלפי התובע או התרשלו בביצוע הביקורת על בית האבות, ומשכך החלטתי לדחות את התביעה.

עוד אציין כי גם אם תאמר שהנתבעת והמפקח מטעמה הפרו הפרה כלשהי חובת זהירות שאלו חבים לתובע בביצוע ביקורת, הרי שהתובע לא עמד בנטל להוכיח כי הפרה נטענת כאמור הובילה לפיטוריו, ואף לא עמד בנטל להוכחת גובה הנזק שנגרם לו לטענתו.

ולבסוף אציין כי בשים לב לאופן בו נוהל הדיון על ידי התובע, היה מקום לפסוק לחובתו הוצאות ריאליות בהתאם להוראות הדין, אלא שהרבה לפנים משורת הדין, החלטתי להסתפק בפסיקת סכום מתון בהרבה, ואני קובעת כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 7,000 ₪ בלבד.

ניתן היום, ז' אב תשפ"ו, 21 יולי 2026, בהעדר הצדדים.

13 מתוך 13