ת"א 78205-01-19 ברק נ' אלאלוף ואח'

בית משפט השלום בראשון לציון
כב' השופט רפי ארניה

ת"א 78205-01-19 ברק נ' אלאלוף ואח'

תיק חיצוני: קיים תיק עזר לשופט

התובעת:

פרחיה ברק
ע"י ב"כ עו"ד אחז אגם

נגד

הנתבעים:

1. רועי אלאלוף

2. עדי אלאלוף

3. ולדימיר אליאזרוב

4. ז'אנה אליאזרוב

5. יוסף אלכל

6. דבירה אלכל

7. מיכאל ארטיומוב

8. מריה ארטיומוב

9. מנחם בייגל

10. איריס בייגל

11. יניב בשן

12. עינב בשן

13. אלכסנדר גרונדמן

14. רוני גרונדמן

15. חגי דובדבני

16. דורה דובדבני

17. עזרא דוד

18. רחל דוד

19. אהרון זיזוב

20. רות זיזוב

21. תומר זיידן

22. אלינור זיידן

23. מוטי חבקוק

24. לילך חבקוק

25. אבישי יקים

26. יקים ליאת

27. רועי לוצקי

28. מלי לוצקי

29. אלכסנדר מגריל

30. סורינה מגריל

31. אושרי מזרחי

32. הגר מזרחי

33. יואב מילס

34. ליטל מילס

35. דמיטריה פיצוגין

36. נטליה פיצוגין

37. בן אבי פרג

38. הילה פרג

39. דב קורן

40. לילך קורן

41. אביב קנטור

42. ריבה קנטור

43. איתי רביב

44. לימור רביב

45. מארק רוזינקוביץ

46. ליאת רוזינקוביץ

47. יובל רימר

48. לודמילה רימר

49. תומר שטרן

50. רינת שטרן

51. יואב שפלן

52. ענבל שפלן

ע"י ב"כ עו"ד חלי דואני קיל

פסק דין

תביעה על סך של 100,000 ₪ שעילתה הוצאת לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

התובעת עבדה כמורה במשרד החינוך 24 שנים, מתוכם 13 שנים בבית הספר "נעמי שמר" בפתח תקווה (להלן: "בית הספר").

הנתבעים הינם הורי התלמידים בכיתה ג/3 בבית הספר (להלן: "הכיתה").

בחופשת הקיץ שלפני שנה"ל תשע"ט, הוצבה התובעת כמחנכת של הכיתה, וזאת לאחר שבשנת הלימודים הקודמת היתה המחנכת של כיתה אחרת בבית הספר, לתקופה של שנה אחת בלבד.

ביום 30.8.2018 שלחו הנתבעים את המכתב הבא (להלן: "הפירסום הראשון"):

כמו כן, העלתה הנתבעת 22 לקבוצת הפייסבוק של שכונת המגורים בה נמצא בית הספר, את הפוסטים הבאים (להלן: "הפירסום השני"):

בעקבות התנגדות הנתבעים לכך שהתובעת תהיה המחנכת של הכיתה, מנעו הנתבעים מילדיהם להגיע לבית הספר למשך תקופה של שבעה ימים, ורק בתו תקופה זו ניאותו להשיבם ללימודים. התלמידים חזרו אל בית הספר, והחלו בלמידה כאשר התובעת שימשה כמחנכת הכיתה עד לסוף אותה שנת הלימודים.

התובעת טענה כי פירסומים אלה עולים כדי לשון הרע. במענה לבקשה למתן פרטים נוספים (נספח 1 לסיכומי הנתבעים), מסרה התובעת כי היא ממקדת את טענותיה כלפי הנתבעים בגין הפירסום הראשון, בקטע הבא:

עוד טענה התובעת כי הימנעותם של ההורים מלשלוח את תלמידיהם לבית הספר בפתיחת שנת הלימודים מהווה אף היא עוולה לפי חוק איסור לשון הרע.

הנתבעים טענו כי הפירסומים הנ"ל לרבות הימנעותם מלשלוח את הילדים לבית הספר למשך 7 ימים אינם עולים כדי לשון הרע, ולחלופין לתחולת הגנות "אמת הפירסום" בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ולחילופי חילופין לתחולת הגנות תום הלב בהתאם לסעיפים 15(2), (3), (4) ו – (8) לחוק איסור לשון הרע.

השאלה הראשונה בה יש להכריע הינה האם הביטויים שבפירסומים הנ"ל עולים כדי לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. כידוע, בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, בשלב ראשון, על מובנו של הביטוי והמשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופיה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו לשון הרע (ע"א 4534/20 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נ"ח (3) 558 (2004).

בחינת הפירסומים שבמוקד מעלה שוני מסויים ביניהם.

בעוד שהפירסום הראשון עוסק ביכולותיה, כושרה וכשליה של הנתבעת כמחנכת, ועל כן בהחלט עונה על מבחני לשון הרע כפי שנקבעו בפסיקה, שכן יש בהם כדי לבזותה, להשפילה ולפגוע במשרתה (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע) הרי שקיים קושי רב לראות בפירסום השני ככזה. בחלק הראשון של הפירסום השני כלולה הודעה שבנה של הנתבעת 22 לא פתח את שנת הלימודים ולאיש לא איכפת. פירסום זה כלל איננו מכוון לתובעת באופן קונקרטי.

בחלק השני של הפירסום נאמר "בזהירות" כי הוקצתה לכיתה מחנכת "לא מתאימה". זהו מונח נייטרלי, שאינו נוקב בשמה של התובעת ובפרטיה, ואינו נוקב בטענות קונקרטיות כלפיה.

בנסיבות אלה, סבורני כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המודבר בביטוי החוצה את הרף האסור, וגולש אל עבר מחוזות הדיבה.

על כן דין התביעה כנגד הנתבעת 22 בגין הפירסום השני – להידחות.

בנוסף, יש לדחות את טענות התובעת לפיה הימנעותם של הנתבעים לשלוח את ילדיהם לבית הספר למשך תקופה של שבוע ימים בפתיחת שנת הלימודים מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. אף שאין לחלוק כי התנהגות הנתבעים בהקשר זה היתה בלתי מתקבלת על הדעת, הרי שהחוק מתמקד בפירסום שהובע בעל פה או בכתב (סעיפים 2 ו – 3 לחוק איסור לשון הרע). דהיינו, לצורך גיבוש עוולת לשון הרע נדרש ביטוי חיצוני של מילים – בין בעל פה ובין בכתב.

בעניין זה ר' דבריו של חברי, כב' השופט א' סתיו בת.א (ראשל"צ) 46994-02-16 ענת עזיזי נ' החברה העירונית ראשון לציון - לתרבות, ספורט ונופש בע"מ (31.7.2019), המקובלים עלי מתחילה ועד סוף:

ההגדרה של "פרסום" בחוק איסור לשון הרע היא מרחיבה, והיא כוללת פרסום "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר" (סעיף 2 לחוק). אולם, עדיין לא תקום עוולת לשון הרע בלא שנעשה "פרסום" של לשון הרע. פרסום כולל "כל מעשה של העברת מסרים" (א' שנהר, "דיני לשון הרע", 86 (1997)). כאשר לא נעשתה פעולה של העברת מסרים הרי שלא התקיימה העוולה של לשון הרע, וזאת גם אם נעשה מעשה שגרם לכך שבסופו של יום חווה אדם את אחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, כגון ביזוי או השפלה.

עצם העובדה שנעשה מעשה שאם הוא ייוודע לאחרים ייתכן שהדבר יגרום לאדם השפלה, ביזוי וכדומה, אינה הופכת את אותו מעשה ללשון הרע, כל עוד המעשה עצמו לא כלל "פרסום" של לשון הרע (הגם שהמעשה עשוי, כמובן, לעלות כדי עוולה אחרת). גם להגדרה המרחיבה של "פרסום" יש לשים גבול, שאחרת כמעט כל מעשה עלול להפוך ללשון הרע פוטנציאלי. על מנת שפעולה מסוימת תיחשב ללשון הרע נדרש כי היא עצמה תכלול העברה של מסר. המסר אינו חייב להיות מפורש (סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע), אולם עליו להיות קיים. בהעדרו של יסוד זה, אין מדובר בלשון הרע. המבחן בשאלה האם התנהגות מסוימת עולה כדי העברת מסר, וככל שכן האם מסר זה עולה כדי לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי של "הצופה הסביר" באותה התנהגות (ראו, ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית (30.4.2017)).

כמו חברי, אף אני סבור, כאמור, כי השקפה הרואה בהתנהגות הנתבעים כעולה כדי לשון הרע, מהווה הרחבה בלתי רצויה של תחולת החוק, ואינה מעוגנת בלשונו.

וכעת להגנות.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"

הנה כי כן, להגנה זו שני יסודות: הראשון שהיה בפירסום אמת. יסוד זה עוסק באמת המשפטית כפי שהוכחה בראיות שהובאו בפני בית המשפט (הנשיא א' גרוניס בדנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין – אורבך (2014), בפיסקה 25 ואילך). היסוד השני הינו קיומו של עניין ציבורי בפירסום.

כבר עתה אומר שהטענות בדבר חיסורים רבים של התובעת הוכחו כהלכה. התובעת עצמה העידה כי בשנת הלימודים הקודמת היו לה היעדרויות רבות עקב בעיות בריאות (עמ' 14 ש' 8) ובהמשך העידה שהיו לה היעדרויות רבות במשך רצף של מספר שנים עקב הצטברות של עניינים אישיים (עמ' 20 ש' 1-7). אף מנהלת בית הספר אישרה בעדותה שבשנת הלימודים הקודמת היו לתובעת היעדרויות רבות על רקע בריאותי (עמ' 30 ש' 25-30). מבלי להקל ראש בנסיבות שהביאו את התובעת לכדי היעדרויות רבות, ומבלי לזלזל בהן חלילה, הרי שבסופו של יום היא אכן נעדרה תקופות ארוכות מעבודתה.

כמו כן, הגב' שוהם העידה כי העבירה את התובע מכיתה אחרת לכיתה הנידונה, על אף שבכיתה הקודמת היא חינכה רק שנה אחת בלבד, שכן היה לתובעת קושי בניהול הכיתה כתוצאה מתלונות של הורים ותלמידים על עייפות וחוסר מוטיבציה של התובעת (תשובתה לסעיף 1ג' לשאלון – נספח ז' לתיק המוצגים של הנתבעים). בנוסף הגב' שוהם נשאלה בשאלון את השאלות הבאות:

והשיבה:

הגב' שוהם מסרה בעדותה עוד (עמ' 29) כי:

"התובעת מרבה באמירות מילוליות בעייתיות – מה יש לך לאמר.

זה מה שנאמר על ידי ההורים. לא שמעתי את מחנכת הכיתה מתבטאת בדרך זו לפחות לא כאשר הילדים נמצאים בכיתה והם שומעים אותה. שמעתי את הטענה זו, ראיתי את ההתנהלות הזו שהיינו בחדרי חדרים. שאני נמצאת עם מחנכת הכיתה לבד ו/או עם יועצת בית הספר, השתדלנו לשמור על אינטימיות.

ש. האמירות האלו היו ב-4 עיניים.

ת. לחלוטין. לא הייתי נוכחת במקום שהמחנכת השפילה.

ש. האם הגיעו תלונות מצד הורים אלייך שאמרה אמירות כאלה.

ת. כן.

ש. שהגיעו תלונות כאלה חקרת.

ת. היו שיחות עם מחנכת הכיתה והיו שיחות עם הילדים, עשינו קבוצות. שהילדים באים לחדר שלי והם מרגישים בנוח, והיתה קבוצה שהלינה על כך שמחנכת הכיתה מתנהגת אליהם לא בדרך מכובדת ואומרת אמירות.

ש. מה למשל.

ת. אני באמת לא זוכרת. אך כן הייתה טענה מאוד ברורה שבחוויה שלהם היא לא מכבדת אותם.

ש. אמירות שמורידות לילדים את הבטחון העצמי.

ת. כן. שפוגעות בדימוי. כך הבנתי מהם. אני חייבת לאמר שהקשבתי. לא תמיד נוקטת באמצעים לאור תשובה כזו או אחרת.

ש. אינה משתפת פעולה עם ההורים.

ת. היו מספר פניות של ההורים למחנכת הכיתה. זכור לי מקרה אחד ברור שנפגשה עם ההורים ונסתה לבדוק מולה מה הם רוצים, לא בטוח שהיא קיבלה.

ש. אינה מעורבת בדינמיקה החברתית ובבעיות מול מורים מקצועיים.

ת. חייבת לצין גם לזכותה. יש מורה מחד שמביאה איתה מקצועיות וניסיון טוב בתחום ההוראה, שם הביאה את החוזקות. לצאן הפן הרגשי, היה תמיד רושם שצריך לבנות מעין גשר בין הילדים לבינה, תמיד במוקדים הללו, שנגעו בפן החברתי של הכיתה ובפן הרגשי. זה לא אומר שלא נעשו דברים. ישבנו, מחנכת הכיתה יחד עם יועצת בית הספר ולעיתים עם ההורים וחשבנו איך לתקוף את הסוגיה. התמונה נראית עולה ויורדת במובן שכן נעשו מאמצים לטפל בפן החברתי, הרגשי אך זה לא היה הצד החזק.

ש. כלומר שההורים מתלוננים שהתובעת אינה מעורבת בדינמיקה החברתית ובעיות שעולות מול המורים המקצועיים זה לא תלוש מהמציאות.

ת. נכון."

בנוסף, הוצג בפני פרוטוקול ישיבה בכתב ידה של הגב' שוהם עם נציגי ועד הכיתה של הכיתה אותה חינכה התובעת, בשנת הלימודים הקודמת לשנת הלימודים הנידונה (נספח ח' לקובץ המוצגים של ההגנה). הפרוטוקול נערך על ידי גב' שוהם בישיבה בה השתתפה (עמ' 34 ש' 20-30). בפרוטוקול זה נרשם כי ועד הכיתה טען כי:

"לא זכינו לקבל מחנך שנותן ערך מוסף. ערך מוסף = מורה שגרם לי לשינוי, לחשוב, לעשות ולנתח את הזהות האישית שלי...בשנה אחרונה אין להם מישהו שיסתכל עליהם ככיתה כמשהו חברתי. מחנכת נעדרת הרבה ולפיכך אין למידה"

הגב' שוהם העידה עוד בתחילת שנת הלימודים הנידונה היא החליטה שלא לשבץ את התובעת כמחנכת, ואולם היא שינתה את דעתה לאחר שהתובעת מסרה לה כי בסוף השנה היא תפרוש לגימלאות (סעיף 15 לתצהירה, עמ' 34 ש' 14-19 לפרוטוקול):

"מחנכת הכיתה נעדרה מהכיתה. היעדרויות מהסוג הזה מהווים נטל לא רק על הכיתה, גם על המורים שמחליפים והתכנון וההתייחסות גם לטווח קצר וגם ארוך. בטווח הקצר היה שאם הגברת מתכוונת להיות עוד שנים במערכת, כן הייתי מבקשת לסור מתפקיד המחנכת. אך לאור זאת שיוצאת לפנסיה, ואנו מוסד חינוכי ואנו מדגישים את הפאן המוסרי ולאור זאת שמדובר באדם מבוגר באמת עם המון חמלה לא הייתה כל סיבה להוציא אותה מתפקידה אם היא נשארת עוד שנה אחת ובמיוחד לאור העובדה שאני מקבלת תמיכה מהממונים עליי"

כמו כן הציגה בפני הנתבעת 4 התכתבות שהיתה לה עם אם בשם לימור אשר בתה למדה בכיתה של התובעת לפני כעשור. בנוסף, הנתבעת 36 צירפה התכתבות שהיתה לה עם אמהות אחרות בשם ליאורה ועדי (נספחים א' – ג' לתיק מוצגי ההגנה). בהודעות כלולות טענות כלפי התובעת, אשר מטעמי שמירה על כבודה ופרטיותה של התובעת לא אצטטם.

הנה כי כן, התמונה המצטיירת מעדויות וראיות אלה הינן כי בשנים הקודמות לשנת הלימודים הנידונה אכן הצטברו תלונות רבות בגין תפקודה של התובעת כמחנכת, בין היתר על רקע של היעדרויות רבות. גם התרשמותה של מנהלת בית הספר, הגב' שוהם, היתה כי קיים לתובעת קושי בפן הרגשי, להבדיל מהפן הפדגוגי בו הצטיינה. מעדותה של הגב' שוהם עלה כי אלמלא הודעת התובעת על יציאתה לגימלאות בתום שנת הלימודים, הגב' שוהם לא היתה משבצת אותה כמחנכת מלכתחילה.

ואדגיש: פרט לטענה בגין היעדרויות רבות שהיא ללא ספק נכונה על פי הודאת התובעת עצמה, איני מכריע כלל בשאלה אם יתר הטענות שהעלו הנתבעים כנגד התובעת נכונות או לא, ואיני קובע כל מסמרות בכך. זהו אינו לב העניין, ואיני מביע כל עמדה ביחס לכך. לב העניין הוא בכך שעובר למועד הפירסום הראשון היו תלונות על התנהלותה של התובעת. בהקשר זה בלבד – דהיינו, עצם קיומן של טענות מסוג זה כנגד התובעת - יש אמת בטענות הנטענות בפירסום הראשון.

מרכזו של הפירסום אינו מתמקד בהתנהגות נטענת כלשהי של התובעת, אלא בקיומן של תלונות כנגדה על התנהגות כאמור. זהו לשונו של הפירסום הראשון, וזו עילת לשון הרע המיוחסת לנתבעים.

כאמור, קיומן של תלונות בעבר כנגד התובעת הוכח לטעמי כדבעי, הן מעדותה של הגב' שוהם – שעדותה מהימנה עלי לחלוטין, ולא מצאתי עילה לפקפק בה - והן מהראיות האחרות, כמבואר לעיל.

כעת יש להתייחס לשאלה האם היה בפירסום הראשון עניין ציבורי. ענין ציבורי "ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו (2) 607, 621 (2002)). זהו מידע, הנושא עמו "תרומה לשיח הציבורי" (ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ"ד סו (3) 691, 760 (2014)). זהו מידע, שהתועלת לציבור בידיעתו גבוהה מן הנזק הציבורי הכרוך בפרסומו.

מקובלת עלי טענת הנתבעים כי קיים עניין ציבורי בזהותו של מחנך כיתה בבית הספר בו לומדים ילדי הכיתה. חינוך ילדים הינו בעל חשיבות עליונה, וזהותו של מחנך הינו עניין הנוגע ישירות לכל אחד ואחד מהתלמידים בכיתה, שכן ההשפעה של מורה על תלמיד נשארת זמן רב לאחר שהמורה עוזב. מכאן נובע גם שזהותו של מחנך כיתה אינו רק עניין פרטי של כל אחד ואחד מן ההורים אלא עניין בעל משמעות לכלל הכיתה, ובאופן כללי יש לציבור עניין בשאלות מסוג זה, המציף דיון בשאלות הנוגעות לקריטריונים לשיבוץ מחנכים בכיתות לימוד.

לפיכך, סבורני כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח את יסודותיה של הגנת אמת הפירסום, ומשכך, אין צורך להוסיף ולדון בהגנותיהם הנוספות הנטענות.

עם זאת, ולמעלה מן הצורך אוסיף כי ממילא פירסום זה חוסה, בנסיבות אלה, גם תחת הגנות תום הלב שבסעיפים 15(3) ו – 15(4) לחוק איסור לשון הרע.

מקריאת הפירסום הראשון בכללותו אנו למדים כי המכתב מהווה הבעת דעה אודות התובעת המשמשת בשירות הציבור, ונועד לשרת לתכלית כשרה שלנתבעים אינטרס אישי בה, כמבואר לעיל.

תום הלב של הנתבעים בפירסום נלמד מכך שבהתאם לעובדות הנטענות המכתב נשלח לחמישה אנשים בלבד, שהינם בהחלט רלוונטיים ונוגעים לעניין, ולא בתפוצה רחבה או בפומביות (והשווה: כב' השופטת נאור, דנ"א אילנה דיין, בפיסקה 11 לחוות דעתה).

גם לשון הפניה בפירסום הינה מתונה ובלתי מתלהמת, ואף כלולה בו מחמאה לכישוריה הפדגוגיים ומקצועיותה של התובעת.

פרטים אלה מחזקים את המסקנה כי הגנת תום הלב חלה גם על הפירסום הראשון.

נוכח האמור, התביעה נדחית.

ברגיל, היה מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים בגין ההליך, ואולם בנסיבות העניין אני נמנע מעשות כן. זאת, נוכח דרך הילוכם של הנתבעים אשר נטלו חרות לעצמם ומנעו מילדיהם משך שבוע ימים מלהגיע לבית הספר כאקט של מחאה כנגד התובעת. זו התנהגות המנוגדת להוראות חוק לימוד חובה, תש"ט – 1949 ואף עלולה להיחשב כעבירה פלילית, וכן עשיית דין עצמית, תוך ניסיון להכתיב לבית הספר בכח הזרוע את זהותה של המחנכת, לאחר שמאמצי השכנוע - הלגיטימיים לכשעצמם - כשלו.

התנהגות מסוג זה הינה בלתי מתקבלת על הדעת, בלשון המעטה.

אם בחינוך עסקינן – קשה לאמר שהנתבעים פעלו, בנסיבות אלה, כמודל חיקוי לילדיהם.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

ניתן היום, ז' אדר ב' תשפ"ב, 10 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

11 מתוך 11