ת"א 79468-01-19 הופמן נ' אהרוני

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 79468-01-19 הופמן נ' אהרוני

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט אלעד פרסקי

תובע

אלכסנדר הופמן

נגד

נתבעת

סיגלית אהרוני

התובע – באמצעות ב"כ עוה"ד רפאל שטוב

הנתבעת – באמצעות ב"כ עוה"ד עז אלדד מטעם הסיוע המשפטי

פסק דין

תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

רקע

התובע הוא יזם וקבלן העוסק בבנייה. התובע ביצע עבודות הרחבה ושיפוץ בבניין ברחוב שדרות המאירי 6 בירושלים (להלן: הבניין). לתובע אין זכויות בבניין אך שני ילדיה של אשתו (תמר דבורץ (להלן: תמר) ומשה דבורץ (להלן: משה)) הם בעלי זכויות בשתי דירות בבניין.

שני היתרי בנייה ניתנו לתוספת בנייה ומרפסות בדירות העליונות בבניין (עמ' 11, שו' 26 לפרוטוקול). היתר אחד (מס' 2017.65.0) התבקש על ידי מר אורי שמואלי אשר מכר את דירתו למשה (עמ' 8 שו' 19). ההיתר השני (מס' 2017.65.1) התבקש על ידי תמר (שם).

הנתבעת היא דיירת בבניין. לנתבעת טענות ביחס לעבודות בבניין בהם היה מעורב התובע. זאת, הן במישור החוקי והן באשר למפגעים שנוצרו בעת ביצוע העבודות. בהתאם לכך פנתה הנתבעת לגורמי הרישוי והפיקוח הרלוונטיים בעיריית ירושלים (להלן: העירייה). עקב כך, או גם מסיבות נוספות, העירייה נקטה במספר פעולות מגבילות ביחס לבניה בבניין.

בכתב התביעה נטען על ידי התובע כי הוא משפץ ובונה עבור בני משפחתו בבניין (סע' 3-4) וכי (סע' 5-8) הנתבעת מתנגדת לבנייה "ולצורך ביטוי התנגדותה היא אינה בוחלת במעשים פסולים, אסורים, פוגעניים ובלתי חוקיים.". בהמשך נטען כי פניות של הנתבעת לעירייה הביאו למתן צו להפסקת עבודה שניתן על ידי העירייה.

התביעה הוגשה בהתאם לחוק. מושא התביעה הן אותן פניות של התובעת לעירייה (להלן: הפניות) וכן אמירות שנטען כי אמרה כלפי התובע בהן כינתה אותו בכינויים הבאים: "עבריין", "נוכל", "איש העולם התחתון" ו"ידוע בעיר כעבריין". (להלן: האמירות). לטענת התובע יש בפניות ובאמירות משום לשון הרע בהתאם לחוק.

עוד נטען כי הנתבעת השיגה את גבולו של התובע בבניין ואף גנבה מצלמה וחפץ נוסף השייכים לו.

הסעד הנתבע הוא תשלום בסך 103,000 ₪. סך של 100,000 ₪ נתבע כפיצוי ללא הוכחת נזק וסך של 3,000 ₪ נתבע בגין המצלמה שנטען שנגנבה על ידי הנתבעת.

דיון והכרעה

א. פניות הנתבעת לעירייה

הנתבעת לא הכחישה כי פנתה לעירייה והתלוננה על העבודות שביצע התובע בבניין. לטענתה, חלות על הפניות הגנת "אמת הפרסום" והגנות תום לב.

התובע לא הציג את פניות הנתבעת לעירייה ויתכן שדי היה בכך בכדי לדחות את טענותיו בהקשר להן. מכל מקום, לצורך הדיון ונוכח המסקנה שלהלן ניתן להניח כי בפניות אלה הועלו טענות להתנהלות פגומה של התובע, מה שעשוי להוות לשון הרע. כפי שנראה להלן, בהינתן כי לא ניתן לדוק בפרטיהן של הפניות הרי שדי בגוף התייחסות העירייה לפניות על מנת לבסס את הגנת "אמת הפרסום".

כך, במכתב העירייה לנתבעת מיום 17.9.2020 (נספח ה' לתצהיר הנתבעת) נכתב כדלקמן:

"פיקוח - ... בעקבות איתור בנייה בסטייה מהיתר הבניה בשני תיקים אלה (17/65+17/65.1) הם הועברו להמשך טיפול משפטי של התביעה העירונית."

מעבר לכך, ביום 18.2.2019 הוצא צו מנהלי להפסקת עבודה כנגד תמר וכנגד מר אורי שמואלי בגין ביצוע עבודות בניה אסורות (נספח ד' לתצהיר הנתבעת). כאמור, אורי שמואלי הוא קודמו של משה בדירתו והיתר הבניה נותר על שמו.

התובע בסיכומיו ביקש להתכחש לרלוונטיות של צו זה כלפיו. אלא שהתובע עצמו ציין בכתב התביעה (בסע' 8) כי ביום 13.1.2019 הותלה היתר הבנייה ועקב כך ניתן על ידי העירייה צו להפסקת עבודה. התובע גם טען בכתב התביעה כי הוא בונה בבניין עבור בני משפחתו. מכאן שיש לדחות את עמדתו זו.

בתגובה לסיכומי הנתבעת ביקש התובע לטעון כי לא הוכח שעסק כלל בבנייה בבניין. אלא שכאמור התובע ביסס את כתב התביעה על מסכת עובדתית לפיה בשל עבודות בניה שביצע בבניין והתנגדות הנתבעת לכך ביקשה היא לפגוע בו.

המסקנה היא כי בהיעדר הצגת פניות הנתבעת, די בהתייחסותה האמורה של העירייה לפניות על מנת להסיק כי נפלו פגמים בהתנהלות התובע ועל כן ניתן לקבל כי הייתה אמת בפניות הנתבעת לעירייה. יודגש כי בהחלט יתכן שפגמים אלו תוקנו לאחר מכן על ידי התובע אלא שענייננו במצב בעת משלוח הפניות לעירייה.

העניין הציבורי בפניות ברור. עסקינן בפניית דיירת לעירייה בנוגע לאי תקינות בפעולות בניה בבניין בו היא גרה. על כן, על הנתבעת חלה הגנת "אמת הפרסום".

מעל לנדרש, הרי שעל פניות הנתבעת חלה גם הגנת תום הלב, הן בהתאם לסעיף 15(2) לחוק ("היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"), הן בהתאם לסעיף 15(3) לחוק ("הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר") והן בהתאם לסעיף 15(8) לחוק ("הפרסום היה בהגשת תלונה ... או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע"). ניתן לקבוע כי העברת הפניות לעירייה בנסיבות דנן לא חרגה מתחום הסביר (למצער בהיעדר הצגת נוסחן המדויק) ועל כן חזקה שהדבר נעשה בתום לב בהתאם לסעיף 16(א) לחוק.

ב. אמירות הנתבעת כלפי התובע

ב.1. השמעת האמירות

בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את האמירות. בתצהירה הטעימה כי "טענותיו של הופמן לפיהן קראתי לו עבריין, נוכל, איש עולם תחתון, ידוע בעיר כעברין, הם פרי דמיונו הפורה של הופמן.". בסיכומיה לא הכחישה עוד הנתבעת כי אמרה את הדברים אך טענה להגנת "אמת הפרסום" ולהגנת תום הלב. במסגרת זו התייחסה הנתבעת לכינוי "עבריין" בלבד.

בתווך עומדת עדותה של הנתבעת. בעדותה ביקשה לטעון בתחילה כי מעולם לא שוחחה עם התובע, כדלקמן (עמ' 16, שו' 14):

"ש. כמה פעמים יצא לך להיפגש עם הופמן בבניין ושנוצר ביניכם דין ודברים?

ת. אני לא פתחתי את הדלת כשהוא עלה במדרגות. זה לא היה. אני לא רציתי להיתקל בו.

ש. מעולם לא פגשת אותו?

ת. לא זוכרת. לא היה דין ודברים."

ובהמשך (עמ' 17 שו' 4):

"ש. אז בניגוד למה שאמרת, כן היו דיבורים בינך לבין הופמן?

ת. היו התכתבויות והודעות.

ש. זה לא היה בעל פה?

ת. לא."

אלא שבהמשך עדותה הסכימה כי היו חילופי דברים בינה לבין התובע (שם בשו' 8):

"ש. זאת אומרת שעם הופמן לא דיברת בכלל?

ת. כששאלת אמרתי שאני לא זוכרת בדיוק אבל אני לא יכולה להכחיש שפה ושם דיברתי איתו וראיתי אותו. דיבורים היו אבל התכתשויות לא.

ש. הדיבורים שהיו ביניכם, זה היה ברמה חברית או עויינת?

ת. ברמה עניינית. אנחנו לא חברים.

ש. באיזה שהיא מילה אולי אמרת שמילה שלך זה לא מילה או משהו כזה?

ת. לא. היו לי טענות שההתנהלות שלו מסכנת את הבניין. לא התייחסתי לגופו של אדם אלא התייחסתי לגופו של עניין."

לטענת התובע אמירות הנתבעת הושמעו בתקופה שבין סוף שנת 2018 לתחילת שנת 2019 באוזני עוברים ושבים, דיירי הבניין, פועלים ואנשי מקצוע ובני משפחתו של התובע (סע' 22 לתצהירו).

התובע לא פירט, בכתב התביעה או בתצהירו, מתי והיכן בדיוק נאמרו האמירות על ידי הנתבעת. בעדותו (עמ' 8-9), בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת, מיקד התובע את טענותיו בשלושה אירועים, כדלקמן: בעת שפגש בנתבעת בחדר המדרגות של הבניין, במהלך אסיפת דיירים, ובפני חותנו וחותנתו של בן נוסף של אשתו, ישראל דבורץ (להלן: ישראל).

התובע לא הציג ראיות לאמירות נטענות אלו מלבד באשר לאירוע הראשון (בחדר המדרגות של הבניין). על אירוע זה העיד ישראל, כדלקמן (עמ' 12 שו' 19):

"אחת הפעמים שתפסו אותה בצורה מיוחדת זה שהגעתי לבניין, היתה שם התקהלות, היו שם אלכס הופמן, אמא שלי, קבלן ועוד כמה פועלים ושמעתי אותה מגדפת במילים קשות מאוד. בין היתר "אתה נוכל, עבריין, איש עולם תחתון, ידוע בעיר כעבריין". זה חוץ מזה שהיו הרבה פעמים שעברתי ושמעתי אותה מדברת בצורה לא יפה לאלכס הופמן אבל זה דברים שנצרבו בזיכרון שלי בצורה מיוחדת.

ש. כשאתה אומר חוץ מאותו מקרה היו עוד הרבה פעמים ששמעת אותה צועקת עליו, זה היה בנוכחותו?

ת. בנוכחותו זה היה הפעם היחידה שראיתי."

נוכח גלגולי גרסתה של הנתבעת, כפי שפורטו, יש להעדיף את עדות ישראל והתובע באשר לאירוע בחדר המדרגות. באשר לאירועים הנוספים הרי שאין די בעדות התובע, הן בהיותו בעל דין והן בשל כך שניתן היה להעיד עדים נוספים אשר נכחו במקום לטענתו (עמ' 8) אך התובע נמנע מלהזמינם.

הנתבעת לא ניסתה לבדל בין פרטי האמירות שיוחסו לה. כאמור בתחילה אף הכחישה באופן גורף אמירה או דיבור כלשהו וממילא כל ניסיון לבדל בין חלקי האמירות היה בגדר עדות כבושה.

המסקנה היא כי יש לקבל את טענת התובע כי הנתבעת הטיחה בו את הביטויים "נוכל, עבריין, איש עולם תחתון, ידוע בעיר כעבריין" באירוע אחד בחדר המדרגות בפני ישראל, אשת התובע קבלן ושני פועלים. טענות התובע להשמעת אמירות דומות בהזדמנויות אחרות לא הוכחו.

ב.2. האם האמירות מהוות לשון הרע

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע. אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום" (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט (4) 734, 741 (1986)). יש אפוא לבחון את הסיטואציה בה נאמרה האמירה בחדר המדרגות ולהסיק כיצד עלולה החברה, או המשתתפים באותה סיטואציה, לקבל את הדברים.

תחילה יש לשרטט את הקשר הדברים. ניתן לקבוע כי הדברים הם בגדר גידופים שהשמיעה הנתבעת כלפי התובע. הדברים נאמרו בפגישה מזדמנת, בצעקות (עדות ישראל בעמ' 13 שו' 13), ועל רקע הקונפליקט בין הצדדים בנוגע להתנהלות התובע בבניין, נושא שמצא ביטויו גם בפניות הנתבעת לעירייה. ממילא על פניו השומע את הדברים יקבלם בחשדנות.

על ההתייחסות לגידופים כלשון הרע לעניין החוק עמד שנהר (א' שנהר, דיני לשון הרע (התשנ"ז), 131) כדלקמן:

"שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית"

ובהמשך (בעמ' 132):

"נראה, כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף 'לשון הרע', ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק".

לסקירות של פסיקה רלוונטית ראו: תא (חי') 15708-06 קידר נ' רון (20.1.2010) (כב' השו' ת' נאות פרי); תא (ת"א) 16294-08‏ ‏ גולדרינג נ' תמרי (19.11.2009) (כב' השו' ח' ינון); תא (ת"א) 30840/07 עו"ד פרדס נ' פרופ' מליק (5.11.2008) (כב' השו' א' כהן).

יש אפוא להכריע כיצד עלולים היו הנוכחים בחדר המדרגות להתייחס לאמירות הנתבעת. ברי כי ישראל ואמו לא עלולים היו להתייחס ברצינות לאמירות ולו בהכירם את הסכסוך בין הצדדים. באשר לקבלן ולשני הפועלים שנכחו במקום, אף אם לא היו מודעים לסכסוך הרי שהעובדה כי הדברים נאמרו בצעקות, באירוע מזדמן בחדר המדרגות, ובפורום מצומצם, מביאה למסקנה כי מסתבר יותר שהנוכחים בו תפסו אותו כגידוף שהושמע בעידנא דריתחא ובמסגרת מעין סכסוך שכנים מאשר האפשרות כי תפסו אותו כהרצאת דברים מבוססת. על כן מסתבר יותר כי האמירה לא הייתה עלולה לבזות או להשפיל את התובע בעיניהם וממילא אינה לשון הרע לעניין החוק (ראו שנהר לעיל).

לעניין נסיבות האירוע הרי שלחובת התובע רובצת העובדה כי עד לעדותו לא מסר פרטים משמעותיים, כמו זהות הנוכחים ומועדים מדויקים של האירועים הנטענים (ראו: סע' 15 לכתב התביעה; סע' 18 ו-22 לתצהירו; סע' 4 לתצהיר ישראל). ממילא, הנתבעת לא יכולה הייתה להיערך להבאת ראיות בנוגע לכך.

בהיעדר הוכחת מאפייניו הספציפיים של האירוע בחדר המדרגות ומיהותם של חלק מהמשתתפים בו, וכפי שנותח לעיל, מאזן ההסתברויות נוטה לעבר המסקנה כי אין באמירה החד פעמית של הנתבעת משום לשון הרע בהתאם לחוק.

נוכח כל האמור יש לדחות את תביעת התובע גם ביחס לאמירת הנתבעת בחדר המדרגות. ממילא אין צורך לדון בהגנות להן טענה.

גניבת מצלמה – התובע לא הציג כל ראיה לטענתו לגניבת מצלמה וחפץ נוסף על ידי הנתבעת.

סוף דבר

דין התביעה, על כל ראשיה, להידחות.

נוכח המפורט בפסק הדין, בין היתר נוכח העובדה כי הנתבעת גידפה את התובע באירוע אחד ונוכח דרך הצגת גרסתה העובדתית בהליך, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ו שבט תשפ"ג, 17 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 8