ת"א 9989-10-19

בית משפט השלום בכפר סבא

24 נובמבר 2025

ת"א 9989-10-19

לפני

כב' השופטת הבכירה, רחל קרלינסקי

התובע

פלוני

נגד

הנתבע

.3יוסף אלבו

פסק דין

1. תקיפת מורה בבית הספר ע"י אביו של תלמידו עומדת ביסוד התביעה הנזיקית בתיק זה .

התביעה הוגשה גם כנגד נתבעים אחרים שהסתיימה מולם בהסדר פשרה.

רקע

2. התובע יליד 1984 מורה לגדנע בבית הספר "חטיבת השחר" בהו"ה ,לימד עובר לאירוע בכיתה ט'. מעשה התקיפה החל כשהנתבע הגיע ביום 11.1.13 לבית הספר והתפרץ לכיתה בה התובע לימד ,ודרש ממנו לצאת מהכיתה . התובע סרב וביקש מהנתבע להמתין לסוף השיעור שאחרת יקרא למשטרה . הנתבע הפטיר לעברו כי הוא המשטרה, אחז בחולצת התובע וגרר אותו בכוח מחוץ לכיתה , תוך שגידפו לעיני התלמידים.

3. אין חולק שקודם להגעת הנתבע לכיתה ,התובע החרים מכשיר נייד של בנו של הנתבע. לאחר שהנתבע הגיע לכיתה הלין על החרמת הנייד ע"י התובע, האחרון החזיר את מכשיר הטלפון לנתבע ופנה בחזרה לכיתה. אלא שבאותן נסיבות כשהשבת המכשיר הנייד לא הפיסה את דעתו של הנתבע ,פנה לתובע והתריס "לאן אתה חושב שאתה הולך", דחף אותו בחוזקה על תאי האחסון הנמצאים במסדרון בית הספר וזאת בנוכחותם של תלמידי הכיתה. התובע חזר לכיתה , סגר את הדלת וזאת על מנת לסיים את השיעור.

4. לאחר השיעור הנ"ל כשהתובע יצא להפסקה בחדר המורים התרחשה תקיפה נוספת.

הנתבע ניגש לתובע שוב, אחז בחולצתו, הצמידו לקיר והחל תוקף אותו וסטר לו בעורפו. מורה שהייתה נוכחת בסמוך ניסתה להרחיק את הנתבע מהתובע ומשכה את מעילו תוך שהיא צועקת לו להפסיק להכות את התובע.

5. התובע פונה לקבלת טיפול רפואי ואילו הנתבע נעצר במקום ע"י המשטרה ונחקר .

6. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בו תוארו מעשי התקיפה הנ"ל . הנתבע הודה בכל העובדות הנ"ל והורשע בהסדר הטיעון במסגרתו נגזר עליו (בגזר דין של בית המשפט בכ"ס מיום 1.1.14) עונש מאסר בפועל בן 5 חדשים תוך ריצוי בעבודות שירות , מאסר על תנאי בן 5 חדשים, קנס ותשלום פיצוי לטובת התובע בסך 15,000 ₪ .

7. לטענת התובע ,הנתבע ביצע כלפיו בפועל שלשה מעשי תקיפה בנסיבות הנ"ל , בעטיים נגרמו לו נזק גוף והשפלה המקימים לזכותו עילות תביעה בגין תקיפה והוצאת דיבה בניגוד לחוק איסור לשון הרע .

עוד נטען כי לאחר שהוגשה חו"ד רפואית מטעמו על פיה נותרה לו נכות כתוצאה מהמעשים הנ"ל ולא הוגשה חו"ד נגדית ע"י הנתבע, יש לחייבו בגין מלא הנזק בצירוף פיצוי עונשי שמטרתו להטיל על הנתבע ענישה כספית ההולמת את מעשיו והתנהגותו מתוך בחירה מכוונת.

8. הנתבע ביקש לדחות את התביעה על הסף בשל שיהוי חמור ולדחותה לגופה בהעדר הוכחת נזק .

לטענת ב"כ הנתבע ,התביעה הוגשה לאחר כמעט שבע שנים מהאירוע וכשש שנים לאחר מועד גזר הדין. לשיטתו השיהוי הוא מהותי, הואיל והתובע ניסה את מזלו לאחר שחלפו שנים רבות, בתקווה כי הזמן יטשטש את העובדות ,ושיהוי זה פגע ביכולת הנתבע להתגונן באופן הולם. לגופה של התביעה נטען כי הנתבע לא הגיע לבית הספר על מנת לפגע בתובע ,אלא מתוך ייאוש ותסכול של הורה לילד שסובל מהתנכלות מתמשכת מצד המורה.

אמנם הנתבע מודה כי אין בכך כדי להצדיק את התנהגותו בגינה שילם מחיר כבד ,אולם לגרסתו ההקשר המלא של התנהגות התובע חשוב להבנת הרקע.

דיון

9. בטרם אדון בטענת השיהוי ,יוטעם כי למעשה לא היה חולק בדבר נפקותה של ההרשעה וממצאי ההליך הפלילי למקרה דכאן ,אם כי הנתבע ביקש להציג את הרקע שקדם לאירוע ולהפחית מהעוצמה שנתן לו התובע. משכך, העדים התייחסו בעדויותיהם לגופו של המקרה ועדויותיהם יובאו בתמצית ,אולם יצוין כי הנתבע לא סתר את ממצאי ההליך הפלילי בנוגע לאחריות ,ואף לא צלח בהוכחת אשם תורם לתובע , כפי שיובהר להלן .

10. באשר לטענת השיהוי- התביעה הוגשה ביום 6.10.19 כשש שנים לאחר האירועים הנ"ל.

אינני מקבלת את טענת התובע כי מדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית מכיוון שהנטען צוין בכתב ההגנה. מאידך יש לקבל את הנטען ע"י התובע כי על מנת לשכנע בדבר קיומו של שיהוי המביא לדחיית התביעה על הנתבע לעמוד במספר תנאים בהם לא עמד ולא הוכיחם.

11. ההלכה הפסוקה ראתה בטענת השהוי בתוך תקופת ההתיישנות,מורכבות המשפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת עד כדי פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. על כן נקבעו תנאי הוכחה מחמירים להכרה בה ,ונקבע כי יעשה שימוש בדוקטרינת השיהוי בהליך אזרחי במקרים חריגים בלבד ובנסיבות נדירות .

[ראו ע"א 2276/20 מועצה אזורית לב השרון נ' דוידי ( 6.11.22 )[

כך נקבע כי על המבקש לטעון טענת שיהוי הנטל להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכותו לתבע או שלאור משך הזמן, הנתבע שינה את מצבו לרעה ובנוסף השינוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע.

[ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בי-ם נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433,446 (2003) ]

12. התובע התייחס לתקופת הזמן שחלפה מאז האירוע כשהוא מסביר כי מדובר בפצע פתוח שההתמודדות המשפטית עמו הייתה קשה לו.

הנתבע נשען בטיעוניו על תקופת הזמן שחלפה מאז האירוע, אולם מבלי שטרח להוכיח כי שינה את מצבו לרעה מכל היבט שהוא. נהפוך הוא , לטענתו התובע הסתיר את מצבו העדכני, כאשר לא רק שלא נהרסה התקדמותו, אלא שהתובע הגיע לתפקיד בכיר מאד במערכת החינוך ושכרו עלה פי שלשה מהשכר שקיבל במועד האירוע.

ב"כ הנתבע ניסה אמנם להצביע על מהלך דיוני זה של התובע כראיה להתנהגות בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט ,אולם אין לכך השפעה על מצבו הכללי של הנתבע אף לא מבחינה ראייתית. כמו כן לא הוכח כי נכשל באיתור ראיה כלשהי שהייתה מסייעת בידו להוכחת הגנתו בגזרתה המצומצמת .

במאמר מוסגר יצוין, כי העובדה שהמורה שנכחה באירוע לקתה בהעדר זיכרון לנסיבותיו אינה יכולה לפעול לטובת הנתבע , כפי שביקש לשכנע, גם משום שהייתה עדת התביעה וגם משום שהודאתו והרשעתו במעשי התקיפה כמפורט להלן הצביעו על אחריותו .

נסיבות האירוע המוכחות והאחריות

13. ברור כי לאור תחולתה של הוראת סעיף 42 לפקודת הראיות ,הנתבע לא יכול היה לסתור

את הראיות שהוגשו במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, ובהתקיים חריג שעליו כלל

לא הצביע. יתרה מזו, מתוך הראיות שהוגשו ונשמעו בפני, יש לקבע כי הוכח שהנתבע תקף

שהנתבע תקף את התובע ואחראי כלפיו בפיצוי.

14. התובע שהתרגש בתארו את נסיבות האירוע ,התייחס תחילה לרקע שעליו נתלה הנתבע בטענתו. לדברי התובע על פי הנחית הנהלת בית הספר נקבע בתקנון כי במקרה ותלמיד עושה שימוש בטלפון בכיתה, הטלפון ילקח ממנו ע"י המורה ויושם במזכירות ואילו בסוף היום הטלפון הנייד נמסר להורה .

התובע העיד כי במועד המדובר, סיים שיעור אחר ונכנס לכיתת החינוך שלו וראה את בנו של הנתבע יושב בספסל ראשון והטלפון הנייד שבידו בשימושו . המורה שהכחה אותה עת בכיתה פנתה אליו והלינה על כי הבן עושה שימוש במכשיר הנייד ולכן התובע ניגש לתלמיד ,ביקש ממנו את המכשיר והאחרון מסרו לידיו ללא מחאה. התובע בהמשך ,יצא מהכיתה והלך ללמד בכיתה הבאה שהיה אמור ללמד, כשבכוונתו היה בהפסקה לשים את המכשיר הנייד במזכירות .

בחלוף זמן שבין חצי שעה ל 40 דקות לאחר תחילת השיעור הבא ,ורבע שעה לפני סוף השיעור, כשהוא בכיתה , התובע שמע דפיקות חוזרות על הדלת. מאן דהוא שאל : "אתה אסף", וצעק לעברו כשהוא מרים את קולו " צא החוצה" ומלין על כי נטל את הטלפון של בנו . התובע ביקש מהנתבע להמתין לסוף השיעור, שאחרת יזמין משטרה אלא שהנתבע הודיעו כי הוא מהמשטרה . התובע יצא עם המכשיר הנייד בידו ואז הנתבע משך אותו החוצה והחל דוחף אותו אל תאי האחסון במסדרון בעוצמה ,חובט בו ומפטיר לעברו קללות לעיני התלמידים המבועתים, שעדיין זכר את מראה הפנים של חלק מהם . לאחר שהתובע השתחרר מאחיזתו, נכנס חזרה לכיתה סגר את הדלת ואמר לתלמידים להירגע.

בתום השיעור שחרר את התלמידים ושם פניו לחדר המורים גם ע"מ לעדכן את מנהלת בית הספר ולהזמין משטרה. בעודו חולף על פני חדר היועצת ולאחר שעברו כ 20 דקות מאז התקיפה הראשונה ,הנתבע עט עליו , והחל לחבוט בו מאחור בעצמה .

מורה ששהתה שם ,רצה אל הנתבע ע"מ להרחיקו ואילו התלמידים שירדו מהכיתות ,רצו לראות מה קורה. התובע הצליח להשתחרר , נכנס לחדר המזכירות, וביקש להזמין משטרה, וחיכה עד שיבואו להוציא את הנתבע מביה"ס . לאחר מכן פנה להגשת תלונה במשטרה ולהיבדק בביה"ח.

15. הנתבע העיד כי התובע שהיה מחנך של בנו מעת שהחל כיתה ז' ,התנכל לו במספר מקרים כמו למשל עת דרש ממנו להסיר עגילים לקראת טיול של הכיתה ואילו לתלמידים אחרים ויתר בעניין . במקרה נוסף התובע התנכל לבנו עת שאֵחר לשיעור הגם שהזהירו בחצר על כי הצלצול קרוב , והורה לו לגשת עם חברו למנהלת.

לדבריו ,ביום האירוע , בנו ישב בכיתה בעת מבחן אותו סיים, והחליף עמו מסרונים תוך שהוא ממתין לסיום המבחן ע"י התלמידים האחרים. לפתע הנתבע ראה שנעלמו עקבותיו הדיגיטליות של בנו ולא הצליח ליצור עמו קשר טלפוני. או אז החל לדאוג לו , וכשהבן התקשר ממכשיר של אחד החברים ,נודע לו מפיו שהתובע החרים לו את המכשיר וכי הוא יכול לבא ולקחת את המכשיר.

הנתבע החליט לסור לביתו ולקחת עמו את אשתו הנכה והגיע עמה לבית הספר. למאבטח בשער הודיע כי התובע ממתין לו לשיחה. לאחר שבירר את מקום הכיתה ואשתו לא יכלה לעלות לשם הגיע בעצמו, דפק על הדלת , נכנס , וביקש מהתובע לשוחח עמו "רגע בחוץ" . לגרסתו התובע התנפל עליו בזעם , אמר לו שאינו מכירו , שלא יעשה בלגן וימתין להפסקה. התובע התקרב אליו ,דחף אותו ואז הנתבע דחף אותו בחזרה . לאחר שהשיעור הסתיים , המתין לו במזכירות על מנת לקבל את מכשיר הטלפון וכשהגיע ( עמ 74 ) :

" תפסתי אותו ככה, ..המורה ככה, כאילו שתי כפות קטנות ..כאילו בזה. כלום, כאילו שום דבר בלי שום דבר,..."

כשהגיע ניידת המשטרה, נעצר והוא הסביר להם את שקרה.

16. בנו של הנתבע אישר בעדותו כי עשה שימוש בטלפון הנייד בכיתה ולגרסתו עשה כן ברשות המורה לאחר שסיים את המבחן וכפי שעשו אחרים בכיתה. לדבריו התובע העדיף תלמידים אחרים על פניו ונתן לו תחושה לא נעימה בהתנהלותו כלפיו. ביום האירוע התקיים בכיתה מבחן והוא סיים אותו ראשון ולכן המורה אישרה לו להשתמש בטלפון עם אוזניות .התובע הגיע לכיתה מבלי שלימד בה, נטל ממנו את מכשיר הטלפון והודיעו כי אביו יכול לבא לקחתו. בהעדר טלפון בידו ביקש מילד אחר להתקשר והודיע לאביו להגיע לבית הספר .

כשאביו הגיע הוא פנה לתובע וביקש את הטלפון הנייד אך האחרון ביקש אותו לצאת מהכיתה והתקרב לעברו . ואז ( עמ' 62 לפר') "הם התקרבו אחד לשני" ו- "התחיל הבלאגן".

העד טרח להכחיש את כל העובדות שפורטו בכתב האישום שבהם הנתבע הודה ,וטען להד"ם לכל האירוע הראשון ואילו באירוע השני לא נכח. בעדותו, הפגין כעס ומרמור על כלל מורי בית הספר והנהלתו ,ובכעסו על התובע ביקש להצדיק את התנהגות אביו.

ודוק, לאחר שתיאר את המצב הנפשי בו היה נתון ושהיה ידוע לאביו הסביר ( עמ' 66 לפר') :

" זה לא הטלפון, ...זה איך שהוא לקח לי את הטלפון, ואם היה לך ילד בן 12 שהיה עובר את מה שאני עובר, היית מתפרץ בדיוק כמו אבא שלי".

17. סקירת העדויות ואיכותן , ממצאי ההליך הפלילי ונפקותם לא מותירים ספק בדבר אחריות הנתבע למעשה התקיפה.

סעיף 23 לפקודת הנזיקין מורה:

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.

נהיר, כי דרישת הכוונה בסעיף 23 הנ"ל מתייחסת למודעות לעצם המעשה ולא לשיקולים הנפשיים שעמדו מאחוריו.

[ראו רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג ,פ"ד סב'(3) 396 (2007) ]

יוטעם ,כי סעיף 24 לפקודת הראיות מונה טענות הגנה שניתן להעלות כנגד מעשה תקיפה ואף לא אחת מהן נטענה ע"י הנתבע ,מלבד ניסיון להתכחש לכלל הנסיבות שבגינן הורשע .

כמו כן ,הנתבע לא הוכיח את הגנתו בדבר העדר רצון לפגע בתובע או אף להשפילו וכי פעל מתוך תסכול וייאוש של הורה שילדו סבל מהתנכלות מתמשכת ופניותיו להנהלת ביה"ס לא נענו.

יוער, כי לא רק שלא היה בטענתו זו כדי לשלול את הכוונה הנדרשת ביסוד התקיפה, ובוודאי לגבי מעשה התקיפה השני , אלא שהנתבע ניער מעצמו כל אחריות שכנראה לא הופנמה , הפגין התעלמות והקל ראש במשמעות ההליך הפלילי ובהודאתו.

כזכור, בגזר הדין צוין כי לטענת הנתבע (שם) חווה את תגובת התובע כלפיו כמזלזלת ואז נהג בתוקפנות בכך שמשכו מחוץ לכיתה.

כמו כן ב"כ הנתבע העיר בסיכומים כי התנהגות התובע לא הצדיקה את התנהגות הנתבע ששילם בגינה מחיר כבד בעצם הרשעתו.

מן המקובץ , המסקנה היא שהנתבע תקף את התובע כשהוא מודע למעשיו ותוצאותיהם ,ועל כן מוטלת עליו אחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו.

האם מעשי הנתבע מהווים לשון הרע

18. ב"כ התובע טען בסיכומים בנוסף ,כי מעשי הנתבע של גרירת התובע במסדרון , דחיפתו , קללות שנאמרו בפני אחרים לרבות המכות והחבטות, השפילו את התובע , פגעו בכבודו ובמשלח ידו כמורה. כל אלו היו מעשים בניגוד לחוק איסור לשון הרע .

לטענת ב"כ הנתבע לא התקיימה עילה כנגד הנתבע מכח חוק איסור לשון הרע מכיוון שטענת הפרסום לא הובהרה כלל ובאשר לגידופים, הרי על פי הפסיקה -לא כל גידוף מהווה לשון הרע ובוודאי שלא גידוף שהוא חלק משפת רחוב שנאמר בלהט רגעי תוך ויכוח .

19. התובע ביסס את עילת התביעה בגין לשון הרע על בסיס רחב יותר מטענה בדבר גידופים שהושמעו כלפיו . לשיטתו עילת התביעה כוללת את כלל מעשי התקיפה וההשפלה הנלווית שחווה בגינם על פי סעיפים 1-2 לחוק המצביעים על אפשרות ביצוע פרסום לשון הרע "בתנועה".

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , תשכ"ה- 1965 מגדיר לשון הרע בין היתר ,כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, או לפגוע בו במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

הגדרת "פרסום" בחוק הנ"ל היא רחבה וכוללת גם תנועה וכל אמצעי אחר . מכאן ניתן ללמוד כי הפרסום יכול להיעשות בביטוי התנהגותי חיצוני ,אקטיבי, בהבעת תנועת גוף ,ושאינו מילולי .כך הובהר כי כי "פרסום" כולל כל מעשה של העברת מסרים, ובכלל זה התנהגויות מוחשיות, ואינו מוגבל רק למילים.

[ראו א. שנהר , דיני לשון הרע ( תשנ"ז -1997) עמ 86-87 ]

ככלל ,בחינת תוכנו של הפרסום נעשית בבחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני האדם הסביר. משכך, תחושותיו של התובע בנוגע לפרסום הנטען אינן רלוונטיות לענייננו והשאלה היא כיצד אדם סביר היה מתייחס לפרסום.

[ראו ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני , פ"ד מג(2) 333 ,337 (1989 ) ]

20. הנתבע שהתכחש לעצמת המעשה , לכוונה מקורית מצדו להשפיל את התובע ולהד שהמעשה עשה ,לא הצליח בעדותו המתריסה להפריך את תחושותיו של התובע מההשפעה הנלווית לאירוע התקיפה. אולם כאמור ,הבחינה היא אובייקטיבית, וספק בעיני באם ניתן לראות במעשה התקיפה משום העברת מסר של השפלת המורה והגחכתו בפני תלמידיו. לטעמי, סבירה יותר המסקנה בדבר מעשה שנבע מאיבוד עשתונות עד כדי הפגנת אלימות גם מילולית על רקע דפוסי התמודדות שאפינו את הנתבע ואשר עמדו ברקע התפרצותו, כפי שנקבע בגזר הדין.

מובן שלא רק שאין בכך כדי להפחית מתוצאות המעשה ,ולכן גם הורשע בהליך הפלילי.

מכל מקום , די בהוכחת עילת התקיפה על פי פקודת הנזיקין ,כנקבע לעיל, כדי לזכות את התובע בפיצוי בגין נזקיו.

אשם תורם

21. ב"כ הנתבע העלה בתחשיב הנזק טענה בדבר אשם תורם בנוסח אחד והעלה את הטענה רק במרומז בנוסח אחר בסיכומים וביחד עם הטענה להקטנת הנזק.

ב"כ התובע התייחס לטענה וביקש לדחותה הן משום שהיא מהווה הרחבת חזית, הן משום שאין לה יסוד בנסיבות והן משום פעולתו המוצדקת של התובע והנכונה ,שעה שפעל על פי הוראות תקנון בית ספרי לאחר שהוכח כי בנו של הנתבע התכתב במסרונים עם אביו תוך כדי מבחן.

עיון בכתב הטענות מצביע כי הטענה לא הועלתה בכתב הטענות, ולא בדיוני קדם המשפט וגם מטעם זה יש לדחותה. בנוסף, מקובלת עלי טענת התובע כי לא נמצא יסוד עובדתי התומך בנטען בדבר התנכלות התובע לבנו של הנתבע מלבד טענה בעלמא ,ללא ביסוס ראייתי מלא, ועל כן ממילא דין טענה זו להידחות.

הפגיעה והנכות הרפואית

22. ד"ר בן-אור, מומחית בפסיכיאטריה מטעם התובע קבעה כי נותרה לתובע נכות צמיתה של

% 10 ו - 30% נכות זמנית .

בית המשפט מינה את ד"ר נח גונן (שהחליף את פרופ' פניג) כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי ,שקבע כי נותרה לתובע נכות של 15% בשל פגיעה נרציסטית או הפרעת הסתגלות וללא השפעה תעסוקתית .

המומחה ציין בחוות דעתו כי בתחום התעסוקתי לא קיימת מגבלה כלשהי והתובע המשיך ותפקד כמורה במשרה מלאה . מהתובע הבין שבתחום הלימודי- עמד במטלות תואר ראשון והתקשה לעמוד לאחר האירוע במטלות תואר שני. בתחום משק הבית – העדיף לעבוד והאריך זמן שהייתו מחוץ לבית ובתחום החברתי - ניתק קשרים חברתיים.

המומחה קבע כי אין תקופות אי כושר מלא או חלקי מסיבתיות פסיכיאטרית.

המומחה הוסיף וציין כי התובע היה יכול להפיק תועלת מטיפול תרופתי ו/או טיפול פסיכותרפי שאותם הפסיק ושהיו מביאים לרמיסיה משביעת רצון.

הנתבע לא הגיש חו"ד נגדית מטעמו ולא ביקש לחקור את המומחה.

תפקודיות

23. התובע היה בן 29 בעת האירוע ולפניו ,על פי עדותו, שירת בחיל חינוך וביצע שנת שירות בביתר. לאחר מכן סיים תואר ראשון וקיבל תעודת הוראה , עבר קורס מורי של"ח וראה עצמו כאיש חינוך.

הבחירה במקצוע לימוד של של"ח נבעה לדבריו מרצון לעסוק בחינוך שמבחינתו זו שליחות. לדבריו לימודי של"ח וידיעת הארץ מאפשרים לו לגעת במהות החינוך הערכי ולחשוף את הנוער לזהותו הישראלית ולהבנה בחשיבות השירות הצבאי .

עובר לאירוע התקיפה היה מורה מוערך ומצליח בחטיבת ביניים העירונית שם עבד מאז 2009 כמורה לשל"ח וידיעת הארץ, הקדיש 4 שנות עשייה חינוכית והתכוון להמשיך בה.

התובע העיד עוד כי שאיפותיו האישיות התבטאו ברצון להתקדם במסלול החינוך לתפקיד סגן מנהל ומשם בהתפתחות הטבעית להגיע לתפקיד של מנהל ולהשתלב באקדמיה , לחנוך מנהלים ולהשתתף בהובלת המערכת החינוכית. לדידו ,שאיפותיו הנ"ל היו מגובות בניסיון והמקצועיות שצבר בבית הספר ,שם ריכז את מקצוע של"ח ומקצוע תרבות ישראל , ו"סומן" להתאמה לתפקיד סגן ,כשמנהלת ביה"ס יעדה אותו להתפתחות ניהולית .הוא הוזמן להצטרף לישיבות ההנהלה לצורך גיבוש תקנון בית ספרי ואף יצא לקורס סגני מנהלים .

24. לאחר האירוע חזר לעבוד כעבור כשבועיים לאור דרישת ביה"ס לחזרתו ,אולם חש לגרסתו בחוסר תפקוד ולכן פנה למרפאה נפשית ועבר סדרת טיפולים אצל עו"סית קלינית ומטפל. התובע העיד כי הגיע למצב בו הגעה לבית הספר הציבה בפניו קושי נפשי ,בשל כתבות בנוגע לתקיפה שהתפרסמו אודותיו, עד אשר המצב מבחינתו הצדיק עזיבה לבית ספר חדש .אולם הוא עבר כמה בתי ספר כמו בראש העין , בכפר סבא, בכוכב יאיר, וברעננה , מה גם שהעזיבה לא הועילה. כשנפתחה הזדמנות להוראה בחו"ל עבר לפריז וגם שם לא מצא את עצמו ואחרי שנה שלא מולאה על ידו חזר לארץ.

פגיעה נוספת כתוצאה מהאירוע היא בתחום המקצועי – התובע סיים לימודי תואר ראשון במשפטים ונאלץ להפסיק את לימודיו האקדמיים והכשרתו המקצועית, פיגר בהגשת מטלות בשל חוסר פניות נפשית ורגשית. בעדותו סביר כי לא מצא את עצמו בתחום הנ"ל.

התחום הרומנטי נפגע אף הוא – שכן כל בת זוג אקראית בדקה בגוגל ועל כן התובע נמנע תקופה ארוכה מיצירת קשרים עם בנות זוג. בינתיים נישא והפך לאב לילד.

על פי עדותו בעבר היה אדם חברותי וכיום הוא סובל הן מבחינה פיזית לאור כאבי כפות רגליים ומוגבלות בניידות והן מבחינה נפשית .

דא עקא שהתובע סובל מנכות קשה מולדת ביציבות העמידה וההליכה ולא הצביע על קשר סיבתי מובהק בין סבלו האורתופדי לאירוע.

בעדותו ניתן היה להבחין בקשיים שמנה בתחום הנפשי כמו קושי שמתבטא בנדודי שינה , בבהייה ארוכה במיטה, נפשו מוסחת ומרגיש טרוד כל הזמן. בשלב מסוים הפסיק את הטיפול הפסיכיאטרי וקיבל כדורי הרגעה.

מלבד עדות בעל דין לא הובאה כל ראיה תומכת ע"י התובע לנטען לעיל.

לצד העדות הנ"ל , התובע הודה כי כיום הוא עובד בתפקיד מנהלתי בהסתדרות המורים ובמשרה חלקית במשרד החינוך כמורה של"ח. הוא מצליח לשמור על משרת ההוראה לצד העבודה בארגון המורים לנוכח ההתחשבות שמגלה כלפיו מפקח של"ח שאינו דורש ממנו כל אינטראקציה עם תלמידים ולמעשה הוא משמש בתקן של מורה מלווה בפעילות שדה וזאת מבלי להיכנס לכיתה.

התובע עומת עם קביעת מומחה בית המשפט בדבר העדר פגיעה תפקודית תעסוקתית וחלק על המסקנה הנ"ל מכיוון שלשיטתו השפעת נכותו היא משמעותית הואיל והוא נמנע מקבלת קהל בתפקידו , ורב עבודתו נעשית בהחלפת תכתובת בדוא"ל – דבר שאינו מאפיין את הארגון שבו הוא עובד.

25. אין חולק ששכרו של התובע מאז האירוע היה במגמת עליה משמעותית .אולם לטענתו מדובר בתפקיד זמני וחסר יציבות לחלוטין, כשהוא חשוף לפיטורין ותלוי בקשר הטוב שיש לו עם ראש הארגון מר רן ארז. כל זאת לעומת תפקיד של מנהל בי"ס אליו שאף, ויכול היה להגיע להשתכר בתפקיד ניהול סך של כ – 20,000 ₪ בתוספת לתשלום בגין אחזקת רכב.

ב"כ הנתבע הדגיש כי התמונה שהתחוורה בחקירת התובע שונה בתכלית מהמפורט בכתב התביעה כאשר כיום הוא עובד בתפקיד בכיר מאד במערכת החינוך, והתפקיד מצריך מנהיגות והתמודדות עם אתגרים מורכבים ומעורבות מול הרבה אנשים . לא רק שעובדה זו מעלה תמיהה באשר להשפעת נכותו, אלא שיש לגישתו לדחות את הטענה על פיה התובע מבצע תפקיד חסר יציבות בהעדר ראיה כלשהי לכך.

ב"כ הנתבע טען עוד כי התובע לא פעל להקטנת הנזק הנטען כתוצאה מנכותו, הואיל ולא טיפל בעצמו וחזר לטיפולים נפשיים רק ערב הגשת התביעה.

26. בהקשר לאמור יש לציין ,כי התובע בעדותו האדיר את היקף הנזק באופן שאינו עומד בהלימה ישירה לעובדות המוכחות . הרושם שהותיר בדבריו היה שהרשעתו של הנתבע והעונש שהוטל עליו שהתמצה בעבודות שירות בהליך הפלילי, לא הניחה את דעתו ולא סיפקה את שביעות רצונו ומאווייו ,ועובדה זו הציקה לו יותר מאשר הפגיעה הכלכלית שחווה, והתקשה לתארה באופן אמין.

לפיכך ובהתייחס לתיאור שבחוות דעת מומחה בית המשפט ,נראה כי השפעתה של הנכות הרפואית על תפקודיות התובע פחותה משמעותית מנכותו הרפואית . למעשה הוכח כי התובע חזר למסלול תעסוקתי מלא ואף הצליח להתקדם במסלול זה, גם אם לא תאם את חזונו וחלומותיו וזאת לדידו לאחר שאיבד את הלהט בהוראה. כמו כן הצליח ליצור תא משפחתי סביר ולא הוכח אחרת.

הנזק

הפסד שכר

27. אין חולק שהתובע שהה בתקופת מחלה של 11 יום.

התובע השתכר במועד התאונה סך של כ-12,700 ₪ ברוטו ולגרסתו שמר על רצף עבודה לפני האירוע, אולם לאחריו נאלץ לעזוב את בית הספר בשל הטראומה והמעמסה הנפשית הכרוכה בכך ועבר מאז האירוע בין בתי ספר שונים.

התובע לא התכחש לעובדה כי אין ראיה של ממש להפסד שכר בהשוואה לעבר ודוחות המל"ל מצביעים על עליה בשכרו במשך השנים. לצרכי הפירוט יובהר כי שכרו השנתי בשנת 2013 עמד על סך של 152,602 ₪ והיה במגמת עליה עד שבשנת 2023 הגיע לסך של 375,000 ₪.

בתפקידו כמזכיר סניף בארגון המורים הוא משתכר סך של 25,000 ₪ ברוטו בחודש .

בסיכומי התובע נטען כי גם אם לא צפויה פגיעה ממשית בכושר ההשתכרות בטווח הקרוב אין בכך לשלול זכאותו לפיצוי בשל החשש שמומו יפריע לקידומו ולאור העובדה שלנכותו יש השפעה על יכולתו לעבוד בפרקי זמן והוא יאלץ לעזוב את עבודתו הנוכחית ולהשתלב באחרת. ודוק, מלבד עדות התובע לא הוצגה ראיה נוספת המקימה יסוד לחשש כנ"ל.

28. ב"כ התובע חילק את תקופות ההפסד לשתי תקופות ,האחת לעבר לפי 10% מהשכר הממוצע במשק נכון למרץ 25 במכפלת 12 שנה ,ולעתיד לפי 15% מאותו שכר בתוספת פנסיה על ההפסד הכולל.

לטענת ב"כ הנתבע כל ראשי הנזק בגינם מבקש התובע פסיקת פיצויים הינם חסרי כל בסיס משפטי, עובדתי וראייתי . כך הוכחה עליה בשכרו של התובע של פי שלשה מהשכר שקיבל בתקופה שבה עבד בבית הספר " חטיבת השחר" ,ולכן אין לפסוק לו פיצוי בגין הפסד שכר.

מקובלת עלי טענת הנתבע כי בהיות הנזק לעבר נזק מיוחד על התובע היה להוכיחו כדבעי ולא עשה כן כשהוא מציין כי בתקופת אי הכושר שכרו שולם ע"י משרד החינוך.

באשר לעתיד , לאור גילו של התובע ושנות העבודה שנותרו לו, פוטנציאל ההשתכרות , ההשפעה הנמוכה ביותר של הנכות על תעסוקתו ,והכישורים שגילה במומו ,הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לו פיצוי גלובלי בהעדר אפשרות לדייק בחישוב אריטמטי ( ראו ע"א 8602/11 הפניקס נ' גדרון ( 3.4.12 ) . אני מוצאת כי פיצוי כולל פנסיה בסך של 100,000 ₪ יהיה הולם בנסיבות.

כאב וסבל

29. כאמור ,השפעת האירוע על התובע תוארה בעדותו ,אם כי תוכן עדותו לא הלם את ההתפתחות האישית שנים לאחר האירוע.

על כן בהתחשב בגיל התובע, בנכות הרפואית והפגיעה התפקודית כפי שהוכחה לרבות ההשפלה הנלווית לאירוע ,אני פוסקת לו פיצוי בסך של 50,000 ₪.

הוצאות

30. התובע טען להוצאות נסיעה בסך של 3500 ₪, שכר לימוד מוגדל בשל עיכוב בסיום לימודים בסך של 15,000 ₪, והוצאות בגין תרופות וטיפולים פסיכולוגיים בסך של כ 40,000 ₪. לכל אלו יש להוסיף הוצאות למומחית מטעמו ולמומחה בית המשפט.

מנגד ב"כ הנתבע ביקש לדחות את המפורט ע"י התובע בהעדר ראיה כלשהי לגבי טיפולים או הוצאות שהתובע נשא בהם . ממילא לטענתו התובע לא התמיד בטיפול ורק סמוך להגשת התביעה חזר לטיפול פסיכיאטרי .

מומחה בית המשפט שהצביע על טיפולים שביצע התובע במהלך התקופה הסמוכה לאירוע ציין כי מאז ב 9 השנים האחרונות לא היה בטיפול למעט נטילת תרופות הרגעה. לכן קבע כי לו היה מקבל את הטיפול הנדרש, היה יכול להפיק תועלת שהייתה מביאה לרמיסיה משביעת רצון. עם זאת הורה כי יש צורך במפגשים מדי שבוע בפרק זמן של שנה לפחות והם ניתנים במסגרת הציבורית .בשים לב לקביעות מומחה בית המשפט ולאור מידת ההוכחה הדלה ,יש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.

עזרת צד ג'

31. לטענת התובע אשתו –אשת חינוך, עסוקה לבדה בפיזור הילדים בבוקר מבלי שיוכל לסייע לה. לגרסתו מכיוון שהוא חוזר מאוחר מהעבודה ואחרי שעת המקלחות ,אשתו נעזרת בעזרה נוספת. כמו כן כל פעולה הדורשת את מעורבותו בגידול הילדים , כמו ללמד לשחות, או ללמד נסיעה על אופניים אין לו סבלנות ללמדם ובני הזוג נעזרים גם בהסעות בשירותי תמיכה חיצוניים.

ב"כ התובע חישב את הפיצוי בגין עזרה לרעיית התובע בגידול הילדים לפי שעתיים בשבוע למשך 25 שנה בסך של 120,000 ₪ ואילו ב"כ הנתבע ביקש גם בעניין זה לדחות את הנטען בהעדר ראיה.

בהתחשב במידת ההוכחה של הנזק הנטען ובהפרזתו, לאחר שהתובע לא טרח להעיד את אשתו, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הוצאות בתקופה הסמוכה לאירוע בסך של 5000 ₪.

פיצוי עונשי

32. לטענת התובע כאשר הוכח שמעשה הנתבע נעשה מתוך בחירה מכוונת להבדיל מרשלנות יש להטיל עליו ענישה כספית הולמת ,ובמיוחד כאשר התנהגותו של הנתבע הייתה מניפולטיבית, תוך שהוא תוקף מורה לעיני תלמידיו וחוזר להכותו פעם נוספת ואילו התובע גילה גדלות רוח ולא הכה בחזרה. הפיצוי המתאים לטענתו יעמוד ע"ס של 250,000 ₪.

בתי המשפט חזרו ושנו את הצורך להילחם בתופעה של הפגנת אלימות כלפי מורים והעבירו מסר חד משמעי כי יש להקפיד ששלומם וכבודם לא יהא הפקר.

[ ראו בעניין מעמדו של המורה והאינטרס הציבורי המוגן בע"פ 4565/13 חאלד נ' מדינת ישראל (14.11.13 ) ]

שאט נפש מהתנהגות כנ"ל באה לידי ביטוי בפסקי דין בהליכים פליליים שיישמו מדיניות ענישה הולמת מעשים כנ"ל והשלכותיהם.

ברם, ככל שעסקינן בהליך האזרחי- הלכה היא כי הגם שלבית המשפט מוקנית סמכות לפסוק פיצוי עונשי, בהינתן שמטרתו להרתיע ולהעניש שלא כמו הפיצוי הנזיקי, שמטרתו להשיב מצב לקדמותו , השימוש בסמכות הנ"ל הוא נדיר.

לכן נקבע כי פסיקת פיצוי עונשי בהליך אזרחי תעשה במקרה חריג בלבד והדבר יהיה עוד יותר נדיר במקרה שנגזר עונש במסגרת ההליך הפלילי ,שאז הושגו שתי המטרות הנ"ל. משכך המקרים המתאימים לכך הצביעו על חומרה יתרה של הנסיבות .

כמובהר ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (6.7.09) :

"ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי."

גם בית המשפט בהליך הפלילי במקרה דנן מצא לתת ביטוי לפגיעת הנתבע בתובע תוך שימת כבודו ללעג לעיני תלמידיו ולא מצא לחרוג בעניינו לקולה ממתחם העונש ההולם.

לפיכך, בהתחשב בנסיבות המקרה כמתואר לעיל ובעונש שהוטל על הנתבע בהליך הפלילי, בהתייחס לחלוף הזמן הארוך מאז האירוע, והשיפור במצבו של התובע, מצאתי כי אין מקום להטיל פיצוי עונשי מעבר לנזק הלא ממוני שנפסק לעיל ,לאחר שמטרת ההרתעה הושגה.

לסיכום

33. לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום לאחר ניכוי התקבול ששולם במסגרת ההליך הפלילי, סך של 160,000 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 37,760 ₪.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ו, 24 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.

חתימה

2 מתוך 13