10108-05-24 | בית משפט השלום בתל אביב-יפו | אלישי בן יצחק | 2025-05-14
צד תובע: אהרון חסין | צד נתבע: צביה אגור
בית משפט השלום בתל אביב–יפו דחה על הסף תביעת לשון הרע, לאחר שקבע כי הודעת דוא״ל פוגענית חוסה תחת החיסיון שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. לצד זאת, נקבע כי המשלוח למשתתפת אחרת בהליך הוא פרסום, וכי תוכן ההודעה עולה כדי לשון הרע.
ההקשר להודעה
לפי פסק הדין, הצדדים היו שכנים והיו מעורבים בהליך משפטי שעסק בטענות לחריגות בנייה. במהלך אותו הליך שלחה הנתבעת הודעת דוא״ל למשתתפת נוספת בתיק. בית המשפט תיאר את מטרת ההודעה כניסיון להשפיע על החלטתה אם להגיע להסדר עם התובע. מקבלת ההודעה השיבה, ובהמשך נחשפה ההתכתבות במסגרת בקשה שהוגשה בהליך.
התביעה עסקה בהודעה מסוימת, ולא בכל המחלוקת בין השכנים או בטענות שנדונו בהליך האחר. בית המשפט התמקד בשאלה אם ההודעה היא פרסום לשון הרע ואם חל עליה החיסיון הקבוע בחוק.
הפרסום ותוכן ההודעה
בית המשפט קבע כי שליחת הודעת דוא״ל לאדם אחר מקיימת את יסוד הפרסום לצד שלישי. עוד נקבע כי צירוף התיאורים שבהם נעשה שימוש בהודעה נועד לבייש, להשפיל ולבזות את התובע, ולכן תוכנה עולה כדי לשון הרע.
קביעות אלה אינן קביעה שהדברים שנכתבו היו אמת או שקר. בית המשפט לא הכריע בשאלת אמיתותם. הוא הסביר כי תחולת החיסיון לפי סעיף 13(5) אינה מותנית בכך שהפרסום יהיה אמת או בכך שהמפרסם פעל בתום לב.
מדוע החיסיון חל על דוא״ל
סעיף 13(5) עוסק, בין היתר, בפרסום של בעל דין שנעשה תוך כדי דיון שיפוטי. בית המשפט הסתמך על ההלכה שלפיה תחולת הסעיף אינה מוגבלת לדברים הנאמרים באולם בית המשפט או למסמכים המוגשים בו. החיסיון עשוי לחול גם על צעד שנעשה בקשר להליך, כאשר קיימת זיקה מתאימה בינו לבין ההליך.
במקרה זה נקבע כי השולחת, התובע ומקבלת הדוא״ל היו צדדים באותו הליך, וכי ההודעה נשלחה בקשר להתנהלות בו. לכן, העובדה שמדובר בהתכתבות בדוא״ל ולא במסמך שהוגש לבית המשפט לא מנעה את תחולת החיסיון. בית המשפט לא נדרש להרחיב בדיון בהגנות האחרות שהועלו.
חיסיון מוחלט והמתח עם ההגנה על השם הטוב
פסק הדין עסק במתח שבין החיסיון הרחב לבין ההגנה על שמו הטוב של אדם. בית המשפט סקר עמדה שהובעה בדעת מיעוט, שלפיה ייתכנו מקרים חריגים שבהם התבטאות שנעשתה ברשעות או בזדון לא תיהנה מהחיסיון. עם זאת, הוא קבע כי ההלכה המחייבת היא שסעיף 13(5) מעניק חיסיון מוחלט כאשר תנאיו מתקיימים, ולא מצא לנכון לסטות ממנה.
בית המשפט מצא כי ההודעה נועדה להשפיע על מקבלת הדוא״ל ולפגוע בתובע. ממצא זה לא הסיר את החיסיון בנסיבות שנדונו. בכך מחדד פסק הדין את ההבחנה בין אופיו הפוגעני של פרסום לבין השאלה המשפטית אם ניתן לתבוע בגינו כאשר מתקיימת חסינות לפי החוק.
בית המשפט דן גם במשמעות של פסיקת הוצאות לאחר שהחיסיון חל. הוא התייחס לכך שהטלת הוצאות לטובת מי שפרסם דברים פוגעניים עלולה להתפרש כאילו החיסיון מתיר כל התבטאות וכאילו ניתן להפיק ממנה יתרון כספי. בנסיבות העניין, ובהתחשב במטרת ההודעה כפי שנקבעה בפסק הדין, הבחין בית המשפט בין תחולת החיסיון המשפטי לבין הצדקה להעניק למפרסם הוצאות.
הפיצוי
בעילת לשון הרע לא נפסק פיצוי (0 ש״ח).
הוצאות בהליך
כל צד יישא בהוצאותיו הוא.
