10108-05-24 | בית משפט השלום בתל אביב-יפו | אלישי בן יצחק | 2025-05-14
צד תובע: אהרון חסין | צד נתבע: צביה אגור
בית משפט השלום בתל אביב -יפו
תאד"מ 10108-05-24 חסין נ' אגור
לפני כבוד השופט אלישי בן יצחק
התובעים:
אהרון חסין
נגד
הנתבעים:
צביה אגור
פסק דין
אקדמות מילין
בין ראובן לבין שרה ולאה מתבררת מחלוקת משפטית בבית המשפט. בעיצומו של משפט שיגרה שרה ללאה הודעת דואר אלקטרוני שיש בה לשון הרע על ראובן ואם לא לשון הרע אבק לשון הרע ודאי שיש בה. לימים פרשה לאה מניהול התיק, וההתכתבות בין שרה ללאה נחשפה בפני ראובן. ומשנחשפה אותה ההתכתבות הגיש ראובן כנגד שרה תביעת לשון הרע. האם במצב דברים זה יש להחיל את ההגנה הקבועה לסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") אם לאו, זוהי השאלה העומדת בפנינו. ואולי יותר מכל מה שמונח בליבת ההחלטה היא השאלה מה גובה ההוצאות שיש לפסוק לנתבעים אם אכן יקבע שדין התביעה להידחות וזאת ככל שתופעל ההגנה הקבועה בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
וזה תורף העובדות
הצדדים הינם שכנים המתגוררים בבית משותף ברח' XXXX, תל אביב. כשם שפרצופיהם של הדיירים שונים כך גם תכונותיהם ודעותיהם שונות. ולא פעם גם אינטרסים שונים. הבית המשותף יוצר לא מעט חיכוכים. למרבה הצער כך הם פני הדברים גם בבית המשותף בו מתגוררים הצדדים.
אבקש להתמקד בנתבעת ובדרך שהיא בחרה להציג עצמה. וכך אנו קוראים בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת: "מדענית בעלת שם בינלאומי בתחום רפואה חישובית, שימשה כפרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב וכיום היא נשיאת במכון לביו מתמטיקה רפואית. הנתבעת קיבלה לאחרונה, כך צוין עוד בכתב ההגנה, "תואר כבוד של האגודה האמריקאית לקידום המדע בזכות תרומתה החלוצית לפיתוח ויישום שיטות חישוביות לשיפור הטיפול במחלת הסרטן, ובשנת 2016 נבחרה על ידי הקהילה האירופאית להיות ברשימת תשע הנשים החדשניות ביותר באירופה" [סע' 13 לכתב ההגנה].
לא כאן המקום לפרוס את מסכת העובדות המונחת הארוכה והמשתרגת בין הצדדים וזו כנראה מסועפת. כך או כך נצמצם את דיוננו לגבולות הנצרך בלבד, ואלו מתחילים בשנת 2019 בהליך שנפתח נגד התובע בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במהלכו עתרו הצדדים כנגד התובע וביקשו לשפות ולפצות בגין בניה שבוצעה תוך חריגות מהיתר הבניה [להלן: "תביעה בעניין חריגות"].
כעולה מכתב התביעה דנן, כתב התביעה בעניין החריגות נפתח על ידי ששה תובעים מלבד הנתבעת ובעלה שהיו בעלי דירות בבית המשותף. אלא ולאורך הדיון הגישו ששה תובעים בקשה לדחיית התביעה בעניינם כאשר תובעים אלו מוותרים על זכותם לקבלת פיצוי כלשהו [סע' 4 לכתב התביעה].
מלבד הצדדים בתיק דנן ולצד הנתבעת בהליך דנן, וכחלק מהתובעים היתה גם גב' גבריאלי.
ביום 30.11.2019 נחתם בין התובע לבין הגב' גבריאלי הסכם לסיום ההליכים המשפטיים. הסכם שהוגש לבית המשפט ואף קיבל, ביום 4.12.2019, תוקף של פסק דין.
פסק הדין של הגב' גבריאלי הצטרף לשורה של פסקי דין שהשיג התובע מול רוב התובעים בתביעה בעניין חריגות הבנייה. כך למשל ביום 18.9.2019 ניתן פסק דין בעניינה של התובעת 4; ובהמשך ביום 27.1.2020 ניתן פסק דין בעניינם של התובע בתיק דנן עם התובעים 5-8 לתביעה בעניין חריגות הבנייה, פסק דין שהושתת אף הוא על הסכם פשרה.
מבלי להיכנס יתר על המידה אל התיק בעניין חריגות הבניה הרי שהתובע והנתבעת בתיק דנן נותרו בהליך עד למתן פסק דין סופי. מסיבה שאינה ברורה כאשר הנתבעת בתיק דנן הבינה שהתובע פועל על מנת להביא את העקוב למישור בין התובע לבין יתר הצדדים בתיק בגין חריגות בנייה, פנתה הנתבעת בתיק דנן מתוך כוונה להשפיע על החלטת גב' גבריאלי בהודעת דוא"ל מיום 6.10.2019. בו היא ניסתה לשכנע את גברת גבריאלי שלא להגיע להסכם עם התובע בתיק דנן.
דבר הדוא"ל מיום 6.10.2019 נשא עימו, כך לטענת התובעת בתיק דנן, דברי לשון הרע. וכך התבטאה הנתבעת בהודעת הדוא"ל
אנחנו מבינים שהבנים רוצים בטובתך, וברור לך שגם אנחנו רוצים רק בטובתך. אבל הבנים שלך לא מכירים את רוני כמו שאנחנו מכירים. ולא חיים תחת ''שלטון הטרור'' שלו שנים כה רבות.
...
חסין הוא איש רע, נקמן, גזלן ו"מציק" מקצועי...
במילים פשוטות הנתבעת כדי לשמר את ''הקבוצה'', כדי להישאר מאוחדים, וכדי שלא תפגע ניסתה הנתבעת ל''השחיר'' את התובע בכינויים שלטענת התובע עולים כדי לשון הרע.
אין כל מחלוקת שגב' גבריאלי אכן קיבלה את הודעת דוא"ל ואף הגיבה לנתבעת ביום 7.10.2029.
אם נבקש להניח את הדברים על ציר זמנים הרי שהאירועים בתמצית התרחשו בסדר הכרונולוגי הבא:
פתיחת הליך אזרחיבין התובע לבין הנתבעת ואחריםפתיחת הליך אזרחיבין התובע לבין הנתבעת ואחרים תשובת צד ג'מקבל הפרסום תשובת צד ג'מקבל הפרסום פרסום לשון הרעמצד הנתבעתפרסום לשון הרעמצד הנתבעתפסק דין בעניינה של מקבלת הפרסום בהליך האזרחיפסק דין בעניינה של מקבלת הפרסום בהליך האזרחי
פתיחת הליך אזרחי
בין התובע לבין הנתבעת ואחרים
פתיחת הליך אזרחי
בין התובע לבין הנתבעת ואחרים
תשובת צד ג'
מקבל הפרסום
תשובת צד ג'
מקבל הפרסום
פרסום לשון הרע
מצד הנתבעת
פרסום לשון הרע
מצד הנתבעת
פסק דין בעניינה של מקבלת הפרסום בהליך האזרחי
התובע שנחשף להודעת הדוא"ל באמצעות בקשה שהוגשה על ידי הנתבעת ובו הנתבעת מצטטת מהודעות הדוא"ל ומההתכתבות בין הנתבעת לבין גב' גבריאלי. בעקבות כך הגיש התובע את תביעתו וזהו הרקע בקצירת האומר לדברי לשון הרע שטוען התובע כנגד הנתבעת.
לטענת התובע הדברים שהנתבעת כתבה על התובע נכנסים בד' אמותיה של סע' 1 לחוק איסור לשון הרע והמשלוח של דבר הדואר האלקטרוני לצד ג' יש בו כדי להוות פרסום כמשמעותו בסע' 2 לחוק איסור לשון הרע.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת להגנות שונות רובן המכריע אינו רלוונטי לעניינו כאן, ואין המקום להרחיב ולדון בהן. וזאת מהטעם שהנתבעת טענה להגנה הקבועה בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע. הצדדים חלוקים בעניין זה.
דיון והכרעה
סע' 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לנו לשון הרע מהו, וההגדרה היא רחבה עד למאוד, היא כוללת ארבע חלופות. שלוש חלופות ייעודיות, דברים 'שעלולים' לגרום לאחת מאלה: חלופה ראשונה – ביזוי אדם בשל מעשה, התנהגות או תכונה המיוחסות לנפגע – סע' 1(2) לחוק איסור לשון הרע. חלופה שנייה – דברים שבכוחם לפגוע במשרה, משלח יד, או מקצוע של הנפגע – סע' 1(3) לחוק איסור לשון הרע. חלופה שלישית – דברים שיש בהם כדי לבזות אדם על רקע, גזע, מוצא, דת , מקום מגורים, גיל, מין, נטייה מינית או מוגבלות – סע' 1(4) לחוק איסור לשון הרע. לצד שלושת חלופות מוגדרות אלו, מונה החוק חלופת סל נוספת וקובע חלופה רביעית נוספת – וזו מכוונת לדברים שבכוחם להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדן של הבריות – סע' 1(1) לחוק איסור לשון הרע למעשה, כמעט כל דיבור שלילי או אפילו חיובי, אמיתי או שקרי, שיכוונו נגד אדם מסוים יכול ויכנס תחת הגדרת לשון הרע.
בטרם נמשיך נזכיר כי "דיני לשון הרע משקפים איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, המושכים לכיוונים מנוגדים: הזכות לשם טוב מזה, והזכות לחופש ביטוי מזה" [השופט פוגלמן ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור, (נבו)(22.7.2015), פסקה 9]. ויפים דבריו של השופט גורניס באשר לתכליתו של חוק איסור לשון הרע כפי ששנה לנו וכך הוא לשונו: תכליתו שלחוק איסור לשון הרע היא לספק מענה להתנגשות הזכויות שנוצרת מקום שנעשה פרסום הכרוך בלשון הרע. החוק מבקש להבטיח את כבוד האדם ואת זכותו לשם טוב של הנפגע מן הפרסום. בה בעת, מבקש הוא להבטיח גם את הזכויות והאינטרסים הטמונים בפרסומים שונים, וזאת בדגש על חופש הביטוי וחופש העיתונות. דומה שאין צורך להכביר מילים על חשיבותם של הזכויות והאינטרסים הניצבים משני צידי המתרס, הן מבחינת הפרט הן מבחינת הציבור והמשטר הדמוקרטי. הדברים נדונו בהרחבה לא אחת בפסיקה, לרבות בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, ואיני רואה להוסיף על מה שנאמר שם. נאמן לתפישה לפיה אין זכויות מוחלטות, אף החוק לא העדיף באופן נחרץ את אחת הזכויות על פני רעותה, והוא קבע נקודות איזון שונות ביניהן" [השופט אשר גורניס דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין, פסקה 19].
דרך הילוכנו בחוק איסור לשון הרע צריך להיות, על דרך הכלל בהתאם לתרשים זרימה מובנה. ויפים בהקשר זה דבריו של השופט יצחק עמית, כתוארו אז ששרטט את הדברים באופן הבא: "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369 עמ' 504 (2012) וראו גם דבריו של השופט גורניס דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667 עמ' 703-704].
בעניינו מבקשת הנתבעת לחסות תחת ההגנה המעוגנת בסע' 13 לחוק אסור לשון הרע. סע' 13 מונה רשימה של מצבים, 11 במספר, שהם בבחינת פרסומים מותרים. כלומר הוראת סע' 13 מניחה רשימה של פרסומים מותרים שאמירתם ופרסומם לא ישמשו עילה למשפט אזרחי או פלילי. רוצה לומר כי גם אם יוכיח התובע כי מדובר בפרסום לשון הרע כמשמעותו בסע' 1 לחוק איסור לשון הרע והדברים פורסמו כמשמעותו בסע' 2 לחוק איסור לשון הרע, מכאן שאם הנתבע יראה שהדברים חוסים תחת אחת מהחלופות המפורטות בסע' 13 הרי שהפרסום יחשב פרסום מותר ולא ניתן יהיה לתבוע על פיו ולא לקבל סעד ופיצוי בעטיים של הדברים. ואם נבקש לזקק את הדברים עוד, הרי שגם אם הדברים שנאמרו אינם אמת, או הדברים נאמרו בחוסר תום לב, או אפילו נרחיק ונמצא שהדברים נאמרו בכוונת מכוון ומתוך כוונת זדון – גם אז יזכה המפרסם מהגנה מוחלטת ולו מהטעם שהמחוקק הקנה לפרסומים אלו חסינות.
אמנם דרך המלך שהתוותה לנו הלכת בית המשפט העליון בהניחו את המתווה לדרך הילוכו של חוק איסור לשון הרע, ככזה שמצריך בדיקה ובירור האם הדברים עולים כדי לשון הרע והאם הם פורסמו ורק לאחר מכן לבחון האם הדברים נכנסים וחוסים תחת אחד המקרים המנויים בסע' 13 הרי שדומה שיכול ויהיו מצבים שניתן יהיה להתחיל ולבחון האם הדברים חוסים תחת אחת החלופות המפורטות בסע' 13, וככל שהתשובה לכך היא חיובית הרי 'ממה נפשך' ומה זה משנה האם הדברים עולים כדי לשון הרע והאם הם פורסמו אם לאו. ודוק: יש להבדיל בין ההגנה הקבועה בסע' 13 לחוק איסור לשון הרע להגנות הקבועות בסע' 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. על ההבדל בין ההגנות השונות עמד השופט יצחק עמית, בשבתו כשופט בית המשפט המחוזי, באומרו: ולשם הבהירות, אשתמש להלן במילה חסינות, כדי להבחין בין פרסום המוגן על ידי סע' 13 באופן מוחלט מלכתחילה, לבין המונח הגנה, שעניינו הגנה בדיעבד על פרסום לפי סעיפים 14-15 לחוק איסור לשון הרע" [ע"פ (מחוזי-חיפה) 2098/02 אעלימי נזאר, עו"ד נ' מדינת ישראל (נבו)(2.5.2002) עוד ראו: פס"ד של השופטת אביגיל כהן רע"א (מחוזי-תל אביב) 29227-02-15 ישראל אוקסמן קליוסטרו נ' אדי סוברי, (נבו)(1.6.2015)].
בפסיקת בית המשפט העליון השתרשה הגישה לפיה החסינות האמורה בסע' 13 לחוק איסור לשון הרע כחסינות ''מוחלטת'' שאינה מסויגת [ראו: השופט עוזי פוגלמן ע"א 4244/20 כרמל שאמה הכהן נ' משה רווח (נבו)(2.1.2023) פסקה 23] עוד ראוי להוסיף בהקשר זה כי הוראת סע' 13 לחוק איסור לשון הרע אינה נושאת עימה דרישה ליסוד נפשי והיא חלה ללא סייג, עוד נקבע לנו כי "סעיף 13, בניגוד לסעיפי הגנות השכנים (סעיפים 14 ו-15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב" [רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, עמ' 67-66]. יתר על כן, וכך משמיענו השופט ריבלין: "משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי" [רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פ"ד סג(2) 511, עמ' 520 (להלן: "הלכת חיר")] ויפים בהקשר דבריו של השופט דנציגר שסיכם את הדברים באופן הבא: "סע' 13 לחוק איסור לשון הרע קובע מהם "פרסומים מותרים". בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סע' 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. כמו כן, ההגנה אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום. מסיבה זו, זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות" [ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש, (נבו)(22.2.2017) פסקה 47; ראו גם ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורדו, פ"ד מ(1) 210].
המבקש לחסות תחת ההגנה של סע' 13 צריך להצביע על חלופה אחת לפחות. ובמקרה דנן השאלה מבקשת הנתבעת לעשות שימוש ולחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע הקובעת:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
...
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"
על הרציונל העומד בבסיס ההגנה ניתן לקרוא בהלכת חיר הקובעת: "יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך...לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסע' 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" [הלכת חיר, עמ' 521]
תחולתו של סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע חלה על נושאי משרה שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, אך לא רק, ותחולתו סוככת גם על בעלי דין, באי כוח הצדדים בהליך, או עדים. מכאן שכדי שתחולת ההגנה הקבועה בסע' 13 תחול יש צורך להימנות על אחת מהקטגוריות שהסעיף פורס מצודתו עליהן - במקרה דנן מדובר בלשון הרע שאמרה הנתבעת בהיותה צד להליך אל מול התובע וכאשר הדברים נשלחו מהנתבעת בהיותה צד לצד ג' בהיותו חלק מהתיק. במילים אחרות הדברים נאמרו במסגרת הליך שהתובע, הנתבעת וצד ג' היו צדדים באותו התיק.
בהקשר זה ראוי לציין את הסתייגותו של השופט אליקים רובינשטיין בהלכת חיר באומרו "אין להלום מצב שבו יתעמר אדם בלשונו בזולת ככל העולה על רוחו, והכל יהא מותר כיון שמצוי הוא בין כתלי בית המשפט או בכתבי בי דין. אין בית המשפט יכול לדידי להיות מקום "אקסטריטוריאלי" ללשון הרע, בחינת אי בודד או בועה, ואינני סבור כי את כוונת המחוקק יש לפרש כהיתר אבסולוטי לכל הנאמר באולם בית המשפט, כל אשר יעלה המזלג, כל אשר יעלה על הדעת; האם "כסדום היינו, לעמורה דמינו"? [הלכת חיר, פסקה יז]. יהיו מקרים משמיענו השופט רובינשטיין בהמשך: "עדיין יתכנו מקרים ולו גם חריגים ויוצאי דופן, שבהם לא יכול פרקליט או בעל דין להסתתר מאחורי החיסוי...הדעת אינה סובלת שתובע או נתבע יוכל לכתוב דברי נאצה על יריבו...ללא חשש מפני חיוב בפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע" [הלכת חיר, פסקה כ]את דבריו חותם השופט רובינשטיין בקביעתו: "יש לפרש את סע' 13(5) כמקנה היתר רחב אך לא היתר מוחלט, וכי התבטאות שלהערכת בית המשפט, מעבר לאי היותה אמת בידיעת האומר, יש בה רשעות או זדון – אינה חוסה בצלו של ההיתר. המבחן הוא אפוא לשון הרע שיש בו מרכיב של רשעות או זדון" [הלכת חיר, פסקה לט].
בדעת מיעוט הניח לנו השופט רובינשטיין עמדה ולפיה את סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע יש לפרש באופן שאין לראותו כמעניק למוציא שם רע היתר מוחלט, אלא היתר רחב. ומכאן גם שדברים שבית המשפט מוצא אותם שאינם אמת ואלו נאמרו מתוך רשעות או זדון יוחרגו מהגנת הסעיף. ולמה נזקקנו לדברי המיעוט, משום גישת חז"ל שמלמדת: "לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובים אלא שמא תצטרך להן השעה ויסמכו עליהם" [תוספתא עדויות פרק א, משנה ד]. משכך ראוי הוא לתחום את גבולותיה של ההגנה המעוגנת בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ולו מהטעם שהליכי בית המשפט לא לביזיון האדם ניתנו, וזכות הגישה לערכאות אינה מתירה באופן גורף את חופש הביזוי והשיסוי. אם נבקש להמחיש את הדברים הרי שיש לתהות האם בעידן הדיגיטלי בו הכל עולה למרשתת וכל כתב טענות יכול להיות מפורסם בכל אתר ואתר, האם ניתן יהיה להגיש תביעה כנגד אדם שכל כולה השמצות ולשון הרע, תוך שהמפרסם מנצל את ההגנה הקבועה בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ובהמשך ועוד בטרם יגיש הנתבע את כתב הגנתו התובע ימחק את התביעה. האם גם במקרה כזה נפטור את מוציא הלשון הרע רק מהטעם שכדי להכשיר את דברי הרע על הזולת הוא עטף אותם באצטלה של כתב תביעה שלמרות מחיקתה בהמשך תשאר תלויה ועומדת לדיראון עולם לעד. דומה שהתשובה לכך היא שלא זו תכלית החוק ובהקשר זה ראויה ליישום גישתו של השופט אליקים רובינשטיין. ולפיה לבית המשפט מוענק שיקול דעת לבחון האם לא נעשה בהליך בית המשפט שימוש לרעה אך כדי לפגוע ולהוציא דיבתו רעה של הנתבע [עוד בהקשר של גבולות סע' 13(5) לחוק איסור לשום הרע ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, דיני לשון הרע – הדיון המצוי והדין הרצוי, מהדורה שנייה מורחבת, עמ' 368-374 (2019)].
אחד ממקורות ההשראה לפרשנות חוק איסור לשון הרע הוא איסור לשון הרע במשפט העברי [ראו: השופט אליקים רובינשטיין הלכת חיר, פסקה לג] ספרי יסוד רבים בארון הספרים היהודי מוקדשים ל'כח הדיבור' ולגבולות הדיבור. הגדול, המרכזי והמקיף, הוא חיבורו של ר' ישראל מאיר הכהן, מראדין, (בלארוס, המאה ה-19) המניח לנו ספר שמוקדש כולו לנושא 'חפץ חיים ושמירת הלשון'. בהקדמה מסביר החפץ חיים את הסיבות שהניעו אותו לכתוב את הקודקס, ובין טעמיו הוא מונה את שכיחות המציאות הרווחת של אמירת לשון הרע. אמנם מקורות רבים במשפט העברי עסקו בענייני לשון הרע, כך למשל: רמב"ם משנה תורה הלכות דעות, פרק ז; ר' יחיאל בן יוקתיאל בן בנימין הרופא, מחכמי רומא במאה ה-13, מעלות המידות, פרק עשרים וארבע; ר' יצחק עראמה, המאה ה-15, עקדת יצחק – ויקרא, שער ששים ושניים; ר' אליהו די וידאש, המאה ה-16 ראשית חכמה, שער הקדושה – פרק יג; הרב יהודה ליוואי (המהר"ל) המאה ה-16 נתיבות עולם – נתיב הלשון; ועוד רבים מספרי המוסר מייחדים פרק לנושא אולם חידושו הגדול של החפץ חיים הוא בגיבוש קודקדס מקיף ומפורט בענייני האיסור של לשון הרע.
נקדים ונזכיר כי אושיותיו של האיסור בדבר הוצאת לשון הרע אינו נחלת העידן המודרני, ואדניו נטועים במורשת המשפט העברי, כך למשל מוצאים אנו הדברים בציווי המקראי "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" [ויקרא יט; טז]. כאשר מבקש דוד המלך לשרטט את דמותו של האדם האידיאלי הוא מזכיר בין תכונותיו את האדם שאינו מדבר רעה על חברו, וכך הוא כותב: "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה" [תהילים טו; ג]. על הפסוק בספר משלי "מות וחיים ביד הלשון" [משלי יח, כא] עומד התלמוד הירושלמי ושואל: "וכי יש יד ללשון? לומר לך: מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" [בבלי ערכין, טו, ע"ב] מסביר התלמוד והרמב"ם קבע בספרו 'משנה תורה' :
המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך...
אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי" [רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה א – ב].
ביטויים הרבה ניתן למצוא במסורת המשפט העברי מהם ניתן ללמוד עד כמה קשה הוא נזקו של האומר לשון הרע והמבייש את חבירו, כך למשל מלמדים חז"ל "אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע" [בבלי תענית ז, ע"ב]; "נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" [בבלי סוטה י, ע"ב], וש"י עגנון לימד וכתב לנו "אלף מיתות ולא בושה אחת" [סיפור פשוט, עמ' 30]. ואם לא די בכך הרי "שהמוציא שם רע על חבירו, אין לו מחילה עולמית" [ירושלמי בבא קמא, פרק ח הלכה י] כאשר נדרש ניטשה לעמוד על הרע ומהו רע, הוא מניח "מה רע בעיניך? זה המבקש תמיד לבייש" [פרידריך ניטשה, המדע העליז [תרגם: ישראל אלדד, 1985], פסקה 273], משכך מבקש הרב אברם יצחק הכהן קוק, הראי"ה, הרב האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק והוגה דעות, מלמדנו: "הרוצה לשמור מנוחת נפשו, ייזהר מכל דיבור הנראה כגסות רוח" [הראי"ה קוק, שמונה קבצים – קובץ ב, פסקה רו] לגישתו של הראי"ה קוק אין צורך בדיבור קשה ממש, ממנו אדם צריך למנוע את עצמו, אלא ולגישתו די בדברים 'שנראים' כגסות רוח ומהם על האדם להימנע ולהתרחק.
בשים לב לעובדה שעלינו ליתן דעתנו בפרשנות החוק גם לערכיה היהודיים של מדינת ישראל הרי שהמחקר בתחום מניח לנו קרקע פוריה של כתיבה שעוסקת בתחום לשון הרע ומבררת אותו לא כאן המקום למנות את כולם אבל פטור בלא כלום אי אפשר ובהקשר זה יש להפנות לנחום רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב) קצז-רט; חיים ה, כהן, "על חופש הדעה והדיבור במסורת ישראל", בתוך: זכויות האדם ביהדות (גידי פרישטיק, עורך, תשנ"ב) 179; חיים ה' כהן, "לא תלך רכיל בעמיך – מקצת רכילות ולשון הרע מהלכה ומאגדה", בתוך: חיים כהן: מבחר כתבים – קציר עשור הגבורות (אהרון ברק ורות גביזון, עורכים (2001) 161; נעם סולברג, "על לשון הרע, ''לשון טובה'' ופיצויים", פרשת שבוע (משרד המשפטים), אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, עורכים, גיליון מס' 70 (תשס"ב); אביעד הכהן, "האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשת שבוע (משרד המשפטים), אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, עורכים, גיליון מס' 273 (תשס"ז); אביעד הכהן, "חופש הביטוי במשפט העברי" בתוך: תקשורת ויהדות – אסופת מאמרים (צוריאל ראשי ומוטי זפט עורכים, 2008) 9; הרב אשר וייס, מנחת אשר – ויקרא, מהדורה שנייה, סימן נב].
בעיסוקנו בלשון הרע, אי אפשר מבלי שנעסוק לרגע בכח הדיבור שניחן בו האדם והוא מבטא את אחד מיתרונותיו הגדולים של האדם על כל החי. בספר משלי מצינו שכתוב: "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל" [משלי י, יט], רבי מאיר ליבוש בין יחיאל מיכל וייזר, המוכר בכינויו המלבי"ם , מגדולי פרשני המקרא במאה ה-19 הסביר את הפסוק באופן הבא: "רוב חלקי הדיבור אף דבורי הרשות מביאים אל הפשע" [מלבי"ם משלי י, יט] אחד מספרי המוסר החשובים בארון הספרים היהודי הינו הספר 'אורחות צדיקים', ספר זה שנכתב, ככל הנראה, במאה ה-15 על ידי מחבר שזהותו עלומה, עוסק בעבודה על תכונות האדם – על מידות טובות שעל האדם לחתור אליהם. הספר מקדיש פרק שעוסק בשתיקה. בפרק זה הדיבור נחלק ל-4 סוגים שונים, וכך הם הדברים:
"הדיבור מצאתי נחלק לארבעה חלקים:
אחד – כולו נזק, כגון בני אדם הרגילים לקלל בני אדם, ולדבר דברי נבלה.
השני – נזק מצד אחד, כגון שמשבח אחד לקבל מנו תועלת; ובאותו השבח שמשבח מכעיס את שונאו, ויזיק למי שמשבח לשונאו.
השלישי – לא נזק ולא תועלת, כגון דברים של הבל: "איך נבנית חומה פלונית, "וכך וכך הוציא עליה, וסיפורי מלכים ושרים.
הרביעי – כולו תועלת, כגון התורה והדברים התלויים בה" [אורחות צדיקים, שער כא, ראו בהקשר זה גם הרמב"ם שמחלק את הדיבור ל-5 סוגים, להרחבה ראו: רמב"ם, פירוש למסכת אבות, פרק א, משנה טז]].
הנה כי כן שומה על אדם לבחון ולכוון דבריו שימנו עם הקבוצה של הדברים שניתן לתייגם ככאלו שיש בהם תועלת, וימעט ככל האפשר מדברים שבכוחם להזיק.
שאלת הוצאת לשון הרע תוך כדי הליך משפטי מהזווית של המשפט העברי נידון גם במאמרם של יובל סיני ויוסי שרעבי, אשר מגיעים למסקנה ולפיה "יש לבעלי דין המגיעים לבית המשפט כדי להגן על ענייניהם חסינות מפני תביעות לשון הרע ובלבד שמטרתם להגן על ענייניהם ולא לפרסם גנותו של בעל דינם בהגשת תביעה קנטרנית שאין בצידה תועלת. כמו כן נראה כי בכל מקרה, יש צורך לעמוד בקריטריונים של אמת ורלבנטיות" [יובל סיני ויוסי שרעבי, "על הוצאת דיבה בהליך שיפוטי", פרשת שבוע (משרד המשפטים), אביעד הכהן ומכאל ויגודה, עורכים, גיליון מס' 329 (תשס"ח).
ודוק: גם השופט ריבלין בדעת הרוב, היה ער לקשיים העולים מפרשנותו הרחבה של סע' 13(5) והקביעה שמדובר בהגנה מוחלטת, ולמרות זאת קובע השופט ריבלין שהיכולת לסייג את ההגנה אינה מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט, וכך הם דבריו: "אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל. [הלכת חיר, עמ' 523]
יש יותר ממש בתפיסה זו ואכן ראוי להניח כי קיומה של ההגנה המעוגנת בסע' 13(5) תהא מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר המבחן אינו צריך ליתן דעתו רק לשאלה מיקומם של הדברים על ציר הזמן וככל שאלו נאמרו בתווך שבין תחילתם של הליכים משפטיים לבין סיומם, אלא לשאלות נוספות כגון האם הדברים הם אמת, האם הדברים נאמרו מתוך 'רשעות' כאשר רשעות תבחן האם ניתן היה להציג או להגיד את הדברים בדרך שהיא תהיה נקיה ומכבדת יותר. כך למשל חז"ל מחילים על האדם את החובה לדבר בלשון נקיה, או כפי שמנסח לנו זאת ר' יהושע בן לוי, בתלמוד: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" [בבלי פסחים ג, ע"א; עוד ראו בהקשר זה מאמרי 'למד עצמך לדבר בלשון נקיה' דף שבועי – אוניברסיטת בר אילן, גיליון 1241, תשע"ח].
אלא שלעת הזאת גם במקרה דנן לא מצאנו לנכון לחרוג מדעת הרוב כפי שזו נפסקה בהלכת חיר, ולפיה החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע במהלך ניהול הליך שיפוטי, מכח סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוא חסיון מוחלט וזאת בשים לב לאימוצה בפסיקת בתי המשפט [וראו רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' מעין בלס, (נבו)(14.10.2020); ע"א (מחוזי – תל אביב) 59304-06-24 איציק מזרחי נ' חביב (אביב) נקש (נבו)(3.11.2024) ת"א (מחוזי-תל אביב) 1775-08-20 מנשה יוסף נ' עזרא קליגר (נבו)(11.7.2024); עמ"ש (מחוזי-מרכז) 53338-03-22 א.ס. נ' ל.ס (נבן)(4.3.2023)].
צא ולמד כי על אף דברי הנתבעת שהצבתם לאור סע' 1 לחוק איסור לשון הרע היה מוביל למסקנה שהדברים עולים כדי לשון הרע ולו מהטעם שהכמות עושה איכות וצבר 'התארים' שיוחסו לתובע בדברי הנתבעת "איש רע, נקמן, גזלן ו"מציק" מקצועי" יכול ללמד על מטרה מובהקת של הנתבעת ואשר עניינה לבייש, להשפיל, ולבזות את התובע. כמו כן שליחת דואר אלקטרוני לצד ג' עולה כדי פרסום כמשמעותו בסע' 2 לחוק איסור לשון הרע. אולם עומדת לה לנתבעת ההגנה מכח סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע ודין התביעה להידחות.
משהגענו למסקנה זו עולה השאלה האם יש לפסוק לנתבעת הוצאות בגין ניהול ההליך המשפטי שבסופו של דבר תוצאתו שדין התביעה להידחות האם זכאית הנתבעת להוצאות בגין ניהול ההליך.
הושתת הוצאות בפסיקת בית המשפט
הליך משפטי אינו הליך זול כלל ועיקר, לעיתים עלויותיו הכבדות מונעות ומדירות בעלי דין שידם אינה משגת. במרבית ההליכים הנזקק לשירותיו של בית משפט נזקק לעורך דין פרטי שמעניק את שירותיו בכסף, לאחר ששילם צד לעורכי דינו, עליו לשאת ולשלם בתשלום אגרת משפט, במהלך המשפט יאלץ בעל הדין להגיע לימי דיונים אלו יישאו עימם נסיעות, חופשה מהעבודה, בזבוז זמן, לעיתים הליך הדיוני מחייב מינויים של מומחים תחילה יהיו אלו המומחים מטעם בעל דין עצמו, וכאשר בפני בית משפט מונחות שתי חוות דעת סותרות יאלץ בית המשפט למנות מומחה מטעמו ולעיתים אף יותר ממומחה אחד, כל אלו ועוד הופכים את ההליך המשפטי ליקר ומכביד מבחינה כספית. מי אמור לשאת בכל אותן הוצאות? בעניין הוצאות משפט מושרש העקרון ולפיו "בדרך כלל, בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו, "שלא יצא שכרו בהפסדו", ורק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להמנע מלפסוק לו הוצאות" [יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי – מהדורה שביעית 540-541 (1995)]. ויפים בהקשר זה דבריו של הרשם, כתוארו אז, יגאל מרזל שכתב: "הדין החל בישראל מימים ימימה הוא כי באופן עקרוני המפסיד הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה בדין" [ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, עמ' 611 (2005) [לדיון בשאלת פסיקת הוצאות במשפט העברי ראו: אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני – לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, כרך ג, עמ' XXXX (תשע"א); אליאב שוחטמן, "החיוב בהוצאות בפסיקת בתי הדין הרבניים", דיני ישראל י-יא עמ' רסג (תשמ"א-תשמ"ג); אליעזר שנקולבסקי, "הוצאות משפט", תחומין יב, 335 (תשנ"א), ישי סלומון, "מי שלא הגיע לדיון – האם חייב בהוצאות בעל דינו?" תחומין לג 109 (תשע"ג)]
בניסיון להתחקות אחר שורשיה של פסיקת הוצאות אנו שומעים בפסק דין של השופט אהרון ברק ששנה לנו, בעניין ההוצאות, את הדברים הבאים: "הזכות להוצאות נתונה לזכאי מכוח דיני הנזיקין. מי שמקיים הליך נגד חברו, ובסופו של דבר מתברר כי אדם סביר לא היה מקיים הליך שכזה, מבצע כלפיו עוולה...נמצא, כי הפגיעה בזכות הקניין הנגרמת על ידי תשלום הוצאות מעוגנת בחוק – הוא פקודת הנזיקין נוסח חדש]. הכרה בסמכותה הטבעית של כל רשות שיפוטית לפסוק הוצאות אינה אלא "קיצור דרך" דיוני, הבא לאפשר הגשמה יעילה של זכות מהותית לפיצוי". [על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב יפו, פ"ד מז(3) 397 (1993)]. על השיקולים והתכליות שנצבות בבסיס החיוב בהוצאות ראו בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא (נבו)(30.6.2005).
סוגיית פסיקת הוצאות בהליך אזרחי מוסדרת בפרק יח' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקסד"א"] מניחות ומסדירות את עניינה של סוגיית ההוצאות. [לדיון בהבדל שבין התקסד"א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 – התקנות הקודמות, ראו: יעקב שקד, סדר הדין האזרחי החדש, מהדורה שלישית, עמ' 800-799 (2023)]. תקנה 151 לתקסד"א מניחה לנו את תורף תכליתה של פסיקת הוצאות בהליך אזרחי, וכך היא קובעת:
(א) חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין.
(ב) החלטת בית המשפט בעניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין.
(ג) סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו.
תקנה 151 מקפלת בתוכה שלושה עניינים מרכזיים, תקנה 151(א) מבקשת להגדיר לנו את תכלית פסיקת ההוצאות; תקנה 151(ב) מצווה על קביעת האיזון הראוי בין האינטרס של זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין ושמירה על שוויון בין בעלי הדין; תקנה 151(ג) מבקשת לעדן את האפשרות של הטלת הוצאות על צד שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט.
בדברי ההסבר לתקנות סדרי הדין האזרחי, תשע"ט-2018 נכתב על אודות ההוצאות כי: "תכלית פסיקת ההוצאות היא לשפות בעל דין על הוצאותיו בהליך בהתאם לתוצאותיו, למשאבים שנדרשו ולהתנהלות הצדדים. פועל יוצא מכך הוא הכוונת התנהגות בעלי הדין. חשוב לציין כי מדובר בהכרח בחיוב בעל דין שהפסיד בהליך בהוצאות, שכן ישנם מקרים שבהם בעל דין שזכה בהליך התנהל ברשלנות והאריך את ההליך שלא לצורך, ועל כך עליו לשפות את הצד השני בהוצאות שנגרמו לו שלא לצורך [עמ' 45].
תקסד"א החדשות מחדדות וקובעות בתקנה 152 לתקסד"א "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". הרישא של תקנה 152 לתקסד"א קובעת כברירת מחדל שבתום הדיון על בית משפט לפסוק הוצאות סבירות והוגנות. אולם הסיפא של התקנה מעדן את הרישא של התקנה ומותירה בידי בית המשפט את שיקול הדעת במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים ולא לפסוק הוצאות משפט. כך למשל משמיע לנו אורי גורן בספרו: "פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק, ולא אחת קורה שבתי המשפט מחליטים שלא לפסוק הוצאות לזוכה או לסטות מעקרונות היסוד בסוגיה, לא רק בשל נסיבות ספציפיות של התיק, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות במהות בעלי הדין, ופעמים גם לפני משורת הדין" [אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, כרך ב – מהדורה שלוש עשרה, עמ' 1599(2020).
פסיקת הוצאות נושאת עימה קושי הכיצד יש לפסוק את הוצאותיו של בעל דין, הגם שפתרון לכך מוסדר בתקנה 153 ובתקנה 155 לתקסד"א. לא תמיד, וכך במקרה דנן צד מציג את מלוא הוצאותיו, לא תמיד עורכי דין או צדדים מעוניינים וחושפים את הסכם שכר הטרחה הקיים בין עורך הדין לבין הלקוח, הגם שבמקרה מעין זה תקנה 153(א) לתקסד"א קובעות כרף תחתון לשכר טרחת עורך דין את כללי לשכת ערכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. הקושי מתחדד עוד יותר מקום שההליכים לא מוצו עד תומם, בין אם צד שנחשף לכתב הטענות של הצד שכנגד גרם לו לכך, ובין אם בעטיה של המלצת בית המשפט או כל סיבה אחרת שהביאה למחיקת התיק או דחייתו בכל אחד מהשלבים שלפני מתן פסק דין. כך למשל במקרה דנן התיק הובא אל סופו לאחר קד"מ ועוד בטרם התקיים דיון הוכחות, אמנם התעריף המינימלי קובע לנו מדרגות שכר טרחה בשים לב לסכום התיק, אולם אין כל התייחסות מה קורה אם התיק הסתיים שלא בפסק דין כיצד מחשבים את ההוצאות. האם יש לפסוק שכר טרחה מלא.
על הקושי והשיקולים השונים ששופט נושא עימו כאשר הוא מבקש להמנע מלפסוק הוצאות משפט משמיענו השופט יצחק עמית, ודבריו יפים וראוי להביאם שוב במלואם:
יש ובית המשפט נמנע מלפסוק הוצאות, בשל שיקולים הסמויים מעינו של הקורא, שיקולים שלעיתים נהירים לבעלי הדין עצמם ולערכאת הערעור, אך לא בהכרח. כך לדוגמה, בתיקי נזיקין, בית המשפט נמנע לעיתים מלפסוק הוצאות למרות דחיית התביעה, בהתחשב במכלול הנסיבות הקשורות לעניין...המשפט שואף לעשות צדק, אך ידוע כי לעיתים גבולות המשפט אינם חופפים את מידת הצדק, ולעיתים דחיית התביעה מלווה בתחושה כי המשפט נעשה, אך מידת הצדק נפגעה. כאשר בעל הדין שזכה נהג כ"נבל ברשות החוזה" וקצרה ידו של הדין. לדוגמה, כאשר שמעון התעטף בטליתו של ראובן מבלי שנמצאה לראובן תרופה בדיני הקניין הרוחני או בדיני העוולות המסחריות, או כאשר בעל דין החמיץ תביעה מבוססת בשל התיישנותה, על קוצו של יום. לעיתים, בית המשפט נמנע מלפסוק הוצאות בשל שיקולים של לפנים משורת הדין: "לא אחת יארע שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של תיקים שלפניהם, לא רק כאשר התוצאה אינה חד משמעית לכיוון אחד, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים שכך גם לפנים משורת הדין"...לעיתים תוצאת פסק הדין מלווה בתחושת חמיצות, מאחר שהשופט סבור כי ייתכן שייצוג טוב יותר של בעל הדין או הבאת ראיה נוספת שבעל הדין לא הביא, היו מביאים לתוצאה אחרת. לעיתים, פסיקת ההוצאות עלולה להסלים את היחסים האישיים הנמשכים בין הצדדים (כמו בסכסוכי בני זוג בהליכי גירושין, שכנים, שותפים וכיוצא באלה). לעיתים בית המשפט מתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים ובמיהותם...הדוגמאות והשיקולים שהבאתי אינם מתיימרים להוות "רשימה סגורה", לנוכח מגוון המצבים הניצבים לפני שופט מעשה של יום ביומו. לא אמרתי דברים שאמרתי, אלא על מנת להדגים עד כמה קשה "להַבְנוֹת" את שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות, כל תיק על מכלול נסיבותיו: וכפי שנאמר בעניין תנובה לעיל: "ניסיון לקבוע מסמרות בעניין זה לא יצלח, נוכח ריבוי המקרים והנסיבות שניתן להעלות על הדעת כמו גם אלו שמציאות החיים צופנת לה בחיק העתיד" [ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ (נבו)(24.2.2025).
הנה כי כן פסיקת הוצאות, על אף חשיבותה והשכל הישר שניצב בבסיסה אינה חזות הכל, ומקום שפסיקת הוצאות יש בה כדי להוביל למסר לפיו הכל מותר, ובשם המותר אתיז את דמך ואתיר את שמך הטוב, במקרה מעין זה יש להימנע מפסיקת הוצאות. ודברים אלו מתחדדים עוד יותר מקום שהדברים נאמרים מתוך כוונת מכוון שהדברים ישפיעו על מקבלם, והם יהוו כלי לקידום אינטרס כלשהו, בין שלאומר יש אינטרס מובהק ובין שלאומרם אין אינטרס מובהק בתוצאה.
האם יש לפסוק הוצאות מקום שתביעת לשון הרע נדחית בשל ההגנה סע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע
אחד העקרונות המצויים במשפט העברי הינו העיקרון הקובע כי "לא יהא חוטא נשכר" עקרון זה מופיע במקומות רבים בחז"ל [ראו: משנה חלה פרק ב, משנה ח; בבלי בבא קמא לח, ע"א; כתובות יא, ע"א; יבמות צב, ע"ב; תלמוד ירושלמי (וילנא) חלה פרק ב] בבסיס העקרון מונחת התכלית שבמהותה היא פשוטה ואשר עניינה הרצון להימנע ממצב שאדם שחטא, שטעה, ייהנה וירוויח מחטאו. שיקול זה משמיענו אליאב שוחטמן: "שיקול זה שלא יהא חוטא נשכר, יכול לשמש, ואף שימש, אמצעי לשלילת זכותו הממונית של בעל דין גם במקום ששורת הדין מחייבת אחרת" [אליאב שוחטמן, ''הרצחת וגם ירשת'', פרשת שבוע (משרד המשפטים), אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, עורכים, גיליון מס' 302 (תשס"ח).
אם נבקש למצוא רמז לדבר, הרי שבפרפרזה תשובה לשאלתנו ניתן לתמוך על הפסוק שבספר שמואל כאשר עליו הכהן מוכיח את בניו על מעשיהם הפסולים הוא אומר: "אל בני כי לוא טובה השמועה" [שמואל א, ב, כד] ועל כך דורשים חז"ל "מלקין על לא טובה השמועה" [בבלי קידושין פא, ע"א]. מכאן שאדם האומר - המוציא שם רע – מדבר דברים ששמועתם לא טובה, כגון לשון הרע, "לוקה" – ולוקה בהקשר זה הוא שבית משפט לא יפסוק לו הוצאות הגם שיכול ואפשר היה להשית לזכותו הוצאות בגין ניהול משפט שבסופו של יום נדחה.
דומה כי הנתבעת שמתהדרת בהיותה נושאת תואר פרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב, ומי שמשמשת כנשיאת המכון לביו מתמטיקה רפואית בהיותה מדענית בעלת שם בינלאומי בתחום הרפואה חישובית ובשמה שהולך לפניה בזכות פועלה האקדמי, היתה צריכה לבור את מילותיה יותר, להיות רגישה לכבוד האדם יותר. מעמדה האקדמי וחוכמתה היו צריכים להזכיר לה שגדולה נבחנת ביכולת להכיל את מי שאינו אני. ואף יותר מכך את דברי המשנה באבות "כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" [מסכת אבות פרק א, משנה יז], ואולי היה ליטול מוסר השכל ממשה רבינו שלקה בצרעת רק משום שהטיל דופי בעם ישראל, כפי שמשמיע לנו ר' שלמה יצחקי, רש"י שכתב: "רמז לו [=אלוקים] שלשון הרע סיפר, באומרו [=משה על בני ישראל] לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע" [רש"י שמות ד, ו]. ומפרשת מרים שדיברה על משה אחיה מחלץ המדרש עקרון שתמצותו מובא יפה בדברי ר' שלמה יצחקי, שכותב: "ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו" [רש"י במדבר יב, א, וספרי – במדבר, פסקה צט] עונש מלמדנו המקרה ניתן גם כאשר אדם כלל לא מתכון להגיד לשון הרע.
במקרה דנן דברי הנתבעת נאמרו מתוך כוונה ברורה להשפיע על צד ג' לבל תרד מהתביעה. הנתבעת בדברים שכתבה על התובע ביקשה 'להשחיר' את התובע ובכך 'להזכיר' לצד ג' מדוע אין ולא ראוי לרדת מהתביעה שהן – הנתבעת וצד ג' – מנהלים נגד התובע בתיק דנן. דברים אלו נאמרים על ידי הנתבעת בכוונת מכוון לפגוע בתובע. ובהקשר זה יפה העקרון שחז"ל מלמדים אותנו ויש לאמצו גם במקרה דנן ובמקרים דומים בהם אדם מבצע עוולה אלא שהוא זוכה לחסינות חוקית מכח אותו החוק.
תפיסה זו ולפיה אין חוטא יוצא נשכר זוכה להכרה בסע' 3 להצעת חוק דיני ממונות: המציע כי: "בית משפט רשאי לשלול או להגביל זכות של אדם, בנסיבות שבהן מוצדק הדבר, בשל כך שהזכות צמחה עקב התנהגות של הזכאי הנוגדת חיקוק את הנוגדת את תקנת הציבור" [ראו דברי ההסבר לסע' 3 להצ"ח הממשלה 595, יג' בסיוון התשע"א, 15.6.2011 עמ' 712]. ראויה גישה זו לחלחל יותר ויותר בשיטת המשפט הישראלי באופן שלא תוכר האפשרות שחוטא יצא נשכר.
בשאלה האם ראוי להפחית או להימנע מפסיקת הוצאות כנגד נתבע אין לילך אחר ההגדרות בפסיקה שמבקשות ללמדנו את המבחן לקיומו של לשון הרע. ובהקשר זה די בכך שהדברים יעלו כדי 'אבק לשון הרע', מונח שמופיע במקורות חז"ל [ראו: תוספתא עבודה זרה (וילנא) פרק א; בבלי בבא קמא קסה, ע"א; תלמוד ירושלמי (וילנא) פאה פרק א ועוד]. בניסיון לשרטט את גבולותיו ניתן להסתייע בפרשנותו של רש"י שמשמיענו שבגדרו של 'אבק' אנו מתייחסים לכל מציאות שאינה בהכרח אסורה אולם זו מצויה על קו התפר שבין המותר לבין הדיבור האסור, וכך משמיענו רש"י: "אבק לשון הרע - שאינו לשון הרע גמור, אלא צד לשון הרע" [רש"י סוכה מ, ע"ב דב"ה ''כמה קשה'']. במילים אחרות המתחקה אחר כוונת חז"ל מגלה כי אבק לשון הרע מוסב לכל אמירה ששורשיה אינם נטועים בליבת האיסור, ועל אף שמצד הדין יכול ואמירות אלו מותרות הנה כי כן אבק לשון הרע הן ואף הן אסורות. לעניינו נוסיף ונטען כי כדי לא לחייב תובע בהוצאות נתבע אך מטעם פורמליסטי שדברי הנתבע חוסים תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע והמחריגות את הדברים מהיותם כאלו שעולים כדי עוולת לשון הרע ואשר יש בהם כדי לחייב את אומרם בתשלום פיצוי לנפגע. ראוי נכון שנתבע ייתן דעתו לכך שגם אם דבריו חוסים תחת אחת מהגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע אם הדברים עולים כדי 'אבק לשון הרע' הרי שלא יפסקו לזכותו על אף שהתביעה תדחה.
דומה כי יש לבכר גישה זו, שיש בה כדי להכווין התנהגות שתבקש להזהיר 'מדברים' בדיבוריהם, בבחינת שגם אם התביעה נגדם תדחה יכול והדבר יעלה לנתבעים ממון הרבה, ובכך יהיה כדי לתקן ולהוביל זהירות במה שאנשים מוציאים מפיהם על האחר. ואם פרטים בחברה יפנימו שנכון ודברים שיגידו יאמרו או יפרסמו על האחר יחסו תחת היכלן של אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע על אף היותם לשון הרע, ובגין תביעה שתוגש נגדם אם לא פסקו לזכותם הוצאות ואלו ישולמו על ידם, יכול והדבר יצמצם את השיח המשוחרר שעולה כדי לשון הרע.
קנצי למילין [=סוף דבר]
הנה כי כן הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף מהטעם שהדברים חוסים תחת ההגנה הקבועה בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
בשאלת ההוצאות בשים לב לעקרון ולפיו 'אין חוטא יוצא נשכר' הרי שלא מצאתי לנכון בנסיבות העניין להשית על התובע הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו הוא.
המזכירות באדיבותה כי רבה תמציא את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור כדין.
ניתנה היום, בט"ז אייר תשפ"ה, ב14 מאי 2025, בהעדר הצדדים.
18 מתוך 18