13358-01-17 | בית המשפט המחוזי ירושלים | משה בר-עם | 2020-05-05
צד תובע: אלון חמדני | צד נתבע: ברק חיים כהן, גיא שלמה לרר, דרור רפאל, וואלה תקשורת בע"מ, חדשות 10 בע"מ, נענע 10 בע"מ, רדיו ללא הפסקה בע"מ, רועי יצחק כץ, רשות השידור (בפירוק), שי גולדשטיין
פסק הדין עסק בשיר שפורסם ברשת על שוטר, ובפרסומים מאוחרים יותר שבהם אמצעי תקשורת הציגו או השמיעו קטעים ממנו. התביעה בעילת לשון הרע התמקדה בשיר ובסיקור שלו. בית המשפט הבהיר כי פרסומים אחרים שנזכרו במהלך ההליך לא שימשו בסיס להכרעה באחריות האזרחית.
בית המשפט בחן את משמעות הפרסום בעיני המאזין הסביר, בהתחשב בשיר כמכלול ובהקשר שבו פורסם. הוא הדגיש את חשיבות הביקורת הציבורית על רשויות אכיפת החוק, אך גם את הצורך להגן על שמו הטוב של אדם מסוים. לפי פסק הדין, תפקיד ציבורי אינו הופך עובד ציבור למטרה מותרת להשמצה; במקרה זה, התובע לא היה בעל תפקיד בכיר או בעל השפעה ניכרת על ענייני הציבור.
בין מחאה לביקורת אישית
מפרסם השיר טען כי מדובר במחאה על התנהלות התובע במסגרת עבודתו, על רקע עימות אישי ביניהם. בית המשפט קבע כי השיר התייחס לתובע באופן אישי, ולא הסתפק בביקורת כללית על תפקידם של רכזי מודיעין או על פעילות המשטרה. בית המשפט בחן את השיר שפורסם ביום 8 בדצמבר 2013, ולא את מלוא הפרסומים האחרים שיוחסו למפרסם.
בית המשפט לא קבע שכל חלקי השיר הם לשון הרע. חלק מהביטויים נתפסו כגידופים שאינם מייחסים לתובע עובדות, ולכן לא נחשבו לשון הרע. לעומתם, תיאורים אחרים הציגו אותו כמי שפועל שלא כחוק, חורג מסמכות ופוגע באנשים במסגרת תפקידו. בית המשפט קבע כי ייחוסים אלה עלולים לבזות את התובע ולפגוע בהערכת הציבור את יושרו ואת מקצועיותו.
גם דימוי פוגעני מהשיר נבחן לפי הקשרו. בית המשפט ראה בו הבעת דעה ולא קביעה עובדתית, אך קבע שהדימוי חרג מן הסביר ופגע בשמו הטוב של התובע באופן לא מידתי. הוא לא מצא שהשימוש בו היה נחוץ להשגת תועלת ציבורית. לכן, גם רכיב זה לא זכה להגנת הבעת דעה בנסיבות המקרה.
מדוע נדחו ההגנות של מפרסם השיר?
מפרסם השיר טען שהמעשים שיוחסו לתובע היו אמת וכי מדובר בביקורת מוגנת. בית המשפט קבע שהנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם, וכי לא הובאו ראיות מספקות לכך שהתובע ביצע את המעשים הפסולים שיוחסו לו. הטענות בדבר התנכלות לפעילים ותלונת שווא לא בוססו בתשתית ראייתית מספקת.
בית המשפט עמד גם על הפער בין הצגת השיר כמשקף עובדות אמת לבין הטענה המאוחרת שמדובר בסאטירה שאינה מתיימרת לתאר עובדות. הוא קבע שהייחוסים המרכזיים הוצגו במישור העובדתי ולא הופרדו מדעה הנשענת על עובדות אמת. בהתאם לכך, נדחתה הגנת הבעת הדעה ביחס לייחוסים אלה. נדחו גם טענות להגנה על עניין אישי כשר או לחובה להזהיר את הציבור; בין היתר, לא הוסבר כיצד פרסום השיר ברשת הפתוחה שירת את האינטרס הנטען.
מדוע נדחתה התביעה נגד אמצעי התקשורת?
בית המשפט הבחין בין סוגי הפרסומים. ביחס לתוכנית רדיו סאטירית שהשמיעה קטע קצר מהשיר, הוא קבע כי הפרסום לא הציג טענה עובדתית פוגענית על התובע. בהתחשב באופי הסאטירי ובהקשר ההומוריסטי, המאזין הסביר לא היה מבין את הקטע כקביעה עובדתית הפוגעת בשמו הטוב.
בפרסומים אחרים הופיעו קטעים שבית המשפט קבע כי יש בהם לשון הרע. עם זאת, הסיקור עסק, לפי קביעתו, בעניין ציבורי משמעותי: פעולות רשויות האכיפה כלפי אדם שנחקר ובהמשך הועמד לדין בעקבות פרסומים על המשטרה. בית המשפט מצא שהצגת קטעים מהשיר סייעה לציבור להבין את הרקע להליכים, ושאמצעי התקשורת לא אימתו את ההאשמות שבשיר ולא הציגו אותן כעובדות מטעמם.
ההגנה של דיווח נכון והוגן על הליך משפטי פומבי חלה על כתבות שסיקרו הליך כזה, אך לא על כתבות שעסקו במעצר ובחקירה בלבד. בנפרד, בית המשפט קבע שכל פרסומי אמצעי התקשורת חוסים בנסיבות המקרה תחת הגנת העיתונאות האחראית. הוא קיבל גם את הגנת אמת הפרסום, אך רק בנוגע לעובדה שהשיר פורסם והוצג במסגרת הסיקור — לא בנוגע לאמיתות ההאשמות שהשיר כלל. בית המשפט ציין כי הצגת תמונת התובע והשימוש בסרטון אנימציה עוררו קשיים, אך לא מצא כי אלה הפכו את הסיקור כולו לבלתי סביר או שנעשה בחוסר תום לב.
הנזק שנמצא והנזק שלא הוכח
בית המשפט קיבל את עדות התובע על ביזוי, לעג, עלבונות ועוגמת נפש, והכיר בנזק כללי לשמו הטוב בעקבות השיר. מנגד, טענות לנזקים מיוחדים, ובהם פגיעה ברכוש, מעבר דירה ופגיעה בשכר, לא הוכחו במידה הדרושה. גם הקשר הסיבתי בין נזקים אלה לבין פרסום השיר לא הוכח. בית המשפט ציין שחלק מהאירועים הנטענים קדמו לסיקור התקשורתי, ושחשיפת השיר התרחבה בעקבות הסיקור ופרסומים של גורמים נוספים.
בקביעת הפיצוי שקל בית המשפט, בין היתר, שלא כל חלקי השיר היו לשון הרע, את היקף החשיפה ואת תרומתם של פרסומים נוספים לה. הוא ציין כי מפרסם השיר חולל את הפגיעה הראשונית בשם הטוב, והביא בחשבון גם את עדותו כי הוא ממשיך לבצע את השיר ואת העובדה שלא הוכח שהתובע פעל להסרת פרסומים של גורמי תקשורת אחרים. עוד נשקלו תפקיד התובע כרכז מודיעין ומעמדו של המפרסם כאדם פרטי.
בית המשפט לא מצא בסיס לפיצוי מוגבר או עונשי. הוא לא השתכנע במידה הדרושה שהפרסום נעשה מתוך כוונה זדונית ומכוונת לפגוע, ולא מצא נסיבות חריגות המצדיקות סעד כזה.
הפיצוי בגין לשון הרע
החיוב בגין עילת לשון הרע נקבע ביחס לפרסום השיר בלבד.
בעילת לשון הרע נפסק פיצוי בסך 150,000 ש״ח.
הוצאות ההליך
בית המשפט הורה לתובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין, בנפרד מהפיצוי בגין לשון הרע, לארבעה נמענים או קבוצות של נתבעים:
- למפעילת אתר החדשות: 10,000 ש״ח.
- לקבוצת הנתבעים הקשורה לתחנת הרדיו: 10,000 ש״ח.
- לקבוצת הנתבעים הקשורה לערוץ 10: 10,000 ש״ח.
- לנתבע ששימש כתב: 10,000 ש״ח.
כל חיוב נועד לתשלום בתוך 30 ימים, ולאחר מכן יחולו עליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פסק הדין אינו מפרט את החלוקה הפנימית בין מקבלי החיובים הקבוצתיים או בין רכיבי ההוצאות ושכר הטרחה. בית המשפט לא הורה על הוצאות לחובת מפרסם השיר.
המסקנה מפסק הדין
פסק הדין מבחין בין ביקורת ציבורית לבין ייחוס בלתי מוכח של מעשים פסולים לאדם מסוים, ובין פרסום מקורי לבין סיקור תקשורתי של הליכים בעלי עניין ציבורי. הוא מבהיר שהגנה על סיקור תקשורתי אינה הופכת את ההאשמות שבפרסום המקורי לאמת. ההכרעה מבוססת על נסיבות המקרה, ותוצאות במקרים אחרים עשויות להשתנות בהתאם לנסיבותיהם.
