17736-03-19 | בית משפט השלום בירושלים | גד ארנברג | 2022-09-06
צד תובע: עמרם עמר, אורנה עמר, שי עמר | צד נתבע: רחלי מלול רז, אמיר רז, נתנאל מלול
בית משפט השלום בירושלים קיבל בחלקה תביעת לשון הרע שעסקה בפרסומים על חנות תכשיטים, ודחה את התביעה נגד הנתבע השני. שש מהטענות לפרסומים נמצאו בני פיצוי; פרסומים אחרים לא הוכחו או לא נקשרו לתובעים.
המחלוקת שעמדה ברקע הפרסומים
לפי המתואר בפסק הדין, בין הצדדים התקיימה לאורך זמן מערכת יחסים של מוכר ולקוחות. המחלוקת החלה לאחר שהנתבעת הראשונה ביקשה לתקן צמיד שהותאם לה אישית. הצדדים הציגו גרסאות שונות בנוגע להחלפת הצמיד, לערכו ולהתנהלות בחנות. הנתבעים טענו כי העסק לא סיפק תמורה הולמת וכי היחס שקיבלו היה פוגעני. התובעים הכחישו את הטענות, וטענו כי הפרסומים הציגו את העסק ואת בעליו באופן מטעה ופגעו בשמם ובפרנסתם.
לאחר מכן פורסמו פוסטים ושיתופים ברשתות חברתיות, וכן הודעות פרטיות לגולשים שפנו לקבלת פרטים על העסק. חלק מהפרסומים לא נקבו בשם החנות או בעליה, אך בהודעות שנשלחו בהמשך נמסרו פרטים שקשרו אותם לפרסום. בפרסום אחר, שיתוף של הנתבע השני, לא הוכח כי חבריו ביקשו ממנו פרטים או שהוא מסר להם מידע מזהה; לכן בית המשפט לא קישר את אותו שיתוף לתובעים. גם טענות על אמירות שנאמרו בחנות לא הוכחו במידה הנדרשת.
איך בחן בית המשפט את הפרסומים?
בית המשפט הסביר כי בחינת תביעת לשון הרע כוללת בדיקה אם התקיימו פרסום ולשון הרע, אם חלה הגנה לפי החוק, ורק לאחר מכן אילו סעדים מתאימים. לצורך זיהוי הנפגעים נבחן תוכן הפרסום וההקשר שלו: פוסט שאינו מציין במפורש את שם העסק אינו בהכרח מזהה אותו, אך כאשר פרטי הזיהוי נמסרים בהמשך לגולשים שפנו, אפשר לבחון את הפרסומים כחלק מרצף אחד.
גם הודעה פרטית עשויה להיחשב פרסום לפי החוק אם היא נשלחת לאדם אחר מלבד מי שעליו נאמרו הדברים. במקרה זה בית המשפט בחן את ההודעות הפרטיות לצד הפוסטים והשיתופים, ולא הסתפק בכך שהן לא היו גלויות לכלל המשתמשים.
ביקורת צרכנית והגנות החוק
בית המשפט הכיר בכך שביקורת צרכנית על שירות ומוצרים עשויה לשרת עניין ציבורי. עם זאת, הוא קבע כי העניין הציבורי אינו פוטר את המפרסם מהצורך לבסס טענות עובדתיות חמורות. כאן, בית המשפט מצא שהנתבעים לא הוכיחו שהפרסומים, שהציגו את העסק כמי שפעל בחוסר יושר מול לקוחותיו, תיארו נכונה את המציאות.
בין היתר, לא הוצג דו״ח מומחה לתמיכה בטענה בדבר הרכב הזהב. גם לקוחות אחרים שלפי טענת הנתבעים חוו מקרים דומים לא הובאו לעדות, והמסמכים שהוצגו לא ביססו את הטענות הנוגעות לתכשיטים ולמשקלם. בית המשפט הדגיש שהמחלוקת אינה רק על פרטים טכניים, אלא על המסר העיקרי שהפרסומים העבירו לקוראים.
הנתבעים הסתמכו גם על הגנת תום הלב ועל אופיים הצרכני של הדברים. בית המשפט ציין כי הנתבעת הראשונה תיארה את ההאשמות כעובדות, ולא הפרידה בבירור בין החוויה האישית שלה לבין טענות עובדתיות. ביחס לנתבע השלישי, נשקלה העובדה שהוא לא היה לקוח של העסק ולא חווה בעצמו את האירוע, וכן ששיתף פרסום לפני שבדק את העובדות. בית המשפט קבע כי הבדיקות שנעשו לפני הפרסום לא הספיקו, וכי עוצמת ההאשמות חרגה מגבולות ביקורת צרכנית סבירה בנסיבות שנדונו.
בכל הנוגע לביקורת שנכתבה בעמוד העסק, בית המשפט הבחין בין ביקורת רגילה על חוויית שירות לבין פרסום שמייחס לעסק התנהלות פסולה ומקצועיות לקויה. הוא ציין שביקורת שלילית אינה הופכת אוטומטית ללשון הרע, אך בחן במקרה הזה את תוכן הביקורת, את היעדר הביסוס ואת העובדה שהמפרסם לא חווה את השירות בעצמו.
הפרסומים והפיצוי
בית המשפט ייחס את הפרסום של הנתבעת הראשונה לה, ואת יתר הפרסומים שהוכרו לנתבע השלישי. בהערכת הפיצוי נשקלו תוכן הפרסומים, מידת הפגיעה והיקף החשיפה האפשרי. חלק מהפרסומים לא זיהו את העסק במפורש, והזיהוי דרש מהקוראים לפנות לקבלת פרטים; לעומת זאת, ביקורת בעמוד העסק זיהתה אותו בבירור. נשקלה גם הזיקה בין הפרסומים, שחזרו על טענות דומות, לצד העובדה שבמהלך ההליך הוסר הפרסום והוצעה התנצלות שלא פורסמה.
הפיצוי בתיק אינו מבוסס על תעריף קבוע לכל פרסום. ההכרעה נשענה על נסיבות הפרסומים והפגיעה כפי שנבחנו בפסק הדין.
בחלק האופרטיבי נפסק פיצוי בעילת לשון הרע בסך 90,000 ש״ח. הנתבעת 1: 18,000 ש״ח; הנתבע 3: 72,000 ש״ח. קיימת אי-התאמה לעומת הנימוקים, שבהם צוין פיצוי של 100,000 ש״ח. המאמר מציג את סכום החיוב האופרטיבי.
הוצאות ושכר טרחה בהליך
הנתבעים ישלמו הוצאות משפט: סכום לא פורט, לטובת התובעים. הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד.
הנתבעים ישלמו שכר טרחת עורך דין: 10,000 ש״ח, לטובת התובעים. הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד.
התביעה נגד נתבע 2 נדחתה ללא צו להוצאות.
