ת"א 17736-03-19 עמר ואח' נ' מלול רז ואח'

17736-03-19 | בית משפט השלום בירושלים | גד ארנברג | 2022-09-06

צד תובע: עמרם עמר, אורנה עמר, שי עמר | צד נתבע: רחלי מלול רז, אמיר רז, נתנאל מלול

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 17736-03-19 עמר ואח' נ' מלול רז ואח'

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט גד ארנברג

התובעים

1. עמרם עמר

2. אורנה עמר

3. שי עמר

נגד

הנתבעים

1. רחלי מלול רז

2. אמיר רז

3. נתנאל מלול

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 300,220 ₪ שהוגשה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע", "החוק") בגין פרסום במשרתת.

רקע

בין הנתבעים 1-2, רחלי ואמיר מלול ( להלן: "רחלי", "אמיר") לבין התובעים התקיימה במשך תקופה ארוכה מערכת יחסים של מוכר ולקוח. נתנאל מלול (להלן: "נתנאל") הוא אחיה של רחלי. רחלי ואמיר רכשו במהלך השנים מספר פעמים תכשיטים שונים בחנותם של התובעים "התכשיטים של שי" (להלן: "חנות התכשיטים"). בחודש מאי 2017 נרכש ע"י אמיר צמיד "לייזר" עבור רחלי. רחלי אשר לא מצאה את הצמיד מתאים לרצונותיה, פנתה להחלפתו בצמיד שהותאם לה אישית (להלן: "הצמיד האישי"). כעבור שנה, במהלך חודש אוקטובר 2018 הגיעה רחלי לחנות התכשיטים לצורך תיקון הצמיד שנשבר, תיקון פריטים נוספים והחלפת זוג עגילים בתליון. במועד זה בוצעה שקילה של הצמיד (על ידי מי מהצדדים - ואין בכך חשיבות) ונמצא כי הוא שוקל 5.3 גרם וכך נכתב על המעטפה אליה הוכנס הצמיד. לאחר מספר ימים הגיעה רחלי עם בעלה אמיר לחנות. במועד זה התובע 3, שי עמר (להלן: "שי") לא נכח בחנות, ולפיכך החליטו לחזור במועד מאוחר יותר. מה שהתרחש בחנות במועד זה שנוי במחלוקת בין הצדדים.

על פי הנטען בכתב התביעה, בזמן השהייה בחנות הושמעו שני דברי לשון הרע כנגד שי. כמו כן נטען, כי למחרת היום פורסמו עוד שבע פרסומי לשון הרע במרחב הדיגיטלי ברשת החברתית "פייסבוק". לטענתם, הפרסום העיקרי הינו רשומה ("פוסט"), אשר חוטאת למציאות בגנות התובעים ועסקם, חנות תכשיטים. רשומה זו פורסמה ושותפה ע"י אמיר ונתנאל בעמוד הפייסבוק האישי, וכן בקבוצות פייסבוק ייעודיות לתושבי ירושלים והסביבה. בעקבות רשומה זו, פנו גולשים לנתבעים בתגובות ובהודעות פרטיות, בהן פרסמו הנתבעים לשון הרע פעם נוספת בגנות התובעים. הרשומה הראשית נכתבה ע"י רחלי, ובה הטיחה רחלי האשמות של גניבה, התבטאות חריפה ויחס שלילי מצד התובעים. רחלי לא ציינה ברשומה את שם העסק אולם סיימה אותה בפניה לכל מי שמעוניין לשמוע את פרטי העסק לפנות אליה באופן פרטי וכך עשו גם יתר הנתבעים.

לצורך הבנת הדיון אפרט אודות הפרסומים:

הפרסומים:

במהלך חודש אוקטובר הגיעו אמיר ורחלי לחנות התכשיטים והטיחו בפני התובעת 2, גב' אורנה עמר (להלן "אורנה") האשמות של גניבה ומרמה שבוצעו ע"י בנה שי. הנתבעים טענו, כי הוא חייב להם סכום של 750 ₪. מספר ימים לאחר מכן הגיעו שוב אמיר ורחלי לחנות התכשיטים כששי נוכח, והטיחו בפניו האשמות דומות ואף איימו עליו כאשר במקום נכחו לקוחות (להלן: "הפרסום הראשון והשני").

ביום 24.10.18 פרסמה רחלי רשומה בדף הפייסבוק בגנות התובעים. ברשומה נכתב לאחר הקדמה:

"... בעלי הכיר חנות זהב בעיר והתיידד עם המוכר וככה בכל יום הולדת שלי או שלו וגם סתם ככה היינו קונים זהב אחד לשני. הוא היה תמיד נחמד ותמיד זורם, לפעמים היינו לוקחים תעודת ביטוח ולפעמים לא, (חבר סומכים עליו). בהחלפות מועלם לא קיבלנו תעודת ביטוח חדשה כי מי צריך?! זה של "חבר". עד ש..

בעלי לפני שנה קנה לי צמיד זהב "לייזר" כך הוא נקרא (שווי 1500 ₪).. זה לא סוד שהטעם שלנו קצת שונה אז כמו ברוב המקרים הלכתי להחליף. [...] כעבור כחודשיים שלוש לאחר הגדלות כי הוא יצא מידי קטן קיבלתי סוף סוף את הצמיד שלי. מהתחלה משהו לא הסתדר לי, הוא כמעט לא שקל.. כששאלתי בעניין, אמר ה"חבר" זה בשווי של מה שהחזרת גרם לגרם.. לא חשבתי לבדוק אפילו.. לא עבר מספר חודשים בודדים והצמיד נשבר, טוב זה לא כל כך מפתיע הוא דק כמו נייר. שבאתי עם הצמיד השבור ביקשתי גם לשקול אותו כדי להבין איך זה קרה.. הרי 30 שנה יש לי את אותו צמיד על היד וטפו טפו אני לא מורידה אותו אפילו במקווה..

מר חבר שוקל את הצמיד, "5" גרם..! מה??!! רגע!! הרי החזרתי צמיד של כמעט "10" גרם.

פה ה"חבר" מפסיק להיות "חבר" יותר ומתחיל להטיח בי דברים כמו :"בחיים לא! את שקרנית! אין סיכוי שזה עלה לך 1500 ₪... " מההההה??!!" הזדעזעתי כולי!

מראה לו חשבונית והורדה של אשראי ותעודת אחריות שלצערי נמחקה אבל אפשר לראות בבירור את החריטה עם התיאור והסכום.. ומפה מתחיל מסע התכחשות שכולל דיבור מגעיל ביותר ("שלא יהיה לכם מה לאכול אינשאללה"- ליד לקוחות והילדות שלי).

[...]

*מי שרוצה אמסור לו את שם החנות בפרטי" (להלן: "הפרסום השלישי").

רשומה זו שותפה ע"י גורמים שונים. בין היתר שותפה ופורסמה ע"י אמיר ונתנאל בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם ( להלן: "הפרסום הרביעי "ו– "הפרסום החמישי"). כמו כן, נתנאל שיתף ופרסם את הרשומה בעמוד הפייסבוק הממוען לתושבי ירושלים "ירושלמים/ות", כאשר בכותרת הפרסום נכתב:

"מוזמנים לפנות בפרטי למי שמעוניין! נוכל רימה את אחותי במאות שקלים, מסתבר שזו לא התלונה היחידה! מי שמעוניין בשם החנות מוזמן לפנות בפרטי על מנת שלא תיפלו לידיים של רמאים". (להלן : "הפרסום השישי").

לאחר הפרסום ע"י נתנאל, פנו אליו אנשים רבים באופן פרטי לקבלת פרטי החנות. לאחת הפונות שלח הודעה עם פרטי החנות ואף הוסיף לכך דברי גנות נוספים :

"היי נורית

לחנות קוראים התכשיטים של שי, לבעלים קוראים שי עמר, מעבר לרמאות שלו איחל בצעקות לאחותי בפני ילדייה שלא יהיה לה אוכל לילדים שלה ודיבר אלייה מגעיל, לא בן אדם ראוי הוא ולא אמא שלו אורנה. כשקונים היחס חם, יש כאלו שמנצלים את זה". (להלן: "הפרסום השביעי").

לפונה אחרת כתב:

"אל תפני לאנשים שאינם אמינים בכללי.. מי שמרמה פעם אחת ירמה שוב!.. יש כמה שקנו ואחרי המקרה נפתחו להם העיניים... הם בדקו את הסחורה והבינו שגם אותם רימו...אי אפשר לרמות משקל ואת תערובת זהב גם.. כשתערובות הזהב מכילה כמות מזערית של זהב מעורב בחומר נוסף שנבדק על ידי מומחה בזהב הם הבינו שזו רמאות.. בכל מקרה גם מבחינת משקל יש בעיות" (להלן: "הפרסום השמיני").

בנוסף לאמור, פרסם נתנאל בעמוד הפייסבוק של חנות התכשיטים בפונקציית "ביקורת", כי הוא אינו ממליץ על החנות: " אדם לא שירותי בעליל, רימה אותנו במאות שקלים מחק מספר ביקורות שליליות בעמוד שלו ומשאיר את התגובות החיויביות בלבד, כמו כן חסם אותי בפרופיל האישי שלו". (להלן: "הפרסום התשיעי").

טענות הצדדים

אליבא ד'תובעים, הנתבעים רכשו אצלו חדשות לבקרים תכשיטים, כל אחד עבור עצמו או עבור האחר. לטענתם, באחת הפעמים רכש אמיר עבור רעייתו רחלי צמיד "לייזר" ולאחר פרק זמן מסוים הגיעה רחלי להחליף את צמיד הלייזר בצמיד אישי. לאחר כשנה, הגיעה רחלי לבקש מהתובע תיקון עבור הצמיד האישי, תליון שקנתה וכן להחליף זוג עגילים בתליון נוסף. באותו מעמד, ביקשה רחלי לשקול את הצמיד האישי ונאמר לה כי הוא שוקל 5 גרם. רחלי השאירה את התכשיטים לתיקון ועזבה את החנות. במועד מאוחר יותר הגיעה רחלי יחד עם אמיר ואלו החלו לצעוק ולהכפיש את התובע בפני לקוחותיו. לאחר התלהמות לקחו את הצמיד האישי והתליון שהושארו לתיקון, את התליון החדש ואת זוג העגילים שביקשו להחזיר חלף התליון החדש (זוג עגילים שהיו אמורים להישאר בידי החנות).

לטענת התובעים הרשומות שהעלו הנתבעים לפייסבוק, השיתופים, ההודעות הפרטיות ודברי הנתבעים 1-2 בחנות מהווים הוצאת לשון הרע, שכן הנתבעים האשימו את התובע ואמו כי הונו את לקוחותיהם והתייחסו אליהם בזלזול ובחוסר כבוד.

לטענתם, מדובר לכל הפחות בתשעה פרסומים מכפישים, ללא בסיס של אמת, אותם פרסמו הנתבעים בזדון, בכוונה לפגוע בהם ובעסקיהם ולהביא לכישלון משלח ידם ופרנסתם. לטענתם, נתנאל כלל לא נכח באירוע, לא אימת את הדברים לפני שפרסם, ושיתף את הרשומה אשר כאשר מבחינתו, תוכנה מכיל מידע מפי השמועה בלבד.

עוד טוענים כי אפילו שבחלק מהפרסומים לא הוזכר שמם ושם החנות, זיהוי החנות היה דבר של מה בכך עבור קרוביהם של הנתבעים, אשר מכירים אותם ויודעים מהיכן הם רוכשים את תכשיטיהם. כמו כן, הנתבעים פרסמו את שמם של שי ואורנה ואת שם החנות וכתובתה בהודעות פרטיות בפייסבוק אשר הועברו מפה לאוזן ללא שליטה.

לטענת התובעים אין אמת בפרסומי הנתבעים. ראשית, בשל הפרש המחירים בין צמיד הלייזר לצמיד החדש, נתן לנתבעת זיכוי אתו רכשה בפעם אחרת. שנית, לא ניתן לומר כי שווי צמיד נמדד רק על פי משקלו. שווי צמיד נמדד בין היתר גם על פי מידת המיוחדות שלו. לטענתו, הצמיד האישי הוא בעל מאפיינים ייחודיים ואשר הותאם לרחלי במיוחד ולכן מחירו לפי גרם יקר ממחיר צמיד הלייזר.

מאידך טענו הנתבעים כטענות סף לשימוש לרעה בהליכי משפט, להעדר יריבות והעדר עילה.

לגופו של עניין טענו בראש ובראשונה כי הפרסומים מושא התביעה חוסים תחת הגנת אמת שבפרסום לפי סעיף 14 לחוק. לטענתם, מלל הפרסומים משקף את האמת - כי במועד החלפת צמיד הלייזר בצמיד האישי – נאמר לנתבעת כי מדובר בצמיד שווה ערך לצמיד הלייזר ולכן לא ניתן להם כל זיכוי. לטענתם אילולא הצמיד האישי נפגע והיה צורך בתיקונו, לא היו יודעים כי ערכו נמוך מהערך ששילמו.

עוד טענו להגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק. לטענתם, הרשומה שיקפה "עוולה צרכנית שחוותה רחלי". עוד הוסיפו כי מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית אשר יש להעדיף אותה ואת חופש הביטוי על פני זכות התובעים להגנה על שמם. עוד טענו הנתבעים כי שיתוף אינו נחשב לפרסום נוסף ומכל מקום כי בגוף הפרסום לא הופיע פרטי חנות התכשיטים באופן שקושר את תוכן הפרסום לתובעים ועסקם.

אין מחלוקת לגבי עצם הפרסומים וכי אלה פורסמו על ידי הנתבעים. כמו כן אין מחלוקת כי ניתנו פרטי התובע באופן פרטי לכל הפחות לעשרות של גולשים שפנו וכי בוצעו שיתופים של רשומת רחלי ע"י הנתבעים האחרים. המחלוקת עניינה בשאלה האם הוכח כי הפרסומים הם אודות התובעים, האם מדובר בפרסום לשון הרע והאם עומדות לנתבעים הגנות החוק.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את העדויות והראיות, נתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות, בתצהירים והסיכומים ועל יסוד המסד הראייתי העומד בפניי, הגעתי לכלל דעה לקבל את התביעה בחלקה.

חוק איסור לשון הרע משקף את הצורך לאיזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008)).

בפסיקה נקבע מדרג בן ארבעה שלבים לבחינת תביעה המוגשת בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע בשלב הראשון והשני תיבחן השאלה האם הביטוי שבגינו הוגשה התביעה מהווה "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק. לחוק והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו לפי סעיף 2 לחוק לחוק. אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא בו נבחנת תחולת ההגנות השונות על הפרסום לפי סעיף 13 ("פרסומים מותרים"),סעיף 14 ("הגנת אמת בפרסום") וסעיף 15 ("הגנת תום לב") לחוק. אם הפרסום אינו נהנה מהגנות החוק, אז עוברים לבחינת הסעדים (ראו; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012)).

בהתאם לתרשים הזרימה המתואר, נתחיל את הדיון.

שלב ראשון ושני: האם הנתבעים פרסמו לשון הרע

מעשה של פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית בהתקיים 2 יסודות:"פרסום" ו"לשון הרע".

בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק, דבר יהווה "פרסום" אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם, או לאדם אחר, זולת הנפגע וכן אם היה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

לעניין "פרסום"- בהתאם לסעיף זה יש לראות כי הפרסומים הראשון והשני עומדים לכאורה בהגדרת החוק שכן היו מיועדים לאדם אחר זולת הנפגע (לקוחות שהיו בחנות). יחד עם זאת, התובעים לא הוכיחו התבטאויות אלו, לא באמצעות הקלטה, לא באמצעות לקוחות שהיו בחנות ולא בכל דרך אחרת ולכן איני רואה מקום להמשיך לדון בפרסומים אלו כאן.

לעניין פרסומים שלישי רביעי חמישי ושישי - רחלי הודתה כי היא פרסמה את הרשומה בעמוד הפייסבוק מקום בו תוכנה יועד לגולשים אחרים זולת התובעים עצמם. כמו כן אין מחלוקת כי בעקבות פרסום הרשומה פנו אליה גולשים באופן פרטי שם היא מסרה את פרטי הנתבעים לכל הפחות לשני אנשים (העתקי שיחות שצרפו התובעים). כך גם באשר לשיתופים שבוצעו ע"י הנתבעים 2-3. כמו כן אין מחלוקת כי נתנאל הוסיף מלל ואף הגיב לגולשים שביקשו באופן פרטי את פרטי החנות. כאמור הרשומות מוענו לתפוצה רחבה של גולשים ולכן יש בכך "פרסום".

באשר לפרסומים שביעי ושמיני אשר נשלחו בהודעה פרטית. אומנם אין מדובר בפרסום שחשוף לעיני כולי עלמא אלא מדובר בהודעה פרטית שחשופה בד"כ לאדם בודד, אולם עמידה דווקנית על לשון החוק מעמידה פרסומים אלו בהגדרת "פרסום" שבחוק שכן, תוכן ההודעה מיועד לאדם אחר זולת האדם שנפגע (שעליו כביכול נאמר לשון הרע) והיא הגיע לאותו אדם (אותו אדם איתו התנהלה השיחה).

באשר לפרסום התשיעי אין מחלוקת כי פורסמה ביקורת של הנתבעים בעמוד הפייסבוק הרשמי של התובעים וכי הוא מיועד לאדם אחר זולת הנפגעים עצמם (התובעים).

במקרה זה אין מחלוקת כי הפרסומים 3-9 מושא התביעה פורסמו על ידי הנתבעים. המחלוקת עניינה בשאלה האם הפרסום עולה כדי לשון הרע, במובנו של חוק איסור לשון הרע.

בהתאם לסעיף 1 לחוק, "לשון הרע" הינו דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בפני הרבים או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או ללעג, או דבר שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, או דברים העלולים לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המדובר במבחן אובייקטיבי- מה היא המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. אין חשיבות לשאלה הסובייקטיבית מה היתה כוונת המפרסם מחד, או הבנת הנתבע בפועל מאידך (ראה: בע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מ"ג (2) 333, וכן ע"א 466/86 שאהה נ. האכיגמון דרדריאן פ"ד ל"ט (4) 734).

באשר לפרסומים 3, 5 ו -6 אין ספק כי אכן מדובר בפרסומים אשר עלולים לבזות ולהשפיל אדם ואף לפגוע בבית העסק שעליו נכתבה הרשומה. אולם הקפידו הנתבעים ונמנעו מלעלות ברשומה כל פרט אשר יסגיר את שם החנות או בעליה ובפרט את שמו של התובע שמא יעשו "שיימינג" ו - "רצח אופי" כדברי הנתבעים עצמם! אולם, מעשה אצילי זה נמחה בהינף יד עת ציינו בתחתית הרשומה כי הם ימסרו באופן אישי פרטים אלו, ואכן כך עשו. עיון בפרסומים שצרפו התובעים מעלה כי הם לבדם לאו דווקא עולים בכדי לשון הרע. אין כל ספק כי הרשומה עצמה ואף השיתופים אינם מצביעים באופן ברור ולא במשתמע על התובעים. (לא נעלמה מעיני תגובתה של "עדי לוי" אשר כתבה " זה מסביר את המחירים הזולים שהוא מפרסם" אולם לא ברור אם אותה גולשת זיהתה את החנות לפי הכרתה את הנתבעים או שמא לאחר שניתן לה פרטי התובעים והחנות באופן פרטי). למרות כל האמור, צירוף ההודעות שנשלחו באופן פרטי קושרות באופן בלתי אמצעי את התובעים לרשומה ומכאן שנוצר פרסום הנגוע בלשון הרע.

לא כך הדבר באשר לפרסום הרביעי - אומנם אמיר הודה כי שיתף את הרשומה בעמוד הפייסבוק שלו אך הכחיש כי מי מחבריו פנו אליו בפרטי לקבלת פרטים (ראו: פרוטוקול עמ' 44 ש' 27-28). בהתאם לכך גם התובעים עצמם לא הוכיחו כי הנתבע מספר פרטים מזהים אודות התובעים או עסקם ולפיכך לא ניתן לקשור את הפרסום לתובעים.

לגבי פרסומים שביעי ושמיני – אין לקבל את הטענה כי מדובר בהודעות פרטיות אשר הגיעו בסופו של יום אל קרובי משפחת התובעים אשר בלאו הכי הכירו את המקרה עוד קודם. בהודעות אלו כינה נתנאל את התובעים בכינוי גנאי – "רמאים" וחזר על כך כמה פעמים : "..מעבר לרמאות שלו", "מי שמרמה פעם אחת ירמה שוב" "... והבינו שגם אותם רימו..." בתיאור מעשי התובעים ע"י הנתבע בהודעות אלו ניתן להבין כי התובעים ביצעו מעשה של מרמה וגניבה.

אין כל ספק שאמירות אלו עולות בגדר לשון הרע (ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 61624-12-13 גואטה נ' מיטלפונקט [פורסם בנבו] (1.1.17); ת"א (שלום ת"א) 34558-09-10 לוונטהל נ' מרובקה [פורסם בנבו] (22.5.12);ת"א (שלום טב') 1170/02 יצחק נ' אברהם [פורסם בנבו] (22.6.04)).

אין נפקא מינה אם מקבלי ההודעות הן קרובי משפחתו של התובע או אחרים כאשר הודעות אלו לא יועדו לתובע עצמו. כל שכן כי בעת שליחת ההודעות לא ידעו התובעים כי הם מתכתבים עם אחיות התובע או קרובי משפחה אחרים. לעניין זה יוער כי הנתבעים 1 ו 3 הגיבו לעשרות גולשים כי שלחו את פרטי החנות בפרטי ואף נתנאל כתב בהתכתבותו עם "נורית" (נשוא פרסום השביעי) כי "מספר רב מאוד אפילו של אנשים שפנו אלי" – דהיינו הנתבע עצמו מודה כי נתן את פרטי העסק למספר רב של גולשים.

באשר לפרסום התשיעי – הפרסום פורסם בעמוד הפייסבוק של חנות התובעים ובו נכתב על ידי נתנאל בפונקציית הביקורת כי התובע "רימה" ו- "מחק מספר ביקורות שלילית". אין ספק שיש במילים אלו כדי לבזות את התובע וכן לפגוע במשלח ידם של התובעים.

בשל קביעה זו, אמשיך את בחינת ההגנות הקיימות לנתבעים רק לגבי פרסומים 3, 5-9.

שלב 3: ההגנות שבחוק

הנתבעים טענו למספר הגנות, אך אינם חוסים תחת אף אחת מהן. אפרט.

אמת שבפרסום

בהתאם ללשון סעיף 14 לחוק, "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

על מנת לחסות תחת הגנה זו של אמת בפרסום, על הנתבעים להוכיח שני יסודות מצטברים: את אמיתות הפרסומים מהבחינה העובדתית ועניין ציבורי בפרסום. אני סבור שביקורת צרכנית של לקוחות על בתי עסק ועל טיב השירות שניתן על ידם הינו בבחינת "עניין ציבורי", ולפיכך מצטמצמת המחלוקת לשאלה האם האמור בפרסום הוא אמת, תוך שאם יש בו אי-דיוק, הלה הוא בבחינת "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הפסיקה דנה במצבים בהם המפרסם מייחס למושא הפרסום ביצוע מעשים פסולים או לא חוקיים, או שמעשים כאלה מובנים מבין השורות של הפרסום (כמו בענייננו). הפסיקה קבעה כי על מפרסמים אלו מוטל נטל מוגבר במידה מסוימת להוכיח את אמיתות פרסומים ולא על הנפגעים להוכיח כי דברי המפרסמים אינם נכונים כמו ששבו וטענו הנתבעים בסיכומיהם.

בבדיקת אמת הפרסומים יש להתייחס למסר הכללי של הפרסום ולאו דווקא לפרטים שולים (אם הצמיד שקל 5 גרם או 5.3, מי שקל את הצמיד – התובע או רחלי וכדומה). אלא האם הוכח כי התובעים החליפו צמיד בשווי גבוה לצמיד בשווי נמוך יותר; האם אכן התובעים מהלו זהב עם תערובות אחרות כטענת נתנאל ובכך רימו/ גנבו מהנתבעים ומלקוחותיהם; האם התובעים נמנעו מלתת תעודות אחריות על תכשיטים שהוחלפו; האם אכן התובע קילל וגידף את התובעים והתייחס אליהם בצורה אלימה ומחפירה ולא נתן להם אפשרות להציג ולבחון את העניין אל מול הקבלות שאצלו.

לאחר בחינת העדויות והראיות אני סבור כי פרסומי הנתבעים המציגים את התובעים כמי שנהגו במרמה וגנבה ויחס מחפיר כלפי לקוחותיהם לא הוכחו כתואמים למציאות העובדתית ומשכך אינם עומדים במבחן האמת.

ביתר פירוט אציין כי הנתבעים לא הציגו דו"ח מומחה המראה כי אכן הזהב שמוכרים התובעים הוא "כמות מזערית של זהב שמעורב בחומר אחר"; הנתבעים לא הוכיחו כי התובעים רימו אותם וצעקו עליהם בפני כולי עלמא. הנתבעים לא הביאו לעדות את הגולשים שלטענתם כתבו להם בהודעות כי חוו התנהלות דומה עם התובעים ואף לא הציגו בפני בהימ"ש את ההתכתבויות ללא השחרת שמם של אותם גולשים; הנתבעים הציגו תשלום לתובעים באמצעות כרטיס אשראי במועד רכישת הצמיד אך לא את תעודת האחריות המעידה כמה משקלו ובכך לא הוכיחו כי זה הפריט היחידי שנרכש; הנתבעים טענו כי בעבור הצמיד קיבלו רק את הצמיד האישי אך לא הציגו את תעודת האחריות שכתוב משקלו כמו ביתר התעודות שהתקבלו על ידי התובעים.

הגנות תום הלב

בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תהא לנתבעים הגנה טובה אם עשו את הפרסום בתום לב ובסבירות באחת הנסיבות המפורטות בסעיף. בהתקיים אחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, יש לעבור לבחינת סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע אשר מקים חזקות שבהתקיימותן ניתן לקבוע קיומו או העדרו של תום לב. כך סעיף 16(א) לחוק מקים חזקה לקיום תום לב במקום בו הפרסום שנעשה בהתאם לסעיף 15 לחוק לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין. סעיף 16(ב) לחוק מונה מספר מצבים שבהתקיימותן ניתן לקבוע חזקה הפוכה לפיה הפרסום בוצע בחוסר תום לב: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

הנתבעים טענו כי מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף15(2) ו- 15(4) לפיהן דברי הפרסום הם בגדר הבעת דעה על התנהגות ומעשיהם של התובעים. הנתבעים טענו כי הפרסומים נבעו מחובה מוסרית וחברתית שחשו וכי כל שנכתב הוא ביקורת סובייקטיבית אשר איננה משולחת רסן אלא מאופקת וסבירה. עוד הוסיפו כי הפרסום הוא כתוצאה מעלבון רב שחשה רחלי בעת רכישתה בחנות וכי מטרת הפוסט הוא להזהיר אנשים שמא יש להם "לסמוך רק על בורא עולם ואין דבר כזה לסמוך על חברים" (ראו: פרטוקול עמ' 22 שורה 28) ובמטרה שהציבור יכלכל את צעדיו טרם רכישה.

בפסיקה נדונה רבות שאלת האיזון בין חופש הביטוי והצורך בהבעת ביקורת צרכנית לבין הפגיעה באדם ובעסקו. הצדדים הביאו פסיקה ענפה לכאן ולכאן.

בעניינו אני סבור שהמלל שנכתב בפרסום השלישי ע"י רחלי חורג מביקורת סבירה ומהווה פרסום לשון הרע. אני יכול להבין את טענתה של רחלי כי הדברים נכתבו מדם ליבה ומתוך כעס לאחר שחשה ביחס שלילי משי, עם זאת אין בכך להצדיק את הדברים החריפים שכתבה ובהם האשמה של מרמה וגניבה.

אני סבור כי אם הייתה רחלי מעוניינת להביע את דעתה בצורה סובייקטיבית היה עליה להציג את החוויה ולהסביר את תחושתיה בצורה שניתן להבין כי אין מדובר בעובודת לאשורן. מפרסם המבקש ליהנות מהגנת הבעת הדעה נדרש להפריד בין הדעה המובאת בפרסום לעובדות, כך שקורא ומאזין סביר יוכל להבין שאין המדובר בעובדות המתיימרות לשקף אמת אובייקטיבית, אלא את דעותיו ותחושותיו הסובייקטיביות של המפרסם. רחלי הציגה את דבריה כאילו מדובר בעובדה מוכחת. כך גם נתנאל אשר בפרסומיו ציין כי רימו את אחותו במאות שקלים, ואף הגדיל וסיפר כי התובעים מבצעים ערבוב של זהב עם מתכות אחרות כעובדה מוגמרת שהוכחה בעוד במבחן המציאות לא נעשתה כל בדיקה אמיתית בנושא.

מעבר לצורך אציין כי גם אם התקיימו ההגנות שבסעיף 15, הרי שבבחינת סעיף 16 אני מוצא כי מתקיים הפן השלילי השולל את תום הלב. הנתבעים לא הוכיחו את אמיתות תוכן הפרסומים וחמור מכך טרם הפרסום עצמו נמנעו מביצוע בדיקות סבירות להיווכח באמיתות הדברים. רחלי ואמיר טענו כי פנו לתובע על מנת לבצע את הבדיקות מולו אך הוא סרב לשתף פעולה. טענה זו לא גובתה. אומנם נראה סרטון בו ישנו שיח בין הצדדים והשתלחות של רחלי אך תוכן הדברים לא הוצג ולא הובאו עדים שיעידו על מה שקרה בחנות. באשר לנתנאל, חוסר תום הלב אף בולט יותר כאשר הוא שיתף את הפרסום עוד טרם בדק את עובדות עם התובעת. כך משתקף כשביקש לבדוק עם רחלי את הפרטים לאחר שנשאל על ידי גולשים שונים ("בודק לך מול אחותי").

כמו כן טענת הנתבעים כי ביצעו את הפרסומים בתום לב ולא במטרה רכילותית אלא כביקורת צרכנית באה בסתירה לדברי רחלי עצמה כי רצתה לבייש את התובע וכן לפרסומו של נתנאל בעמודי פייסבוק הממוענים לתושבי ירושלים והסביבה בתפוצה רחבה. לא די בפרסומים אלו, אלא יש קריאה לשיתוף הפוסט וכן פנייה אישית לכל המעוניין לקבל את פרטי החנות לפנות בהודעה פרטית. מהתנהלותם של הנתבעים עולה כי התכוונו לפגוע בתובעים ובמשלח ידם.

לאור כך אף אם אצא מנקודת הנחה לטובת לנתבעים ואקבע שמתקיימות חלק מהנסיבות המתוארות בסעיף 15 ופרסומי הנתבע חוסים תחת הגנת "הבעת דעה" על פי סעיף 15(4) (והם לא), הפרסומים המכפישים של הנתבע חרגו מהסביר (ובכך אינם מקיימים את הפן החיובי של חזקת תום הלב בסעיף 16(א) לחוק) ויש בפרסומים לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה לערכים המוגנים.

באשר לפרסום התשיעי – מדובר בתוכן שפורסם בעמוד פייסבוק צרכני, במקום שיועד לכך – מקום לכתיבת ביקורת בין אם היא חיובית ובין אם היא שלילית. בביקורת בעמוד הצרכני, עומדת בפני הצרכן האפשרות לכתוב התייחסות סובייקטיבית לחוויית הקניה או השירות ובמצב זה אין לצאת מנקודת מוצא כי הביקורת עומדת בהגדרה של "לשון הרע". על בעל עסק אשר בוחר להביא את עסקו במרשתת באמצעות כלים המכילים בתוכם מנגנון של פרסום ביקורת, להביא בחשבון כי לא כל ביקורת תיהנה חיובית. חרף האמור, לא כל ביקורת צרכנית חסינה ובמקרה בו הביקורת היא שקרית או צרכן שיצא "למסע נקם" ומפרסם ביקורת מוגזמת שאינה מידתית – לא יהיה ניתן לחסות תחת הגנת ביקורת צרכנית.

אכן, לעתים קשה לשרטט את קו הגבול בין ביקורת צרכנית הוגנת לבין השמצה משתלחת (תא"מ 26456-07-16‏ ‏ שי כהן נ' ליאור ששון (פורסם בנבו ,30.10.17). אולם בענייננו נראה כי אין מקום להתלבטות ובמאזן ההסתברות נראה כי מדובר בביקורת צרכנית שאיננה לגיטימית ואשר מהווה לשון הרע, שכן תוכן הפרסום מייחס לתובע מרמה, שקר וחוסר מקצועיות. ביקורת צרכנית גרידא הנוגעת לטיב השירות לו זכה נתבע בעסק, אמורה אכן ברגיל לזכות בהגנה מהגנות סעיף 15 לחוק אם נעשית היא בתום לב.

לא כך בעניינו. נתנאל כלל לא היה צרכן של התובעים ולא חווה את החוויה השלילית אלא שמע זאת מרחלי. נראה כי כל שביקש הנתבע זה להשניא את התובע ולפגוע בעסקו ובמשלח ידו.

מעבר לצורך אציין כי בנסיבות העניין חלות הוראות סעיף 16 לחוק, הקובעות כי חזקה על נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת ולא בדק את אמיתות הדברים טרם הפרסום.

שלב 4 - סעדים

התובעים כאמור, טענו כי יש לחייב את הנתבעים בסך 300,000 ₪ בגין 9 פרסומי לשון הרע בהתאם לסעיף 7א(ג), המפנה לסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע. לטענתם, הסכום האמור הוא מטעמי אגרה בלבד.

מטרת הפיצוי בגין לשון הרע הוא לפצות את הנפגע על הפגיעה בשמו הטוב והעוול שנגרם לו. בפסיקת הפיצוי יש להתחשב בשלושה פרמטרים מרכזים – הפגיעה בנפגע, טיב הפרסום והתנהגות הצדדים. כל אחד מהפרמטרים יבחן על פי נסיבות האישיות של המקרה. כך על מנת לבחון את טיב הפגיעה בנפגע יש לבחון את היקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ואשר עשויות להיות בעתיד. בכדי לבחון את הפרסום עצמו יש לבחון באופן אינדיווידואלי את טיבו, היקפו, אמינותו ומידת פגיעתו. כמו כן על מנת לבחון את התנהגות הצדדים יש לבחון את התנהגותו של המזיק. כך למשל התנצלות על דברי לשון הרע - עשויה להקטין הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים ומנגד מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בביהמ"ש להוכיח את אמתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את פיצוי לו יהיה זכאי" (ראו: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (14.8.2001)(.

סעיף 19 לחוק חוק קובע כי בבואו של בית משפט לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי הוא להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1)      לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

(2)       הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

(3)       הוא לא נתכוון לנפגע;

(4)       הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים".

שיעור הפיצוי

כידוע, אין "תעריף" לפיצוי בגין פרסומי לשון הרע ולא ראוי לקבוע "תעריף" כאמור. עם זאת, ניתן ללמוד ממקרים דומים ולבחון את הפיצוי שנפסק בכל מקרה. בחנתי את הפסיקה אליה הפנו הצדדים לצדה קיימת פסיקה אחרת. כך למשל;

בע"א (ת"א) 39709-06-16 לורי שם טוב נ' דוד גואלמן גולן (24.10.17) נדון ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו שקיבל את תביעת המשיב כנגד המערערת בגין ארבעה פרסומים של לשון הרע שנעשו באינטרנט בבלוגים ובפייסבוק וחייב את המערערת לשלם למשיב פיצוי בגין פרסומי לשון הרע ופגיעה בפרטיות בסך כולל של 52,500 ₪ וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי מדובר בפרסומים שעסקו במשיב, נטיותיו המיניות, בן זוגו, אי מוסריותו ומופקרותו המינית שאין ספק שפרסומם מהווה לשון הרע, כפרסומים העלולים להשפילו, לבזותו ולפגוע בו.

בת"א 37344-12-19 יצחק הרצוג נ' יצחק מגן (1/3/21)– הנתבע כתב והעלה לרשת החברתית אמירות מכפישות, עולבות, הפוגעות בכבודו של התובע. אמירות המציגות בין היתר כמי שעושה מעשי "רמיה וגניבה". אמירות אלו חזרו על עצמן במספר אופנים במשך כמה שנים. ביהמ"ש פסק כי מדובר שני פרסומים עיקריים אליהם התווספו כחמש תגובות המכילות דברי לשון הרע, ובגינם חייב את הנתבע בפיצוי בסך 40,000 ₪.

בת"א 49675-01-14 חיים קרשניקר נ' כרמל שאמה (15/10/17) - הנתבע ששימש כחבר מועצת העיר ואף התמודד לבחירות על ראשות העיר העלה כשבעה פרסומים בגנות התובע, מהנדס באגף ההנדסה של יחידת תמ"א 38. בפרסומים אלה עלו מעשי הונאה שחיתות ורמיה שיוחסו בין היתר לתובע. ביהמ"ש קבע כי הפרסומים נושאי התביעה, שנעשו על ידי הנתבע בעמוד הפייסבוק שלו, שתפוצתו גדולה, הכפישו את שמו של התובע והוציאו לשון הרע כנגדו. כמו כן נקבע כי מדובר במקרה בו הוכחה כוונה לפגוע על פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. ולכן יש להחיל כפל פיצוי בעניין. ביהמ"ש השית על הנתבע תשלום של 30,000 ₪ בגין 5 פרסומים (ובסה"כ 150,000 ₪) וכן פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין פרסום נוסף.

בעניינו, קבעתי כי דובר בשישה פרסומי לשון הרע (הפרסום השלישי על ידי רחלי, ופרסומים 5-9 שפורסמו ע"י נתנאל (שני שיתופים, שתי הודעות פרטיות ופרסום בדף העסקי של החנות).

בבואי לקבוע את שיעור הפיצוי שמתי לנגד עיני את היקף הפגיעה - הנתבעים ייחס לתובעים ובפרט לתובע 3 מעשה של חוסר יושרה, מרמה, וזלזול בלקוחותיו; היקף מרבית הפרסומים מושא תיק זה נושאים מאפיינים ייחודיים משום שהמדובר בפרסומים עקיפים שלא הזכירו את שמם של התובעים במפורש ולכן נדרש מקוראי הפרסום לעשות מאמץ (שמשתנה ביחס למידת ההיכרות עם רחלי אמיר והתובעים) או לחילופין נדרש מהגולשים לבצע פעולה אקטיבית של שליחת הודעה לצורך קבלת הפרטים המשלימים. נוכח מאפיין זה של הפרסום, ברי כי הגם שהפרסום נחשף בפני אנשים רבים (בקבוצת שממוענות לתושבי ירושלים ולמספר רב של חברי פייסבוק), הרי ניתן להניח כי לא כל החברים של הנתבעים בפייסבוק או גולשי עמוד הפייסבוק "ירושלמים/ות" ידעו לזהות את הפרסום עם התובעים. יש לציין שלא כך בכל הנוגע לפרסום התשיעי אשר נכתב בצורה משתלחת בעמוד הפייסבוק של התובעים ואשר לא השאיר כל ספק כי מדובר בהם וזאת מבלי שנתנאל כלל היה בחנות ולא בדק את העובדות לאשורן טרם הפרסום; נתתי דעתי גם לעובדה כי תוך כדי ניהול ההליך המשפטי, עשו הנתבעים פעולות שמטרתן למזער את הנזק – מחקו את הפרסום והציעו לפרסם התנצלות (שלבסוף לא פורסמה).

כמו כן הבאתי בחשבון כי ביחס לששת הפרסומים יש זיקה תוכנית פנימית בינם לבין עצמם. אומנם יש חשיבות לכמות הפרסומים, אך גם לכך שמדובר על אותן טענות שכל פרסום מוסיף מלל נוסף המתאר את אותה האשמה.

לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, אני סבור כי הפיצוי המגיע לתובעים מסתכם בסך, 100,000₪ (כאשר רחלי תישא בפיצוי בגין הפרסום השלישי בסך 18,000 ₪, הנתבע יישא בתשלום בסך 72,000 ₪ .

סוף דבר:

הנתבעת 1 תשלם לתובעים סך של 18,000 ₪ והנתבע 3 ישלם סך של 72,000 ₪.

הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

התביעה נגד נתבע 2 נדחית ללא צו להוצאות

ניתן היום, י' אלול תשפ"ב, 06 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

14 מתוך 14