פרטי ההליך ומספר התיק: 23547-06-21 | בית הדין האזורי לעבודה תל אביב | כב' השופטת קארין ליבר-לוין | 2025-07-23
צד תובע: קובי בר-קרישוב | צד נתבע: מרכז רפואי מעיני הישועה ש.ר.ב בע"מ
בפסק דינו דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב את רכיב לשון הרע ואת מרבית רכיבי תביעת העבודה, אך הכיר בזכויות עבודה מסוימות. בלב טענת לשון הרע עמדה גרסת העובד, שלפיה המעסיק פגע בשמו ובעקבות זאת מוסדות רפואיים אחרים לא קיבלו אותו להתמחות.
הצורך לפרט את הפרסום הנטען
בית הדין הסביר שתביעה בגין לשון הרע צריכה לפרט את הדברים הנטענים ואת נסיבות הפרסום במידה בסיסית, כדי לאפשר לבחון את הטענה. בין היתר, רלוונטיים מועד או תקופה, מקום, המסגרת שבה נאמרו הדברים וזהות המפרסם. אין הכרח שכל פרט יהיה מלא ומדויק לחלוטין, אך נדרש תיאור שמאפשר לזהות את הפרסום הנטען ואת נסיבותיו.
במקרה זה מצא בית הדין שהעובד לא פירט את העובדות הנדרשות אפילו ברמה הבסיסית. הטענות והראיות שהוצגו לא ביססו פרסום מסוים ונסיבותיו, וגם לא קשר בין פרסום מצד המעסיק לבין דחיות של מועמדות להתמחות. בית הדין ציין שהטענה בדבר פגיעה בשם נשענה על פרשנות העובד לאירועים, ולא נתמכה בראיות אובייקטיביות שמבססות את הקשר הנטען.
הדחיות ממוסדות אחרים והשיחה הנטענת
העובד טען כי שיחה שקיימה גורמת מטעם המעסיק עם גורם בבית חולים אחר בכנס רפואי קשורה לסיום עבודתו שם. בית הדין ציין כי לפי עדות העובד, עבודתו באותו בית חולים הסתיימה לפני שהסתיימה עבודתו אצל המעסיק, בניגוד לתיאור שמסר בתצהיר. עוד צוין כי לא הובאו עדויות רלוונטיות שעשויות היו לתמוך בטענה, ובהן עדות של הגורם מאותו בית חולים. הדברים לא שימשו בסיס לקביעה שהשיחה הנטענת הייתה פרסום לשון הרע.
העובד הציג מסמכים ממוסדות רפואיים שאליהם פנה. בית הדין קבע שהמסמכים אינם מצביעים על קשר בין המעסיק לבין אי קבלתו להתמחות. הוא הוסיף כי גם רצף של דחיות, ככל שאירע, אינו מוכיח כשלעצמו שהן נבעו מפרסום מצד המעסיק. בין האפשרויות שנזכרו היו התאמה מקצועית, תחרות על מקומות התמחות והיעדר תקנים; בית הדין לא קבע איזו אפשרות מסבירה כל דחייה.
בית הדין התייחס גם למסמך שהעובד הסתמך עליו ביחס לאפשרות של מימון התמחות. לפי הקביעה בפסק הדין, המסמך הצביע על אפשרות שתיבחן לאחר שיימצא מקום התמחות, ולא הוכיח שהמימון אושר בפועל. מנגד, נציג המעסיק מסר לעובד מכתב המלצה, ובית הדין קיבל את עדותו שלפיה המכתב נועד לסייע לעובד לפנות למקומות אחרים.
ההבחנה בין לשון הרע, התעמרות ונזק מקצועי
בית הדין בחן בנפרד את טענות ההתעמרות ועוגמת הנפש. הוא הסביר כי התעמרות נבחנת לפי אמת מידה אובייקטיבית, בהתחשב במכלול האירועים וההתנהגויות ולא רק בתחושת פגיעה אישית. העובד לא פירט אירועים קונקרטיים שאפשר לבחון כמכלול, וגם לא הצביע על פנייה בזמן אמת לממונים כדי שיוכלו לברר את הטענות. בית הדין ציין כי העובד תיאר יחסים טובים עם הממונים והצוות, וכי אי קבלה להתמחות כשלעצמה אינה התנהלות המזכה בפיצוי בגין התעמרות.
לעניין עוגמת הנפש ציין בית הדין כי אי קבלה להתמחות עשויה לגרום מצוקה, אך לא הוכח שהדחיות לאחר סיום העבודה קשורות למעסיק. משלא הונחה תשתית עובדתית מספקת לטענות אלה, לא הוכח גם הקשר שנדרש לטענת אובדן ההכנסות והפסדי השכר.
בית הדין העיר גם שלא היה תיעוד מסודר של ההתנהלות מול העובד, ושמתן משוב עשוי להיות חשוב להמשך דרכו המקצועית. עם זאת, ההערה על תיעוד ומשוב לא החליפה את הצורך לזהות פרסום מסוים ולבסס את הקשר בינו לבין הפגיעה הנטענת.
בעילת לשון הרע לא נפסק פיצוי (0 ש״ח).
זכויות עבודה נפרדות
בית הדין מצא שהמעסיק לא ביצע הפקדות לקרן השתלמות, אף שהסכם העבודה הקנה זכאות להפקדות לאחר תקופת העבודה הראשונית. בית הדין קבע שהשינוי במתכונת העבודה לא שלל את הזכאות, ואימץ את חישוב ההפקדות לפי התורנויות שבוצעו. בנוסף, לאחר בחינת היקף העבודה והתשלומים ששולמו, נמצא פער קטן בדמי ההבראה. מדובר בזכויות הנובעות מיחסי העבודה, ולא בפיצוי בגין לשון הרע.
בהנמקת ההוצאות התייחס בית הדין לפער שבין היקף התביעה לבין הסכומים שנפסקו לטובת העובד.
חיובים בעילות אחרות, בנפרד מפיצוי לשון הרע
חלף הפקדות לקרן השתלמות: 1,196 ש״ח; משלם: הנתבע מס׳ 1; מקבל: התובע מס׳ 1. מקור: הכרעה וסוף דבר בפסק הדין הנוכחי. הסכום נושא ריבית שקלית מיום 9.2.16 ועד התשלום בפועל.
הפרשי דמי הבראה: 16 ש״ח; משלם: הנתבע מס׳ 1; מקבל: התובע מס׳ 1. מקור: הכרעה וסוף דבר בפסק הדין הנוכחי. הסכום נושא ריבית שקלית מיום 9.2.16 ועד התשלום בפועל.
הוצאות בהליך
התובע מס׳ 1 ישלם הוצאות משפט: 40,000 ש״ח, לטובת הנתבע מס׳ 1. לתשלום בתוך 30 ימים; באיחור תחול ריבית שקלית עד התשלום בפועל.
המסקנה מפסק הדין
כאשר טענה לפגיעה מקצועית מבוססת על פרסום נטען ועל דחיות מצד מעסיקים אחרים, יש חשיבות לפירוט הפרסום ולראיות שמקשרות אותו לנזק. הערה על ליקוי בתיעוד במקום העבודה אינה מוכיחה, כשלעצמה, שפורסם דבר לשון הרע. ההכרעה בכל מקרה תלויה בתשתית העובדתית והראייתית שהוצגה בו.
