סע"ש 23547-06-21

23547-06-21 | בית הדין האזורי לעבודה תל אביב | כב' השופטת קארין ליבר-לוין | 2025-07-23

צד תובע: קובי בר-קרישוב | צד נתבע: מרכז רפואי מעיני הישועה ש.ר.ב בע"מ

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב

סע"ש 23547-06-21

23 יולי 2025

לפני :
כב' השופטת קארין ליבר-לוין
נציגת ציבור (עובדים) גב' כרמלה קול אמן

נציגת ציבור (מעסיקים) גב' כרמלה כץ

התובע:

קובי בר-קרישוב
ע"י ב"כ עו"ד משה בן בסט

נגד

הנתבע:

מרכז רפואי מעיני הישועה ש.ר.ב בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד צבי עצמון

פסק דין

לפנינו תביעתו של ד"ר קובי בר קרישוב (להלן – התובע) לתשלום זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת העסקתו בנתבע מרכז רפואי מעיני הישועה (להלן – הנתבע) ומסיומה. התובע תבע תשלום פיצוי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, חלף הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות, פדיון חופשה, פדיון הבראה, פיצוי בגין היעדר שימוע, פיצוי בגין עריכת תלושי שכר לא תקינים, הפסדי שכר כתוצאה מפגיעה בקריירה ואובדן זמן, פיצוי בגין לשון הרע, התעמרות ועוגמת נפש. התביעה כומתה בסך כולל של 996,173 ₪.

התביעה הוגשה במקור גם כנגד ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן – הר"י), אולם סולקה על הסף כנגדה בהחלטה מיום 16.3.23 ונותרו להכרעה בהליך זה המחלוקות בין התובע לנתבע הנובעות ממערכת יחסי העבודה ביניהם וסיומה.

רקע עובדתי נדרש

התובע, רופא במקצועו, עבד באגף נשים ויולדות בנתבע מיום 2.6.14 ועד ליום 30.1.16. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי תקופת העבודה. עם זאת, הצדדים חלוקים לגבי חודשי עבודתו של התובע בפועל, נדון בכך בהמשך.

הנתבע הוא מרכז רפואי בעיר בני ברק.

התובע, התקבל לעבודה בנתבע כרופא מועמד להתמחות במחלקת נשים. עם התובע נחתם הסכם העסקה אישי מיום 1.6.14 (להלן – הסכם ההעסקה). הנתבע טען כי בסמוך לאחר תחילת עבודתו הודע לתובע כי הוא אינו מתאים להתמחות בנתבע, אך התאפשר לו להמשיך לעבוד במחלקה כרופא מן החוץ, כנהוג עם רופאים שלא התקבלו להתמחות בנתבע.

התובע טען כי פוטר שלא כדין, ללא שימוע, תוך שנגרם לו נזק תדמיתי כבד, בגינו התקשה למצוא עבודה חלופית לאחר סיום העסקתו בנתבע.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ביום 12.3.24, בד בבד ביקש לזמן לעדות שלושה מעובדי הנתבע: ד"ר לינדה הראל, סגנית מנהלת מחלקת אגף נשים וילדות במרכז הרפואי (להלן – ד"ר הראל), ד"ר גיל לוי מי שהיה אחראי על קבלת מתמחים בנתבע (להלן – ד"ר לוי) וד"ר ינאי זינס, מתמחה בכיר במחלקת גניקולוגיה, שהיה אחראי על המתמחים בתקופה הרלוונטית לתביעה (להלן – ד"ר זינס). משהנתבע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעם ד"ר הראל וד"ר לוי, התאפשר זימונו של ד"ר זינס כעד מטעם התובע.

ביום 16.6.24 התקיימה ישיבת ההוכחות. מטעם התובע העיד התובע בעצמו וד"ר זינס. מטעם הנתבע העידו ד"ר הראל, ד"ר לוי ומר שמואל בן חיים, סמנכ"ל נתבע (להלן – מר בן חיים). ד"ר זינס וד"ר לוי העידו בפנינו באמצעות היוודעות חזותית. התובע, ד"ר הראל ומר בן חיים העידו באולם.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב. התובע הגיש סיכומי תשובה.

תמצית טענות הצדדים

התובע טען כי התחיל לעבוד בנתבע בתפקיד רופא במחלקת נשים ועשה את עבודתו באופן מיטבי. הממונים עליו היו מרוצים מאופן ביצוע עבודתו והוא קיבל המלצות מקצועיות חיוביות, לרבות מכתב המלצה מהנתבע מיום 2.12.16.

התובע טען כי בתקופת עבודתו בנתבע, בתיאום ובאישור הנתבע, החל ביום 31.3.15 לעבוד גם בבית חולים לניאדו בקריית צאנז בנתניה, בתפקיד רופא במחלקת נשים.

כשנה וחצי לאחר תחילת עבודתו בנתבע, נבחן התובע במבחן מקצועי וקיבל ציון 77. לטענתו, ציון זה היה טוב בהשוואה לקבוצת הנבחנים, וד"ר זינס רצה לקדם אותו להתמחות.

לטענתו, ד"ר הראל מסרה לו בהמשך כי שוחחה עם פרופ' לסינג (ז"ל), ובעקבות שיחה זו התברר לו כי אין עבורו תקן להתמחות במחלקה .

התובע טען כי שבועיים לאחר מכן לא שובץ למשמרות, לא זומן לשיחת שימוע, וד"ר הראל מסרה לו כי אין עבורו עבודה במחלקה. כאשר באותו יום בו הבין שאינו משובץ למשמרות בנתבע קיבל לביתו מכתב על תקופת העבודה, הנושא תאריך 4.12.16, והבין כי פוטר לאלתר. ביום 31.1.16 הסתיימה תקופת עבודתו בנתבע. התובע טען כי פוטר ללא הודעה מוקדמת.

התובע טען כי מספר ימים לאחר מכן פוטר גם מהמרכז הרפואי לניאדו. לטענתו, קיים קשר בין פיטוריו מלניאדו לבין השיחה שקיימה ד"ר הראל עם ד"ר בן דוד מבית החולים לניאדו. לטענת התובע, במעמד הפגישה עם ד"ר הראל, בה נכחה גם אמו של התובע, ד"ר הראל הכחישה תחילה כי שוחחה עם ד"ר בן דוד, אך לאחר שקיימה בנוכחות התובע שיחה טלפונית, נזכרה כי דיברה עמו על התובע בכנס רפואי. עוד טען התובע כי ד"ר בן דוד הראה לאמו של התובע מכתב שנכתב על ידי מתמחים אחרים, אשר לכאורה ביקשו להפסיק את עבודתו של התובע. עם זאת, התובע טען כי המכתב לא היה ברור וד"ר בן דוד לא הראה לו את המכתב באופן שניתן להבין ממנו דבר. כמו כן, התובע פנה לבית החולים לניאדו וביקש לקבל את התיק האישי שלו אך לא קיבל.

התובע טען כי פוטר משיקולים זרים ללא הליך תקין, על סמך החלטתה של ד"ר הראל בלבד, על אף הישגיו המקצועיים והאקדמיים טובים, מבלי שנערך לו הליך תקין.

התובע טען כי חיפש עבודה בבתי חולים שונים אך נתקל בסירוב, על אף יכולותיו המקצועיות וההמלצות שקיבל. הוא טען כי פנה ל־22 בתי חולים ברחבי הארץ, אף כאשר קיבל מימון מלא לשכרו מקופת החולים מכבי לתקופת ההתמחות, נתקל בסירוב לגייס אותו לעבודה. התובע טען כי הנתבע הכפיש את שמו, ובשל כך מחלקות נשים סירבו לגייס אותו לעבודה.

הנתבע טען כי דין התביעה להידחות, הן בשל היעדר עילה והן בשל היעדר יריבות. טענות התובע בדבר זכאותו לפיצוי בגין הנזקים שנתבעו - הפסדי שכר, עוגמת נפש, התעמרות, לשון הרע ופיצוי בגין תלושי שכר לא תקינים - אינן מבוססות על ראיות אובייקטיביות ונטענו בכלליות.

הנתבע טען כי חלה התיישנות על חלק מרכיבי התביעה, משום שמדובר באירועים אשר התרחשו בשנים 2014 – 2016.

הנתבע טען כי התובע החל לעבוד בנתבע כמועמד להתמחות, עם זאת, בהתאם לחוות דעת הרופאים המקצועיים, בין היתר חוות דעתה של ד"ר הראל, הוא לא עמד בקריטריונים שנקבעו על ידי הצוות המקצועי לצורך קבלה להתמחות בנתבע. הנתבע טען כי ההחלטה לגבי המשך עבודתו של רופא במחלקה בתור מתמחה, מתקבלת בראשית תקופת העסקתו. לאחר מכן, מחודש 9/2014 התובע צמצם את עבודתו במחלקה לתורנויות בלבד. פרקטיקה להעסיק רופאים כתורנים מן החוץ מקובלת, גם אם הרופא לא ממשיך להתמחות במחלקה.

הנתבע טען כי מתקיימים מבחנים פנימיים מקצועיים, במטרה לעודד וליצור תמריץ ותחרות בין המועמדים להתמחות. מעולם לא הובטח לתובע מקום בהתמחות, אלא הנתבע הבהיר לתובע כבר בראשית דרכו כי הוא אינו מתאים להתמחות. ד"ר לוי, יו"ר ועדת ההתמחות, מעולם לא הבטיח לתובע להיקלט להתמחות.

הנתבע טען כי התובע חיפש מקום התמחות נוסף במקביל לעבודתו בנתבע. הנתבע אישר לתובע לחפש מקום התמחות חלופי.

הנתבע טען כי מעולם לא הכפיש את שמו של התובע, איש מהממונים או העובדים האחרים לא התעמר בו. התובע לא פנה בעניין ההתעמרות הנטענת בזמן אמת לנציגי הנתבע. כאשר התובע פנה וביקש מכתב המלצה, כמחווה של רצון טוב, מסר לו ד"ר לוי מכתב המלצה המאפשר לו לפנות לבתי חולים אחרים ולנסות להתקבל להתמחות אצלם.

הנתבע טען כי התובע סיים את עבודתו לפני למעלה מחמש שנים, תביעתו הוגשה בשיהוי ניכר באופן שפוגע בנתבע וגם מעיד על אופי הטענות של התובע שכן העובדות המתוארות על ידו סותרות את המציאות כפי שהייתה בזמן אמת.

הנתבע טען כי קיימת לו פררוגטיבה ניהולית לנהל את המרכז הרפואי, ובעניינו של התובע נשקלו השיקולים הנדרשים ובהתאם לדין לגבי קבלתו להתמחות.

הנתבע טען כי התובע לא פוטר אלא סיים את עבודתו מיוזמתו, לפיכך, אינו זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

דיון והכרעה

נציין כי עיינו בכלל החומר המצוי בתיק, אך נתייחס רק לנדרש לצורך הכרעתנו במחלוקות בין הצדדים שיש בהן כדי להכריע ברכיבי התביעה בהליך זה.

סדר הדברים יהיה כדלקמן: תחילה נדון בשאלה האם התובע הוכיח כי פוטר שלא כדין, לאחר מכן נדון בטענות התובע לזכאות לפיצוי בגין לשון הרע ועוגמת נפש, ולבסוף נדון בזכאות התובע לזכויות כספיות שתבע, תוך קביעת שכרו הקובע והיקף משרתו בהתאם לראיות שהובאו לפנינו.

האם התובע פוטר או התפטר?

התובע טען, כאמור לעיל, כי פוטר. הנתבע טען כי התובע התפטר מיוזמתו. לטענת הנתבע - השיהוי בהגשת התביעה, הסתירות בעדות התובע לגבי מועד המצאת המכתב על סיום עבודתו כשנה לאחר סיום יחסי העבודה, והגרסאות המתפתחות שהציג לגבי נסיבות פיטוריו וסיום העבודה - מלמדות כי לא פוטר אלא סיים את עבודתו מרצונו.

נקודת המוצא בבחינת סיום יחסי העבודה היא בדיקת מכלול הנסיבות אשר הובילו לסיומה של מערכת היחסים, לרבות מי יזם את סיומם. בהתאם לפסיקה, הנטל להוכיח זאת מוטל על הטוען כי הצד השני יזם את סיום העבודה. יש לציין כי פיטורים יכולים להתבצע במגוון אופנים - בכתב, בעל פה ואף באמצעות התנהגות - ובלבד שניתן לזהות כי הכוונה הייתה לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים.

נקדים אחרית לראשית ונציין כי לאחר בחינת ראיות הצדדים, מצאנו שלא ניתן לקבוע בוודאות אם יחסי העבודה הסתיימו בהתפטרות או בפיטורים. מדובר במצב בו התובע סיים את עבודתו, מבלי שנערך תהליך סיום עבודה פורמלי. על כן, את זכאותו של התובע לתשלום זכויות שונות הנובעות מסיום יחסי העבודה יש לקבוע בהתאם לנטלים המקובלים במשפט העבודה.

מצאנו קשיים בגרסאות שני הצדדים. יש לזכור כי משפט העבודה הוא חלק מהמשפט האזרחי בו הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", אולם, במערכת יחסים במקום עבודה נלקחים בחשבון יחסי הכוחות בין הצדדים. לפיכך, תחילה נדון בגרסת התובע ולאחר מכן נבחן את גרסת הנתבע ונפרט את מסקנותינו ביחס להן.

סתירות בגרסת התובע

ראשית, גרסת התובע ביחס לנסיבות סיום ההעסקה בתצהירו הייתה דלה. התובע הצהיר כי סמוך לאחר השיחה עם ד"ר הראל הפסיק לקבל שיבוץ למשמרות ומצא בביתו מכתב על סיום עבודתו. אולם קיימת אי התאמה כרונולוגית: התובע סיים את עבודתו בסוף ינואר 2016, על כך אין חולק, ואילו המכתב שהציג נושא תאריך 4.12.16 ¹. כאשר התובע עומת עם מידע זה בעדותו, לא הצליח לתת הסבר מניח את הדעת לגבי מועד קבלת המכתב ובאילו נסיבות קיבל אותו.

שנית, תיאור אופן פיטוריו בעדותו היה שונה לעומת גרסתו בתצהירו. עדות התובע לגבי נסיבות סיום עבודתו הייתה מתפתחת ולא עקבית. התובע הצהיר כאמור, כי לא קיבל שיבוץ למשמרות בחלוף שבועיים מהשיחה שקיימה עמו ד"ר הראל לגבי אי קבלתו להתמחות, אולם לא הצליח לספק תיאור קוהרנטי של רצף האירועים בהלימה לטענותיו.

התובע העיד תחילה כי פוטר ביום 30.1.16 על ידי ד"ר הראל, אך בהמשך שינה את גרסתו וטען כי נאמר לו שלא להגיע לשיבוץ על ידי אחראי משמרת עלום שם, שפעל לטענתו בהוראתה של ד"ר הראל. עוד שינה התובע את גרסתו וטען כי השיחה לא נערכה ביום שבת שחל ביום 30.1.16, אלא ביום חמישי קודם לכן, כאשר היה במשמרת - טענה שאינה מתיישבת עם הנתונים, משום שכפי שיפורט בהמשך, התובע כלל לא עבד בחודש ינואר 2016. לשינויי הגרסה הללו לא מצאנו הסברים שיניחו את דעתנו.

מעדותו בפנינו עלה כי בחודש ינואר 2016 כלל לא עבד, משום שלקח לטענתו חופשה בהמלצת ד"ר זינס כדי ללמוד למבחן פנימי. לטענתו, כאשר חזר לעבודה נאמר לו על ידי גורם פלוני כי "אתה לא מגיע יותר". מדובר בגרסה חדשה שלא הייתה מפורטת כלל בתצהירו. לאור העובדה שגרסתו בתצהיר הייתה שונה - הן ביחס לנסיבות פיטוריו והן ביחס לזהות הגורם שפיטר אותו – לא מצאנו לקבל את טענתו שפוטר שכן כמפורט לעיל, עדותו בעניין זה לא היתה מהימנה עלינו.

עיון בתצהיר מר בן חיים מלמד כי בטבלה בתצהירו המפרטת את היקף העבודה של התובע נרשם כי התובע עבד שמונה משמרות בחודש ינואר 2016, עם זאת, עיון בלוח התורנויות שהנתבע צירף כנספח לתצהיר עדות ראשית של מר בן חיים עולה כי בחודש זה התובע לא עבד בפועל. עיון בתלוש השכר של התובע לחודש 1/16 מלמד כי הוא לא קיבל תשלום תמורת עבודה במשמרות ושולם לו רק תשלום בגין פדיון דמי חופשה. מעדותו של מר בן חיים עולה כי התובע לא השתבץ למשמרות לבקשתו, ונפלה טעות קולמוס בתצהירו באשר לעבודה בחודש ינואר 2016. מידע זה תואם את המארג הראייתי שהובא לפנינו.

שלישית, מקובלת עלינו גרסת הנתבע כי היה ידוע לתובע שהוא לא התקבל להתמחות אצלו. כפי שעולה מעדות התובע, הוא פנה לגורמים שונים לחפש מקום התמחות לרבות למנכ"ל משרד הבריאות, ביום 14.12.14 וביום 25.11.15, בבקשה לסייע לו למצוא התמחות חלופית.

כך העיד התובע בעניין זה:

"עו"ד עצמון: צהריים טובים. תאשר לי שהתחלת לעבוד בנתבעת בתפקיד רופא תחומי, כאשר לאחר 3 חודשים, החל מחודש ספטמבר 14', הפסקת לעבוד לעבוד כרופא תחומי ועבדת כתורן חוץ בלבד?

העד, מר בר קרישוב: מאשר.

עו"ד עצמון: מה קרה אחרי 3 חודשים שהפסקת לעבוד כרופא תחומי?

העד, מר בר קרישוב: קודם כל אחרי 3 חודשים, מאז הרגע שסיימתי את העבודה שם, יש 3 חודשים, טווח, מה שנקרא התמחות. לראות אם אתה בכלל כשיר להתמחות או לא כשיר להתמחות. ואחרי 3 חודשים האלה, אחרי שראיתי שזה לא מתקדם, וביקשתי להמשיך הלאה בתור תורן חוץ כדי לנסות להעלות את האפשרות שלי להתקבל כמתמחה, להמשיך תורנויות חוץ, והמשכתי גם במעיני הישועה וגם בלניאדו. שני בתי חולים למעשה, כדי להגדיל את הסיכוי שלי להתקבל להתמחות הזאתי. ובזה שאתה תורן חוץ, זה לא חדש, זה בכל הבתי חולים עושים את הדברים האלה, וזה מה שנותן לך אפשרות גם לשפר את הידע שלך בתוך העבודה, כי אתה עובד בתוך המחלקה ואתה עושה את הדברים מנקודת מבט של רופא, ולא מנקודת מבט של סטאז'ר או או כל רופא אחר, אלא באמת מהנקודת מבט של ההתמחות.

עו"ד עצמון: או-קיי, תגיד לי רגע, אתה אומר שראית שזה לא הולך, מה אתה מתכוון שראית שזה לא הולך?

העד, מר בר קרישוב: לא מבחינתי שזה לא הולך, אלא המחלקה החליטה שזה לא לפי הקריטריונים. יש קריטריונים מסוימים שמתקבלים בהם תחומי התמחות, ואחד הדברים שבאמת אני כרופא, שבאתי להתמחות נשים, אני חושב שעשיתי מעל ומעבר."

(עמ' 4, שורות 16 – 30, עמ' 5 שורות 1- 8).

עדותו של התובע כי לאחר שלושה חודשים ידע שאינו עומד בקריטריונים לקבלה להתמחות בנתבע תואמת את גרסת הנתבע בעניין זה. התרשמנו מעדות התובע כי קיים פער בין המוטיבציה שהפגין לבין ההערכה המקצועית של הצוות המומחים בנתבע ביחס להתאמתו לעבודה במחלקה. שיקולים אלה, כפי שטען הנתבע ובצדק, נמצאים בליבת הפררוגטיבה הניהולית המקצועית שלו, תוך הסתמכות על הדעה המקצועית של הצוות הרפואי, עדות זו של ד"ר הראל וד"ר לוי מקובלת עלינו.

מעדות התובע עולה עוד כי הוא ביקש להמשיך לעבוד כתורן מן החוץ במחלקה במטרה לנסות להתקדם לתפקיד המתמחה במחלקה, מהלך שבסופו של דבר לא צלח.

רביעית, בצדק טען הנתבע כי קיים קושי בשל השיהוי בהגשת התביעה. התובע העיד ביחס לכך כדלקמן:

"עו"ד עצמון: למה חיכית 5.5 שנים עם הגשת התביעה?

העד, מר בר קרישוב: כי אני אגיד משהו. אני בתקופה הזאתי ניסיתי להתקבל לכל מיני מקומות, ובהמשך עליתי בדרגה בעבודה שלי, מנהל רפואי במכבי. וניסיתי להתקבל שוב פעם לנסות את מזלי ולהתקבל כמתמחה ברפואת נשים. וכשפניתי לאחראית במכבי לגבי הנושא של רפואת נשים, היא אמרה לי 'תשאל את מעיני הישועה למה לא התקבלת, שהם ייתנו לך את ההסברים למה לא התקבלת'."

(עמ' 18, שורות 29 – 35).

עדות זו מחזקת את המסקנה כי מניע העיקרי לתביעה אינו הפיטורים לאלתר כטענת התובע, אלא קבלת הסבר לאי קבלתו להתמחות. הגשת תביעה, לאחר למעלה מחמש שנים מלמדת כי לא מדובר בתביעה הנובעת מפגיעה מידית בעקבות פיטורים, אלא בניסיון לקבל הסברים בדיעבד לקשייו להתקבל להתמחות במקומות שונים. התובע סבור כי הנתבע אחראי לכך.

מסקנה זו מתחזקת גם בעקבות השתלשלות העניינים שקרו לאחר סיום עבודתו של התובע. אין חולק כי התובע פנה לנתבע לאחר סיום העבודה, הן לד"ר הראל לברר מדוע הוא לא התקבל להתמחות, והן לד"ר לוי, לצורך קבלת מכתב המלצה, שנמסר לו. אולם גם בפגישות אלה לא מצאנו שהתובע העלה טענה כי פוטר שלא כדין. אי העלאת טענה לפיטורים ולאי תשלום זכויות כגון דמי הודעה מוקדמת מעלה תהיות לגבי אותנטיות טענת הפיטורים שהועלתה בשלב מאוחר כאמור.

לסיום, בנוגע לטענת התובע בדבר הקשר בין סיום עבודתו בנתבע לבין סיום עבודתו בבית חולים לניאדו, עדות התובע לא התיישבה עם העובדות לאשורן. מתברר מעדותו כי סיים לעבוד בבית החולים לניאדו כבר ביום 31.10.15, שלושה חודשים מלאים לפני סיום עבודתו בנתבע. זוהי גרסה שונה לחלוטין מזו שפירט בתצהיר, לפיה סיום עבודתו בלניאדו ארע בעקבות פיטוריו מהנתבע.

עקב הפער המשמעותי בין הטענות העובדתיות של התובע לגבי פיטוריו מבית חולים לניאדו לבין עדותו בפועל, אין מקום להרחיב את הדיון בקשר עם בית החולים לניאדו וד"ר בן דוד. התובע נמנע מלזמן את ד"ר בן דוד לעדות או להגיש תצהיר של אמו, אשר לטענתו הייתה זו שנפגשה עם ד"ר בן דוד. במצב דברים זה, הימנעותו של התובע מהצגת ראיות רלוונטיות ומזימון עדים רלוונטיים לעדות - נזקפת לחובתו.

בחינת גרסת הנתבע

התובע עבד בנתבע כרופא תורן מן החוץ אף אם לא התקבל להתמחות אצלו. לכן, תמוה היעדרו של תיעוד מסודר בדבר ההתנהלות מול התובע, במיוחד לנוכח קיומם של מבחנים פנימיים שנערכו להערכת הידע המקצועי של המועמדים להתמחות בנתבע. אין צורך להכביר במילים על חשיבות מתן משוב לעובדים, במיוחד כאשר להיעדר משוב בכתב יש השפעה על המשך דרכם המקצועית. הסכם ההעסקה של התובע מיום 1.6.14 קבע תקופת ניסיון של שנה, אולם ד"ר לוי ומר בן חיים, העידו על פרקטיקה של תקופת ניסיון של מספר חודשים בודדים, אך לא הציגו נוהל כתוב וברור בעניין זה.

נציין כי מקובלת עלינו עדותה של ד"ר הראל, שתיארה את תהליך הערכתה לגבי התאמתו של התובע לתפקיד מתמחה, גם בחלוף שנים רבות. עם זאת, עדות זו אין בה כדי לרפא את הפגם של היעדר תיעוד התנהלות מול עובדים.

כך העיד מר בן חיים על אופן ניתוק יחסי עבודה:

"עו"ד בן בסט: מי היה אחראי על סיום העבודה שלו? איך הפרוצדורה בוצעה?

העד, מר בן חיים: סיום העבודה שלו כתורן לא התבצעה, הוא לא, הפסיק לעבוד, הפסיק להגיע לעבודה.

עו"ד בן בסט: הוא הפסיק להגיע לתורנויות או לא קיבל תורנויות?

העד, מר בן חיים: הפסיק להגיע.

עו"ד בן בסט: היו לו תורנויות שפשוט הוא לא התייצב אליהן?

העד, מר בן חיים: לא, הוא לא השתבץ מהחודש שהוא לא עובד, באותו חודש הוא לא השתבץ לתורניות.

עו"ד בן בסט: הוא לא השתבץ מיוזמתו? אלה לא תורניות קבועות?

העד, מר בן חיים: יש מזכירה שמתקשרת אחת לחודש לרופאים שעושים את התורנויות, ושואלת 'באיזה ימים אתה יכול?', ככה בזמנו בוצעה התורניות, גם היום.

עו"ד בן בסט: מה היה הקשר בינך ובין ד"ר קרישוב בתקופה שהוא עבד?

העד, מר בן חיים: לא היה קשר אישי"

(עמ' 58, שורות 19 – 31).

גרסה דומה לגבי אופן העבודה מול רופאים מן החוץ תיארה גם ד"ר הראל:

" עו"ד בן בסט: מה זה תורני חוץ? כמו פרילנסרים?

העדה, גב' הראל: תגדיר פרילנסרים? זה מישהו שכשהיה לי מחסור של תורנים, שאלתי אם יכול לעבוד

בתאריך זה וזה, אם כן, אז כן, ואם לא, אז מצאנו את הפתרון בדרך אחרת. אם זה פרילנס, אז כן, פרילנס.

עו"ד בן בסט: או-קיי. ז"א שאם קיבלתי משמרות כל חודש, כל שבוע בבית חולים והגעתי ואמרו לי

'אין לך משמרות השבוע', אז יכול להיות שפשוט אין לי משמרות וגם שבוע אחרי זה יכול להיות שלא

יהיה לי משמרות?

העדה, גב' הראל: לחלוטין. ככה זה תורן חוץ. שמתבקש לעבוד לפי החורים שיש לנו בלוח תורנויות."

(עמ' 48, שורות 6 - 14).

עיון בטופס 'דיווח על שינוי פרטי עובד' המופנה למשרד משאבי אנוש בנתבע, שצורף לתצהירו של מר בן חיים, מלמד כי ביום 31.1.16 גב' רחלי סימוני הנפיקה מסמך זה עליו מפורטת סיבת סיום העבודה של התובע- "התפטרות". גב' סימוני לא זומנה לעדות.

מהמארג הראייתי שהובא לפנינו, לא מצאנו שניתן לקבוע שהתובע "פוטר" במובן של פיטורים אקטיביים, התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי יחסי העבודה הסתיימו ביוזמת הנתבע. הסתירות שהובאו לעיל וגרסתו המשתנה ביחס למידע שמסר, אינה מאפשרת לקבל את עמדתו ביחס לכך. נדמה כי הקשר בין הצדדים "התמסמס" באופן שהביא לניתוקו ובכל מקרה התובע לא הצליח להוכיח שהנתבעת נקטה יוזמה אקטיבית לסיום העסקתו. מאחר והנטל בעניין זה מוטל על כתפי התובע, גם אם יש קשיים בגרסת הנתבע, המאזניים נוטים לכיוון דחיית גרסת התובע בשל כלל הקשיים בה שפורטו לעיל.

משקבענו שלא הוכח שהתובע פוטר, הרי שרכיבי התביעה הנוגעים לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיטורים שלא כדין בהיעדר שימוע, נדחים.

לשון הרע, התעמרות, עוגמת נפש ופיצוי בגין אובדן שכר

התובע טען כי הנתבע הכפיש את שמו ובשל כך מחלקות נשים בבתי חולים שונים סירבו לגייס אותו לעבודה. לטענתו, פנה ל-22 בתי חולים ונתקל בסירוב למרות יכולותיו המקצועיות והמלצותיו, אף כאשר קיבל מימון מלא מקופת חולים מכבי. עוד טען לקשר בין התערבות ד"ר הראל לבין פיטוריו מבית החולים לניאדו. בשל כך תבע פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין לשון הרע.

הנתבע הכחיש כי הכפיש את שמו של התובע. לטענתו, אף נתן לתובע מכתב המלצה כמחווה של רצון טוב המאפשר לו לפנות לבתי חולים ולהתקבל להתמחות. הנתבע טען כי טענות התובע סותרות את המציאות כפי שהייתה בזמן אמת.

מצאנו כי טענה זו לא נסתרה, עדותו של ד"ר לוי בעניין זה הייתה עקבית, התרשמנו מעדותו כי אכן מניעיו למסירת מכתב ההמלצה היו כפי שהצהיר עליהם - לסייע לתובע להתקבל להתמחות על סמך עבודתו במחלקה.

בהתאם לפסיקה, בתביעות לשון הרע על התובע לפרט בכתב התביעה- פירוט מפורש ומדויק של המילים שנכתבו או נאמרו, המהווים, לטענתו לשון הרע. כמו כן, עליו לפרט את נסיבות "הפרסום": מועד הפרסום או לתחום את פרק הזמן של הפרסום, מקום הפרסום, המסגרת בה נאמרו האמירות וזהות המפרסם – שכן הפרסום נדרש לקבל ביטוי חיצוני. עוד נפסק בהקשר זה כי הפירוט הנדרש הוא פירוט בסיסי ולא בהכרח מלא ומדויק.

עיון בטענות התובע בעניין זה מעלה כי הוא לא פירט את העובדות המגבשות את עילת התביעה לקבלת פיצוי בשל לשון הרע, ולו באופן בסיסי. התובע מעגן את טענותיו ל"הכפשת שמו" על רקע דחיית מועמדותו להתמחות על ידי בתי חולים שונים, עם זאת טענותיו אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות אלא בפרשנות סובייקטיבית שלו לאירועים שונים שלא פורטו ואף מצאנו כי אינם מדויקים, כגון סיום עבודתו בבית החולים לניאדו שהיה עוד בתקופה שבה התובע עבד בנתבע, בניגוד לתצהירו. אין במקבץ המכתבים מבתי החולים השונים שצירף התובע לתצהירו כדי להצביע על קשר בין הנתבע לבין אי קבלת התובע להתמחות במקומות אחרים.

נציין כי גם אם מדובר בראיות נסיבתיות המבוססות על רצף דחיות מבתי חולים שונים, לא הוכח כי הדחיות נבעו מהכפשת שמו על ידי הנתבע ולא מסיבות אחרות לגיטימיות כגון הכישורים המקצועיים של מועמדים אחרים, תחרותיות בתחום ההתמחות המבוקש, מגבלות תקציביות והיעדר תקנים. כאן המקום לציין שהמכתב שצירף התובע בתמיכה לטענתו שקופת חולים מכבי הסכימה לממן את התמחותו ועל כן יש בכך כדי לשלול טענות תקציביות – מכתב זה אינו מעיד על קבלת אישור המימון מקופת חולים מכבי אלא על קבלת התובע למועמדות בעניין זה לאחר שימציא מקום אליו התקבל להתמחות. כלומר המסמך מצביע על אפשרות ואין לדעת אם הדבר היה מאושר בפועל בסופו של דבר. מכל מקום, לא מצאנו שהוכח שהתובע לא התקבל להתמחות בנתבע מטעמים שאינם ענייניים וכן שלאחר מכן הוכפש שמו באופן כזה או אחר על ידי הנתבע.

מעבר לכלל האמור נציין כי גרסתו של התובע בעדותו כי בכל מקום בו לא התקבל להתמחות נאמר לו שיפנה לקבלת הסבר מהנתבע- היא גרסה כבושה שלא עלתה בתצהירו ומשקלה בהתאם.

בנסיבות הללו, על יסוד המפורט לעיל, התביעה לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע – נדחית.

באשר לעילת ההתעמרות, התובע תבע פיצוי בגין התעמרות ועגמת נפש בסך 100,000 ₪ וטען כי ההתנהגות הנטענת היתה אכזרית ומשפילה, אך לא פירט את האירועים שבהם חווה התעמרות כטענתו. עוד לא פירט כי פנה ביחס לכך במפורש למי מהממונים עליו כדי לאפשר לנתבע לטפל בטענה, ולכל הפחות לבחון אם יש בה ממש, כל שהראה הוא שפנה לברר מדוע לא התקבל להתמחות, וגם במקרים אלו לא טען כי העלה טענת התעמרות.

על פי הפסיקה שאימצה את עילת ההתעמרות בעבודה כעילה ברת פיצוי, על אף שטרם גובשה לידי חקיקה, ההתעמרות נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי. לא מספיקה תחושה סובייקטיבית של פגיעה, וכן יש לבחון את מכלול האירועים וההתנהגויות ולא כל מקרה בנפרד. בהיעדר פירוט עובדות ואירועים קונקרטיים, על רקע עדותו של התובע כי היו לו יחסים טובים עם הממונים והצוות במקום העבודה, לא ניתן לבחון לגופה את עילת ההתעמרות הנטענת או להעניק לתובע סעד או פיצוי כמבוקש על ידו. התובע אף הודה בחקירתו כי ראה בכך שלא התקבל להתמחות התעמרות – ברי כי לא מדובר בהתנהלות המזכה בפיצוי בגין התעמרות בפני עצמה.

כמו כן, פיצוי בגין עגמת נפש נפסק במקרים חריגים. אין ספק שאי קבלה להתמחות במקום אליו הגשת מועמדות גורמת לעגמת נפש. לא הוכח כי אי קבלתו של התובע להתמחויות שונות לאחר סיום עבודתו בנתבע קשורה לנתבע עצמו. לאחר סיום שמיעת הראיות דברים אלה נותרו כאמירות ותחושות של התובע שלא הוכחו. התובע לא הצליח להוכיח שמדובר בעילה ברת פיצוי שיש לחייב את הנתבע לשלם בגינה.

לאור האמור לעיל, טענות התובע לפיצוי בגין לשון הרע ולפיצוי בגין התעמרות ועגמת נפש- נדחות. כתוצאה מכך, נדחית תביעת התובע לפיצוי בגין אובדן הכנסות והפסדי שכר (נתבעו 500,000 ₪). התובע לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בעילות אלה, הן מבחינת פירוט היסודות העובדתיים המגבשים את העילות הללו והן מבחינת הצגת ראיות אובייקטיביות התומכות בטענותיו.

הזכויות הכספיות שנתבעו

לצורך בחינת טענות התובע, נקבע להלן מה היתה תקופת עבודתו בפועל ומה השכר הקובע בעניינו.

תקופת העבודה

הצדדים מסכימים שתקופת העבודה חלה מיום 2.6.14 ועד ליום 30.1.16. התובע ערך חישוביו לפי מלוא תקופת העבודה – 20 חודשים.

הנתבע טען כי תקופת העבודה היא 16 חודשים בלבד משום שהתובע לא עבד בפועל שלושה חודשים במהלך תקופת העבודה. כשהתובע נשאל בדיון אם הוא מאשר שלא עבד מיום 1.12.14 ועד ליום 28.2.15, העיד כי לא עבד שלושה חודשים, אך כשנשאל לגבי התאריכים הספציפיים, לא אישר אותם, ורק אישר כי לא עבד שלושה חודשים ופנה בחזרה להתקבל לעבודה כתורן חוץ .

הכרעה

מחומר הראיות עולה כי התובע עבד בפועל לפי דו"ח התורנויות בחודשים 6/14 – 10/14, ובחודשים 2/15 – 11/15. כמו כן עבד בחודש 11/14 (לפי תלוש השכר, נספח לתצהיר התובע ותצהיר הנתבע). בחודש 12/14 ובחודש 1/16 התובע לא עבד, אך קיבל תשלום עבור חופשה. לפיכך, תקופת העבודה הכוללת עמדה על 18 חודשים בהם נשמר רצף תעסוקתי בין הצדדים, הנתבע שמר לתובע וותק זה בהתאם לתלושי השכר. לאור האמור לעיל, הוותק של התובע לצורך חישוב זכויותיו יהיה 18 חודשים.

השכר הקובע

התובע טען כי שכרו הקובע עומד על 12,261 ₪, בהתאם לשכר הממוצע ב־12 החודשים שקדמו לסיום עבודתו.

הנתבע טען כי לאחר חודש 9/14 השכר לרופאים תורנים חושב על בסיס שכר יומי של 8 שעות (ביום חול וביום שישי ושבת לפי 8.4 שעות) ובנוסף שעות נוספות וכן, גם שעות העבודה לילה, בשישי ובשבת בתעריף מיוחד. דהיינו, התעריף לשעה רגילה היה 29.62 ₪, השכר ל־16 שעות תורנות היה 577.59 ₪ (כולל תשלומים בגין שעות נוספות). בתצהיר מר בן חיים ובסיכומי הנתבע הוא פירט תחשיב נוסף לפי 186 שעות למשרה מלאה, כך שהתעריף השעתי לשעה הרגילה היה 39.1 ₪ (7,275 ₪ חלקי 186 ₪). עוד טען הנתבע כי התעריף ליום לפי מערכת שכר מל"ם הוא 231 ₪ או לפי ערך יום 312.8 ₪ (31.9 ₪ כפול 8 שעות).

הנתבע טען כי היקף המשרה של התובע חושב לפי היקף הממוצע של התורניות שהתובע עבד לכל אורך תקופת העסקתו, יום תורנות הוא יום עבודה אחד. היקף המשרה מחודש 9/2014 חושב לפי מספר תורניות בחודש חלקי 25 ימי עבודה. הנתבע טען כי אופן חישוב היקף המשרה תואם את תחשיב שנערך לצוות הרפואי בנתבע והוראות התיקון להיתר הכללי לעבודה במנוחה השבועית ובשעות הנוספות. התחשיב שהתובע מבקש לאמץ, לשלם לו זכויות הסוציאליות בגין כל התמורה שהוא קיבל כולל עבודתו בשעות הנוספות ובשבת, יביא לתשלום בכפל ולאנומליה בתחשיב שכן שעות נוספות אינן מובאות בחשבון לצורך תשלומים הסוציאליים.

הכרעה

אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם הסכם העסקה. הסכם זה קובע, כי התובע יעבוד בתפקיד רופא (ס' 1.1 לנספח א', להסכם העסקה). לפי עדותו של מר בן חיים, הסכם ההעסקה עם התובע קובע תנאים ייחודיים לרופאים שעובדים בנתבע בתקופת טרום ההתמחות (בתקופת הניסיון), לעומת מתמחים המועסקים על פי הוראות הר"י. התובע, טען כאמור, כי מדובר בתנאים נחותים יותר לעומת עובדים אחרים. כמו כן, מחודש 9/14 בסיס השכר של התובע היה שונה, בהשוואה לשכרו בחודשים הראשונים, לנוכח מתכונת העסקתו, תחילה בניסיון ולאחר מכן כרופא תורן מן החוץ.

ביחס לשינוי אופן העסקתו, הרי שהוא עלה באופן ברור מתלושי השכר שקיבל חודש בחודשו וצירף לתצהירו. השינוי ארע בתלושים מספר חודשים לאחר שארע בפועל לאור טעות אליה התייחס מר בן חיים בתצהירו ונערך קיזוז רטרואקטיבי מול התובע כפי שניתן לראות בתלוש שכר של חודש דצמבר 2014.

בהתאם להסכם ההעסקה, השכר של התובע עבור 195 שעות לחודש היה 7,275 ₪ (להלן – השכר המשולב), דהיינו 37.30 ₪ לשעה, תוך התייחסות להיקף משרה של 45 שעות בשבוע (7,175 ₪ חלקי 45 שעות). הנתבע הבהיר בתצהירו של מר בן חיים כי ערך שעת העבודה של התובע היה צריך להיות 39.1 ₪, משום שהיקף משרה מלאה באותה התקופה היה 186 שעות.

הסכם ההעסקה קובע עוד כי בנוסף לשכר המשולב התובע יהיה זכאי לתשלום בגין תורנות חול 1,500 ₪, תורנות שישי 1,950 ₪, תורנות שבת 1,200 ₪ ותורנות מוצאי שבת 1,500 ₪, כפי שעולה מתלושי השכר התורניות הללו אכן שולמו לתובע בהתאם לעבודתו בפועל.

מהראיות עולה שהתובע עבד שתי תקופות: תקופה ראשונה כעובד בשכר חודשי בתוספת תורנויות מתחילת העסקתו בחודש יוני 2014 ועד לחודש אוגוסט 2014 כולל. תקופה שניה החל מחודש ספטמבר 2014 התובע עבד לפי תורנויות - קרי כעובד בשכר יומי. מחודש 3/15 ניתן לראות בתלוש השכר כי שולם לתובע שכר רק עבור התורניות, ובהתאמה בסיס השכר של התובע לצורך הפקדות היה נמוך.

עוד נקבע בהסכם ההעסקה (סעיף 2.2 לנספח א') קובע כי: "למען הסר ספק יובהר, כי המשכורת האמורה בסעיף 7.1 [השכר המשולב] לעיל היא המשכורת הקובעת של העובד לכל דבר ועניין, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור, לצורך חישוב התנאים הנלווים והזכויות הסוציאליות, פיצויי פיטורים, חופשה, מחלה, שעות נוספות, קרן פנסיה, ביטוח מנהלים, קרן השתלמות, ערך שעת עבודה וכדומה (להלן: 'המשכורת הקובעת'), אלא אם נקבע במפורש אחרת בהסכם זה." הסכם זה רלוונטי לתקופה שבה שולמו לתובע זכויות סוציאליות מרכיב "שכר יסוד" מתוך 7,725 ₪, ולא לאחר השינוי במתכונת העסקתו של התובע בתקופה השנייה.

מקובל עלינו תחשיב הנתבע לפיו השכר הקובע של התובע לתקופה ראשונה היה בסך 7,275 ₪ למשרה מלאה, והשכר הקובע לתקופה השנייה היה בסך 312.8 ₪ ליום.

הפקדות לפנסיה

התובע טען כי יש לראות בשכר הקובע 12,261 ₪ בסיס להפקדות לפנסיה. לפיכך, התובע טען כי בקיזוז 3,228 ₪ שהנתבע הפקיד לקופת הפנסיה שלו, עליו להשלים עבור ההפקדות שלא בוצעו.

הנתבע טען כי התובע קיבל את תשלומי הפנסיה כדין. הנתבע ביצע תחשיב חלופי לזכאות הנטענת של התובע וטען כי לתובע שולמו כספים ביתר. עוד טען הנתבע כי הזכויות לפנסיה מחודש 6/14 התיישנו.

סעיף 6 לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, שחל על יחסי הצדדים בתקופה הרלוונטית לעבודתו של התובע קובע בסעיף 6 (ג) כי "חובת הביטוח הפנסיוני תחול על השכר המשולם לעובד, או השכר הממוצע במשק כפי שיעודכן מזמן לזמן, הנמוך מבין השניים;".

בנספח א' בסעיפים 5.1.1 ו־5.1.2 להסכם ההעסקה בין התובע לנתבע מפורט: "5.1.1 "השכר פנסיוני" – שכר משולב ותוספות קבועות המשולמות כנגזר מאחוז משרתו של העובד ושאינן כוננויות, תורנויות, רכיבי החזק הוצאות ורכיבי תשלום שנתיים/חד פעמיים (כגון: נסיעות, מעונות, רכב, טלפון, ביגוד, הבראה וכו'). 5.1.2 "רכיבי עבודה נוספת" – תורנויות וכוננויות למיניהן".

עוד נקבע בסעיף 5.2 להסכם ההעסקה כי הנתבע יפקיד פנסיה לתובע בשיעור 5% מהשכר לאחר שהתובע יעבוד שלושה חודשים רצופים.

השכר הפנסיוני של התובע היה נמוך מהשכר הממוצע במשק באותה תקופה, כך שהתובע היה זכאי להפקדות לפי השכר הפנסיוני ולא לפי השכר שטען. התובע זכאי להפקדות רק עבור חודשים בהם עבד בפועל. בהתאם לשיעורים בצו ההרחבה לפנסיה חובה, באותה התקופה לפי 6% לפנסיה, הנתבע שילם לקופת הפנסיה כספים בשיעור 6% ולא לפי 5%, וההפקדות בוצעו מחודש אוקטובר 2014 רטרואקטיבית החל מחודש אוגוסט 2014, על אף שלפי ההסכם היה צריך להפריש רק מחודש בספטמבר 2014 (החודש הרביעי לעבודה). כך שמצאנו כי שיעור ההפקדות היה תקין.

תחשיב הנתבע בכתב ההגנה ובתצהירו של מר בן חיים המכונה תחשיב 2 לפנסיה, מקובל עלינו. תחשיב זה לוקח את ערך היום שקבענו לעיל מכפיל אותו במספר תורנויות החול שבוצעו וגוזר ממנו את שיעורי ההפקדות לפנסיה ולפיצויים, שכן מקובל עלינו ההסבר שהתגמול בדבר תורנויות מקפל בתוכו תשלום גבוה משמעותית מהחובה החוקית לתשלום עבור שעות שבת ושעות נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951.

בהתאם לתחשיב האמור, אין חסר בהפקדות שבוצעו לתובע בגין פנסיה, על כן רכיב זה נדחה.

קרן השתלמות

התובע טען כי הוא זכאי להפקדות לקרן השתלמות בסך 18,392 ₪.

הנתבע טען כי התובע לא זכאי להפקדות לקרן השתלמות משום שהפחית את היקף שעות העבודה מחודש 9/2014 מיוזמתו ובהסכם עמו נקבע שיהיה זכאי להפקדות לקרן השתלמות בחלוף שלושה חודשים מהשכר הפנסיוני בלבד, שלא יכלול תורנויות, כוננויות וכו'. הנתבע חישב חלופית כי לכל היותר התובע זכאי ל־883.5 ₪ או 1,196 ₪ ברכיב זה.

קרן השתלמות היא הטבה הניתנת על ידי המעסיק. סעיף 5.3 להסכם ההעסקה קובע שהתובע זכאי לקרן השתלמות בחלוף 3 חודשים, בשיעור הפקדות מעסיק של 7.5% מהשכר הפנסיוני.

הנתבע לא ביצע הפקדות בפועל לקרן השתלמות עבור התובע. לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע כי בשל השינוי במתכונת ההעסקה התובע אינו זכאי להפקדות לקרן השתלמות. כפי שהנתבע ביצע הפקדה מכוח הסכם ההעסקה לקרן פנסיה, היה מקום לעמוד בהתחייבות בהסכם גם ביחס לקרן ההשתלמות. התובע התייחס לטענת הנתבע בסיכומי תשובה מבלי שעדכן את התחשיב אשר לשיטתו צריך לכלול גם את רכיבי התורנויות.

לאור האמור לעיל מצאנו כי היה על הנתבע לבצע הפקדות לקרן השתלמות עבור התובע לאחר שלושה חודשים, היינו מהחודש הרביעי לעבודתו, מחודש ספטמבר 2014, ומאחר ובשלב זה כבר עבד בפועל כרופא תורן, הרי שהתחשיב צריך להיות בהתאם לתורנויות שביצע, כפי שנערך בהפקדות לפנסיה. תחשיב 2 השתלמות של הנתבע בכתב ההגנה ובתצהירו של מר בן חיים מקובל עלינו. לפיו התובע זכאי להפקדות לקרן השתלמות בשיעור 1,196 ₪.

פדיון חופשה שנתית

התובע טען שהוא זכאי לתשלום בסך 24,174 ₪ עבור 20 חודשי עבודה, 2.17 ימי חופש לחודש.

הנתבע טען בכתב ההגנה שחלה התיישנות ברכיב זה. כמו כן, טען ששילם לתובע פדיון חופשה הן בחודש 12/14 והן בחודש 1/16.

חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 קובע את זכאות התובע לפדיון חופשה. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע כי "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים".

עיון בתלושי השכר מעלה שאכן בחודש 12/14 שולמו לתובע 6.48 ימי חופשה ובחודש 1/16 שולמו לתובע 4.34 ימי חופשה.

הנתבע העלה כאמור טענת התיישנות ברכיב חופשה בכתב ההגנה (ס' 49 לכתב ההגנה). התובע טען שיש לדחות את טענת הנתבע משום שמדובר בזכות קוגנטית, והנתבע לא שילם לתובע חופשה במועד.

דין טענת התובע להידחות. התובע לא הסביר מדוע חלים בעניינו הסייגים לתחולת ההתיישנות, בהתאם לעילות המפורטות בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958. משזכותו של התובע התיישנה בהתאם לחוק, הרי שרכיב תביעה זה נדחה.

דמי הבראה

התובע תבע תשלום עבור תשעה ימי הבראה.

הנתבע טען שהתובע קיבל דמי הבראה בהתאם לוותק במקום העבודה והיקף משרתו. הנתבע טען שהתובע עבד 16 חודשים ולכן זכאי לכל היותר ל-6.5 ימי הבראה. עוד טען כי עבור חודש 6/14 חלה התיישנות. הנתבע טען שבהתחשב בהיקף המשרה המשתנה שולמו לו ביתר 249 ₪.

ביום 8.1.17 פורסם צו הרחבה בדבר השתתפות מעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים, אשר ביטל את סעיף 7(א) לצו ההרחבה מיום 29.11.95 שקבע: "עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את קצובת ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו ". אנו ערים לטענת התובע בסיכומיו שסיים את עבודתו לפני חודש 7/16 ולפיכך זכאי לדמי הבראה שלא שולמו לו במשך שבע השנים האחרונות. יחד עם זאת בכתב התביעה שהוא זה שגודר את המחלוקת ברכיבי התביעה, תבע התובע 2,367 ₪ עבור שתי השנים האחרונות לעבודתו בלבד. תקופת העבודה של התובע, בניכוי החודשים בהם לא עבד, היא 18 חודשים, לכן מדובר בתקופה עבורה נתבעה הזכות. זכות שנובעת מחודש 6/14 – התיישנה שכן חלפו למעלה משבע שנים ממועד הגשת התביעה והנתבע העלה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה.

עיינו בתחשיב היקף המשרה שבוצע בתצהירו של מר בן חיים ואשר מבוסס על הנתונים בחומר הראיות. לחישוב זה יש להוסיף את חודש יוני בהיקף 100%, שאף אם הזכות לדמי הבראה התיישנה בגינו, הוא עדיין נלקח בחשבון לצורך בחינת היקף המשרה של התובע בפועל. על כן, בניגוד למסקנה המפורטת בטבלה בסעיף 66 לתצהיר מר בן חיים, כאשר מוסיפים את חודש יוני 2016, היקף המשרה הממוצע של התובע לכל תקופת העסקתו הוא 36.625%.

סעיף 6 לצו ההרחבה דמי הבראה קובע: "לקביעת תקופת הזכאות לא תובא בחישוב היעדרות בשל חופשה ללא תשלום וכל היעדרות אחרת שבה לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד". בחודשים שבהם התובע נעדר, השכר לא שולם אך הנתבע שמר וותק לצורך דמי הבראה. לפיכך, התובע זכאי ל-7.6 ימי הבראה (4.6 ימים עבור 11 חודשים ראשונים (ניכוי חודש 6/14 בשל התיישנות) ושלושה ימים על חצי השנה הנוספת). במכפלת היקף המשרה לכל תקופת העסקתו- 36.625% מדובר ב-2.78 ימי הבראה בסך הכל. במכפלת 378 ₪ ליום, שווי ימי ההבראה עומד על סך 1,051 ₪. התובע קיבל בחודש יוני 2015 תשלום דמי הבראה בסך 1,035 ₪. נותר פער זניח בסך 16 ₪.

פיצוי בגין ליקויים בתלושי השכר

התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי עקב ליקויים בתלושי השכר ובפרט רישום שגוי של צבירת חופשה שלא שולמה וכך גם היעדר רישום הפקדות לקרן השתלמות. הפיצוי הנתבע הוא בסך 60,000 ₪.

הנתבע מנגד טען כי תלושי השכר ערוכים כדין והנתבע ניהל פנקס חופשה כנדרש.

חוק חופשה שנתית קובע כי על המעסיק לנהל פנקס חופשה ולרשום בתלוש השכר את מספר ימי החופשה שניתנו ואת יתרת ימי החופשה, בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית וסעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) (פריט 4(5) לתוספת לחוק הגנת השכר). הפסיקה חידדה חובה זו וקבעה כי "מחובתו של המעסיק לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה".

עיון בתלושי השכר מעלה כי עד חודש 11/14 נרשמה צבירת חופשה, אך בחודשים 5/15-12/15 לא נרשם רכיב חופשה בתלושי השכר, תקופה בה עבד התובע כרופא מן החוץ. העובדה שהתובע עבד כעובד מן החוץ אינה פותרת את המעסיק מלפרט את רכיב חופשה בתלושי השכר.

סעיף 26א לחוק הגנת השכר מסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי לדוגמה בגין הפרת חובות המעסיק, במקרים בהם המעסיק לא מסר ביודעין לעובד תלוש שכר או מסר תלוש שכר חלקי. הפסיקה קבעה כי השיקולים לפסיקת פיצוי לדוגמה כוללים את חומרת ההפרה, משכה, תום הלב של הצדדים והתכלית ההרתעתית של החוק.

באשר לתיעוד החופשה בתלוש- התובע קיבל תשלום פדיון חופשה בחודש ינואר 2016, אולם את טענתו ביחס לפגם בתלושי השכר בשל אי רישום ימי החופשה כנדרש העלה בשיהוי ניכר באופן המשפיע לטעמנו על הצדקת הפיצוי. בנוסף, לא הוכח כי מעבר לכך נפל פגם כלשהו בתלושים שכן אי פירוט הפקדות לקרן השתלמות למשל, אינו מהווה פגם המצדיק פיצוי בהתאם לסעיף החוק הנתבע, שכן התלוש שיקף את העובדה שלא בוצעו הפקדות לקרן השתלמות ורכיב זה נתבע בנפרד.

לאור כלל המפורט, בהתאם לשיקול דעתנו, בשל השיהוי המשמעותי אשר פוגע לטעמנו בתום הלב בהעלאת טענה זו – לא מצאנו כי יש פסוק לתובע פיצוי בשל אי רישום ימי החופשה כנדרש בתלושי השכר.

בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם נציין כי התובע בפתח סיכומיו וכן בסיכומי תשובתו העלה טענות בדבר השפעה על עדים מצד נציגת הנתבע במהלך ישיבת ההוכחות. ראשית, נציין כי טענות אלה הועלו בעלמה. אכן עלה בעדותו של ד"ר זינס שזומן על ידי התובע כי מאחר ולא קיבל מידע נדרש לגבי עדותו מב"כ התובע, פנה לפני הדיון לנציגת הנתבע שהשיבה לשאלתו על מה מתנהל הליך זה. עניין זה נלקח בחשבון המשקל שניתן לעדותו של ד"ר זינס בשכלול כלל מארג הראיות שהובא לפנינו. מעבר לכך, הטענות בדבר קיום שיח עם עדים לצורך תיאום עדויות מחוץ לאולם בזמן ישיבת ההוכחות הן טענות חמורות שלא הועלו בזמן אמת. חזקה שאם היה בהן ממש הטענות היו מועלות על אתר ולכל המאוחר בסמוך לאחר סיום ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 16.6.24 ולא לראשונה ביום 28.10.24 עם הגשת סיכומי התובע.

סוף דבר

על יסוד כלל המפורט לעיל, התביעה בסך 996,173 ₪ נדחית ברובה כך שהנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים בלבד:

חלף הפקדות לקרן השתלמות: 1,196 ₪

הפרשי דמי הבראה: 16 ₪.

הסכומים המפורטים לעיל יישאו ריבית שיקלית מיום 9.2.16 ועד למועד תשלומם בפועל.

באשר להוצאות ההליך, לאור גובה הסכום שנפסק לתובע ביחס לסכום התביעה, יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך 40,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים אחרת יישאו ריבית שקלית מהיום ועל למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשפ"ה, (23 יולי 2025), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' כרמלה קול אמן,

נציגת ציבור עובדים

קארין ליבר לוין,

שופטת

גב' כרמלה כץ,

נציגת ציבור מעסיקים

20 מתוך 20