ת״צ 70088-02-25 אפרים נ׳ הולמס פלייס אינטרנשיונל בע״מ

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
ת"צ 70088-02-25 אפרים נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ

לפני כבוד השופטת הדסה אסיף

 

תובעים
משה אפרים
ע"י ב"כ עו"ד ארנון גרפי

נגד

 

נתבעים
הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיא קורתני

כתבי עת:
ליאורה בילסקי;סיון בר חן;בני זלמנוביץ';דורין לוסטיג, "בפתח הדברים", עיוני משפט, כז (תשס"ג-תשס"ד) 5
משה בר ניב, "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית", עיוני משפט, יט (תשנ"ה) 251
סיני דויטש, "תובענות ייצוגיות צרכניות: הדרישה להסתמכות אישית ‏על מצגי השוא של המטעה", מאזני משפט, ב (תשס"ב) 97
אלון קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות,‏ התשס"ו-‎2006‎", הפרקליט, מט (תשס"ז-תשס"ח) 131

ספרות:
סיני דויטש   דיני הגנת הצרכן
אורנה דויטש   מעמד הצרכן במשפט    (התשס"ג)
גבריאלה שלו, אפי צמח   דיני חוזים
דניאל פרידמן ונילי כהן   חוזים
אביאל פלינט, חגי ויניצקי   תובענות ייצוגיות    (2017)

חקיקה שאוזכרה:
חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006: סע'  3, 4, 4(1), 4 (א) (1), 8(1), 8(א), 8(א)(3), 8(א)(4), 8(ג)(2), 11, 14(א), 19, 22, 23, 25, 25(ד)
חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981: סע'  1, 2, 2(א), 2.א.1., 2.א.13, 2.א.9., 4, 4(א), 17א, 31
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  12, 15, 39
פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  35, 36, 63
חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979
תקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010
חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981
חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981
חוק התחרות הכלכלית, תשמ"ח-1988
תקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), תשנ"ה-1995: סע'  2

מיני-רציו:
* אושרה תביעה ייצוגית שעניינה בכך שהמשיבה לא ציינה בטופס ההצטרפות האלקטרוני לשירותיה, כי דמי המנוי יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן.
* הגנת הצרכן – הטעיה – אי גילוי
* הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישורה
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בה נטען כי המשיבה הפרה את חובת הגילוי בכך שבמסגרת טופס ההצטרפות האלקטרוני לשירותיה, לא צוין באופן מפורש כי דמי המנוי יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התביעה ופסק:
על פני הדברים ולצורך שלב זה, נראה כי המבקש הרים את הנטל והראה שישנה אפשרות שייקבע שהמשיבה הפרה את איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, עת לא ציינה באופן ברור את מחיר המנוי החודשי בטופס ההצטרפות עצמו, ובכך גם הפרה לכאורה את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן. שאלת התקופה שבמהלכה התקיימה הטעיה נטענת זו, ככל שייקבע כי התקיימה כזו, נוגעת רק לגודלה של הקבוצה, ולא לעצם קיומה של קבוצה. לצורך השלב הנוכחי, די בהנחה כי קיימת קבוצת לקוחות אשר הוטעו, גם אם לא ידוע היקפה, כאשר שאלת גובה הנזק ולשאלת האשם התורם, תתברר במסגרת בירור התובענה הייצוגית. יתר התנאים לאישור תובענה ייצוגית, מתקיימים בעניינו.
עם זאת, הגדרת הקבוצה על פי בקשת האישור היא הגדרה רחבה וכוללת, שאינה רלוונטית לנטען בבקשת האישור. הקבוצה שבשמה תנוהל התביעה הייצוגית היא "כל לקוחות המשיבה אשר במועד הצטרפותם למשיבה חתמו על טופס הצטרפות אלקטרוני כדוגמת הטופס שעליו חתם המבקש, ודמי המנוי ששילמו הוצמדו למדד המחירים לצרכן, וזאת בשבע השנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור".

החלטה

 

מונחת בפני בקשת המבקש, מר משה אפרים (להלן: "המבקש"), לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 19 לחוק תובענות ייצוגיות כנגד המשיבה, הולמס פלייס אינטרנשיונל (להלן: "המשיבה")

עיקר טענות המבקש במסגרת בקשת האישור

1. ביום 27.2.2025 הגיש המבקש תובענה ייצוגית וכן בקשה לאישור התובענה כייצוגית.

2. על פי הנטען בבקשת האישור, המבקש הוא מנוי ברשת המשיבה, בסניף שבעת הכוכבים, החל מחודש מרץ 2022 וגם נכון למועד הגשת הבקשה.

3. טרם הצטרפותו למשיבה חתם המבקש על הסכם, אשר לטענתו מהווה "חוזה אחיד". בהסכם נכתב כי דמי המנוי החודשיים יעמדו על 239 ₪, ולשם כך חתם על הוראת קבע לביצוע התשלום באמצעות כרטיס האשראי. לטענת המבקש, במרוצת הזמן, ולתדהמתו, התגלה לו כי החיובים בגין דמי המנוי גדלים מדי חודש בחודשו וזאת מעבר לסכום אשר נקוב בהסכם עליו חתם.

4. לטענת המבקש, בפועל נגבה ממנו בחודש פברואר 2024 סך של 245.32 ₪, קרי פער בסך של 6.32 ₪, ושנה לאחר מכן, בחודש פברואר 2025 גבתה המשיבה דמי מנוי בסך של 255.66 ₪, קרי פער בסך של 16.66 ₪. לטענת המבקש, במהלך תקופת המנוי אצל המשיבה, גבו ממנו סכום מצטבר של 155.87 ₪, מעבר לדמי המנוי הנקובים בהסכם ההתקשרות.

5. המבקש פנה אל המשיבה בתכתובות ומסרונים. לטענתו, בעקבות חילופי הדברים האלה התברר לו שלא מדובר בטעות, אלא בחיוב שיטתי ומובנה, המגדיל את החיוב בתשלום דמי המנוי, עקב הצמדתו למדד המחירים לצרכן. לטענת המבקש, כאשר נשאלה נציגת המשיבה על המקור לחיוב באופן הזה, היא הפנתה לתקנון וצירפה כדוגמה מסמך שכותרתו "טופס הרשמה" – ריק וללא פרטים.
ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916
6. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)לטענת המבקש, בהסכם שעליו חתם בזמן שהצטרף למשיבה אין זכר לפרט המהותי, לפיו דמי המנוי יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן.

7. לטענת המבקש, אמנם סוגיית הצמדת המחיר למדד מאוזכרת בשולי התקנון של המשיבה, אך אין בכך לסייע למשיבה. זאת, מאחר שלטענתו, על המשיבה חלה החובה לציין את המחיר הסופי והכולל בכתב ובבירור, ולא הייתה שום מניעה ו/או טעם שלא לכתוב בהסכם עצמו פרט כה מהותי, לפיו דמי המנוי צמודים למדד המחירים לצרכן.

8. עוד הוא טוען, שהתקנון נועד לשקף קוד התנהגות בחדר כושר, ואין הוא אמור לכלול התייחסות למחיר.

9. לטענת המבקש, לאחר פנייתו, המשיבה שינתה את מדיניותה, ובטופס ההרשמה שנשלח אליו כדוגמא על ידי נציגת המשיבה, מופיע נושא הצמדת מחיר המנוי למדד המחירים לצרכן. לטענת המבקש, בצידו השמאלי של הטופס מופיע התאריך "פברואר 23", וגם בתקנון המשיבה שנשלח אליו הופיע המועד "פברואר 23". לטענת המבקש המדובר בטופס ותקנון ממועד מאוחר להצטרפותו למשיבה, שהונפקו לאחר המועד שבו חתם על ההסכם.

10. עוד טען המבקש כי מבירור שנעשה אצל ספקי שירותים אחרים בתחום הספורט והכושר דוגמת המשיבה, לא נקבע כי דמי המנוי יוצמדו למדד המחירים לצרכן.

11. עילות התביעה להן טען המבקש הן: הפרת החובה להציג מחיר כולל לפי סעיף 17א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") , איסור הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, הפרת חובת הגילוי לפי סעיף 4(א) לחוק הגנת הצרכן, הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים – חלק כללי תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), רשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, התעשרות שלא כדין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

12. המבקש טען לקיומו של נזק ממוני בשיעור של 155.87 ₪. באשר לנזק לקבוצה נטען שהוא לא ניתן להערכה בשלב זה אך מדובר בסכום של מעל 2,500,000 ₪.

13. הועתק מנבובית המשפט התבקש להגדיר את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה באופן הבא:

"כל לקוחות המשיבה אשר חויבו ביתר בגין תשלום דמי מנוי וזאת במהלך שבע שנים עובר למועד הגשת התובענה דנא ואילך".

14. כמו כן התבקש בית המשפט ליתן את הסעדים הבאים:
14.1. לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית.
14.2. להגדיר את הקבוצה המיוצגת לצורכי התובענה הייצוגית כאמור לעיל.
14.3. ליתן צו עשה שיורה למשיבים לפרסם את המידע הרלוונטי ביחס למוצר הנמכר באתר המשיבה והן בסניפי הרשת וכן בחוזה.
14.4. להורות על פיצוי כל הנזקים הממוניים שנגרמו לחברי הקבוצה בגין ההפרה המיוחסת למשיבה.
14.5. להורות על השבת כספי חברי הקבוצה בגין התעשרותה שלא כדין של המשיבה, כמפורט לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
14.6. ליתן הוראות בדבר אופן פרסום ההחלטה בבקשה זו לכשתתקבל, לקבוע את נוסח הפרסום ולחייב את המשיבה בהוצאות הפרסום.
14.7. להורות על תשלום גמול הוגן למבקש, בהתאם לאמור בסעיף 22 לחוק תובענות ייצוגיות ולכל הפחות בשיעור המקובל, בשים לב ובאופן שיכלול את התועלת העתידית לקבוצה ובכלל כתוצאה מהתובענה הייצוגית דנא.
14.8. לקבוע את שכר הטרחה של באי כוחו של המבקש בהתאם לאמור בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות ולכל הפחות בשיעור הקבוע ובהתאם למבחנים שהותוו בע"א 2051/10 שמש נ' רייכרט (פורסם בנבו), ולאחוזים המנויים בפסק הדין הנ"ל ובשים לב לתועלת העתידית שתושג לקבוצה ובכלל זה כתוצאה מהתובענה.

עיקר טענות המשיבה במסגרת תשובתה לבקשת האישור
16. בתשובתה טענה המשיבה כי היא מפעילה רשת מועדוני כושר בישראל, ומציעה מספר מסלולים לרכישת מנוי, ואלה משתנים מעת לעת. רכישת המינוי נעשית באופן טלפוני או פרונטלי אל מול נציג של המשיבה.

17. במעמד רכישת המנוי, נציגי המשיבה מסייעים בהתאמת המנוי הספציפי לצרכיו של הלקוח וכן הם מונחים להציג – בפירוט ובדיוק את כל פרטי העסקה המהותיים, לרבות עלות המנוי על כל רכיביו, ובכלל זה, להבהיר כבר במועד ההתקשרות ללקוחות שהתקשרו במסלולים הרלוונטיים כי דמי המנוי החודשיים שלהם יוצמדו למדד המחירים לצרכן.

18. לטענת המשיבה אין המדובר רק בהבהרה בעל פה, אלא שתניה זו מצוינת במפורש במסמכי ההתקשרות עם המשיבה. כך, לטענת המשיבה, עד חודש ינואר 2021 לערך מי שהתקשר עם המשיבה עשה זאת באמצעות מסמך התקשרות פיזי, שכלל מצידו האחד את "טופס ההצטרפות" (בו הופיעו בין היתר, הפרטים האישיים של הלקוח) ומצדו השני תקנון המשיבה שכלל בין היתר תניות לעניין תנאי ההתקשרות בין הצדדים, לרבות הצמדת דמי המנוי החודשיים במסלולים הרלוונטיים למדד המחירים לצרכן.

19. לטענת המשיבה, בתחתית טופס ההצטרפות הפיזי נדרש המנוי לאשר ולחתום על ההצהרה הבאה:
"הנני מצהיר כי קראתי בעיון את התקנון שבגב טופס ההרשמה, הבנתי את תוכנו ומשמעותו ואני מתחייב/ת לפעול בהתאם להוראות צוות המועדון והתקנון מהווה חלק בלתי נפרד מתנאי הצטרפותי"
העתק טופס ההצטרפות צורף נספח 1 לתשובת המשיבה.

20. בהמשך, החל מחודש פברואר 2021, עברה המשיבה להשתמש גם בטפסים אלקטרוניים. בהתאם לכך, נשלח למנוי מסמך אלקטרוני הכולל את טופס ההצטרפות וכן את התקנון. לטענתה, בדומה לחתימה על הטופס המודפס, גם בעת החתימה על מסמך ההתקשרות האלקטרוני, נדרש המנוי לאשר כי הוא קרא ומאשר את התקנון המצורף (שצורף לטופס ההצטרפות באמצעות קישור ייעודי).

21. בכל הנוגע למסמך ההתקשרות המודפס טוענת המשיבה כי ההתניה, לפיה דמי המנוי יוצמדו למדד, הופיעה על גבי טופס ההצטרפות, כפי שניתן לראות מנספח 1. כמו כן ההתניה בדבר ההצמדה למדד נזכרה בנוסף בסעיף הראשון לתקנון המודפס (שהופיע כאמור מצידו השני של טופס ההצטרפות).

22. עוד טענה המשיבה כי גם במסמך ההתקשרות האלקטרוני נכללה הבהרה בדבר הצמדת דמי המנוי למדד בסעיף 1 לתקנון האלקטרוני, שכן הוראה כזו הופיעה בתקנון, והמנוי התבקש לאשר את התקנון באופן אקטיבי. בנוסף, במהלך שנת 2022 היא ערכה שינויים במסמכי ההתקשרות האלקטרוניים והחל מחודש אוגוסט 2022 ואילך נוספה גם לטופס ההצטרפות האלקטרוני עצמו התייחסות להצמדה למדד, לצד זו המצויה בתקנון האלקטרוני, וכך נכתב: "כל המנויים צמודים למדד החל מהחודש ה13, למעט מנויים מסובסדים".

23. המשיבה טענה כי לנוכח השינויים שנעשו בטפסים, המחלוקת נשוא בקשת האישור מוגבלת רק לפרק הזמן שבין חודש פברואר 2021 עד אוגוסט 2022, ורק להתקשרות שנעשתה באופן אלקטרוני. זאת, משום שרק במהלך תקופה זו, כאשר מנוי התקשר במסמך התקשרות אלקטרוני, ההתייחסות לעניין הצמדת דמי המנוי למדד המחירים לצרכן הופיעה רק בתקנון (שלטענת המשיבה הוראותיו מהוות חלק בלתי נפרד מתנאי ההתקשרות).

24. באשר למבקש, טוענת המשיבה שהוא הצטרף למועדון הכושר של המשיבה בסניף "שבעת הכוכבים" בחודש מרץ 2022 לתקופה בלתי קצובה במסלול "ייעודי מוזל". במצב כזה, לטענת המשיבה, ברור מאליו שיש הגיון בהצמדת דמי המנוי החודשיים של המבקש למדד המחירים לצרכן, שכן לא יעלה על הדעת שהמבקש ישלם את אותו סכום חודשי במשך שנים.

25. עוד טענה המשיבה כי במסגרת ההתקשרות בין הצדדים חתם המבקש על מסמך ההתקשרות האלקטרוני, שכלל קישור לתקנון. לטענתה, בסעיף 1 לתקנון הופיעה הבהרה לעניין הצמדת דמי המנוי החודשיים למדד בזו הלשון: "המועדון מציע מספר מסלולים לרכישת מנוי שמשתנים מעת לעת וממועדון למועדון. בכל המסלולים, למעט מסלול חודשי, דמי המינוי יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן".

26. עוד נטען כי בתהליך הרישום המבקש נדרש לאשר באופן פוזיטיבי שהוא מסכים להוראות התקנון, וכי ראיה לכך שלא מדובר באישור אוטומטי מצד המבקש ניתן לראות בעובדה שלפיה במהלך ההצטרפות הוא נדרש לאשר סוגיות שונות ולאחת מהן הוא סירב.

27. המשיבה גם טענה שאף אם יש ממש בטענות המבקש בדבר קיומו של "נזק" שנגרם לו ולחברי הקבוצה, הרי שיש לקחת בחשבון את התנהלות המבקש, שלאורך חודשים רבים שבהם חוייב בהפרשי הצמדה למדד, הוא בחר לשבת באפס מעשה ולא להתנתק משירותי המשיבה מיד לאחר החודש הראשון שבו הוא חויב בהפרשי הצמדה למדד.

28. לכן טוענת המשיבה כי כל נזק לכאורה שנגרם למבקש וליתר חברי הקבוצה שמקורו בהפרשי הצמדה למדד לאחר החודש הראשון, אין להשיתו עליה, לנוכח קיומו של אשם תורם מצד המבקש ו/או חברי הקבוצה.

29. באשר ליתר טענותיו של המבקש לעניין חוק הגנת הצרכן, חוק החוזים, רשלנות, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר, טוענת המשיבה כי מדובר בטענות שהן מיחזור של הטענה בדבר הפרת החובה להצגת מחיר כולל, ואלה טענות שנטענו בכוללניות וללא כל פירוט ולכן דינן להידחות.

30. בנוסף טענה המשיבה כי לא מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית. בין היתר משום שלא מתקיים התנאי לקיומן של שאלות משותפות של עובדה ומשפט. נטען, כי הסיפור העובדתי הנטען בבקשת האישור נוגע לתקופה מסוימת ומוגבלת בזמן, בה הופיעה סוגיית ההצמדה למדד בתקנון האלקטרוני אך לא בטופס ההצטרפות האלקטרוני. כלל טענות המבקש נוגעות לעניין זה בלבד ואילו הגדרת הקבוצה בבקשת האישור היא כללית, ואינה מזכירה כלל את ההצמדה למדד שהיא טענת היסוד של המבקש לעניין גביית יתר.

31. עוד טענה המשיבה כי ביחס לכל חבר בקבוצה הנטענת יהיה צורך לברר שורה של שאלות ויש בכך להעיד על היעדר ההומוגניות של חברי הקבוצה הנטענת.

32. עוד נטען כי גם אם יתקבלו כלל טענותיו המוכחשות של המבקש הרי שהפגם (המוכחש) כבר "תוקן" אפילו לשיטת המבקש. זאת, משום שהמשיבה שינתה כבר בחודש אוגוסט 2022 את נוסח טפסי ההצטרפות האלקטרוניים, וללא כל קשר לפניית המבקש שהתרחשה חצי שנה לאחר מכן. לטענת המשיבה, תיקון הפגם כחצי שנה טרם הגשת בקשת האישור, וכן התקופה המצומצמת שבה היה קיים (תקופה של 18 חודשים בלבד), מהווים טעמים נוספים למסקנה כי ממילא בקשת האישור אינה רלוונטית יותר ואין כל יעילות או הוגנות בניהולה ואישורה.

33. המבקש הגיש את תגובתו לתשובת המשיבה. במסגרת תגובתו הפנה המבקש לניירות עמדה של המאסדר ושל היועץ המשפטי לממשלה לעניין הפרשנות בדבר החובה להצגת מחיר כולל. עוד ציין המבקש כי למעשה המשיבה הודתה שהיא פעלה שלא כדין והמחלוקת בין הצדדים היא לכן רק עניין התקופה שבה התרחש הדבר עד שתוקן טופס ההצטרפות. עוד טען המבקש כי בניגוד לנטען על ידי המשיבה אין המדובר בפרקטיקה מקובלת וכי ברשתות כושר אחרות אין מחייבים בסכום קבוע ללא הצמדה.

 

המשך ההליכים
34. ביום 26.1.2026 התקיים דיון במעמד הצדדים. בדיון עלתה הצעה לפיה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית תוכרע ללא שמיעת ראיות ועל סמך טיעונים כתובים בלבד, על בסיס החומר כפי שהוא מונח בפני בית המשפט. ביום 2.2.2026 הגישו הצדדים הודעה אודות הסכמתם למתווה זה. בהתאם, הוגשו על ידי הצדדים טיעונים כתובים וכעת הגיעה העת למתן החלטה בבקשת האישור.

35. לאחר שקראתי בעיון את טענות הצדדים ובשים לב להוראות הדין וההלכה הפסוקה מצאתי כי דין בקשת האישור להתקבל.

המסגרת המשפטית

36. התובענה הייצוגית מהווה כלי יעיל לפיקוח על גופים כלכליים גדולים, והיא מאפשרת הושטת סעד כלכלי לקבוצת אנשים אשר ניזוקו במקרים שבהם אין הצדקה כלכלית להגשת תביעה פרטנית.

37. חוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 (להלן – "החוק") קובע שורה של תנאים, אותם יש לבחון לצורך אישור תובענה כתובענה ייצוגיות, כאשר הנטל על הוכחתם מוטל על מי שמבקש להגיש את התובענה הייצוגית. המדובר בתנאים מצטברים, ודי שהמבקש כשל בהוכחת אחד מהתנאים האמורים כדי להביא לדחיית בקשת האישור (ר' פלינט ווינצקי, תובענות ייצוגיות, בעמוד 110). וכך נקבע בעניין זה:

"על רקע האמור, וכדי להבטיח כי ההליך הייצוגי ישיג את התכליות העומדות בבסיסו, פיצל המחוקק את ההליך הייצוגי לשני שלבים. בשלב הראשון, שלב בקשת האישור, על מגישי בקשת האישור (המבקש המייצג ובא-הכוח המייצג) להראות כי הם עומדים בשתי מערכות תנאים שנקבעו לאישור התובענה כייצוגית. עניינה של מערכת התנאים הראשונה, המורכבת מתנאי סף להגשתה של תובענה כייצוגית, בסוג התביעה המוגשת (סעיף 3(א) לחוק, אשר קובע כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית […]") ובזהות התובע המייצג (סעיף 4(א) לחוק, אשר קובע "מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ובשם מי"). עניינה של מערכת התנאים השנייה, המעוגנת בסעיף 8(א) לחוק, בארבעה מבחנים מצטברים שמטרתם להבטיח כי לא יאושר ניהולן של תובענות שאינן מתאימות להתברר כייצוגיות.[הדגש שלי ה.א]"
ר' ע"א 7672/22 רבקה קשתן נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 15.2.2026) (שם, בפסקה 28).

38. תנאים אלה כוללים הן הגבלה של העניינים שבהם ניתן להגיש תביעה ייצוגית והגבלה של הגופים שכנגדם ניתן להגיש תביעה כזו (סעיף 3 לחוק), והן הגדרה של מי שרשאים להגיש תביעה ייצוגית (סעיף 4 לחוק).

39. כך, למשל, קובע החוק כי רשאי להגיש תביעה ייצוגית:
"אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה; (סעיף 4 (א) (1)לחוק).

40. בנוסף, סעיף 8(א) לחוק קובע כי:
"בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.

41. לעניין מידת ההוכחה הנדרשת בשלב המקדמי של הדיון בבקשת האישור, נקבע:
"תחילה יובהר כי ההליך שלפנינו מצוי בשלב הדיון המקדמי של אישור התובענה כייצוגית. לפי ההלכה הנוהגת, רף ההוכחה הנדרש בשלב זה של הדיון נמוך מזה המוטל בשלב בירור התובענה הייצוגית לגופה, ועל מנת לעמוד בו נדרש להראות כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט, המשותפות לקבוצת אנשים המחזיקים בעילת תביעה דומה, וקיימת אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה; כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בשאלות משותפות אלו; וכי קיים יסוד סביר להניח כי עניינה של הקבוצה ינוהל בדרך הולמת ובתום לב (סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות; וראו למשל: בג"ץ 5148/18 שחם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 24 [פורסם בנבו] (11.7.2022); רע"א 4836/21 שליידר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 19 [פורסם בנבו] (20.2.2022))"
ר' רע"א 4159/21 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' יוני כרמי (פורסם בנבו, 29.5.2023) [שם בפסקה 23].

42. עוד נקבע כי:
"על מנת שבית המשפט יאשר את ניהול התביעה כייצוגית, על המבקשים לנהלה להניח כבר בשלב בקשת האישור תשתית עובדתית ומשפטית ראשונית לכך שמתקיימים התנאים המצטברים הקבועים לעניין זה בחוק ובראשם דבר קיומה לכאורה של עילת תביעה ואפשרות סבירה כי התובענה תוכרע בסופו של יום לטובת הקבוצה (לעניין תנאים אלה וליתר התנאים הנדרשים ראו סעיפים 3,4 ו-8 לחוק)… הלכה היא כי התשתית הלכאורית שעל המבקש להציג לביסוס בקשת האישור אינה נבחנית על-פי אמות המידה ועל-פי הכללים המקלים הנוהגים לעניין סילוק תובענה על הסף בהעדר עילה. הכללים שנקבעו לצורך אישור בקשה לניהול תובענה כייצוגית מחמירים יותר ולפיהם לא ניתן להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה ועל מבקש האישור להציג בטיעונים ובראיות לכאוריות בסיס ממשי – עובדתי ומשפטי – התומך בתביעתו. עוד נפסק כי על מנת שבית המשפט ישתכנע כי קיימת לכאורה אפשרות סבירה ש 'שאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה' עליו 'להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, אם היא מגלה עילה טובה ואם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים.' (ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן, פ"ד נג(1) 115, 118 (1999)). הלכה זו נשתרשה עוד טרם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות (ראו: רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 10 (26.4.2010) והאסמכתאות המופיעות שם), והיא נותרה בעינה ועומדת איתן על רגליה גם לאחר חקיקת החוק. לאחרונה, שב בית משפט זה ונדרש לסוגיית הנטל הראשוני המוטל על מי המבקש לנהל הליך ייצוגי וקבע כי: '…מן הראוי לטעמי למנוע מצבים שבהם כל מאן דהוא החפץ לנהל תובענה ייצוגית יוכל לעשות כן גם מבלי שצלח את חובתו לבסס בראיות לכאורה את עילת התביעה. הקלה מעבר לנדרש באשר לרף הראייתי בו צריך לעמוד התובע הייצוגי עלולה לגרור תוצאות שלהן השלכות מערכתיות בלתי רצויות, הן על מערכת המשפט והן על המשק וחיי המסחר והכלכלה. משכך, שומה על בתי המשפט להקפיד על כך שרק תביעה שהונחה תשתית ראייתית לכאורית לביסוס עילתה, יתאפשר ניהולה כתובענה ייצוגית במסגרת ההליך העיקרי.' (רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, [פורסם בנבו] חוות דעתו של השופט י' דנציגר (11.4.2013) (להלן: עניין מגדל)"
ר' ע"א 5378/11 ארתור פרנק נ' אולסייל (פורסם בנבו, 22.09.2014) (שם, פסקאות 2-3).

(להרחבה נוספת ר' גם: רע"א 212-09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי (פורסם בנבו, 2012); רע"א 8268/96 דן רייכרט נ' משה שמש, נה(5) 276 (2001); רע"א 3814/14 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' עו"ד מיה גד מסטיי (פורסם בנבו, 06.07.2015) וכן ע"א 6930/19 עמית הר פז נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ (פורסם בנבו, 6.2.2023)).

43. התנאי שדורש את קיומה של עילת תביעה אישית הוא יוצא דופן במידת מה, שכן בעניין זה קובע סעיף 8(ג)(2) לחוק כי "מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א), ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א)(1) עד (3), לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג".

44. מעיון בפסיקה עולה כי אכן, לעיתים ומשהוברר העדר קיומה של עילת תביעה אישית של התובע הייצוגי, בחן בית המשפט אפשרות לאתר תובע ייצוגי חלופי:
"…לכך יש להוסיף כי על פי חוק תובענות ייצוגיות התנאי, שהיה קיים בעבר, לפיו נדרשת עילת תביעה אישית אינו הכרחי לשם אישור תובענה ייצוגית. כיום, כאשר לתובע אין עילת תביעה אישית, מורה החוק לבית המשפט להחליף את התובע המייצג במקום לדחות את התובענה מקום בו מתקיימים יתר התנאים לאישור התובענה"
ר' ע"א 4333/11 דניאל סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ (פורסם בנבו, 12.03.2014) (שם, פסקה 4).

45. יחד עם זאת, נפסק כי יש לבחון כל מקרה לגופו וכי ייתכן שהעדר קיומה של עילת תביעה אישית יביא לדחיית בקשת האישור:

"ניתן לסכם ולומר כי לנוכח חומר הראיות שעמד לנגד עיניו של בית משפט קמא, יש בסיס לקביעתו בדבר הסכמתו של דוידסון לקבל את השירות ולשלם בעבורו. קביעה זו מאיינת למעשה את נזקו הנטען של דוידסון, ושומטת את הקרקע תחת עילת תביעתו האישית, שקיומה הוא כידוע אחד התנאים הדרושים לצורך אישור תביעה ייצוגית (סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק))"
ר' ע"א 578/17 יבלינוביץ ואח' נ' פרטנר תקשורת בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 18.11.18) (שם בפסקה, 30).

46. וגם במקרה אחר נקבע:
"תובע מייצג נדרש, ככלל, להיות מי שהוא בעל עילת תביעה אישית אל מול הנתבע. דהיינו, על התובע המייצג להימנות על חברי הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג (סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; פלינט וויניצקי, בעמוד 112; ראו גם: תקנה 2(א)(2) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, המורה כי בבקשת האישור יפורטו, בין היתר, "העובדות המקימות את עילה התביעה האישית של המבקש"). דרישה יסודית זו, המקובלת במדינות רבות בעולם (על כך ראו: פלינט וויניצקי, בעמוד 112), הומשלה על ידי השופט חשין, עוד קודם לחקיקת חוק תובענות ייצוגיות, בדרך הבאה:
"התובענה הייצוגית היא בבחינת המשך לזכות התביעה האישית, ובאין זכות תביעה אישית לא תקום ולא תהיה אף תובענה ייצוגית. התובענה הייצוגית מדַמָּה עצמה לחדר שֶלִּפְנִים מחדר, ואין אתה בא כלל אל חדר פנימי, אלא אם עברת בחדר חיצוני" (עניין ברזני, בעמוד 403).
051293710גישה זו טעמים רבים לה. ראשית, מבחינה פורמלית, התובענה הייצוגית אינה אלא מכשיר דיוני לאיחודן של תובענות בעניינם של תובעים אחדים – ולכן אין היא מקנה עילת תביעה מהותית-עצמאית (עניין ברזני, בעמוד 403; פלינט וויניצקי, בעמוד 117; עניין AGODA, בפסקה 34). בתוך כך ניתן לומר, כי בהיעדר עילה אישית התובע המייצג הוא, הלכה למעשה, חסר כוח, במובן ה"הופלדיאני", אל מול הנתבע (פלינט וויניצקי, בעמוד 118). שנית, יש שטוענים כי הימנותו של התובע המייצג על חברי הקבוצה עשויה להבטיח ייצוג הולם וראוי יותר של האינטרס המשותף שלהם, זאת בהשוואה למצב בו הם מיוצגים על ידי גורם "זר" (אשר לביקורת ביחס לטענה זו, ראו: פלינט וויניצקי, בעמודים 118-117). שלישית, האפשרות שתוגש תביעה שלא על ידי מי שנפגע במישרין מהנתבע, לא כל שכן תובענה ייצוגית – מעוררת חשש מפני ניצול לרעה של מנגנון התובענה הייצוגית, בין היתר על מנת לפגוע בנתבע או לשם הפקת רווח אישי. כידוע, חשש זה הוא חשש אינהרנטי למנגנון התובענה הייצוגית, אולם הוא אך מתעצם בנסיבות שכאלה (שם, בעמודים 120-119; רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 791 (1996)). רביעית, ראוי להדגיש כי עמידה קפדנית על דרישת קיומה של עילת תביעה אישית, מקנה גם הגנה מסוימת לעניינו של הנתבע, במובן זה שהיא שומרת על זכותו לחקור בחקירה נגדית את התובע המייצג, לשם הוכחת הגנתו. כמו כן, היא מאפשרת גם לבית המשפט להשתמש ב'סיפורו' של התובע המייצג בעל העילה האישית, כמעין "מקרה בוחן" לתובענה הייצוגית כולה (פלינט וויניצקי, בעמודים 122-121 ו-127). חמישית, ועל אף שדבר ידוע הוא כי עורך הדין הוא "הרוח החיה" שמאחורי מיזם התובענה הייצוגית, ולא התובע המייצג (על כך ראו: אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק   התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 157 (2006)), ניתן גם לטעון כי הדרישה להשתתפות של תובע מייצג בעל עילת תביעה אישית בתובענה ייצוגית – וכנגזרת ממנה, גם זכאותו לגמול (ראו: סעיף 22 לחוק תובענות ייצוגיות), עשויה לתמרץ נפגעים לפנות לעורך דין על מנת שזה יפעל להגשת תובענה ייצוגית בשם חברי הקבוצה, שעליה הם נמנים.
054678313בראי הטעמים האמורים, לאורך השנים שבה הפסיקה ועמדה על כך "[ש]בדרך-כלל, התובע הייצוגי ההולם הוא מי שיש לו אינטרס אמיתי ועניין ממשי בתביעה" (עניין רייכרט, בעמוד 303; פלינט וויניצקי, בעמוד 120),…"
ר' עא 7125/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' UBS AG (פורסם בנבו, 2.1.2025) (שם פסקאות 224-226)

(ר' גם: רע"א 3138/17 חברת דואר ישראל בע"מ נ' אבו אל היג'א (פורסם בנבו,8.8.17) פסקה 8 והאסמכתאות שם; ת"צ (ת"א) 11709-03-13 שריקי נ' פרמה גורי בע"מ (פורסם בנבו, 12.4.18); ת"צ(ת"א) 43231-02-17 יש-אל מפס בע"מ נ' שלמה כ.א.ל בע"מ ואח' (פורסם בנבו,1.12.19)).

 

דיון
47. אציין תחילה את המובן מאיליו, והוא שכל האמור להלן הינו לצרכי הכרעה בבקשת האישור בלבד, ואין בו כדי לקבוע מסמרות להמשכו של ההליך.

48. השאלה העיקרית אשר עומדת להכרעה בשלב זה היא האם עלה בידי המבקש להניח תשתית לטענתו, לפיה המשיבה הפרה את חובת הגילוי בכך שבמסגרת טופס ההצטרפות האלקטרוני לא צוין באופן מפורש דבר ההצמדה למדד, ואת טענתו לפיה הדרך של הפניה לתקנון, מחייבת את המסקנה שהמשיבה הפרה את החובה להציג באופן גלוי את הנתון שלפיו מחיר המנוי יוצמד למדד המחירים לצרכן.

49. מטענות הצדדים נראה שאין חולק על כך שבמועד מסוים ביצעה המשיבה שינוי וכללה גם בטופס ההצטרפות האלקטרוני התייחסות להצמדת מחיר המנוי למדד המחירים לצרכן וזאת בנוסף לאזכור האמור במסגרת התקנון.

50. השאלה היא איפה, האם אכן הונחה בפני תשתית שתצדיק את בירור התביעה ביחס לתקופת הזמן טרם השינוי, באשר לשאלה אם המשיבה הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן ולפי סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן.

51. אם התשובה לשאלה זו חיובית, הרי שלטעמי מתקיים בעניינו התנאי שעניינו קיום שאלות משותפות של עובדה ומשפט (ר' סעיף 8(1) לחוק) באשר לשאלה זו.

 

איסור ההטעיה וחובת הגילוי בחוק הגנת הצרכן
52. חוק הגנת הצרכן חוקק ביום 1.4.1981. במסגרת דברי ההסבר להצעת החוק נקבע כי מטרתו של החוק להגן על הצרכן וזאת על ידי קביעת שורה של חובות ואיסורים על העוסקים, היצרנים, היבואנים, הסוחרים ונותני השירותים, כאשר מטרתם של האיסורים האמורים היא למנוע את הטעייתו של הצרכן ולהביא בפניו את כלל המידע בדבר טיבה של העסקה אותה הוא עומד לבצע.

53. וכך נאמר בדברי ההסבר בהצעת חוק הגנת הצרכן תש"מ -1980 מס' 1469:
"…כדי להגן על הצרכן מוצע לקבוע בחוק שורה של חובות ואיסורים על העוסקים, היצרנים, היבואנים, הסוחרים ונותני השירותים – שמטרתם הכוללת היא למנוע הטעיית הצרכן, להביא לידיעתו מידע מלא ככל האפשר על טיב העסקה שהוא עומד לעדות, ולתת לו כלים לממש את זכויותיו בדרך של הגשת תובענה לפיצויים במקרה של נזק שנגרם לו עקב הפרת ההוראות…"

54. חוק הגנת הצרכן הוא חוק קוגנטי, אשר נועד להעניק לציבור הצרכנים הגנה מפני עוסקים, כאשר נקודת המוצא של חוק הגנת הצרכן היא קיומם של פערי מידע משמעותיים בין הצרכן לבין העוסק. שורת ההוראות הקבועות בחוק הגנת הצרכן, לרבות איסור ההטעיה וחובת הגילוי, נועדו לסייע לצרכן בצמצום הפערים האמורים. זאת, על מנת שבסופו של יום יוכל לקבל החלטה מושכלת בדבר כדאיות ההתקשרות עבורו:

"כידוע, חוק הגנת הצרכן מקנה הגנה שלא ניתן להתנות עליה, לציבור הלקוחות שמצוי בעמדת נחיתות מובנית מבחינת כוח המיקוח והמידע שברשותו (וראו: סעיף 36 לחוק שקובע כי "הוראות חוק זה יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד"). תכליתו של חוק זה לצמצם את פערי המידע והכוחות בין הצרכן הטיפוסי ובין בעל עסק שמחזיק בידע, במשאבים ובמומחיות הדרושים בדרך עיסוקו. בהתאם, חוק הגנת הצרכן קובע מערך של איסורים וחובות גילוי מוגברות שנועדו להגן על הצרכן, ובתוך כך לאפשר לו לכלכל את צעדיו ולקבל החלטה צרכנית מושכלת בדבר כדאיות העסקה המונחת לפניו (ראו למשל מהעת האחרונה: ע"א 6930/19 הר פז נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ, פסקה 47 [פורסם בנבו] (6.2.2023); ע"א 8336/17 ראובן נ' סופר-דוש בע"מ, פסקה 32 [פורסם בנבו] (15.5.2022), להלן: עניין סופר-דוש; עניין דור, פסקה 3).
כך, פרק ב' לחוק הגנת הצרכן קובע שורה של הוראות ברורות ומפורשות בדבר איסור הטעיה וניצול מצוקת הצרכן במעשה או במחדל; ובכלל זאת סעיף 2 לחוק האוסר על עוסק לבצע מעשה שעלול להטעות את הצרכן בעניינים מהותיים בעסקה שיש חובה לגלותם, וסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן שקובע חובת גילוי רחבה בנוגע לכל פרט ומידע מהותי הקשורים בעסקה הצרכנית הנדונה (להבחנה בין סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן ובין חובת הגילוי הקבועה בסעיף 2(א) לחוק, ראו: סיני דויטש דיני הגנת הצרכן כרך ב' – הדין המהותי 444-441 (2012); רע"א 3530/21 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס, פסקה 15 [פורסם בנבו] (3.3.2022); רע"א 3922/17 פליי רקורדס שיווק והפצה בע"מ נ' ערוץ הופ ! בע"מ, פסקאות 6-5 [פורסם בנבו] (21.8.2017)). כמו כן, חוק הגנת הצרכן מקנה לצרכן זכויות צרכניות ייחודיות כגון זכות ביטול חד-צדדית של עסקה במקרים ובתנאים מסוימים; זכות שאינה שמורה בעסקאות שאינן צרכניות (ראו למשל, סעיפים 14א(ג) ו- 14(ג)(ג) לחוק הגנת הצרכן; דנ"א 5783/14 צמח נ' אל על נתיבי אוויר לישראל [פורסם בנבו] (12.9.2017), להלן: עניין צמח). על חשיבות הדברים והטעמים שניצבים בבסיס חוק הגנת הצרכן, עמדה השופטת א' חיות ב-ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח ראבי ז"ל, [פורסם בנבו]"
ר' רע"א 4159/21 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' יוני כרמי (פורסם בנבו, 29.5.2023) [שם בפסקה 25].

55. איסור ההטעיה נקבע במסגרת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, כאשר במקרה שבפני טוען המבקש שהמשיבה הפרה את הוראות סעיף 2(1), 2(9) ו2(13) [ר' סעיף 40 לבקשת האישור] לחוק הגנת הצרכן, הקובע כך:
"…לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה…
(1) הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות;
[…]
(9) תאריך הייצור של הנכס או תאריך תפוגתו
[…]
(13) המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית"

56. כבר בפתח הדברים  יצוין כי אין חולק על כך שהמשיבה נכללת בהגדרה של "עוסק", לפי סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, ומכאן שיש לדון בשאלה האם היה בהתנהלות המשיבה כדי להוות הטעיה לעניין סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן.

57. המונח הטעיה, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, פורש בפסיקה כהצהרה כוזבת, שנוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים או המוסתרים לבין המציאות. הטעיה יכולה להיות בדרך של מעשה, על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות. פן נוסף של הטעיה היא הטעיה על דרך המחדל, קרי אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם:
"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם (ראו: ג' שלו דיני חוזים [9], בעמ' 225; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [10], בעמ' 787). ודוק: אין דין עילת ההטעיה לפי דיני החוזים כדינו של איסור ההטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן. בעוד שבדיני החוזים על-מנת שתתגבש עילת ההטעיה נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר בחוזה (ראו סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל "דבר… העלול להטעות צרכן" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ') גם אם הלה לא הוטעה בפועל (ראו: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן וכן ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט [פורסם בנבו] [1], בעמ' 326)…"
ר' רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600 (שם, בפסקה 8)

58. סוגיית ההטעיה הצרכנית היא אחת ההוראות המרכזיות בחוק הגנת הצרכן. מטרת ההוראה היא להגן על הצרכן כצד החלש בעסקה. מכאן, שיש לפרש את איסור ההטעיה בהתאם למטרה זו. אמנם, אין מקום להטיל אחריות על העוסק בגין כל אי דיוק שמוצג לצרכן, אולם לצד זאת יש לזכור כי המחוקק לא התכוון להגביל את איסור ההטעיה רק להטעיות חמורות בלבד. את הדעת על חומרת ההטעיה ניתן לתת בעת פסיקת גובה הפיצוי.

59. עוד לעניין סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן:
"…תכלית איסור ההטעיה הצרכנית הקבועה בסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן פורשה בהצעת החוק ובפסיקה ככזו שמטרתה לתת מידע מלא ככל האפשר על העסקה שמתעתד הצרכן לעשות ולאפשר בחירה מושכלת ומימוש זכויות הצרכן (ר' עניין ברזני בעמ' 434). בעניין ע"א 10085/08 תנובה –מרכז שיתופי נ' תופיק ראבי ז"ל [פורסם בנבו] (4.12.2011) גם נקבע:
'האיסור על הטעיה וחובות הגילוי והסימון שהוטלו על עוסקים בחוק הגנת הצרכן כמפורט לעיל, נועדו להגשים את אחת המטרות המרכזיות שביסוד החוק והיא – מסירת מלוא המידע הדרוש לצרכן על מנת שיוכל להתקשר בעסקה התקשרות מושכלת המבטאת באופן אמיתי את העיקרון בדבר חופש ההתקשרות בחוזים' (פסקה 25 לפסה"ד)."
ר' ת"צ (מרכז) 18341-03-17 נתנאל הכהן נ' ג'יטי גטאקסי סרוויסס ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 28.4.2020) (שם בפסקה 114)

60. באשר להיקף חובת הגילוי החלה על עוסק, נקבע כי בעוד חוק הגנת הצרכן מחייב את העוסק למסור מידע לצד שכנגד, הרי שמסירת המידע יכולה להתבצע באמצעים שונים, כל עוד היא תיעשה באופן שיבטיח ככל שניתן את הבנתו וקליטתו על ידי הצד שכנגד.

61. מכיוון שכך, קיימים מקרים שבהם המחוקק הסתפק בהצגת המידע הכתוב ולא הטיל חובה לוודא לצד הכתוב את קליטת המידע והבנתו אצל הלקוח:

"חובת גילוי משמעה חובה למסור מידע לצד שכנגד. מסירת המידע יכולה להתבצע באמצעים שונים: הפניה למסמך, מסירת מסמך, שילוט, אמירה בעל פה, מתן הסבר על ידי איש מקצוע וכן הלאה. לדרך בה נמסר המידע השפעה, מטבע הדברים, על ההסתברות שהצד שכנגד יקלוט ויבין את המידע. לנוכח זאת ישנם מצבים בהם הדרישה הסטטוטורית היא למסירת מידע באופן שיבטיח, ככל הניתן, הבנתו וקליטתו על ידי הצד שכנגד. זהו, למשל, הדין הנוהג ביחס לוויתור על הסדרי החוק המגנים על זכותו של אדם למדור במקרה של מימוש משכנתא (ראו ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004); ח"א (מחוזי י-ם)  המפקח על הבנקים נ' בנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ב- 5.5.2009), פסקאות 118 – 123). לעומת זאת, ישנם מצבים בהם מסתפק הדין בהצגת המידע באופן כתוב בפני הצד שכנגד, ואינו מטיל חובה לוודא כי הלקוח ראה והבין מידע כתוב זה. כך, למשל, ההסדר לעניין חובת גילוי מדיניות החזרת טובין, הקבוע בסעיף 4ג. לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981, מחייב את העוסק להציג "במקום עסקו, במקום הנראה לעיין ובאותיות ברורות וקריאות, מודעה המפרטת את מדיניותו לגבי החזרת טובין שלא עקב פגם", ואינו מטיל חובה לוודא את קליטת והבנת המידע אצל הלקוח. היקפה של חובת הגילוי, והמידה בה נדרש הנושא בה לוודא כי המידע נקלט והובן על ידי הצד שכנגד, היא אם כך עניין התלוי בטיבה של חובת הגילוי ובנסיבות העניין."
ר' ת"צ (מרכז) 33065-01-12 גיא לירון נ' James Richardson Proprietary LTD (פורסם בנבו, 22.4.2013)) (שם בפסקה 28).

62. עניינו של איסור ההטעיה בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן הוא ביחס לעניין מהותי בעסקה. באשר לפרשנות המונח עניין מהותי בעסקה, הדעה הרווחת היא כי קיימת חובה על העוסק לגלות את הפרטים המנויים בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, אולם לא מדובר ברשימה סגורה. עוד נקבע, כי את המונח "עניין מהותי בעסקה" יש לפרש בפרשנות מרחיבה:
"סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן מטיל על עוסקים חובה לגלות לצרכנים פרטים מהותיים בנוגע לעסקה הצרכנית שבה הם מתקשרים (רע"א 3418/16 המועצה להסדר ההימורים בספורט נ' אבידן, [פורסם בנבו] בפסקה 15 (‏1.9.2016) (להלן: עניין אבידן)). בספרות המשפטית קיימת מחלוקת בשאלה האם סעיף 2(א) הנ"ל מטיל חובה כללית לגלות לצרכנים עניינים מהותיים הקשורים לעסקה או רק פרטים שיש חובה בחוק לגלותם (ראו: אורנה דויטש מעמד הצרכן במשפט בעמ' 400-399 (2002) (להלן: מעמד הצרכן במשפט); סיני דויטש דיני הגנת הצרכן כרך ב' בעמ' 444-395-391 ו- 441 (2012) (להלן: דיני הגנת הצרכן)). עם זאת, מקובל לראות בעניינים המפורטים בפסקאות המשנה של סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן ובעניינים שאי גילויים מהווה הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ככאלה שחובה על עוסקים לגלות לצרכנים המתקשרים עמם (ראו: עניין אבידן, בפסקה 15; מעמד הצרכן במשפט, בעמ' 400; דיני הגנת הצרכן, בעמ' 395-391).
סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) ו- 2(א)(4) לחוק הגנת הצרכן קובעים כי הטיב, הכמות, המהות, המידה והתועלת שניתן להפיק מהנכס או מהשירות המסופקים בעסקה צרכנית הם פרטים מהותיים שיש חובה לגלות אותם לצרכן, ומקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה יש מקום לפרש הוראות אלו באופן מרחיב (ראו: דויטש, דיני הגנת הצרכן בעמ' 257-255)."
ר' רע"א 3922/17 פליי רקורדס שיווק והפצה בע"מ נ' ערוץ הופ ! בע"מ (פורסם בנבו, 12.8.2017) [שם בפסקאות 5-6].

63. בצד איסור ההטעיה, סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן מטיל על העוסק חובת גילוי. וכך קובע סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן:
"(א) עוסק חייב לגלות לצרכן –
(1) כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס;
(2) כל תכונה בנכס המחייבת החזקה או שימוש בדרך מיוחדת כדי למנוע פגיעה למשתמש בו או לאדם אחר או לנכס תוך שימוש רגיל או טיפול רגיל;
(3) כל פרט מהותי לגבי נכס שקבע השר באישור ועדת הכלכלה של הכנסת;
אולם תהא זו הגנה לעוסק אם הוכיח כי הפגם, האיכות או התכונה או הפרט המהותי בנכס היו ידועים לצרכן.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על שירות."

64. באשר ליחס בין חובת הגילוי הקבועה בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן לבין איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, ניתן להצביע על קיומן של שתי גישות. הראשונה, היא כי המדובר בשתי עילות חופפות לחלוטין וכי למעשה יש באיסור הטעיה אשר בא לידי ביטוי בדמות מחדל גם הפרה של חובת הגילוי הקבועה בסעיף 4 לחוק הצרכן (ר' רע"א 3814/14 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' עו"ד מיה גד מסטיי (פורסם בנבו, 6.7.2015) [שם בפסקה 15]. הגישה השנייה היא, שחובת הגילוי הקבועה בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן היא עילה עצמאית, אשר קיימת גם בנסיבות שבהן לא מתקיימת הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. לפי גישה זו, בעוד שיתכן ותהיה חפיפה בין שתי העילות במקרים רבים, הרי שאין זהות ביניהן ולכל אחת קיום עצמאי.

65. היבט נוסף שיש ליתן עליו את הדעת במקרה שבפני, נוגע למאפיינים הייחודים של התובענה הייצוגית הצרכנית. יתרונותיו של כלי התובענה הייצוגית באים לידי ביטוי במסגרת תובענה ייצוגית שעניינה דיני הגנת הצרכן. כפי שפורט לעיל, חוק הגנת הצרכן נועד לספק שורה של הגנות לצרכן, במטרה לצמצם את הפערים שקיימים בינו לבין העוסק. התובענה הייצוגית היא כלי משמעותי בהבטחת התכליות של חוק הגנת הצרכן, שכן היא מאפשרת לקבוצה לפעול בעניינו של עוסק מסוים, במקום שבו יתכן שהתובע היחיד היה נמנע מנקיטת הליך משפטי בשל הקשיים הטמונים בהליך כזה:
"אחד התחומים המובהקים אשר בו באים לידי ביטוי יתרונותיה של התובענה הייצוגית הוא – דיני הגנת הצרכן. ספר החוקים הישראלי כולל שורה לא מבוטלת של דברי חקיקה שנועדו להגן על הצרכן. החוק המרכזי בעניין זה הוא חוק הגנת הצרכן, אשר נחקק בשנת 1981. חוק זה כולל הוראות מפורטות בדבר חובות ואיסורים החלים על עוסקים, דהיינו יצרנים, יבואנים, סוחרים ונותני שירותים, במטרה להשליט על המגזר העסקי אורחות התנהגות ראויות, לקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין העוסק לצרכן ולמנוע את הטעייתו של הצרכן בקשר לנכס או לשירות שהוא צורך (למטרותיו של חוק הגנת הצרכן ראו: סיני דויטש דיני הגנת הצרכן 120-126 (כרך א, 2001); דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן תש"ם-1980, ה"ח 1469, 302-303, תש"ם). חוקים נוספים שנועדו לתכלית דומה הם למשל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 וחוק ההגבלים העסקיים. חוקים אלה וחוקים נוספים שניתן לסווגם בקטגוריה של דיני הגנת הצרכן, מסדירים היבטים שונים של הגנה זו ונועדו כולם למנוע התעשרות שלא כדין מצד גופים כלכליים גדולים או מצד רשויות המדינה, על חשבונו של הפרט.
נקודת המוצא של דיני הגנת הצרכן היא כי קיים חוסר איזון מובנה בעסקה צרכנית הנערכת בין גוף כלכלי, לעתים גדול ורב זרועי, או אפילו בין סוחר קמעונאי רגיל לבין הצרכן הבודד (בהנחה שאין לו יתרון-גודל של צרכנות מאורגנת). לפיכך איתר המחוקק אוכלוסיית צרכנים זו כאוכלוסייה שיש לספק לה הגנה מוגברת בחקיקה ולהבטיח כי העוסק, שבידו יתרונות של מידע ויכולת כלכלית, לא ינצל את יתרונותיו לרעה להפקת רווחים קלים על חשבון הצרכן, תוך הטעייתו בעניינים מהותיים הנוגעים לטיב העיסקה. כך למשל מבקש חוק הגנת הצרכן להבטיח כי בעשותו עסקה יעמוד לרשות הצרכן מידע מלא והוגן באשר לטיב העסקה ופרטיה, מתוך הנחה כי אז יוכל הצרכן לכלכל את צעדיו ולהתקשר בעסקה מיטבית ורצויה מבחינתו. איסורים נוספים בחוק הגנת הצרכן נוגעים לניצול מצוקתו של הצרכן, לניצול חולשתו הגופנית או הנפשית, לאי ידיעתו את השפה, וכן האיסור להפעיל עליו השפעה בלתי הוגנת (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עירית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 801 (2002); ע"א ברזני, 599-600; רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(1) 168, 175-176 (1999) (להלן: עניין לנגברט); סיני דויטש "תובענות ייצוגיות צרכניות: הדרישה   להסתמכות אישית על מצגי השוא של המטעה" מאזני משפט ב 97, 110-114 (תשס"ב) (להלן: דויטש – הדרישה להסתמכות אישית)). פרט לחשיבותם של דיני הגנת הצרכן בצמצום פערי הכוח שבין העוסק לצרכן ובחיזוק האוטונומיה האישית של הצרכן, יש לדינים אלה חשיבות גם בהגשמת אינטרסים ציבוריים שלא ניתן להפריז בחשיבותם ובהם: רעיון הריבונות הצרכנית; הגנה על הזכות לרווחה וזכויות חברתיות; קידום עיקרון ההגינות במסחר; הגנה על אמינות השוק המקומי; ושמירה על האמון בסדר החברתי ובהוראות החוק.
מששרטטנו, בתמצית, את הייעוד והמטרות שביסוד דיני הגנת הצרכן ואת הייעוד והמטרות שביסוד התובענה הייצוגית כמוסד משפטי-דיוני, נקל להבחין כי קיים "מפגש עקרונות" בין המטרות אותן נועד מכשיר התובענה הייצוגית לקדם ובין הערכים והזכויות שעליהם מבקשים דינים אלה להגן. כך יש בכוחה של תובענה ייצוגית להתגבר על פערי הכוחות המובנים בין העוסקים – בעלי היתרון הכלכלי לבין הצרכנים, וכן על חוסר הכדאיות הטמון פעמים רבות בהגשת תביעה על ידי צרכן בודד נוכח הנזקים הקטנים יחסית הנגרמים לו (ראו: ע"א ברזני; דויטש – הדרישה להסתמכות אישית, 115. למנגנונים לאכיפה אזרחית בתחום הגנת הצרכן ראו משה בר ניב (בורנובסקי) "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית"  עיוני משפט יט 251, 254 (1994))."
ר' ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (פורסם בנבו, 4.12.2011) (שם, פסקאות 22-23)

66. כאשר לקוח מבקש לרכוש שירות מסוים, אין חולק כי סוגיית מחירו של השירות מהווה חלק משמעותי בהחלטתו של הלקוח האם לרכוש את השירות. מן הטעם הזה החליט המחוקק להגדיר את רכיב המחיר כפרט מהותי בעסקה, שאי גילויו מהווה הפרה של סעיף 2 וסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן.

67. בעניינו, ולצורך הכרעה בשלב שבפני, הגעתי לכלל מסקנה שהמבקש הניח תשתית מספקת לאפשרות שתתקבל טענתו, לפיה במסמכים שעליהם חתם, המשיבה הפרה את הוראות סעיף 2 וסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן בכל הנוגע למידע אודות הצמדת מדד המחירים לצרכן.

68. בטופס ההצטרפות שעליו חתם המבקש אין כל התייחסות לנושא ההצמדה של דמי המנוי. אני ערה, כמובן, לטענת המשיבה לפיה הטופס מפנה לתקנון שבו, במסגרת סעיף 1 צוין כי: "המועדון מציע מספר מסלולים לרכישת מנוי שמשתנים מעת לעת וממועדון למועדון. בכל המסלולים, למעט מסלול חודשי, דמי המינוי יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן", ואולם השאלה אם די בהפניה זו על מנת למלא אחר הוראות סעיפים 2 ו – 4 לחוק הגנת הצרכן דורשת בירור עובדתי, בין היתר לנוכח טענות המשיבה, שלא הוכחו בשלב זה, לפיהן עניין ההצמדה עלה מפורשות גם במהלך שיחת ההצטרפות של המבקש.

69. בנוסף, מבלי לקבוע מסמרות, ועל פני הדברים, נראה שבשלב זה גם אין בפי המשיבה הסבר מניח את הדעת לכך שהעובדה בדבר ההצמדה למדד לא צוינה מפורשות בטופס ההצטרפות האלקטרוני שבו החלה לעשות שימוש במהלך שנת 2022 [ר' סעיף 18 לתשובה].

70. המשיבה אף לא סיפקה עד כה כל הסבר מדוע החליטה לפתע לבצע את השינוי האמור ולהוסיף את דבר ההצמדה למדד לטופס האלקטרוני, ולא להסתפק בהפניה לתקנון. בתצהירו של מר גדי מורדו, סמנכ"ל מכירות במשיבה, לא נמצא כל הסבר לעניין זה.

71. לכאורה, יש בהתנהלות זו משום תמיכה בטענות המבקש, לפיהן הייתה על המשיבה חובה לגלות את הנתון הזה באופן ברור, בולט ומובן ללקוח, מבלי שיידרש לנבור במסמכים שונים על מנת לגלות מה המחיר שבו יחויב. זאת, במיוחד לאור העובדה שמדובר בעסקה מתמשכת אשר החיובים בה יורדים מדי חודש מכרטיס האשראי של הלקוח.

72. יוצא, כי על פני הדברים, מבלי לקבוע מסמרות ולצורך השלב שבפני, נראה כי המבקש הרים את הנטל, והראה שישנה אפשרות שייקבע שהמשיבה הפרה את איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, עת לא ציינה באופן ברור את מחיר המנוי החודשי בטופס ההצטרפות עצמו, ובכך גם הפרה לכאורה את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן.

73. שאלת התקופה שבמהלכה התקיימה הטעיה נטענת זו, ככל שייקבע כי התקיימה כזו, נוגעת רק לגודלה של הקבוצה, ולא לעצם קיומה של קבוצה.

74. אוסיף, שאף שאני מקבלת את טענות המבקש וקובעת כי יש מקום לאשר את הבקשה לנהל את התביעה כתביעה ייצוגית, אינני מקבלת את ההגדרה שהוא מבקש לתת לקבוצה אשר בשמה תנוהל התובענה הייצוגית.

75. נזכיר, כי בבקשת האישור הגדיר המבקש באופן הבא את הקבוצה שבשמה הוא מבקש לנהל את התביעה  הייצוגית:
"כל לקוחות המשיבה אשר חויבו ביתר בגין תשלום דמי מנוי וזאת במהלך שבע השנים עובר למועד הגשת התובענה דנא ואילך".

76. הגדרה זו היא הגדרה רחבה וכוללת, שאינה רלוונטית לנטען בבקשת האישור. הגדרה זו אינה מביאה לידי ביטוי את טענות המבקש שנוגעות רק לחיוב שעניינו הצמדה למדד, ורק לנסיבות שבהן ההצטרפות הייתה בטופס אלקטרוני בנוסח שעליו חתם המבקש.

77. ההגדרה שהובאה בבקשה גם אינה מביאה לידי ביטוי את השינוי שאין מחלוקת שנעשה מאוחר יותר בטפסים האלקטרוניים, לצד המחלוקת בשאלה מהו מועד השינוי. לטענת המבקש מדובר בחודש פברואר 2023, לאחר שפנה למשיבה בעניין. לטענתו, ראיה למועד זה הוא בעובדה שבטפסים אשר נשלחו לו (התקנון וטופס ההצטרפות) צוין כי תאריך ההנפקה הוא פברואר 2023. מנגד טענה המשיבה כי השינוי בטופס האלקטרוני בוצע כבר בחודש אוגוסט 2022, ואילו כבר מיום פברואר 2021 הופיע בטופס ההצטרפות המודפס הערה בדבר הצמדת מחיר המנוי למדד המחירים לצרכן.

78. אציין כי בשלב זה המשיבה לא צירפה כל אסמכתא אשר יש בה כדי להוכיח טענה זו, אף שלכאורה לא הייתה כל מניעה שתצרף לתשובתה לבקשת האישור העתק מטופס ההצטרפות המודפס, הנושא את התאריך פברואר 2021, וכן לא הייתה כל מניעה לצרף צילום מסך מטופס ההצטרפות האלקטרוני הנושא את תאריך ההנפקה או להביא בפני בית המשפט כל אסמכתא אחרת, שיהיה בה כדי להעיד כי אכן זה המועד שבו נערך השינוי. לפיכך השלב הנכון להכריע בשאלה מתי נעשה השינוי יהיה במסגרת הדיון בתביעה עצמה.

79. לאור כל האמור אני קובעת כי הקבוצה שבשמה תנוהל התביעה הייצוגית תוגדר כדלקמן:
"כל לקוחות המשיבה אשר במועד הצטרפותם למשיבה חתמו על טופס הצטרפות אלקטרוני כדוגמת הטופס שעליו חתם המבקש, ודמי המנוי ששילמו הוצמדו למדד המחירים לצרכן, וזאת בשבע השנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור".

80. בשים לב לקביעה כי ייתכן והמשיבה הפרה את הוראות סעיף 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן, הרי שיש לבחון במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית את גובה הנזק לחברי הקבוצה בהתאם לסעיף 31 לחוק הגנת הצרכן. לצורך השלב הנוכחי, די בהנחה כי קיימת קבוצת לקוחות אשר הוטעו, גם אם לא ידוע היקפה, כאשר שאלת גובה הנזק, ובכלל זה טענות הצדדים בנוגע לשאלת האשם התורם, תתברר לכן במסגרת בירור התובענה הייצוגית.

 

81. באשר ליתר התנאים לאישור תובענה ייצוגית, הרי שמצאתי כי הם מתקיימים בעניינו.

82. באשר לתנאים שעניינם ייצוג הקבוצה באופן הולם ובתום לב (סעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות), הרי שמצאתי כי הם מתקיימים בעניינו. לעניין זה טענה המשיבה כי יש בעובדה שהמבקש מיהר להגיש את בקשת האישור, טרם שהתקבלה תשובתה לפניותיו, כדי להעיד על חוסר תום לב והיעדר ייצוג הולם. בעניין זה טענה המשיבה שבקשת האישור הוגשה פחות משבועיים ממועד פנייתו של המבקש. אני דוחה טענה זו, והנימוקים יפורטו להלן.

83. ראשית, אין חובת פנייה מוקדמת למשיב, טרם הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית:
"ודוק: אין כוונתי כי יש להטיל נטל על התובע המייצג לפנות לנתבע בפנייה מוקדמת; נטל, אשר ככלל, אינו מוכר בדין הישראלי (ראו: דנ"ם 5519/15 יונס נ' מי הגליל – תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 48(ד) לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות [נבו] (17.12.2019) (להלן: עניין מי הגליל))."
ר' ע"א 7125/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' UBS AG (פורסם בנבו, 2.1.2025) (שם, בפסקה 25).

84. שנית, בעניינו, מדובר בפרק זמן סביר שהעניק המבקש למשיבה להשיב לפנייתו ולכן אין בהגשת בקשת האישור במועד שהוגשה כדי להעיד על חוסר תום לב או היעדר ייצוג הולם. ר' לשם השוואה ת"צ ‏(‏שלום ראשל"צ‏)‏ 20304-05-16 יעל שולמן נ' ד.ס רהיטי יוקרה ‏(‏2001‏)‏ בע"מ ‏(‏נבו 10.1.2017‏)‏‏.

85. באשר לתנאי הקבוע בסעיף 4(1) לחוק תובענות ייצוגיות, לעניין קיומה של עילת תביעה אישית, אציין כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומה של עילת תביעה אישית למבקש.

86. לעניין יתר טענות המבקש בדבר הפרת הוראות חוק החוזים, פקודת הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט, הרי שלא מצאתי כי המבקש עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את העילות האמורות. לעניין זה לא הובאו ראיות של ממש וטענות אלו לא בוססו כמתחייב על פי הדין, גם לא לצורך השלב שבפני.

סוף דבר
87. מהטעמים האמורים עד כאן, דין בקשת האישור להתקבל בכפוף לאמור לעיל ולהלן.

88. עילות התביעה בגינן מאושרת הגשת התובענה הייצוגית: איסור הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן והפרת חובת הגילוי לפי סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן.

89. הגדרת הקבוצה:

"כל לקוחות המשיבה אשר במועד הצטרפותם למשיבה חתמו על טופס הצטרפות אלקטרוני כדוגמת הטופס שעליו חתם המבקש, ודמי המנוי ששילמו הוצמדו למדד המחירים לצרכן, וזאת בשבע השנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור".

90. הסעדים המתבקשים: להשיב לחברי הקבוצה את הסכום שנגבה מהם ביתר בגין הצמדת מחיר המנוי למדד המחירים לצרכן, ופסיקת פיצוי מתאים.

91. בהתחשב בפגרה אני מורה כי עד ליום 15.9.26 יגיש המבקש כתב תביעה מתוקן, בהתאם לאמור בהחלטה זו. המשיבה תגיש כתב הגנה מטעמה במועד שנקבע לכך בתקנות.

92. התובע המייצג: משה אפרים. באי כוח התובע המייצג: עו"ד ארנון גרפי ועו"ד שי חן.

93. כמו כן, לאור האמור, אני מורה לצדדים לפעול בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 (להלן: "החוק"):
א. המבקש יפרסם עד ליום 30.7.26 (פגרה במניין), הודעה בדבר אישור התובענה כייצוגית. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים לפי סעיף 14(א) לחוק,  וכן הבהרה בדבר זכותו של חבר להודיע על רצונו לצאת מהקבוצה וזאת בהתאם לאמור בסעיף 11 לחוק.
ב. המודעה תפורסם בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". גודל האותיות בפרסום יעלה בלפחות שליש על הגודל המינימלי הנקבע בתקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), תשנ"ה-1995, ולא יפחת מרבע עמוד.
ג. נוסח המודעה יוגש לאישורי עד ליום 19.7.26 וזאת בהתאם לאמור בסעיף 25(ד) לחוק.
ד. המשיבה תישא בעלות הפרסום.
ה. המזכירות תשלח בהקדם העתק החלטה זו לבאי כוח הצדדים, לפמת"א (אזרחי), לממונה על הגנת הצרכן, ולמנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס התובענות הייצוגיות.
ו. המשיבה תישא בהוצאות המבקש עד כה, בסך כולל של 30,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשפ"ו, 14 יולי 2026, בהעדר הצדדים.