בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"צ 67038-06-22 סבאג נ' אופיר טורס בע"מ
לפני כב' השופט הבכיר רון סוקול
התובע
חן סבאג, ת"ז xxxxxxxxxx
ע"י ב"כ עוה"ד י' מירון
נגד
הנתבעת
אופיר טורס בע"מ, ח.פ. 520043829
ע"י ב"כ עוה"ד ר' בר-קהן
כתבי עת:
יובל פרוקצ'יה;אלון קלמנט, "הסתמכות, קשר סיבתי ונזק בתובענות ייצוגיות בגין הטעיה צרכנית", עיוני משפט, לז (2014) 7
חקיקה שאוזכרה:
חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981: סע' 2, 10
תקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), תשמ"ד-1983
תקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), תשמ"ג-1983
חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006: סע' 4, 8, 8(א)(1), 10(א), 10(ב), 20, 22, 23, 27א
מיני-רציו:
* בית המשפט קיבל את התביעה הייצוגית שהגיש התובע והורה, כי הנתבעת הטעתה את לקוחותיה כאשר לא הציגה את שיעור הריבית באשראי בחישוב שנתי, כנדרש בדין. נפסק כי הוכחו כל יסודות עוולת ההטעיה – ההטעיה, הנזק והקשר הסיבתי – ולכן על הנתבעת להשיב לחברי הקבוצה את סכום הגבייה ביתר, לעדכן את אתר האינטרנט כך שיוצג בו שיעור הריבית השנתי, ולפעול למתן פיצוי ישיר לזכאים ולהעברת היתרה לקרן הייעודית.
* דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – קבלתה
* הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישורה
* הגנת הצרכן – הטעיה – אי גילוי מידע
.
האם הוכיח התובע, במסגרת התביעה הייצוגית אותה הגיש כנגד הנתבעת, את יסודות עילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן נגד הנתבעת, בגין כך שלא הציגה ללקוחותיה את שיעור הריבית בחישוב שנתי בעסקאות תשלומים. בלב המחלוקת עמדו בעיקר שאלת הנזק ושאלת הקשר הסיבתי בין ההטעיה לבין הנזק שנגרם לחברי הקבוצה, וכן אופן כימות הנזק וההשבה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
— סוף עמוד 2 —
מאחר שהנתבעת לא הציגה את שיעור הריבית לפי חישוב שנתי, הרי שהטעתה את לקוחותיה או למצער עלולה היתה להטעותם.
הנטל להוכיח שהנזק היה שונה או נמוך יותר היה מוטל על הנתבעת, ולא על התובע. נטל זה לא הורם על ידי הנתבעת, שלא הציגה כל ראיה המעידה על כך שהנזק הנטען היה נמוך יותר.
אין כל בסיס לטענה כי נגרם לתובע או למי מחברי הקבוצה נזק בלתי ממוני נפרד בשל ההטעיה בשיעור הריבית.
התובע הייצוגי השיב שהתקשר בעסקה משום שסבר ששיעור הריבית שהוצג לו הוא שנתי. אם היה יודע ששיעור הריבית הנקוב אינו שיעור שנתי, לא היה מבצע את העסקה בארבעה תשלומים, אלא משלם במזומן. לכן, להטעיה, היה קשר סיבתי ישיר לנזק שנגרם.
פסק דין
1. התובע, חן סבאג, רכש באמצעות האתר המקוון של הנתבעת, אופיר טורס בע"מ, חופשה משפחתית במלון באילת. את החיוב עבור החופשה ביקש התובע לשלם בכרטיס אשראי ב-4 תשלומים חודשיים. באתר הנתבעת הופיע הסכום שעליו לשלם, הכולל תוספת ריבית. שיעור הריבית שצוין היה 1.75%.
בבקשה שהגיש התובע לאישור הגשת תובענה כייצוגית בתיק זה, נטען כי רק לאחר ביצוע ההזמנה התברר לתובע כי שיעור הריבית שצוין על ידי הנתבעת הוא שיעור הריבית שחושב על מספר התשלומים שנבחרו על ידו, ולא שיעור הריבית השנתית. שיעור הריבית השנתית על התשלומים, כך נטען, היה 8.75%.
2. ביום 16/8/2023 אושרה בקשת האישור ונקבע כי אופן ציון הריבית על רכישת שירותי התיירות מהנתבעת בתשלומים עלול להטעות את הצרכן בדבר "מחיר" האשראי ועל כן מהווה הטעייה במובן חוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981. עוד נקבע בהחלטה כי הנזק שנגרם לחברי הקבוצה שרכשו שירותים מהנתבעת בתשלומים הוא ההפרש שבין התשלום ששילמו בפועל עבור האשראי (תוספת התשלום) לבין תוספת התשלום שהיו צפויים לשלם אילו שיעור הריבית שהוצג היה שיעור הריבית השנתי, כנדרש.
3. לאחר אישור הבקשה ובהעדר הסכמות נשמעו טענות הצדדים בתביעה הייצוגית וכעת הגיעה עת ההכרעה – הן בטענת התובע בדבר הטעייתם של חברי הקבוצה, והן בטענות בדבר שיעור הנזק ואופן תשלום הפיצוי לחברי הקבוצה.
רקע עובדתי
4. הנתבעת, אופיר טורס בע"מ, היא סוכנות נסיעות אשר מוכרת ומשווקת מוצרי תיירות שונים, וביניהם טיסות, חבילות נופש, פתרונות לינה ועוד, בארץ ומחוצה לה. הנתבעת מוכרת את מוצרי התיירות השונים גם באמצעות אתר אינטרנט שהיא מפעילה, ומאפשרת ללקוחותיה לשלם
— סוף עמוד 3 —
עבור מוצרי ושירותי הנופש שרכשו בתשלומים באמצעות כרטיס אשראי (עד 12 תשלומים). לרוב, ובהעדר מבצעים נקודתיים, הנתבעת גובה תוספת תשלום עבור עסקאות המשולמות בתשלומים. הצדדים כינו את אותה תוספת בשמות שונים; הנתבעת טענה כי מדובר ב'עמלה', בעוד שהתובע הייצוגי טען כי מדובר בריבית.
5. במועדים הרלוונטיים להגשת בקשת האישור, בעת ביצוע ההזמנה באתר האינטרט, היה על הלקוח לבחור את מספר התשלומים המבוקש על ידו. כאשר הלקוח בחר לשלם בתשלום אחד, הופיע לצד מספר התשלומים הכיתוב "0% ריבית", קרי ללא תוספת תשלום למחיר המקורי. כאשר הלקוח בחר להגדיל את מספר התשלומים המבוקש, הופיע לצד כל מספר תשלומים מספר המציין את שיעור הריבית המתווספת למחיר המקורי. שיעור הריבית השתנה בהתאם למספר התשלומים שנבחר וביחס עולה. לאחר שמספר התשלומים נבחר, הסכום הכולל של העסקה, כולל תוספת הריבית, הופיע בספרות אדומות על גבי הצג, ומתחתיו גם הסכום שייגבה מן הלקוח בכל תשלום ותשלום.
לשם ההדגמה, כאשר הלקוח בחר בתשלום אחד, הופיע:
*תשלום מהיר ומאובטח בכרטיס אשראי- מספר תשלומים [1] 0% ריבית.
סך הכול לתשלום: 11,598 ₪.
ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916
12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2) כאשר הלקוח בחר בחלוקה למספר תשלומים, למשל ארבעה תשלומים, הופיע:
*תשלום מהיר ומאובטח בכרטיס אשראי- מספר תשלומים [4] 1.75% ריבית.
סך הכול לתשלום: 11,801 ₪.
6. אין חולק, כי שיעור הריבית שהוצג באתר הוא שיעור התוספת שתשולם על ידי הצרכן בפועל וכי לא מדובר בשיעור הריבית השנתית לפיו מחושבת תוספת התשלום, שהוא שיעור גבוה יותר (ראו גם פרוטוקול הדיון, עמ' 1 שורה 24).
7. ביום 14/6/2022 הזמין התובע מאתר האינטרט של הנתבעת חופשה במלון מלכת שבא שבאילת תמורת סך של 10,555 ₪. התובע בחר לשלם את התמורה באשראי בארבעה תשלומים. לאחר שהזין את מספר התשלומים המבוקש צוין שיעור הריבית – 1.75% (כפי שראינו בדוגמה שלעיל), וסכום העסקה הכולל שצוין היה 10,740 ₪ (סעיפים 2.א ו- 2.ד(2) לבקשת האישור) (ההפרש שבין סכום העסקה במזומן לסכום העסקה בתשלומים יכונה להלן: תוספת התשלום או התוספת). התובע אישר את פרטי ההזמנה ושילם את המחיר המבוקש.
לאחר השלמת ההזמנה וביצוע התשלום התברר לתובע כי תוספת התשלום שנגבתה ממנו מחושבת על פי ריבית שנתית בשיעור של 8.25%, וכי שיעור הריבית שצוין באתר מתייחס לתקופת התשלומים בלבד.
בקשת האישור והחלטת אישור התביעה כייצוגית
— סוף עמוד 4 —
8. ביום 30/6/2022 הגיש התובע בקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית כנגד הנתבעת, וטען כי הנתבעת מטעה את הצרכנים ומפרה את הדין בשני עניינים; אי הצגת שיעור הריבית השנתית על פיה מחושבת תוספת התשלום; ואי הצגת סכום הריבית.
התובע הייצוגי העריך את הנזק שנגרם לו בסך של 146.5 ₪ אותו חישב בהתאם לפער בין סכום התוספת אותו היה משלם לו שיעור הריבית שצוין (1.75%) היה שיעור הריבית השנתית על פיו מחושבת התוספת, לבין סכום התוספת ששולם בפועל. התובע העריך את הנזק הכולל לחברי הקבוצה בסך של 3.78 מיליון ₪ (סעיף ג(3) ו- (4) לבקשת האישור), והוא נסמך בעניין זה על חוות דעתו של מר אריה בנינו (מב/2) (יוער כי בהמשך הוגשה חוות דעת נוספת, שהעריכה את הנזק בסכום שונה, כפי שיפורט להלן). הקבוצה הוגדרה כ"כלל צרכני הנתבעת אשר רכשו ממנה שירותים בעסקת אשראי, תוך הטעייתם באשר לגובה הריבית בה חויבו בפועל ו/או מבלי שהוצג להם לפני כריתת הסכם המכר, מידע מדויק על שיעור התוספת הנוספת למחיר במזומן, באופן המאפשר להם לקבל החלטה מושכלת בקשר לעסקה".
9. הסעדים שהתבקשו בבקשה כללו מתן צווי עשה, המורים לנתבעת להציג ללקוחותיה את סכום הריבית ואת שיעורה בעסקאות המבוצעות על ידם בחישוב שנתי; להשיב את כל הסכומים שנגבו ביתר החל מחודש יוני 2015 ועד למתן פסק הדין, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה (עד שנת 2022 לפי חוות דעת המומחה, ומאז ועד למועד פסק הדין בהתאם לתחשיב שיערך ויוצג לבית המשפט). במאמר מוסגר יצוין כי בסיכומים בתביעה התבקש בית המשפט לפסוק פיצוי גם בגין ראש נזק של פגיעה באוטונומיה, שלא נזכר בבקשת האישור.
הועתק מנבו10. ביום 15/1/2023 קיימתי דיון מקדמי בבקשת האישור, שלאחריו ניסו הצדדים להגיע להבנות בדבר סיום התיק, ובכלל זה להבנה לעניין נוסח הפרסום באתר הנתבעת. שבועות ספורים לאחר מכן הודיעו הצדדים כי בוצעו שינויים במסמכי ההזמנה באתר, בגדרם הוחלפה המילה "ריבית" במילה "תוספת" (סעיף 9 לסיכומי המבקש בבקשת האישור). שינוי כזה לא נעשה במסך העסקה עצמה (סעיף 19 לסיכומים בתביעה הייצוגית). הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות בנוגע לסיום ההליכים בתיק וביקשו לקבוע את התיק לשמיעת ראיות, שנשמעו ביום 15/5/2023.
11. ביום 16/8/2023 החלטתי לקבל את בקשת האישור (לעיל ולהלן: החלטת האישור). בהחלטתי קבעתי, שאופן הפרסום באתר הנתבעת עלול להטעות את הצרכנים לעניין שיעור הריבית המתווספת למחיר בעסקאות בתשלומים, ומנוגד להוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, לתקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), התשמ"ד-1983, לתקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ"ג-1983 ולתקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), התשמ"ד-1983, הקובעים כי יש להציג את שיעור הריבית השנתי בכל עסקה בתשלומים. בכלל זה קבעתי, כי השימוש בביטוי ריבית בצירוף שיעורה, עלול להטעות את הצרכן לסבור כי העוסק מציע אשראי בריבית שנתית בשיעור המצוין.
12. עוד קבעתי, כי הנזק שעל פי הנטען נגרם מתבטא בהפרש שבין תוספת התשלום אותה נדרש הלקוח לשלם בפועל, לבין תוספת התשלום אותה צפוי היה לשלם אילו שיעור הריבית שהופיע
— סוף עמוד 5 —
בפרסומי הנתבעת (בעניינו של התובע – 1.75%) היה שיעור הריבית בחישוב שנתי לפיו הייתה מחושבת תוספת התשלום (בכפוף להסתייגויות שונות שפורטו בהחלטה). בהחלטת האישור הוספתי וציינתי, כי סוגיית הקשר הסיבתי בין הפרסום לנזק הנטען אינה חד משמעית, וזאת בשים לב לכך שהסכום הכולל שהלקוח נדרש לשלם הופיע במסך התשלום (פסקה 44). מצאתי לנכון לאשר את הבקשה על אף האמור, שכן בשלב ההכרעה בבקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית, בוחן בית המשפט האם קיימת אפשרות סבירה שבית המשפט יפסוק בשאלות שבמחלוקת לטובת הקבוצה, ודי היה באמור לעיל כדי לקבוע שאפשרות כאמור קיימת.
13. לאחר שניתנה החלטת האישור, הגישה הנתבעת כתב הגנה שכלל טענות דומות לאלו שהועלו בתשובה לבקשה לאישור הגשת התביעה הייצוגית; ועיקרן היעדר הטעיה, היעדר נזק והיעדר קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק הנטען. הנתבעת הוסיפה וטענה שתקנות הגנת הצרכן (מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות) אינן חלות עליה; טענה להגנת זוטי דברים והעלתה טענות משפטיות נוספות. בהמשך הגישה גם תצהיר עדות ראשית של יונתן וקסמן, המשנה ליו"ר הנתבעת (נ/2), וחוות דעת מומחה, שהוכנה בידי רו"ח גלעד כנפו (נ/1) שהעריך כי הנזק המקסימלי שיכול היה להיגרם לכל חברי הקבוצה עומד על סך של 288,621 ₪.
התובע הגיש שתי חוות דעת של מומחים מטעמו; הראשונה, נערכה על ידי אריה בנינו (ת/2) והשנייה נערכה על ידי מרק רוכמן (ת/3). אתייחס בפירוט לחוות דעת אלה בהמשך הדברים.
הבקשות לאישור הסדרי הפשרה שנדחו
14. ביום 22/5/2024, ובטרם נשמעו ההוכחות בתביעה הייצוגית, הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרתו הסכימו כי הנתבעת תפצה את הציבור בדרך של מתן הנחות בסך של 25$ לכל עסקת הזמנת נופש עתידית, או מתן הנחה בתשלומי ריבית בעסקות עתידיות, עד לסכום כולל של 500,000 ₪.
15. בקשה זו לאישור הסדר הפשרה נדחתה בהחלטתי מיום 23/5/2024. בהחלטה ציינתי כי מדובר בסוג של "הסדר קופונים", אשר אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה "דרך המלך היא מתן פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, וזאת בהלימה למטרת ההליך הייצוגי במתן סעד הולם למי שנפגע מהפרת הדין (רע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' שוורצמן, פסקה 39 [נבו] (17/3/2024); והשוו להחלטתי בת"צ 19845-09-20 סבטוב נ' יורו מחלבות אירופה בע"מ, פסקה 20.2 [נבו] (28/9/2023))". בהתאם הוריתי לצדדים להתייצב לדיון שיעסוק בהוראות ההסדר.
16. ביום 15/9/2024 קיימתי דיון בהסדר הפשרה המוצע. בא כוח הנתבעת ציין בדיון שלעיתים ראוי לאשר הסדרי קופונים, וכי הוא סבור שהמקרה הנוכחי מתאים לכך. עוד הסביר, שעל מנת לפצות ישירות את חברי הקבוצה תידרש עבודה מאומצת מאוד, הכוללת בדיקה של כ- 6,000 עסקאות ועריכת חישוב פרטני בכל אחת מהן. בתום הדיון ביקשו הצדדים שהות לבדוק את הדברים, וביום 14/10/2024 הגישו בקשה לתיקון הסדר הפשרה. בהסדר הפשרה המתוקן הוצע להעמיד את סכום הפיצוי הכולל על סך של 450,000 ₪ בלבד, שיחולקו באופן הבא; סך של 100,000 ₪ ישולם לקרן לחלוקת כספים שנפסקו כסעד; סך של 125,000 ₪ ישולמו כתרומה של כרטיסי
— סוף עמוד 6 —
טיסה לעמותות התומכות בשיקום וסיוע לחיילים נפגעי מלחמת חרבות ברזל; ויתרת סכום הפיצוי, בסך של 225,000 ₪ ישולמו במתכונת ההסדר הקודם, כלומר בדרך של מתן הנחה בסך של 25 $ עבור כל הזמנה שתבוצע באתר האינטרנט של הנתבעת, ו/או מתן אפשרות למזמינים עתידיים לשלם בתשלומים ללא ריבית. עוד צוין כי ההטבות יינתנו לתקופה של 18 חודשים החל מהמועד הקובע או עד להגעה לסכום המצטבר של הפיצוי, לפי המוקדם מביניהם.
גם הסדר זה נדחה על ידי בהחלטה מיום 5/11/2024. בהחלטתי ציינתי כי גם ההסדר החדש אינו הסדר ראוי, הוגן וסביר בשים לב לעניינם של חברי הקבוצה. זאת, בין היתר מאחר שהצדדים לא הסבירו כיצד העריכו את סכום הפשרה הכולל; בשים לב לכך שגם ההסדר החדש לא פיצה את חברי הקבוצה באופן ישיר, ולכך שמחצית מסכום ההסדר כלל לא יגיע אל הציבור – אפילו לא באמצעות הקרן לחלוקת כספים שנפסקו כסעד.
המשך ההליכים וטענות הצדדים
17. בידי הצדדים לא עלה להגיע להבנות אחרות, והצדדים הגישו ראיותיהם. ביום 15/9/2025 נחקרו העדים והמומחים על תצהיריהם וחוות הדעת שהוגשו מטעמם, ולאחר מכן הוגשו סיכומים.
18. בסיכומיו טען התובע, כי הצגת סכום הריבית באופן שנעשה על ידי הנתבעת, הטעתה את הצרכנים ומנעה מן התובע ומיתר חברי הקבוצה להעריך את כדאיות העסקה באשראי ועריכת השוואה בין המקורות השונים לנטילת אשראי. חוק הגנת הצרכן קובע כי תנאי האשראי ושיעור הריבית הם עניינים מהותיים שאי גילויים עולה כדי הטעייה, וכי את שיעור הריבית ואת סכומה יש להציג על פי חישוב שנתי (נטען שכך קובעים גם חוקים נוספים). החובה שמבטיחה אחידות באופן ההצגה מאפשרת לצרכנים להעריך את שיעור הריבית שנגבה מהם על ידי השוואתו לשיעורי הריבית על אשראי ממקורות אשראי אחרים. כן צוין, כי האופן שבו מכנים את הסכום הנוסף שנגבה אינו משנה ממהותו – ריבית – וככזה יש להתייחס אליו בתביעה הנוכחית.
19. התובע הוסיף וציין, שגם כיום, חרף אישור הגשת התביעה הייצוגית, הנתבעת לא מציינת במסך העסקה את סכום הריבית אלא רק את הסכום הכולל של העסקה (סכום הריבית מצוין בתקנון העסקה שבאתר, אותו מרבית הלקוחות אינם קוראים). בנסיבות אלה, קיימת לדעת התובע הצדקה להרחבת הקבוצה, כך שתכלול לא רק את הלקוחות ששילמו את התמורה בתשלומים בעסקאות שבוצעו עד ליום אישור הבקשה, אלא את כל אלה שביצעו עסקאות בתשלומים עד ליום מתן פסק הדין, בהתאם לסעיף 10(א) לחוק תובענות ייצוגיות (סעיף 20 לסיכומים).
20. הטענות בסוגיית הנזק וסכומו לא השתנו והן מתמצות בתיאור לעיל; קרי כי הנזק הנו ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שהיה משולם אילו שיעור הריבית שצוין היה בחישוב שנתי.
21. להוכחת הקשר הסיבתי הפנה התובע לתצהיר העדות הראשית שהגיש בו ציין שאם היה מודע לשיעור הריבית השנתי לא היה רוכש את החופשה בתשלומים. עוד ציין, כי בהעדר נתונים אודות ההיקף המדויק של חיובי היתר מושא התובענה הייצוגית, והקושי באיתור חברי הקבוצה
— סוף עמוד 7 —
הרלוונטיים, יש לפסוק סעד של פיצוי בגין הנזקים לכל אחד מחברי הקבוצה בהתאם לסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, קרי בדרך של העברת הסכום הכולל לקרן לחלוקת כספים שנפסקו כסעד. עוד נטען, שעל פי הפסיקה, בתביעות צרכניות, יש לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בהסתכלות רחבה שאינה מתרכזת רק בשאלת ההסתמכות הישירה בלבד, אלא בוחנת גם קשר סיבתי עקיף, על דרך של שרשרת סיבתית ראויה מן הפרסום ועד לצרכן.
22. ומכאן לסעדים שהתבקשו. נטען שהאלטרנטיבה העומדת לצרכן שהוטעה, בין היתר, בעניין שיעור הריבית, היא לאו דווקא ביטול העסקה אלא תשלום לפי הסכום הנמוך (קרי, לפי השיעור שהוצג – בחישוב שנתי), וכך מבוקש לעשות בתובענה ייצוגית זו.
התובע התייחס בסיכומיו גם לסעד שלא הוזכר כאמור מפורשות בתובענה, שעניינו פגיעה באוטונומיה. התובע ציין, כי הוכח שההטעיה בעניין שיעור הריבית, שהובילה אותו להתקשר בעסקה הכוללת ריבית בשיעור הגבוה כמעט פי חמישה ממה שסבר שהוא משלם, פגעה בזכות הבחירה שלו – האם להתקשר עם בעסקת אשראי אם הנתבעת, אם לאו. אשר לעובדה שהסעד לא צוין מפורשות, הפנה התובע לסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשר לבית המשפט לפסוק כל סעד אחר שימצא לנכון, וכן לסעיף ב.4 לכתב התביעה בו ביקש זאת; כמו גם לקביעת בית המשפט בעניין זה במסגרת החלטת האישור.
23. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה הייצוגית, ושבה על הטענה שנדחתה בהחלטת האישור ולפיה לא הוכחה הטעיה. נטען כי הסכום הסופי והכולל צוין במסך ההזמנה בצבע אדום ובפונט גדול לפני השלמת ההזמנה, והתובע יכול היה לדעת את סכום התוספת על ידי ביצוע פעולת חיסור פשוטה. לשיטת הנתבעת, בתחום הצרכנות, עדיפה הוודאות על פני עמידה דווקנית בהוראות החוק השונות.
24. נוסף על כך, נטען כי התובע לא התמודד עם הקושי בסוגיית הקשר הסיבתי עליו הצביע בית המשפט במסגרת החלטת האישור, ולא הביא כל ראיה חדשה שעשויה הייתה לסייע בבירור הסוגיה. בכלל זה נטען, כי לפי פסיקת בית המשפט העליון, גם מקום בו ישנה הטעיה אך יסוד הקשר הסיבתי אינו מתקיים – לא נוצרת עילת תביעה. בנוסף, נטען שלאחר החלטת האישור שינה התובע את גרסתו וטען לראשונה שהוא בודק את הריבית שהוא משלם לחברת האשראי מעת לעת. על אף שינוי הגרסה, התובע הבהיר שהוא לא בדק את ריבית האשראי ביחס לעסקה מושא התביעה. בנוסף, למרות שבית המשפט קבע שצרכן נבון היה מניח שהנתבעת מפרסמת את הריבית על פי חישוב שנתי, התובע כלל לא טען שהניח כך.
עוד נטען בהקשר זה, כי רכישת עסקת נופש היא עסקה מהירה שהמתלבטים לגביה משווים מחירים לכל היותר עם חברות תיירות מתחרות, ולא עם בנקים או עם מקורות אחרים לנטילת אשראי. כך העיד שעשה גם התובע. על כן, גם את ההשוואה בין שיעורי הריביות יש לערוך לא אל מול הבנקים אלא אל מול חברות תיירות מתחרות, שרובן ככולן נקבו גם הן בשיעור התוספת לעסקה, ולא בשיעור ריבית שנתי. כלומר, אופן הצגת שיעור הריבית על ידי הנתבעת סייע לצרכנים לבצע השוואת מחירים ולא פגע באפשרותם לעשות כן.
— סוף עמוד 8 —
25. נטען כי התובע לא הוכיח את הנזק שנגרם לו, ולא הוכיח ששילם יותר ממה שהתכוון – ההיפך הוא הנכון, התובע הודה שהסכום התאים לו ועמד בתקציב שלו. ה"נזק" נודע לו רק לאחר שביצע את ההזמנה והתייעץ עם עורך דין. בנוסף, תובע יכול היה לבטל את העסקה ובכך למנוע כליל את הנזק שלכאורה נגרם לו. משלא עשה כן, יש לייחס לו אשם תורם מלא לנזק המוכחש. ממילא, הנזק הנטען המתבטא בהפרש שבין שיעור הריבית שהתובע חשב לכאורה שהוא משלם – 1.75% שנתי, לבין השיעור ששולם בפועל – 8.25% שנתי – אינו הנזק שנגרם לתובע. נטען, שהנזק הרלוונטי היחיד יכול להיות רק השוואה לעסקת אשראי אחרת וזולה יותר שנמנעה מן התובע. התובע לא צירף ולו דוגמה אחת לעסקה שהייתה זולה יותר במועד הרלוונטי.
26. במישור דיני התובענות הייצוגיות נטען, כי הקבוצה אינה הומוגנית, שכן הריבית שכל לקוח יכול לקבל ממקורות אשראי אחרים היא שונה ותלויה במאפייניו הפרטניים. בנוסף, לא הוכח שכל לקוח מתעניין ויודע מהם שיעורי הריבית, שלא כל הלקוחות בודקים את שיעור הריבית וכיוצא באלו טענות.
דיון והכרעה
27. כידוע, חוק תובענות ייצוגיות מפצל את הדיון בתובענה הייצוגית לשני שלבים: שלב הדיון בבקשה לאישור, ושלב הדיון בתובענה לגופה. בשלב הדיון בבקשת האישור על המבקש, מגיש בקשת האישור, להוכיח קיומם של מספר תנאים מרכזיים ובהם: כי קיימת לו עילת תביעה אישית, כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וכי קיימת אפשרות סבירה ששאלות אלו תוכרענה לטובת הקבוצה, כמו גם היות התביעה הייצוגית הדרך היעילה לבירור העניין. החלטה המאשרת תובענה כייצוגית היא החלטת ביניים המשקפת קביעה לכאורית בלבד (ביחס לעילת התביעה, ולא ביחס להתקיימות התנאים הקבועים בסעיפים 4 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות), ואינה מחייבת את קבלת התביעה הייצוגית עצמה (רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ [נבו] (11/4/2013)). בשלב הדיון בתביעה הייצוגית עצמה נדרש בית המשפט לבחון את עילת התביעה הקבוצתית לגופה, בהתאם לנטלי ההוכחה הקבועים בדין (ולא רק ברמה של "אפשרות סבירה"). מקום בו מצא כי קיימת עילת תביעה, עליו להוסיף ולקבוע את הסעדים להם זכאים חברי הקבוצה. לצורך דיון זה, ובהעדר מידע חדש, אין צורך לחזור ולבחון את הסוגיות שנבחנו בשלב בקשת האישור, וממילא אין מקום לעסוק שוב בהתקיימות התנאים הקבועים בסעיפים 4 ו- 8 לחוק (ת"צ (מרכז) 8214-05-14 מירב נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ [נבו] (23/8/2018)).
051293710 הסוגייה היחידה, אפוא, שנדרש לשוב ולדון בה, נוגעת לשאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, קרי לעילת התביעה עצמה (ראו סעיף 8(א)(1) לחוק המחייב, לשם אישור תביעה כייצוגית, לקבוע כי ישנה אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת חברי הקבוצה; סעיף שפורש כמחייב את בית המשפט להיכנס לעובי הקורה בטרם יאשר תביעה כייצוגית). עם זאת, לא מדובר בדיון "זהה". בעוד שבשלב בקשת האישור לנושא זה נדרש בית המשפט לדון בשאלה זו באופן לכאורי בלבד, בשלב הדיון בתובענה גופה הדיון בשאלות המשותפות הוא דיון מלא, אשר יש להכריע בו בהתאם לכללי הראיות ולנטלי ההוכחה החלים על הוכחת עילת התביעה הקבוצתית (שם). מכאן גם נובע, כי בשלב הדיון בתובענה ייצוגית גופה הצדדים רשאים להביא ראיות וטיעונים חדשים
— סוף עמוד 9 —
ביחס לשאלות המשותפות, ומנגד, ייתכנו גם מקרים בהם ההכרעה בבקשת האישור תיוותר על כנה ללא כל שינוי, בעיקר מקום בו הדיון מתמקד בשאלות משפטיות שנותחו באופן ממצה בהחלטת האישור (שם).
054678313
ההחלטה הנוכחית עוסקת כאמור בשלב השני של התביעה הייצוגית, ולבחינת הדברים לגופם, כאמור לעיל, אפנה כעת.
28. כפי שציינתי בהחלטת האישור, על מנת לקבוע כי קמה עילת תביעה ייצוגית בגין הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן יש להוכיח שלושה יסודות; (1) הפרת החובה שבאיסור ההטעיה, קרי – הטעיה; (2) כי התובע נפגע מהפרת החובה, כלומר – כי נגרם נזק; (3) וכי קיים קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק (להרחבה ראו: דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385 (2003); ע"א 458/06 עו"ד שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ [נבו] (6/5/2009)). להלן נבחן האם הוכחו כל היסודות.
הטעיה
29. אשר ליסוד הראשון, בהחלטת האישור קבעתי שסכום התוספת שהנתבעת גובה עבור תשלום התמורה במספר תשלומים הוא ריבית; כי אין חובה להוכיח הטעיה בפועל, אלא די בפרסום שעלול להטעות צרכן; וכי תקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ"ג-1983, החלות על הנתבעת (ראו סעיף 41 להחלטת האישור) מחייבות להציג את שיעור הריבית באשראי לפי חישוב שנתי. מאחר שהנתבעת לא הציגה את שיעור הריבית לפי חישוב שנתי, הרי שהטעתה את לקוחותיה או למצער עלולה היתה להטעותם.
טענות וראיות הצדדים בעניין זה לא השתנו באופן ממשי במסגרת התביעה הייצוגית, ולכן לא מצאתי לנכון לסטות ולשנות מקביעותיי בשאלת הרכיב הראשון הדרוש להוכחת העילה – הטעיה.
לאור קביעותיי בהחלטת האישור, הסוגיות שעמדו בלב המחלוקת בניהול התובענה הייצוגית ובהן התמקדו הצדדים היו שאלת הנזק ושאלת הקשר הסיבתי. לבחינתן אפנה כעת, ואפתח בנזק.
נזק
30. בהחלטת האישור קבעתי כי לכאורה, הנזק שנגרם לצרכנים הוא הפער שבין התשלום ששילם הלקוח בפועל עבור האשראי (תוספת התשלום) לבין תוספת התשלום שהיה צפוי לשלם אילו שיעור הריבית שהציגה הנתבעת באתר האינטרנט שלה היה שיעור הריבית בחישוב שנתי כנדרש (השוו: יובל פרוקצ'יה, אלון קלמנט, "הסתמכות, קשר סיבתי ונזק בתובענות ייצוגיות בגין הטעיה צרכנית" עיוני משפט לז 7, 36 (2014)). עוד ציינתי שם, שייתכן שניתן יהיה לשכנע כי הנזק הוא שונה, ומתמצה בהפרש בין הסכום ששולם בפועל לבין זה שצפוי היה שישולם אילו המידע כולו היה בידי התובע הייצוגי, וזה היה – למשל – בוחר בנטילת אשראי זול יותר במקום אחר.
— סוף עמוד 10 —
31. בשים לב לקביעות אלה, ובניגוד לטענת הנתבעת בסעיף 71 לסיכומיה, הנטל להוכיח שהנזק היה שונה או נמוך יותר היה מוטל על הנתבעת, ולא על התובע (השוו לת"צ (מחוזי מרכז) 13190-03-13 סבח נ' סודות המזרח בע"מ [נבו] (13/12/2020) בו התקבלה תובענה ייצוגית, תוך שנקבע כי הנזק הוא כפי שנטען על ידי המבקש, בהעדר הבאת ראיות לסתור על ידי המשיבה; וראו, באופן כללי לעניין הקביעה שלפיה נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)). בהקשר זה אוסיף, כי הטענה לפיה אין מקום להשוות בין שיעור הריבית שהוצע על ידי הנתבעת לשיעור הריבית הבנקאית שכן הלקוחות אינם עורכים השוואה שכזו באופן גורף נטענה על ידי הנתבעת בעלמא וכלל לא הוכחה.
32. נטל זה לא הורם על ידי הנתבעת, שלא הציגה כל ראיה המעידה על כך שהנזק הנטען היה נמוך יותר. עם זאת, באי כוח הנתבעת חקרו את התובע הייצוגי בחקירה נגדית בעניין, וזה השיב ששיעור הריבית התאים לו כי הוא היה נמוך יותר מזה שמקובל בכרטיס האשראי שלו, שעמד באותה עת על כ- 5% (עמ' 5 לפרוטוקול). גם בהמשך התובע העיד שהוא בודק מעת לעת את הריבית בכרטיס האשראי שלו (שם). מעבר לעובדה שמדובר בנתון שלא אומת, ועל כן יש קושי של ממש להסתמך עליו, הנתבעת עצמה טענה כי מדובר בטענה שלא ניתן להסתמך עליה (סעיף 94 לסיכומים). ממילא, נתון זה עשוי היה להיות רלוונטי לתובע בלבד, ולא בהכרח לקבוצה כולה, שכן נתוני האשראי של כל חבר קבוצה, המשפיעים על שיעור הריבית שהם יכולים לקבל, הם שונים. עוד אציין, שהתובע הוסיף והבהיר, שלו היה יודע ששיעור הריבית שהוא משלם עומד על כ- 8.25% (שנתי), הוא היה משלם את העסקה במזומן (עמ' 7 לתמליל, שורה 28). גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה שלפיה הנזק מתבטא בהפרש בין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שהיה משולם אם שיעור הריבית המוצג היה שנתי.
33. בשולי הדברים אציין, שבתצהירו של וקסמן, שהיה רווי בטענות משפטיות, הועלו טענות ביחס לסעיף 10 לחוק הגנת הצרכן, הקובע כי אם "נמצא כי ההפרש בין המחיר במזומן למחיר באשראי, או שיעור הריבית, או סכומה של תוספת אחרת, גדול למעשה מזה שעליו הודיע העוסק לפי סעיף 9, או כי המחיר לשיעורין גבוה מהמחיר במזומן, רשאי הצרכן לשלם לפי הסכום הנמוך". נטען, כי השיעור שהוצג הוא השיעור ששולם, ועל כן הסעיף לא חל. משהוא לא חל, אין יסוד לדרישת הסעד לשלם לפי הסכום הנמוך (סעיף 58 לתצהיר). טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעת, אולם אבהיר כי אין בה ממש גם לגופה, שכן היא מתעלמת לחלוטין מקביעותיי בהחלטת האישור לפיהן ישנה חובה להציג את שיעורי הריבית בחישוב שנתי, ועל כן אין כל יסוד לטענה שלפיה השיעור שהוצג הוא השיעור ששולם.
34. אני דוחה גם את הטענות לפיצוי בשל נזק מסוג של פגיעה באוטונומיה. מדובר בנזק שכלל לא נטען בתביעה הייצוגית והנתבעת לא נדרשה להביא ראיות לסתור אותו. בכל מקרה דין הטענה לפיצוי בגין הפגיעה באטונומיה של חברי הקבוצה להדחות. בע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ [נבו] (4.9.2014) הובהר:
פגיעה באוטונומיה של הצרכן בגין "הטעיה צרכנית" – שמשמעותה היא שלילת כוח הבחירה של הנפגע בשל הטעיה, או בשל אי גילוי עניין מהותי
— סוף עמוד 11 —
הרלבנטי לעיסקה – מוכרת כיום בפסיקת בית משפט זה כראש-נזק, המקים עילת תביעה, לרבות בהליך ייצוגי. יחד עם זאת, נפסק כי: "בהעדר קיומו של נזק המתבטא בתחושות שליליות", כגון: כעס, תסכול, עלבון, גועל, זעזוע, עוגמת נפש וכיוצא באלה – "פגיעה זו לא תצמיח זכות לפיצויים"
(ראו (ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 39 לפסק דינה של כב' הש' חיות [נבו] (3/9/2015)).
אין טענה כי במקרה הנוכחי נגרמו לתובע, ולשאר חברי הקבוצה נזקים לא ממוניים. ודוקו, על הפגיעה בזכות הבחירה שלהם, כלומר בזכותם לבחור בין מקורות האשראי השונים, נתבע הפיצוי המתבטא בהפרש תוספת התשלום שנאלצו לשלם. כדי לזכות בפיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה על חברי הקבוצה לשכנע כי נגרם להם נזק נפרד המובחן מהנזק הנובע מתוספת התשלום שנאלצו לשלם בשל ההטעיה (ראו ע"א 4333/11 סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ [נבו] (12.3.2014)).
מאחר ובמקרה הנוכחי אין כל בסיס לטענה כי נגרם לתובע או למי מחברי הקבוצה נזק בלתי ממוני נפרד בשל ההטעיה ביעור הריבית, הרי שאפילו אם היה מקום לדון בתביעה לפיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה דינה להדחות.
הקשר הסיבתי
35. על מנת להוכיח קשר סיבתי, על התובע להוכיח כי הנזק שנגרם לו קשור – עובדתית ומשפטית – להטעיה. לרוב, קשר סיבתי מקושר לטענת הסתמכות. עם זאת, על פי דעת הרוב בדנ"א ברזני הנ"ל, בנסיבות מסוימות קשר סיבתי עשוי להתקיים אף ללא הסתמכות ישירה (לדעה לפיה יש מקום לפסוק פיצוי גם מקום בו הצרכן כלל לא הסתמך על המצג השגוי, במיוחד מקום בו העילה נתבעת בתובענה ייצוגית, ראו במאמרם של קלמנט ופרוקצ'יה הנ"ל).
בענייננו מתקיים קשר סיבתי אף אם בוחנים את העניין לפי הגישה המחמירה, הדורשת כאמור הסתמכות. התובע הייצוגי השיב במענה לשאלות באי כוח הנתבעת, שהתקשר בעסקה משום שסבר ששיעור הריבית שהוצג לו הוא שנתי (עמ' 5 לתמליל). ועוד ציין:
עשיתי 4 תשלומים, נשמע סביר, 1.75, פתאום אחר כך גיליתי משהו אחר (עמ' 5 שורה 16).
הוא הוסיף ואישר, שלא בדק האם הפער בין המחיר המקורי לסכום שנגבה ממנו שווה ל- 1.75%, אם לאו (עמ' 11 לתמליל, שורה 13).
36. אין בכך משום סתירה לדברים שציין בחקירתו בבקשת האישור, ולפיה הסכום הכולל התאים לו, ואף אין בכך כדי לקבוע שלא קיים קשר סיבתי בין ההטעיה לנזק. ההיפך הוא הנכון. התובע הבהיר ששיעור הריבית שהוצג היה נשמע לו סביר – כריבית שנתית. התובע הוסיף וציין בהקשר זה, שאם היה יודע ששיעור הריבית הנקוב אינו שיעור שנתי, אלא חל רק בתקופת התשלומים בהם בחר, לא היה מבצע את העסקה בארבעה תשלומים, אלא משלם במזומן (עמ' 7).
— סוף עמוד 12 —
מכאן נובע כי להטעיה – הצגת ריבית תקופתית כריבית שנתית (בהתאם לניתוח שלעיל) היה קשר סיבתי ישיר לנזק שנגרם – התובע בחר, הודות להטעיה, לשלם את התמורה בתשלומים (שכן זה התאים לו יותר מבחינה תזרימית), וחישוב הריבית בהתאם למספר התשלומים הוא שיצר את הפער שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שהיה משלם אילו השיעור היה מחושב באופן שנתי. במלים אחרות, התובע הסתמך על המצג שיצרה כלפיו הנתבעת; ושינוי ההתנהגות שהתבססה על ההסתמכות – קרי חלוקת התמורה לתשלומים במקום תשלום במזומן – היא שמקיימת את הקשר הסיבתי (השוו לדנ"א ברזני הנ"ל, וראו גם את מאמרם של קלמנט ופרוקצ'יה הנ"ל).
37. את דרישת הקשר הסיבתי יש להוכיח גם ביחס לחברי הקבוצה, ולא רק ביחס לתובע הייצוגי עצמו (רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון, פס' 11 [נבו] (1/7/2019)). לצד זאת, האופן שבו יש להוכיח דרישה זו לא נדון לעומקו בפסיקה, וכך נאמר שם בעניין זה:
במקרה שבו נטען להטעיה צרכנית במסגרת של הליך ייצוגי, מטבע הדברים מתעורר קושי להוכיח מה סבר כל אחד מחברי הקבוצה כאשר נחשף להטעיה, ומי מהם הסתמך עליה וניזוק עקב כך. בהינתן קושי זה, יש הסבורים כי דבקות פורמליסטית בדרישה להוכיח את כל רכיבי העוולה הנזיקית ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה, ובכלל זה את יסוד הקשר הסיבתי, עלולה להביא לצמצום משמעותי בהגשת תובענות ייצוגית צרכניות ואולי אף לאיינה. ואולם בפסק הדין המרכזי שעסק בשאלה זו הובהר כי התובענה הייצוגית היא מכשיר דיוני בעיקרו, וכי אין בכוחה לשנות את דרישות הדין המהותי בכל הנוגע להוכחת יסודותיה של עילת התביעה[…] משכך, מקום שבו אחד מיסודות העילה הוא קשר סיבתי בין התנהגות עוולתית לבין נזק נטען – על פניו נדרש התובע המייצג להוכיח את התקיימותו של יסוד זה ביחס לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה (שם, פסקה 44 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין).
בלא לגרוע מהאמור, בעניין ברזני הבהירה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש כי "יש להבחין בין המהות של החלת דוקטרינות מתחום הנזיקין לבין טיב הקשר הסיבתי ודרכי הוכחתו. טיב הקשר הסיבתי, עוצמת הוכחתו ודרכי ההוכחה – כל אלה עשויים להיקבע על-פי נסיבותיה של כל תביעה תוך שהרקע הצרכני עשוי להצמיח כללים מקלים" (שם, בעמ' 431). ואמנם, נשמעו בפסיקה קולות הקוראים לריכוך מסוים בדרישה של הוכחת קשר סיבתי בתובענות ייצוגיות צרכניות – הגם שבשלב זה עסקינן בדעות מיעוט ובדברים שנאמרו אגב אורחא בלבד…
הנה כי כן, שאלת אופן ההוכחה של יסוד הקשר הסיבתי בעוולות נזיקיות בתובענות ייצוגיות צרכניות היא שאלה נכבדה – ואולם היא אינה דורשת הכרעה בענייננו, ויש להותירה לעת מצוא.
בענייננו, אין חולק כי ישנם חברי קבוצה נוספים ששילמו את תמורת העסקה בתשלומים, בצירוף ריבית. המחלוקת היחידה בין הצדדים בעניין זה היא בשאלה מה מספרם המדויק (ואליה אתייחס בפרק העוסק בכימות הנזק). השאלה היחידה היא אפוא האם ניתן להניח שגם יתר חברי הקבוצה סברו כי שיעור הריבית שהוצג להם הוא שנתי. אני סבור כי התשובה על כך היא בחיוב,
— סוף עמוד 13 —
וזאת בשים לב לקביעתי שלפיה כלל הוראות החוק הרלוונטיות שנסקרו לעיל ובהרחבה בהחלטת האישור מחייבות הצגת שיעור ריבית באופן שנתי. משזה הנוהג החוקי, ניתן להניח ברמת הוודאות הנדרשת שגם יתר הלקוחות ששילמו בתשלומים הניחו ששיעור הריבית המוצג הוא שנתי, ועל כן בחרו לשלם את מחיר העסקה בתשלומים. בנסיבות העניין, ובשים לב לדרישת ההסתמכות הרופפת יחסית בעוולות צרכניות, אני קובע כי די בכך על מנת לקבוע כי קיים קשר סיבתי גם ביחס לשאר חברי הקבוצה.
38. מן האמור לעיל עולה כי כלל יסודות עוולת ההטעיה הוכחו, כמפורט לעיל. בטרם אפנה לכימות הנזק אתייחס גם לטענת הנתבעת לפיה יש לדחות את בקשת האישור בהתאם להלכה שנפסקה ברע"א 4481/20 קירשנר (משק קירשנר) נ' לוינשטיין [נבו] (6/6/2023), בה נקבע כי שיטת מכירה המציגה מחיר מדויק לפירות וירקות (ולא מחיר לפי משקל) מתיישבת היטב עם חובות הגילוי המוטלות על עוסק, שכן היא מספקת ודאות – טענה הרלוונטית לכל יסודות עוולת ההטעייה. ענייננו שונה. זאת, משום שבעניין קירנשר הובהר מפורשות, בפתח ניתוח הדברים, כי הדין הקיים לא שלל את שיטת המכירה הנוהגת במשק קירשנר, שלפיה נמכרו לצרכן סלסילות במחיר ידוע מראש, אותן הוא ממלא כפי יכולתו בירקות או בפירות טריים; ועל כן הנתבע שם לא הפר את חובת הגילוי והצגת המחיר. לעומת זאת בענייננו, קבעתי בהחלטת האישור, ובהליך הנוכחי כאמור לא הוכח אחרת, כי אי הצגת שיעור הריבית השנתי באשראי מנוגד לחוק. על כן, לא ניתן להקיש מפסק דין זה לענייננו.
39. הנתבעת הפנתה, לאחר הגשת הסיכומים, להחלטה שניתנה בבית משפט זה (כב' השופט א' בולוס) בת"צ 39889-11-19 לוי נ' אמישראגז בע"מ [נבו] (17/8/2025)). במסגרת ההחלטה התקבלה בחלקה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת אמישראגז, שעסקה בטענה להפרת חובתה של החברה לפרסם דו"ח המפרט את המחיר הממוצע של הגז המשווק על ידיה באתר האינטרנט שלה. בפסקאות בפסק הדין אליהן הפנתה הנתבעת, דן בית המשפט בקבוצה שכללה את לקוחות המשיבה בכל הישובים להם סיפקה גז לשימוש ביתי ושילמו מעל למחיר הממוצע. ביחס לקבוצה זו קבע בית המשפט, כי הגם שאין חולק בדבר הפרתה של חובת הפרסום באתר האינטרנט של המשיבה, במקרה הנוכחי לא הוכח קיומה של עוולה, בהיעדר קשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לנזק הנטען. נפסק, כי לקוח שהיה מעוניין לברר מהו המחיר הממוצע על מנת להשוות מחירים ולא היה מוצא אותו באתר המשיבה היה ממשיך בחיפוש באתרים אחרים (ובכלל זה לאתר משרד האנרגיה בו הנתונים פורסמו). נוסף על כך נקבע שסביר להניח שאיתור הנתונים לא היה מוביל להפחתה במחיר. על כן, בקשת האישור נדחתה ביחס לקבוצה זו.
עינייננו שונה. בשני המקרים נקבע כי החובה הופרה. השוני מתבטא בכך שבעניין אמישרגז נקבע שלא היה בהפרה כדי להשפיע על החלטות הצרכן, שיכול היה לברר את המידע הדרוש לו גם באמצעים אחרים; בעוד שבמקרה הנוכחי קבעתי כי היה בהפרה כדי להשפיע על החלטות חברי הקבוצה. שאלה זו היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית, הנלמדת מנסיבותיו של כל תיק; כפי שצוין בהחלטה בעניין אמישראגז, קשר סיבתי לא יוכח מקום בו הנפגע לא הסתמך על הפרסום המטעה, או מקום שהנזק לא נגרם כתוצאה ישירה מהפרת חובת הפרסום הספציפית (פסקה 52).
— סוף עמוד 14 —
המסקנה אליה הגעתי במקרה הנוכחי שונה, כפי שפורט לעיל, ועל כן אין באמור בהחלטה האמורה על מנת לשנות מן התוצאה אליה הגעתי.
הערכת הנזק
40. כאמור, משהוכח כי שלוש יסודות העוולה מתקיימים, יש לברר את היקף הנזק שנגרם לחברי הקבוצה. בעניין זה הוגשו על ידי הצדדים חוות דעת מומחים. בפתח הדברים אציין, שבעוד שחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת התבססה על נתוני המכירות באשראי (סעיף 1 לחוות הדעת), בניטרול עסקאות הקרדיט שנערכו אל מול חברות האשראי ולא אל מול הנתבעת, חוות הדעת מטעם התובע הייצוגי התבססה בחלקה על הערכה ולא רק על נתונים מדויקים.
41. המומחה מטעם הנתבעת חישב את הריבית שנגבתה בגין העסקאות על פי שיעורי הריבית שנגבו בפועל, וכן את הריבית השנתית. ההפרש בין שני החישובים מגלם למעשה את גביית היתר (סעיף 5 לחוות הדעת). על פי ממצאיו, סך הריבית שנגבתה בעסקאות שחולקו לשניים עד אחד עשר תשלומים בתקופה שמ- 7/2015 ועד ל- 6/2022 עמדה על 393,053 ₪, בעוד שסך הריבית שאמורה היתה להיגבות, לפי עמדת התובע, עומדת על סך של 104,792 ₪. כלומר, סך הגבייה ביתר מסתכם ב- 288,261 ₪ (סעיף 10 לחוות הדעת).
42. מטעם התובע הוצגו כאמור שתי חוות דעת מומחים. המומחה אריה בנינו (ת/2) חישב את שיעור הריבית בו חויב התובע וקבע כי הוא עומד על 8.25%. בהתאם, המומחה העריך את גובה הנזק של התובע ב- 146.49 ₪. המומחה מרק רוכמן (ת/3) העריך את היקף הנזק ללקוחות הנתבעת בתקופה של שבע שנים שקדמו לבקשת האישור וקבע שהנזק הכולל שנגרם לחברי הקבוצה עומד על סך של 576,359 ₪. חוות דעת זו נערכה כאמור בדרך של עריכת אקסטרפולציה לחישוב (קרי, הערכה מחוץ לטווח הנתונים הקיים, בהתבסס על נתונים חלקיים שפורסמו באתר BDI ועל נתונים שהתקבלו מהנתבעת).
אציין כי גם המומחה בנינו העריך בחוות דעתו את גביית היתר מכלל חברי הקבוצה, ולשיטתו זו עומדת, לפי אומדן בלבד, על סך של 3,780,000 ₪. עם זאת, התובע הסתמך בהקשר זה על על חוות דעתו של רוכמן, וכך אעשה גם אני לצורך כימות הנזק.
43. המומחה רוכמן אישר בחקירתו כי עדיף היה לבצע את החישובים על סמך נתוני אמת, אולם לא היה ברשותו את מלוא המידע הדרוש (עמ' 25 לפרוטוקול). עוד ציין כי מוסכם עליו שיש להפחית את עסקאות הקרדיט – נתון שלא השתקף בחוות דעתו (עמ' 26 לפרוטוקול). עוד אציין, שהמומחה לא ידע להשיב לטענות בסיסיות שלפיהן הריבית עד לשנת 2021 היתה נמוכה ומאז עלתה בהדרגה (עמ' 27).
44. מבין חוות הדעת שהוצגו לפני מצאתי להעדיף את חוות הדעת שהוגשה על ידי הנתבעת. חוות הדעת התבססה במלואה על נתוני אמת שלא נסתרו על ידי התובע כלל, ולפיה בשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור נגבה מחברי הקבוצה ביתר סך של 288,261 ₪. ודוקו, העובדה שבא
— סוף עמוד 15 —
כוח הנתבעת טען בדיונים בעל פה לנתונים מעט שונים מאלו שעליהם סמך המומחה אינה פוגעת באפשרות לסמוך על חוות הדעת (סעיף 18 לסיכומים).
45. אני מקבל את בקשת התובע להורות על הרחבת הקבוצה כך שזו תכלול גם את מי ששילמו בתשלומים עד למועד אישור התובענה הייצוגית. סעיף 10(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי ניתן לכלול בקבוצה שבשמה תנוהל התובענה גם אדם שעילת התביעה שלו נולדה רק לאחר הגשת בקשת האישור. סעיף 10(ב) מוסיף וקובע, כי בית המשפט רשאי להתיר צירוף של אדם לקבוצה שהוגדרה בהחלטת האישור גם אם לא נכלל בה מלכתחילה, וזאת עד למועד שיקבע – כלומר גם לאחר אישור התביעה כייצוגית. מצב זה נשמר לנסיבות חריגות (דנ"מ 8626/17 מנירב נ' מדינת ישראל- משרד האוצר-רשות המיסים, פסקה 44 לפסק דינו של השופט הנדל [נבו] (11/11/2020)). ההוראה פורשה באופן שמלמד כי תכליתה לחסוך בהתדיינות ובמשאבים משפטיים וכספיים בשאלות זהות, ולהגביר את נגישותו של הציבור המחזיק בעילת תביעה דומה לזו שנדונה בתובענה הייצוגית שאושרה לבית המשפט (ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקה 65 [נבו] (26/7/2022)).
לגישתי, חריגות הנסיבות אינה קשורה בהכרח להתנהגות פסולה של הנתבע, אלא גם לשאלה האם היה שינוי עובדתי שמצדיק לשלול את ההרחבה, אם לאו. במקרים החריגים בהם לא חל עם חלוף הזמן שינוי כלשהו, יש להורות על הרחבת הקבוצה. כך גם יש להורות בענייננו, בהעדר שינוי כלשהו בהתנהלות הנתבעת ובנסיבות המקימות את עילת התביעה (להוציא זמן ההתקשרות בעסקה).
46. ומכאן לאופן ההשבה. ראשית, הנתבעת תגיש עדכון לחוות דעת המומחה מטעמה כך שזו תכלול גם את סכום הגבייה ביתר בעסקאות שבוצעו עד למועד החלטת האישור (16/8/2023). העדכון יוגש בתוך 30 ימים מהיום. שנית; טענות הנתבעת בדבר הקושי לאתר את חברי הקבוצה והצורך לבצע חישוב פרטני ביחס לכל עסקת תשלומים (ראו בפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2024) ככלל, מקובלות עלי. עם זאת, על מנת לאזן בין הקושי עליו הצביעה הנתבעת והיעילות המתבקשת לבין הקביעה החוזרת ונשנית בפסיקה לפיה פיצוי ישיר של חברי הקבוצה הוא דרך המלך, מצאתי לנכון לקבוע דרך ביניים, וכך אני מורה: יחד עם העדכון בדבר סכום הגבייה ביתר הכולל תגיש הנתבעת נוסח מוצע למודעה שתפורסם באתר האינטרט שלה ובעיתון יומי, המתארת את ההליך הנוכחי ומזמינה את חברי הקבוצה להגיש לנתבעת בקשה לקבלת פיצוי ישיר. עם אישור נוסח המודעה, זו תפורסם למשך ארבעים וחמישה ימים; והנתבעת תשיב לכל לקוח שיפנה וימצא זכאי לכך את סכום הפיצוי הישיר המגיע לו. לקוח שיפנה לנתבעת וימצא כי אינו זכאי לקבלת החזר יהיה רשאי לפנות למשרד ב"כ התובע הייצוגי על מנת שיבחן את טענותיו. הדבר יצוין אף במודעה שתפורסם, שתכלול את פרטי ההתקשרות עם ב"כ התובע הייצוג. על מנת שלא להכביד יתר על המידה בעניין זה עם ב"כ התובע הייצוגי, פרטי ההתקשרות יכללו כתובת למשלוח דואר אלקטרוני בלבד. בתום 45 הימים הנתבעת תסיר את המודעה מאתר האינטרנט שלה, ותגיש לבית המשפט 14 ימים לאחר מכן הודעה הנתמכת בתצהיר, המפרטת את סכום ההחזר הכולל שבוצע, על מנת שזה יופחת מסכום ההשבה הכולל שיועבר לקרן, כמפורט להלן. במקביל, ב"כ התובע הייצוגי יגיש הודעה
— סוף עמוד 16 —
מרוכזת המפרטת את כל הלקוחות שפנו אליו וזכאים לשיטתו לקבל החזר ישיר, בהתאם להגדרת הקבוצה.
30 ימים לאחר הגשת העדכון וקבלת אישור בית המשפט, תעביר הנתבעת את סכום ההשבה הכולל (288,261 ₪ בתוספת הסכום עבור התקופה הנוספת מהגשת בקשת האישור ועד להחלטת האישור, ובניכוי סכומי הפיצוי הישיר ששולמו) לקרן לניהול וחלוקת כספים שנפסקו כסעד לפי סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות.
47. נוסף על כך, אני מורה לנתבעת להציג באתר האינטרט שלה – במסך העסקה עצמו ולא רק במסמכי העסקה – את שיעור הריבית השנתי שהיא גובה עבור חלוקת עסקה לתשלומים; עדכון האתר יבוצע בתוך 45 ימים מהיום.
גמול ושכר טרחה
48. סעיפים 22 ו- 23 לחוק תובענות ייצוגיות מפרטים את העקרונות המנחים לפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענות ייצוגיות. בית המשפט נדרש להביא בחשבון את התועלת שהניב ההליך הייצוגי לחברי הקבוצה; את המאמץ שהשקיע התובע המייצג ובא כוחו, כמו גם את הסיכון שנטלו על עצמם בהגשת ההליך ובניהולו; וכן את מידת החשיבות הציבורית הטמונה בהליך. לעניין פסיקת שכר טרחה, יש להביא בחשבון גם את ההוצאות שהוציא בא הכוח המייצג; את האופן שבו ניהל את ההליך; ואת הפער בין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעדים שנפסקו בסופו של דבר לטובת הקבוצה (ראו גם ת"צ (ת"א) 14611-05-18 מאיר (יורשת המנוחה אביבה רחמני ז"ל) נ' מוקד אנוש בע"מ [נבו] (23/7/2025)).
49. נהוג לחלק את רשימת השיקולים הללו לשלושה סוגים של שיקולים, כפי שתואר בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (2012); האחד – התמריצים הנוגעים להגשת תובענה ייצוגית כדי לקדם את האינטרסים של הקבוצה, תוך איזון בין התמריץ הראוי לבין הצורך למנוע תביעות סרק. השני – התנהלות הצדדים בהליך. השלישי – היחס בין הגמול והשכר לבין התועלת לקבוצה (שם, פסקה 2). עוד נקבע שם, שככלל, שכר הטרחה של באי כוח התובע המייצג יחושב בשיטת האחוזים (ראו גם עע"מ 7484/18 המוסד לביטוח לאומי נ' מוחני [נבו] (21/2/2018); עע"מ 9237/12 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש. ברקאי בע"מ [נבו] (18/5/2014)). בפסק הדין בעניין רייכרט נפסק לב"כ התובע הייצוגי שכר טרחה בשיעור של 25% (עד לסכום השבה בפועל של 5 מיליון ₪), תוך שהובהר כי לא כל הסדר פשרה יזכה את המבקש ואת באי כוחו בשכר טרחה של 25%, אלא כי מדובר בשיעור שנפסק לאחר שבית המשפט שקל את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ובהתחשב בכל השיקולים ובהם אופן התנהלותם הראוי לשבח של באי כוח התובע המייצג, מורכבותו הייחודית של ההליך והזמן הרב מאוד בו הוא נוהל.
ברע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' שוורצמן [נבו] (17/3/2024) חידד בית המשפט העליון את העקרונות שנקבעו בהלכת רייכרט והבהיר, ששיטת האחוזים רלוונטית במקרים שבהם נפסק סעד כספי או כאשר ניתן לכמת את הסעד שנפסק. כמו כן, צוין כי אף על פי ש"עקרון האחוזים" הוא שיטה מקובלת בהליכי תובענות ייצוגיות, בית המשפט אינו מחויב לפעול על פיה.
— סוף עמוד 17 —
עוד הובהר שם, כי את מפתחות האחוזים שהוגדרו בעניין רייכרט יש לראות כ"תקרה מקסימלית" (לענייננו רלוונטית המדרגה הראשונה – שיעור מקסימלי של 25% עד לסכום השבה של 5 מיליון ₪), כאשר בכל מקרה ומקרה יש להתחשב באופן בו הסתיים ההליך (אם בפשרה ואם בפסק דין לטובת חברי הקבוצה), וככל שמדובר בפשרה – בשלב שזו התגבשה, וכן תוך שקילת מכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין.
50. יישום מכלול השיקולים שפורטו הפרטים במעלה, ובהם העובדה כי ההליך לא היה מורכב או ארוך יתר על המידה, כי נוהלה בו ישיבת הוכחות אחת בכל אחד משלבי ההליך, כמו גם סכום ההשבה הנמוך יחסית והפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק בפועל, הוביל אותי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש מקום לפסוק גמול ושכר טרחה בשיעור של 17% משווי ההשבה בתוספת מע"מ; 15% ישולמו כשכר טרחה לבא כוח התובע, ו-2% לתובע הייצוגי כגמול. הסכום הסופי יקבע כאמור לאחר הגשת העדכון לחוות הדעת.
סוף דבר
51. התביעה מתקבלת בזאת, כפי שפורט לעיל. הנתבעת תתקן את הפרטים באתר האינטרט שלה כך שיוצגו בו את שיעור הריבית השנתי שהיא גובה עבור חלוקת עסקה לתשלומים, בתוך 45 ימים מהיום; הנתבעת תגיש עדכון לחוות דעת המומחה מטעמה, כמפורט בסעיף 46 לעיל, בתוך 30 ימים מהיום. לאחר הגשת העדכון ובתום תקופת האפשרות לקבלת פיצוי ישיר, אקבע את סכום ההשבה המדויק שעל הנתבעת להעביר לקרן לחלוקת כספים שנפסקו כסעד. הגמול ושכר הטרחה ישולמו בהתאם לשיעור האחוזים ולאחר קביעת סכום ההשבה הסופי. בשים לב לכך שלא מדובר בלוחות זמנים ארוכים, לא מצאתי לנכון לפצל את תשלום הסכום.
52. בא כוח התובע יגיש נוסח הודעה בדבר פסק הדין לאישור בית המשפט וזאת בתוך 7 ימים מהיום. לאחר אישור נוסח ההודעה על ידי בית המשפט תפרסם הנתבעת את ההודעה בשני עיתונים יומיים הנפוצים בתפוצה רחבה ותישא בעלויות הפרסום.
בא כוח התובע ימציא העתק מפסק הדין למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס, לממונה על הגנת הצרכן וליועצת המשפטית לממשלה.
ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ו, 05 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.
