הליך: 12766-09-23
שם התיק: ת"א 12766-09-23 אלחסוב נ' דניאל
בית המשפט: בית משפט השלום בירושלים
שופט/ת: דניאל מרדכי דמביץ
תאריך פסק הדין: 2026-04-19
תובעים: ליאורה אלחסוב | נתבעים: אילן דניאל
ייצוג ליאורה אלחסוב: עו״ד שלומי שמואלי
ייצוג אילן דניאל: עו״ד נועם בן צבי
בית משפט השלום בירושלים
ת"א 12766-09-23 אלחסוב נ' דניאל
לפני כבוד השופט דניאל מרדכי דמביץ
תובעת
ליאורה אלחסוב
באמצעות ב"כ עוה"ד שלומי שמואלי
נ ג ד
נתבע
אילן דניאל
באמצעות ב"כ עוה"ד נועם בן צבי
פסק דין
לפניי תביעת לשון הרע על סך 309,722 ₪ בגין שני אירועי לשון הרע בכוונה לפגוע. התובעת טוענת כי הנתבע הוציא את דיבתה - בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים, בבית האבות 'נאות השרון' בפתח תקווה ואף בפני דיירים בבית משותף.
רקע עובדתי (אשר כבר עיקרו הוא מחלוקות)
ברקע המחלוקת עומדת שאלת מערכת יחסיה של התובעת עם המנוח, מר זאב חודק ז"ל, אשר נפטר ביום 21.5.2023 (להלן - המנוח).
הנתבע הוא חתנו של המנוח (בעלה של בתו היחידה של המנוח).
יחסי התובעת והמנוח
לטענת התובעת, היא והמנוח היו בני זוג וידועים בציבור במשך "מספר שנים" עד לפטירתו (עמוד 2 לכתב התביעה). לטענתה, הם התגוררו יחד תחת קורת גג אחת (שהיתה דירת המנוח), התחלקו בתשלומים השונים והתנהלו כמשק בית משותף לכל דבר ועניין. במקום אחר באותו עמוד, נטען כי התובעת היתה בת זוגו של המנוח "שנים רבות קודם" למועד שבו פגשה את הנתבעת לראשונה כשהגיע לבקר את המנוח בבית החולים "הוד אדומים".
לעומת זאת, הנתבע טוען בסעיפים 40-42 לכתב ההגנה כי התובעת החלה לעבוד אצל המנוח כמנקה ומבשלת בחודש אוגוסט 2021, לאחר שהמנוח פרסם מודעת דרושים לאיתור מנקה בעיתון בשפה הרוסית. לטענתו, המנוח הציע תחילה שכר של 200 ₪ ליום עבור עבודות הניקיון, אך לאחר עצת הנתבע ואשתו העלה את השכר ל-500 ₪.
בערבו של יום עולה כי גם לשיטת התובעת יחסיה עם המנוח החלו לאחר שזה פרסם מודעה בעיתון בשפה הרוסית בחודש מרץ 2021, אלא שלדידה מדובר היה במודעה שתכליתה המפורשת היתה חיפוש זוגיות. עוד לטענתה, היא נפגשה לראשונה עם המנוח בחודש יוני 2021 ועברה להתגורר עמו בדירתו בספטמבר 2021.
הנה כי כן, התובעת פגשה פנים-אל-פנים לראשונה את המנוח פחות משנתיים טרם פטירתו. מבחינה עובדתית-כמותית, לא ניתן לקבל את הטענה כי היא היתה בת זוג שלו וידועה בציבור שלו במשך "שנים רבות" (וגם לא "מספר שנים").
יחסי הנתבע (ומשפחתו הגרעינית) והמנוח
התובעת טוענת בסעיף 2 לכתב התביעה כי המנוח היה מנותק מבתו (אשת הנתבע) ומהנתבע במשך שנים רבות, ולמעשה הנתבע ביקר את המנוח (בבית החולים "הוד אדומים" במעלה אדומים, הגם שבעמוד 2 לכתב התביעה נרשם כי הוא בירושלים) במרץ 2022 מבלי שהתובעת פגשה בו קודם לכן, "למרות היותה זוגתו של זאב שנים רבות קודם לכן".
מנגד, הנתבע טוען בסעיפים 36-39 לכתב ההגנה כי בשנת 2019 חודש הקשר בין המנוח לבין בתו, וכי מאז התקיימו ביקורים הדדיים ונוצר קשר טוב בין המנוח לבין הנתבע סביב תחומי עניין משותפים כמו פוליטיקה ומכוניות.
השימוש של התובעת בכרטיס האשראי של המנוח
הנתבע טוען בסעיפים 54-58 לכתב ההגנה כי במהלך חודש מרץ 2023 התגלה שהתובעת ביצעה משיכות כספים ושימושים בכרטיס האשראי של המנוח ללא רשותו, וכי ביום 13.03.2023 אף חתמה על מסמך התחייבות להחזיר את הכספים ואת כרטיס האשראי (נספח 2 לכתב ההגנה).
טענותיו אלה של הנתבע סותרות את טענת ההרמוניה בחיים המשותפים של התובעת והמנוח.
נספח 3 לכתב ההגנה (ונספח 4 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע) הוא תדפיסי השימוש בכרטיס האשראי של המנוח מאז מאי 2021 ועד ביטול הכרטיס ביום 18.4.2023 וכן טבלה מרכזת של סך החיובים החודשיים. הנתבע מצביע על גידולים בחיובים - אשר לטענתו היו בלתי מורשים על ידי המנוח.
מכלול הקונפליקט בין הצדדים
בשנת 2023 - ככל הנראה בחודש אפריל, במקביל לאשפוזו של המנוח בבית החולים שערי צדק בירושלים - התגלע בין הצדדים קונפליקט אשר כלל זימונים של משטרת ישראל וכן הליכים למניעת הטרדה מאיימת (לדוגמה: ה"ט (י-ם) 20685-04-23; 18.4.2023).
לאחר פטירתו של המנוח התעצבה המסגרת המשפטית לבירור המחלוקת המרכזית בין הצדדים (ולא רק אלה הניצים במסגרתו של ההליך כאן): בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מונחות שלוש צוואות של המנוח מזמנים שונים המצוות את רכושו (בכללו - זכות בדירה בירושלים, אשר אף אם אינה מן המהודרות אשר מצויות בעיר, עדיין יש לה ערך ניכר, בשבע ספרות) לזוכים שונים: אשת הנתבע, לעומת התובעת, לעומת בתו של הנתבע (אפשר שגם אחייניו של המנוח הם זוכים באיזה מהגרסאות, אולם הדברים אינם ברורים). ההליכים האמורים טרם הסתיימו. בפני בית משפט זה לא הוצגו מסמכים מאותם הליכים ולא דוייקו משמעויות הצוואות והציוויים השונים, אולם עצם קיומם של ההליכים המשפטיים הוזכר לא אחת.
מובהר כי אין בדעת בית משפט זה (וכמובן שגם אין הדבר בסמכותו) להשיג את גבולו של בית המשפט לענייני משפחה. הדברים הובהרו גם במהלך הדיונים.
עילת התביעה
הגם שכאמור הרקע רחב, עמוק וסוער, התובענה דנן מתבססת על תחום משפטי קונקרטי אשר המתודולוגיה של ניתוחו ויישומו היא דווקנית.
אלה הן אפוא טענותיה של התובעת על פי כתב התביעה.
הנתבע הוציא לשון הרע לגביה בשלושה מקומות:
בית החולים שערי צדק, ירושלים - אפריל 2023
היה מקרה ספציפי שבו הנתבע הגיע לקבלה במחלקה שבה היה המנוח מאושפז ואמר שהתובעת מנסה להרעיל את המנוח וכל האוכל שהיא מביאה למנוח מורעל.
באותו מקרה צעק הנתבע "בפני כל הצוות והמבקרים" שהתובעת היא "גנבה", "נוכלת" וכן: "גנבת את כל הכסף של זאב. לזאב יש בת. את נוכלת וגנבה. את סתם מנקה מסריחה. את סתם תטאטא את הבית. אל תגעי בזאב. ידיים שלך מלוכלכות ומסריחות. לכי תשטפי ידיים ותעופי מפה".
במשך חודש ימים, כמעט כל יום, על מנת להשפיל את התובעת ולבזותה, היה הנתבע מגיע לבית החולים ואומר עליה "מול החולים, המבקרים והצוות הרפואי" את הדברים הבאים לגבי התובעת:
"נוכלת", "גונבת", "שקרנית", "היא רמאית שמנסה לגנוב את הרכוש והכסף של זאב ז"ל", "צריך להרחיק אותה מזאב היא סתם מנקה", "היא סה"כ באה לנקות את הבית של זאב ועכשיו שהוא בבית החולים השתלטה על הרכוש שלו", "אל תכניסו אותה היא לא בסדר".
האחות הראשית לאה אמרה לתובעת "שתדע 'שאילן מלכלך עלייך כל הזמן' הוא אומר שאת גונבת את הכספים של זאב שאת שולטת על בית וסתם מנקה מסריחה". התובעת אף שמעה את הנתבע אומר לעובדת סוציאלית שטיפלה במנוח בבית החולים "כי ליאורה גנבת ולא בסדר וכל רצונה הוא להשתלט על הרכוש של זאב והיא נוכלת".
בית האבות נאות השרון, פתח תקווה
המנוח הועבר לשם מבית החולים שערי צדק.
הנתבע אמר "מול כל האנשים, בלובי הבניין למטה וגם קומה 5 היכן שהיה מאושפז זאב ז"ל" (כך נטען בעמוד 3 לכתב התביעה) את הדברים הבאים:
"גנבה תביאי את המפתחות של הבית", "את נוכלת", "את גנבה", "את מנקה מסריחה", "את סתם מטאטאת בית".
הבית המשותף בו התגוררה התובעת עם המנוח
הנתבע הגיע עם רעייתו (בתו של המנוח) וארבעה שוטרים לדירתו של המנוח ("ביתם של המנוח וליאורה" - כלשון כתב התביעה) והוא "החל לצעוק במסדרון הקומה כי ליאורה היא 'המנקה של הבית' והיא 'מנסה להשתלט על הבית'. הוא הוסיף "ואמר שליאורה החליפה צילינדר לטובת גניבה של החפצים ומדובר בבית של המנוח בכלל". נטען כי הדברים נאמרו בפני "שכניהם של ליאורה והמנוח".
האמירות דלעיל מהוות לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק).
היקף החשיפה
פרסום לשון הרע בוצע אל מול גורמים רפואיים, עובדת סוציאלית, שכניהם של התובעת והמנוח וכן בית האבות. מדובר בהיקף חשיפה גדול.
נזקי התובעת
נגרמו לתובעת נזקים, לרבות העובדה ש"נכון להיום 'אינה' נחשבת לבת זוגתו של המנוח ולכן 'מנושלת' מרכושו אשר מגיע לה ע"פ צוואתו ורצונו האמיתי", וכן נזקים שאינם ממוניים.
הפיצוי הנתבע
הסכום הנתבע - 309,722 ₪ - הוא פעמיים (בגין שני אירועים) של הפיצוי המשוערך המרבי ללא הוכחת נזק למקרה של פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע (סעיף 7א(ב)-(ג) לחוק).
דיוק התביעה לאחר הגשתה
בדיון קדם המשפט ביום 26.1.2025 טענה ב"כ התובעת כי הגם שמדובר היה במספר אירועים, הרי ששניים יהיו ברי הוכחה - אחד שארע בבית החולים שערי צדק ואחד שארע בבית האבות נאות השרון (עמ' 2, שור' 23).
התובעת אף דייקה אז כי האירוע בבית האבות נאות השרון היה ביום 7.5.2023 (אולם מטעמיה לא ציינה זאת בתצהיר העדות הראשית שלה שהוגש מאוחר יותר).
טענות ההגנה
חוסר תום לב וניקיון כפיים
התביעה נועדה "להטיל לחץ לא הוגן" על הנתבע ובני משפחתו במסגרת המאבק על ירושתו של המנוח.
התובעת נהגה באופן פסול ביחסיה עם המנוח, בהשתלטות על רכושו ונכסיו ובהצגת עצמה כבת זוגו ואף כאשתו החוקית (בפרט אל מול בית החולים).
כאשר נפגשו הצדדים בזיקה למנוח, גם התובעת התבטאה כלפי הנתבע במילים קשות: "מי אתה", "אתה גנב שרוצה את הכסף של זאב", "בן זונה". באירוע בחודש מרץ 2023 שבו הגיע הנתבע עם רעייתו לדירתו של המנוח, הם ביקשו להיכנס באמצעות מפתח שהמנוח מסר להם וגילו שהתובעת החליפה את הצילינדר, הוזמנו משטרה ומכבי אש ורק אז נאותה התובעת לפתוח את הדלת, תוך שקיללה את אשתו ובתו: "הלוואי שתמותו, אתן גנבות, רוצות את הכסף של זאב".
הכחשת הדברים
הנתבע מכחיש את מרבית האמירות המיוחסות לו, למעט שני מקרים:
כמפורט בסעיף 24 לכתב ההגנה - כאשר הנתבע והמנוח התעמתו עם התובעת בנוגע לשימוש בכרטיס האשראי, אז כינה אותה "שקרנית".
כמפורט בסעיף 71 לכתב ההגנה - כאשר הבהיר לאחות הראשית בבית החולים כי התובעת אינה אשתו של המנוח.
טענת אמת בפרסום
בסעיפים 99-96 לכתב ההגנה, הנתבע מעלה את טענת ההגנה של "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק. הוא טוען כי דבריו היו אמת ויש בהם עניין ציבורי להגן על אדם קשיש, תשוש וחולה.
הגנת תום הלב
הנתבע טוען בסעיפים 100-104 לכתב ההגנה להגנות נוספות הקבועות בסעיף 15 לחוק:
חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום (סעיף 15(2)) - לשם הגנה על המנוח מפני התובעת
הגנה על עניין אישי כשר (סעיף 15(3)) - הגנה על המנוח שהוא סב ילדיו של הנתבע.
היעדר פרסום
בסעיף 94 לכתב ההגנה טוען הנתבע כי לגבי המקרה בו אמר "שקרנית", הדברים נאמרו ישירות לתובעת ולא לצדדים שלישיים, ולכן אינם עומדים בדרישת ה"פרסום" שבחוק.
ההדיינות והראיות
הליך גישור לא צלח.
התקיימו שני דיוני קדם משפט.
הוגשו תצהירי עדות ראשית של בעלי הדין וכן תצהיר קצר של אחות בבית החולים שערי צדק (מטעם התובעת).
בדיון ההוכחות נחקרו שלושת המצהירים האמורים.
אושר זימון לעדות בעל פה מטעם התובעת של שני העדים דלהלן:
עובד כח עזר בבית האבות נאות השרון
תזונאית בבית האבות נאות השרון
אלא שבפועל המוזמנים האמורים לא התייצבו בבית המשפט וב"כ התובעת לא עמד על ביצוע פעולות כלשהן לשם דחיית הדיון עד להבאתם לדיון נוסף באמצעות משטרת ישראל או כיו"ב.
דיון הוכחות התקיים בהקלטה ביום 16.4.2026.
בהתאם לתקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ולהחלטה מיום 24.11.2025, סיכומים בעל פה נשמעו בו ביום, לאחר הפסקה של כ-50 דקות.
דיון והכרעה
מבנה ההכרעה
ההכרעה בתביעת לשון הרע מבוצעת בהתאם לתרשים הזרימה המוכר - כפי שהוא מופיע בסעיף 6 לחוות דעתו של כב' השופט (כתארו דאז) יצחק עמית ב-ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ואח', פ"ד סה(3) 369, 505 (2012).
קשיים במסויימות
טענותיה של התובעת נרחבות ביותר. מדובר בשורה ארוכה של ציטוטים המיוחסים לנתבע, אשר נאמרו במספר מקומות.
לטענת התביעה, האמירות בוצעו במספר רב של אירועים, תוך שמועדיהם מוגדרים באופן עמום ביותר:
מועדי אשפוזו של המנוח בבית החולים שערי צדק לא צויינו באופן מדוייק בשום שלב, אולם משתמע כי מדובר היה באשפוז ארוך באפריל 2023. הטענה היא שלאורך כל האשפוז נאמרו כלפי/על התובעת דברים קשים העולים כדי לשון הרע.
גם מועדי שהותו של המנוח בבית האבות נאות השרון לא צויינו באופן מדוייק בשום שלב, תוך שהנטען הוא שהיה הדבר צמוד לאחר האשפוז בבית החולים שערי צדק. ושוב מדובר בטענה לגבי דברים שנאמרו כלפי/על התובעת בכל משך שהותו של המנוח שם.
עניין דבריו של הנתבע בבית המשותף שבו היתה דירת המנוח - עמום עוד יותר. הנתבע אמנם סייע להבהיר את הדברים בעדותו, אולם מטעם התובעת לא ברור מה בדיוק ארע ומתי.
קיים קושי רב בטיעון עובדתי שהוא למעשה טיעון סל: התביעה טוענת כי על ציר זמן של כחודש וחצי (אם לא למעלה מכך) אמר הנתבע לשון הרע על/כלפי התובעת באירועים רבים.
העדר ראיות חיצוניות לאמירות הנטענות בתביעה
במקרה שיש בפני בית המשפט עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ככל שהוא קיבל אותה (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
התובעת אישרה, גם בחקירתה בפני בית המשפט, כי מדובר בפעמים רבות של הוצאות לשון הרע לגביה, בפני אנשים רבים, לרבות אנשי צוות רפואי, הן בבית החולים שערי צדק בירושלים והן בבית האבות נאות השרון בפתח תקווה. לטענתה, גם הדברים שנאמרו בבית המשתף היו בפני מי מהדיירים.
כבר בפרק ו' של כתב התביעה צויינו, שמית, חמישה אנשים אשר בכוונת התובעת היה לזמנם לעדות; ארבעה מהם עובדי בית החולים שערי צדק ואחד עובד בית האבות נאות השרון.
ברשימת העדים מטעם התובעת שהוגשה ביום 6.1.2025 צויינו ששה עדים (מעבר לבעלי הדין) שבכוונתה לזמן, תוך שפחתו לשלושה עובדי בית החולים שערי צדק והתווספה עובדת נוספת של בית האבות נאות השרון.
בסופו של דבר הצטמצמה הרשימה לעובדת אחת של בית החולים שערי צדק ושני עובדי בית האבות נאות השרון - אלא שהאחרונים לא התייצבו לדיון לעדות והתביעה לא עמדה על הבאתם.
אחות בית החולים שערי צדק (שהיתה במועד הרלבנטי סגנית אחות אחראית במחלקה פנימית ג'), אשר עשתה תצהיר קצר שנערך בבית החולים בכתב ידו של ב"כ התובעת, הצהירה בכתב: "זכור לי כי היה מקרה בו החלו צעקות ביניהם [בעלי הדין; ד"ד] עד כדי מצב בו אחד מהם הזמין משטרה. זכור לי ששמעתי שהיו ביניהם מילים קשות אך לא זכור לי התוכן המדוייק". אחות בית החולים הקפידה על כך שתימחק מנוסח תצהירה המילה "גידופים" שנרשמה לאחר המילה "צעקות". משמע, היא לא נכונה היתה לעמוד מאחורי הטענה העובדתית שנשמעו גידופים.
בתצהירה היא גם הדגישה הדדיות ביחסיהם העויינים של הצדדים.
האחות התייצבה לעדות ועשתה רושם מהימן ביותר. היא הבהירה כי מטבע הדברים מדובר באירוע שחלף זמן מאז שהתרחש ושהיא עוסקת בטיפול בחולים רבים ופוגשת משפחות רבות. היא אישרה שאכן לא הסכימה להצהיר שנשמעו גידופים בין הצדדים.
נזכיר כי בכתב התביעה נטען שאחות זו - לאה - אמרה לתובעת "שתדע 'שאילן מלכלך עלייך כל הזמן' הוא אומר שאת גונבת את הכספים של זאב שאת שולטת על בית וסתם מנקה מסריחה". ברם, נמצא כי העדה לא נתבקשה ובוודאי שלא הסכימה לאשר את הטענה ואת הנוסח האמורים.
הנה כי כן, אי אפשר להביא מעדות האחות לאה תימוכין להפצת לשון הרע הנטענת. אפשר ללמוד מעדות האחות לאה שהאינטראקציה בין בעלי הדין לא היתה חד סטרית. הצגת התביעה את התובעת כמי שלכאורה רק הותקפה (בבחינת "הנעלבין ואינן עולבין"; תלמוד בבלי, יומא כ"ג ע"א) - נסתרה.
בערבו של יום, טענה לגבי מסכת ארוכה ונרחבת של פרסום לשון הרע על התובעת בפני "כולי עלמא" (כלשון תצהירה של התובעת) - לא מצאה ולו אישוש בודד אחד ויחיד.
בחקירתה הנגדית של התובעת - אשר עמדה גם על טענת פרסום לשון הרע בבית המשותף - ניסה בית המשפט להבין אם נעשו מאמצים כלשהם לאתר עדים לפרסומים הנטענים. התשובה היתה מגומגמת ולמעשה נשמע שנעשה ניסיון אחד ויחיד, ללא המשך.
התובעת לא נתנה בפני בית המשפט גרסה מהימנה ומוצקה לגבי מאמצים של ממש שבוצעו בכדי להביא בפני בית המשפט ולו מעטים מפני אותם רבים ששמעו את לשון הרע שהפיץ הנתבע (לטענתה) לגביה בכל אתר ואתר, באופן אינטנסיבי, מתמשך וחריף.
נוכח ידיעה ברורה שהתביעה כולה מונחת על עדות יחידה של התובעת עצמה, לא ניתן לקבל התנהלות של בעלת דין, תובעת - אשר עליה נטלי השכנוע וההוכחה לפחות לגבי עצם התרחשותה של אמירה כלשהי - הבוחרת שלא לעשות דבר כדי להביא ראיות חיצוניות לתמיכת טענותיה.
הטענות לגבי פרסום לשון הרע בבית המשותף (במקביל לזימון המשטרה) - לא זכו, אפילו בתחילה, לציון (ברשימת העדים מטעם התובעת) של עד כלשהו לאותו פרסום (של היגד - שלא ברור שהיה). טענת התובעת לגבי הפצת עלילת דם חמורה ביותר לגביה, כאילו היא מרעילה את המנוח (במשמע: ניסיון רצח) - לא זכתה לכל אישור; לכל ניסיון להביא איש צוות כלשהו, שהרי בוודאי יש מי שזוכר שלנגד עיניו הועלתה טענה קיצונית מאין כמותה זו. בחקירתה בפני בית המשפט טענה התובעת כי האחיות בבית החולים אמרו לה שהנתבע אמר שהיא מרעילה את המנוח. האחיות לא צויינו ולא הועדו. וכך הלאה.
גם בחקירתו הנגדית הארוכה מאוד של הנתבע לא נעשה ניסיון להטיח טענות הכוללות ציטוטים של ההיגדים המיוחסים לו. אף לא נעשה ניסיון לבחון איתו את פרטי המקרים שהתובעת טוענת שהתרחשו.
נשארה אפוא עדות יחידה של בעלת דין (התובעת) - הא ותו לא.
ריבוי המקרים הנטענים של פרסום לשון הרע מדגיש את העדר הראיות ואת הקושי לתת אמון בטענות התובעת במקרה זה. אם היה מוכח כדבעי בראיה חיצונית ולו פרסום אחד שביצע הנתבע, אזי ניתן היה להעלות סברה שכשם שהנתבע עשה זאת בפעם המוכחת, הוא עשה זאת גם במקרים נוספים. ברם, כאשר אין ולו מקרה אחד שניתן להוכיח בראיה חיצונית - בית המשפט לא יוכל לתת אמון בטענה הגורפת לגבי מקרים רבים, או לגבי מקרה כלשהו.
ההיגדים שאינם מוסכמים על ההגנה
לאור ניתוח הראיות כאמור לעיל, בהעדר ראיה חיצונית כלשהי ללשון הרע הנטענת ונוכח הכחשתו של הנתבע, לא הורמו נטלי השכנוע והראיה לגבי עצם אמירת ההיגדים המיוחסים לנתבע.
ההיגדים המוסכמים על ההגנה
להלן נתייחס להיגדים של הנתבע שהוא מאשר שנאמרו. לגבי היגדים אלה בלבד מתגברת התובעת - באמצעות אישורו של הנתבע - על המשוכה הראשונית של הוכחת עצם אמירתם של ההיגדים שהיא מייחסת לנתבע. ברם, אין בעצם ההסכמה על אמירתם של ההיגדים כדי לסייע לתובעת לזכות בתביעתה, ולו במקצת.
בתחילת סעיף 51 לתצהירו הצהיר הנתבע: "פעם אחת שבה אני והמנוח אמרנו ביחד לליאורה שהיא שקרנית, כי היא לא החזירה למנוח את כרטיס האשראי למרות שהבטיח והתחייבה במסמך חתום לעשות כן".
במקרה המתואר מדובר היה בשיחה - גם אם קשה ונוקבת - בין המנוח, הנתבע והתובעת.
התובעת לא הרימה נטלי שכנוע וראיה להוכיח את יעדם של הדברים שנאמרו ו/או פוטנציאל של הדברים שנאמרו להגיע לאזני אדם אחר.
לא מהתובעת ואפילו לא מהנתבע ניתן היה ללמוד על נסיבות השיחה (ואף אם תיקרא 'עימות') ועל המאזינים לה.
הדעת נותנת כי תכליתו של העימות עם התובעת היתה להביע בפניה את מורת רוחם של המנוח ושל הנתבע.
אין בפני בית המשפט כל ראיה פוזיטיבית לפרסומם של הדברים ו/או להגעתם לאזני מי זולת שלושת המשתתפים באותו עימות.
בסוף סעיף 51 לתצהירו הצהיר הנתבע: "ועוד פעם שבה אמרתי לאחות בבית החולים שליאורה לא אשתו של המנוח - אלא משקרת".
בעניין זה מסר הנתבע גרסה מפורטת וברורה גם בחקירתו הנגדית: משנודע למשפחתו (הביולוגית) של המנוח כי התובעת ידועה בפני המחלקה בבית החולים כרעייתו של המנוח ובעלת זכות לקבל מידע רפואי שלו/לגביו, הוא פעל להציג לאחות הרלבנטית את תעודת הזהות של המנוח המלמדת כי הוא גרוש (קרי: אינו נשוי, ודאי שלא לתובעת). בהקשר זה, משהתברר כי התובעת מתועדת ברישומי בית החולים כרעייתו של המנוח, הרי שמדובר בשקר.
הנתבע לא טען ולא אישר שפנה לצוות בית החולים בנושא אחר/נוסף כלשהו אשר לגביו ציין דבר גנאי לגבי התובעת.
הגנות "אמת דיברתי" ותום לב
שתי ההתבטאויות המתוארות (המאושרות על ידי הנתבע) היו אמת.
לא נעשה ניסיון של הנתבע להפיץ את הדברים מעבר לנמעניהם הישירים והרלבנטיים. ההיגד הראשון נאמר למעשה ישירות לתובעת. ההיגד השני נאמר ישירות לבעלת התפקיד הרלבנטית מטעם בית החולים.
בהתייחס לסעיף 16(א) לחוק, הרי ששני ההיגדים האמורים, גם אם הגיעו בדרך מקרה לאזניו של צד ג' כלשהו, הרי שבוודאי לא היו בגדר פרסום לכולי עלמא או דברים המופצים בציבור. לכך בדיוק נתכנו התיבות "הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות".
משקמה חזקת תום הלב לפי סעיף 16(א) לחוק כאמור, נשוב לסעיף 15 לחוק ונמצא היחסים בין הנתבע לבין המנוח (אבי רעייתו) הקימו חובה מוסרית לנתבע לבצע את הפניות שביצע, ואם צד ג' כלשהו שמע את דבריו הרי שעדיין מדובר בדברים שנאמרו בתום לב וקמה לנתבע הגנה בשל כך.
הנה כי כן, ההיגדים המוסכמים על ההגנה אינם מקימים זכות לתובעת לסעד על פי החוק.
סוף דבר
התובעת הגישה תובענה כספית בסכום גבוה, תוך שבגין שני אירועי לשון הרע נטענים נתבע הסכום המרבי האפשרי ללא הוכחת נזק.
לזאת נוספו טענות לאינסוף פרסומי לשון הרע.
מכל הטענות הנכבדות והקיצוניות - לא הוכח דבר.
התובעת נותרה כאשר היא לבדה תומכת את שלל טענותיה הקיצוניות.
העדה החיצונית היחידה שהובאה על ידי התובעת לא ביססה את העובדות שהתובעת חפצה להוכיח באמצעות אותה עדה. העדה אף תמכה במשתמע בכך שהעויינות בין הצדדים וחילופי הדברים הקשים בין הצדדים היו דו-סטריים. משמע, מצג התובעת כאילו היא באה בידיים נקיות - כשל.
דין התביעה להידחות.
משלא הוצגו אסמכתאות להוצאות המשפט של הנתבע, ייפסק לטובתו שכ"ט עו"ד בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 בתוספת הוצאות אישיות בסך 1,000 ₪ בגין כל התייצבות לדיון.
התוצאה
התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבע הוצאות אישיות בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 23,560 ₪ (כולל מע"מ).
ניתן היום, ב' אייר תשפ"ו, 19 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.
11 מתוך 11