ת"א 13050-05-20 מיק נ' אתר

הליך: 13050-05-20

שם התיק: ת"א 13050-05-20 מיק נ' אתר

בית המשפט: בית משפט השלום בכפר סבא

שופט/ת: שרון דניאלי

תאריך פסק הדין: 2022-11-09

תובעים: טל מיק | נתבעים: אופיר אתר

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בכפר סבא

ת"א 13050-05-20 מיק נ' אתר

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט שרון דניאלי

תובע

טל מיק

נגד

נתבע

אופיר אתר

פסק דין

מונחת לפניי תביעה שעילתה לשון הרע על סך 140,000 ₪ שהגיש התובע, עו"ד טל מיק (להלן – התובע) נגד הנתבע, מר אופיר אתר (להלן – הנתבע) בגין שני פרסומים שפרסם הנתבע, על פי הנטען, בתגובה ל"פוסט" שפרסם התובע בדף הפייסבוק "בת חפר" בו חברים תושבי היישוב.

שני הפרסומים נעשו ביום 7.4.20 בעקבות פרסום קודם של התובע בו כתב "פוסט" לפיו תורם שביקש להישאר בעילום שם "סבסד" את מחירן של 300 מסכות המיועדות למכירה לתושבי בת חפר בלבד במחיר של 25 ₪ למסכה.

בפרסום הראשון כתב הנתבע: "לא תרומה כי אם מירמה!", ובפרסום השני, לאחר שהתובע פרסם בדף הפייסבוק מכתב התראה לנתבע, כתב הנתבע: "הופה. שיטה חדשה לאיים על אנשים. אתה יודע מה. מי שנוהג כמוך בתקופה כזו, מפרסם מחיר מיוחד לאיזור ספציפי ורושם שזו תרומה על שם מישהו חסוי וגובה מחיר מופקע בכדי לנצל את המצב הוא לא פחות מנוכל. זכותך לתבוע אותי. בהצלחה!".

אין מחלוקת כי הנתבע פרסם את שני הפרסומים. הנתבע מכחיש כי יש בשני הפרסומים משום לשון הרע, ובכל מקרה טוען כי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיף 14 (הגנת אמת הפרסום) ובס"ק 15(2), 15(3), 15(4) ו-15(6) (הגנת תום הלב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק או חוק איסור לשון הרע).

מכאן אסקור את העובדות הרלוונטיות לתביעה והשתלשלות ההליך.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליך

ביום 7.4.20 פרסם התובע "פוסט" בדף הפייסבוק של "בת חפר", הישוב בו מתגוררים התובע והנתבע. ב"פוסט" המדובר פרסם התובע, בין היתר:

"תורם שביקש להישאר בעילום שם, סבסד 300 מסיכות, באופן שאלו יימכרו לתושבי בת-חפר בלבד בסך 25 ₪ בלבד למסיכת 95Kn !! ומשלוח לפתח ביתכם בחינם !! מינימום הזמנה 10 מסכות כי ברשותנו אריזות סטריליות של 10 מסכות בכל אחת ולא ניתן לפתוח לאור המצב. מחר תתקיים הפצה למזמינים ישירות לביתם ולאחר מכן ולאור הסגר הצפוי, לא יהיו משלוחים עד לתום הסגר".

עוד הוסיף התובע כי בהתאם לפרסום משרד הבריאות מדובר במסכות הבטוחות ביותר, שניתן לעשות בהן שימוש רב פעמי, וכן ציין פרטי התקשרות לצורך ביצוע ההזמנה.

יום קודם לכן, 6.4.20, פרסם התובע "פוסט" דומה שגרר תגובות לא מעטות מהחברים בדף הפייסבוק.

כפי שהבין בוודאי הקורא, הימים בהם פורסם ה"פוסט" הם "ימי הקורונה", זמן לא רב לאחר התפרצות המגיפה בישראל.

בכתב התביעה נטען כי בדף הפייסבוק המדובר ישנם 4,649 חברים, וחלק מהחברים, ביניהם הנתבע, הגיבו ל"פוסט". לאחר שאחד מחברי הקבוצה כתב: "חברים. למה אתם קופצים עליו. אז אולי הוא מנסה שיטת מכירה שונה קצת...", כתב הנתבע: "לא תרומה כי אם מירמה".

במאמר מוסגר אציין כי מהתגובה: "למה אתם קופצים עליו?", עולה כי עוד טרם הגיב הנתבע ל"פוסט" לראשונה, עורר ה"פוסט" תגובות ואולי אף תגובות ביקורתיות מצד חברים נוספים בדף הפייסבוק, וזאת בנוסף לתגובות ל"פוסט" קודם שפרסם התובע ביום 6.4.20.

לנוכח תגובתו זו של הנתבע, העלה התובע לדף הפייסבוק, תוך זמן קצר, מכתב שכותרתו: "התראה טרם נקיטת הליכים בגין לשון הרע", שיועד לנתבע. גם מכתב זה עורר תגובות בקרב חלק מחברי הקבוצה, אך הוא לא ריפה את ידיו של הנתבע שפרסם שוב תגובה, זו המתחילה במילים: "הופה. שיטה חדשה לאיים על אנשים", ומסתיימת במילים: "זכותך לתבוע אותי. בהצלחה".

ביום 7.5.20 הגיש התובע את כתב התביעה, וביום 31.8.20 הגיש הנתבע את כתב ההגנה. ביום 16.6.21 התקיימה בתיק ישיבת קדם משפט ראשונה. ישיבת קדם משפט שנייה התקיימה ביום 27.12.21, ובמהלכה נעשה נסיון לסיים את התיק על דרך הפשרה וברוח טובה, ולשם כך נקבעה אף ישיבה נוספת ביום 4.1.22. אלא שהנסיון לא צלח, ועל כן נקבע התיק לשמיעת עדי הצדדים ליום 14.6.22.

ביני לביני הגישו הצדדים בקשות שונות, לרבות מספר בקשות של הנתבע לסילוק התביעה על הסף. לא מצאתי לפרט את כל הבקשות והתגובות שהוגשו, אך כן מצאתי לציין כי עובר לדיון שהתקיים ביום 4.1.22 הגיש הנתבע בקשה למתן צו ליתן תשובות לשאלון, ואחת השאלות שנשאלו הייתה לגבי זהות התורם שהוזכר ב"פוסט" שפירסם התובע. במעמד הדיון ניתנה החלטתי לפיה על הנתבע להשיב לשאלה בדבר זהותו של התורם וטיב הקשר בינו לבין התובע.

התובע לא פעל בהתאם להחלטתי, ובפתח דיון ההוכחות שהתקיים ביום 14.6.22 התובע ביקש להימנע מחשיפת שם התורם בטענות שונות, אך דחיתי את בקשתו בהחלטה נוספת:

"בדיון שהתקיים ביום 4/1/22, ניתנה החלטתי בה הוריתי לתובע לחשוף את פרטיו של התורם וזאת בהמשך לשאלה מספר 4 שנשאלה בשאלון. כפי שהתרשמתי, עובר למתן החלטתי אז, כפי שאני מתרשם גם היום, מדובר בשאלה ותשובה רלוונטיות למחלוקת בין הצדדים ובפרט ביחס לטענות הנתבע לקיומה של הגנת תום הלב.

לא הונחה לפני בקשה לעיון במסמכים לעיון ביהמ"ש בלבד, או לטענה לקיומו של סוד מסחרי או כל טענת חסיון אחרת המצדיקה עיון במעמד צד אחד בלבד, וצודק ב"כ הנתבע בטענתו כי לא ניתן במסגרת הליך אזרחי להציג או להשמיע טענות במעמד צד אחד מבלי שהדבר יקבל ביטוי ותהיה להגנה את האפשרות להתגונן מפני הטענות הללו".

בתגובה ביקש התובע שאטיל חסיון על שמו של התורם ולכל הפחות להציג את טיעוניו בנדון במעמד צד אחד, ואילו הנתבע ביקש שאורה על מחיקת כתב התביעה לאחר שהתובע לא כיבד את החלטת בית המשפט. דחיתי את שתי הבקשות בהחלטה נוספת:

"התובע מבקש לחסות את שמו של התורם מאחר שלדבריו צו מצפונו, וצו מצפונו של התורם, אינם מאפשרים לו, לתובע, לחשוף את שם התורם ומכאן ביקש ששמו של התורם יישאר חסוי לנוכח הוראת סעיף 68ב' לחוק בתי המשפט, ולשכל הפחות יאפשר ביהמ"ש לתובע להסביר לביהמ"ש במעמד צד אחד את רגישות העניין.

בסעיף 60 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כי הליכי גילוי ועיון נאותים מהווים תנאי בסיסי לקיומו של הליך משפטי ראוי והוגן, ואם לא התקיימו מצד התובע, רשאי ביהמ"ש להורות גם על מחיקת כתב התביעה במקרים מיוחדים.

אוסיף כי סעיף 59ב' בתקנות קובע כי אם נטענה טענת חסיון ביחס למסמך או שאלה רשאי ביהמ"ש לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענת חסיון.

במקרה שלפני אין מדובר במסמך אלא בזהותו של אדם רלוונטי להליך וטענות התובע מתמקדות כולן בעניין צו מצפונו של התובע והתורם, שאינם מעוניינים לחשוף את שמו.

מבלי להתעלם מהעובדה כי ניתנה כבר החלטה שיפוטית ביום 4/1/22 שלא קוימה, אאפשר לתובע לקבל את יומו בביהמ"ש ולא אורה על מחיקת התביעה, אם כי ברור שאם לא ייחשף שם התורם יינתן לכך משקל בפסק הדין ועובדה זו גם תילקח בחשבון בשאלת ההוצאות ללא קשר לתוצאת ההליך.

מאחר שלא הוצג לפני טעם המצדיק את סגירת דלתות ביהמ"ש הרי שאין מקום לקבל את הבקשה בנדון. עם זאת, אם אתרשם כי יש בפרסום שמו של התורם משום פגיעה חמורה בפרטיותו, אשקול אם אין מקום להורות על איסור פרסום שמו, מכוח סעיף 70ד' לחוק בתי המשפט".

גם במהלך חקירתו הנגדית סרב התובע לחשוף את שמו של התורם, ואמר שהוא אינו יכול לגלותו (ע' 25, ש' 15).

אציג להלן את ראיות הצדדים.

ראיות הצדדים

התובע העיד בעצמו, והגיש מטעמו את הראיות הבאות:

ת/1 – בקשה לעיון וגילוי מסמכים שנשלחה לנתבע;

ת/2 – ה"פוסט" מושא ההליך;

ת/3 – תצהיר מענה לשאלון וגילוי מסמכים וכן מכתבי התראה שנשלחו לנתבע;

ת/4 – "פוסט" שפורסם בדף הפייסבוק ביום 9.4.20;

ת/5 – "פוסט" מיום 25.4.20;

ת/6 – רישיון רכב;

ת/7 – ה"פוסט" המקורי שפרסם התובע ביום 7.4.20 בו מופיעים פרסומי הנתבע;

ת/8 – אישור קיום חשבון בנק.

הנתבע בחר שלא להעיד, והגיש מטעמו את הראיות הבאות:

נ/1 – פרסום של התובע בדף פייסבוק מיום 2.4.20 בשעה 18:00;

נ/2 – מסמך משרד הבריאות בעניין עטיית מסכות;

נ/3 – פרסום נוסף של התובע בדף פייסבוק;

נ/4 – פרסום נוסף של התובע בדף פייסבוק מיום 2.4.20 בשעה 20:54;

נ/5 – פרסום נוסף של התובע בדף הפייסבוק העסקי של משרדו;

נ/6 – פרסום נוסף של התובע בדף הפייסבוק "בת חפר" מיום 6.4.20;

נ/7 – שרשור תגובות בדף הפייסבוק "בת חפר".

מכאן אסקור את טענות הצדדים.

טענות הצדדים

התובע הגיש את סיכומיו בכתב, והתרתי לו גם להגיש סיכומי תשובה לסיכומי הנתבע. אלו הם עיקרי טענותיו:

במהלך תקופת מגיפת הקורונה, כאשר שמי המדינה סגורים ויש קושי לייבוא מוצרים, לרבות מסכות הגנה, ביקש התובע לסייע לזולת תוך חינוך ילדיו בהעסקתם במהלך תקופת הסגר הראשונה, ולמכור מסכות אלו ללא כל כוונת רווח;

המסכות נרכשו על ידי אביו של התובע, והסכום שדרש תמורת מכירתן שיקף את עלויות הקניה והוצאות התובע בגין שיווקן, לרבות הוצאות רכב;

פרסומו הראשון של הנתבע נעשה בדף הפייסבוק של היישוב בת-חפר, המונה כ-5,000 חברים, ביניהם התובע והנתבע שהתגוררו באותו מועד ביישוב, והפרסום השני שפרסם, לאחר שהתובע שלח לו מכתב התראה בדף הפייסבוק, מוכיח את כוונת הזדון של הנתבע, ושומט את הקרקע תחת טענות ההגנה שלו;

המחיר שביקש התובע עבור המסכות לא היה מחיר מופקע, והנתבע שנמנע מלהעיד לא הביא כל ראיה לכך שהמחיר היה מופקע ולכן לא יכול ליהנות מהגנת "תום הלב";

התובע הינו עו"ד ונוטריון, בורר ומגשר מוסמך מלשכת עוה"ד, אחד מנציגי הלשכה במחוז ת"א, מתווך, איש יחסי ציבור, יזם נדל"ן ("ועוד ועוד"), והגדרתו כ"נוכל" עולה כדי פרסום לשון הרע;

הנתבע לא הכחיש את הפרסום, ומאחר שהוא טוען לקיומן של ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, מוטל עליו נטל ההוכחה להוכחת טענותיו ומכאן גם נטל הבאת הראיה. מאחר שהנתבע נמנע מלהעיד, יש להחיל את הכלל הקבוע בפסיקה לפיו ניתן להסיק מהימנעותו כי אילו היה מעיד, הייתה עדותו פועלת לחובתו;

בסיכומי התשובה טען התובע כי אין יסוד לטענת הנתבע בסיכומיו לפיו התובע הפיק רווח ממכירת המסכות, שכן המכפלה של 300 מסכות שנמכרו במחיר 33 ₪ שקיבל התובע עבור כל מסכה (25 ₪ מהקונה ועוד 8 ₪ מסובסדים על ידי התורם), מלמדת כי לכיסו של התובע נכנסו 9,900 ₪ בלבד, שהיתרה בינם ובין עלות המסכות כיסתה לערך את עלות הדלק ושווי הבלאי שנגרם לרכבו של התובע בשל חלוקת המסכות, ואילו יתרת המסכות (כ-200) נלקחו לשימושו של התובע, וכי ממילא ההכנסות הועברו לאביו של התובע;

את טענותיו העובדתיות של התובע ניתן לבדוק בקלות;

התובע כן ביקש לחשוף את זהותו של התורם תחת חסיון שלא הותר על ידי בית המשפט.

אלו הם עיקרי טענות הנתבע בסיכומיו:

חלק הארי של טענותיו העובדתיות של התובע במסגרת סיכומיו, כלל לא הוכחו, ועל בית המשפט להתעלם מהן, וליתן את דעתו לכך שחלקן הועלו לראשונה במסגרת הסיכומים;

במהלך חקירתו הנגדית של התובע התברר כי התובע כן הפיק רווח נאה ממכירת המסכות, גם לאחר שהמסכות הוצעו למכירה ב"סבסוד";

עדותו של התובע במהלך ישיבת ההוכחות כי את כל הרווחים שהושגו הוא העביר לאביו, שרכש קודם לכן את המסכות, היא "עדות כבושה", והתובע נמנע מלהציג כל ראיה בדבר העברת כסף לאביו ואף נמנע מלזמנו להעיד;

בחירתו של התובע להציג עצמו כבעל עיסוקים רבים, לרבות למעשה "סוחר מסכות", מלמדת כי מדובר באדם ש"לא יחמיץ הזדמנות לעשות רווח נאה", והפקת רווח בתקופת מגיפת הקורונה היא שהנחתה אותו, ולא מניעים חינוכיים;

בניגוד לטענת התובע לפיה האמירות שפרסם הנתבע הן מ"החמורות" שבלשון הרע, הרי שאין מדובר בלשון הרע כלל, ואף אם היו עולות כדי לשון הרע עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ובכל מקרה (למעשה מדובר בטענה חלופית), מדובר ב"זוטי דברים";

לתובע ניתנו הזדמנויות רבות להוכיח את טענתו לפיה תורם אלמוני תרם סכום כסף לרווחת תושבי בת חפר, כך שניתן היה לשווק את המסכות במחיר מסובסד, אך לא ניצל הזדמנויות אלו ואף הפר את החלטת בית המשפט שחייבה אותו לעשות כן. משבחר להימנע מחשיפת שמו של התורם, ולא הוכיח שהיה תורם כזה או שנעשה סבסוד, יש לקבוע כי הנתבע הרים את הנטל להוכחת האמת בפרסום ביחס לפרסומיו;

עומדות לנתבע גם ההגנות הקבועות בס"ק 15(2), 15(3), 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע – הגנת תום הלב, שכן בנסיבות בהן ביקש התובע למכור את המסכות במחיר שדרש לתושבי היישוב בו התגוררו התובע והנתבע, אסור היה לנתבע לשבת מנגד ולשתוק. גם בפרסום השני, המפורט יותר, היה הסבר של הנתבע, בתום לב מוחלט, מדוע פרסם את הפרסום הראשון, והדברים שפרסם לא חרגו מגדר הסביר.

דיון והכרעה

בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע והפסיקה העניפה של בתי המשפט בתחום, מרביתן של התביעות שעילתן לשון הרע עוסקות במספר שאלות עיקריות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, ואלו הן:

האם היה פרסום?

אם כן, האם מדובר בפרסום "לשון הרע"?

אם כן, האם עומדת למפרסם הגנת "אמת בפרסום" כאמור בסעיף 14 לחוק, ובהקשר זה יש להראות כי לא רק שהיה אמת בפרסום, אלא שגם היה בפרסום עניין ציבורי או האם עומדת למפרסם הגנת "תום הלב" לפי סעיף 15 לחוק, שהיא רחבה ופרטנית יותר (על פי סעיפי המשנה של סעיף 15) מהגנת "אמת בפרסום", אך על הטוען את הטענה להוכיחה ולהראות גם שהפרסום לא חרג מתחום הסביר (סעיף 16 לחוק).

כך לימדנו בית המשפט העליון בפסיקה עניפה, אליה גם התייחס ב"כ הנתבע בסיכומיו (ובין היתר ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי (פורסם בנבו, 27.7.11); דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014)).

בפן הדיוני, בעוד שעל התובע להוכיח את הפרסום וכי הפרסום הינו בגדר לשון הרע, על הנתבע המפרסם להוכיח את טענות ההגנה של "אמת בפרסום" (ר' כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה ואח', פ"ד כג(2), 23 (1969)) והגנת "תום הלב" (כאמור גם בסעיף 16(א) לחוק; ר' גם ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (פורסם בנבו, 14.3.16)). על כך גם לא חלוקים הצדדים.

אין גם מחלוקת בשאלת הפרסום. המחלוקת הראשונה בהליך שלפניי מתעוררת ביחס לשאלה האם פרסומיו של התובע עולים כדי "לשון הרע", כהגדרת מושג זה בחוק ובפסיקה. סעיף 1 לחוק שכותרתו: "לשון הרע מהי", קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

בהקשר זה ציין בית המשפט העליון בע"א 89/04 ד"ר יורי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08):

"ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק...".

ומן הכלל אל הפרט. בתגובתו הראשונה ל"פוסט" שפרסם התובע, כתב הנתבע: "לא תרומה כי אם מרמה", ובתגובה השניה כתב הנתבע על התובע כי אם הוא פועל כפי שהוא פועל, "הוא לא פחות מנוכל". האם הצגתו של התובע כמי ש"מרמה" או הצמדת התואר "נוכל" היא לשון הרע? בתי המשפט נתנו תשובות שונות לשאלה זו, אם כי ברור כי כל מקרה יש לבחון לגופו, ובנסיבותיו. למשל, בתא"מ (שלום-צפת) 54888-01-12 מאיר וקנין נ' מוטי מועלם (פורסם בנבו, 16.12.12) סבר בית המשפט כי הביטוי "נוכל שמפיל בפח לקוחות" אינו לשון הרע, בנסיבותיו של התיק שם; בתא"מ (שלום-עכו) 7224-10-18 דניאל זכאי נ' אבירם אדרי (פורסם בנבו, 1.12.19) סבר בית המשפט כי "בשונה מהקללות, התרשמתי מעדות הצדדים כי השימוש במילה "נוכל" מהווה אמירה עובדתית הנוגעת לעבודתו של התובע ונועדה להטיל ספק ביושרו המקצועי של התובע...", ולכן קבע כי מדובר בלשון הרע; בת"א (שלום-פ"ת) 12358-11-14 תמיר קהתי נ' נתנאל יהודה רובינשטיין (פורסם בנבו, 19.2.21) סבר בית המשפט כי הגדרתו של אדם כ"נוכל שחייב כסף רב ונמצא בתהליכי תביעה" עולה כדי לשון הרע, ובת"א (שלום-ת"א) 11676-05-18 בנקס נ' פרץ (פורסם בנבו, 1.2.22) נקבע כי הגדרתו של בונה אתרי אינטרנט כ"נוכל", וציון כי "השוק רווי בשרלטנים ונוכלים", עולה כדי לשון הרע.

אף אני סבור כי בנסיבות כאן, הכינוי "נוכל" חורג מגדר גידוף או עלבון, ויש בו משום לשון הרע. למסקנה זו הגעתי לנוכח הקשר אמירת הדברים, החזרה עליהם (בשני פרסומים), כמו גם מתגובות המשתתפים הנוספים בקבוצת הפייסבוק של "בת חפר". יתרה מזאת, דומה כי גם הנתבע עצמו היה מודע לכך שיש בדבריו כדי לפגוע בתובע, להשפילו או לבזותו, שכן בפרסום השני מצא לנמק את הפרסום הראשון, ואף להזמין את התובע לתבוע אותו. "הזמנה" זו מלמדת על הלך הרוח של הנתבע, שסבר כי הוא יכול להתגונן מפני תביעה כזו, ולהוכיח את אמיתות דבריו או את חובתו לפרסמם.

אכן, את הביטויים בהם נקט התובע יש לפרש על פי מבחן אובייקטיבי, אך במקרה זה גם הלך הרוח הסובייקטיבי של הנתבע בהחלט משתלב עם האופן בו אדם סביר תופס את הביטויים "מרמה" ו"נוכל" כביטויים קשים שיש בהם כדי לפגוע בשמו של הזולת.

בנסיבות העניין, לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר ב"זוטי דברים", אך במקביל גם אין לקבל את הטענה כי מדובר בלשון הרע "מהחמורות ביותר", כפי שטען התובע.

בכך דילג התובע מעל שתי המשוכות העיקריות הראשונות שמציב לו חוק איסור לשון הרע, אך עדיין ניצבת בפניו משוכה נוספת, משמעותית הרבה יותר בנסיבותיו של תיק זה, והיא נוגעת לטענות ההגנה של הנתבע. אדון מיד בטענות ההגנה מכוח חוק איסור לשון הרע, אך בטרם אעשה כן אבקש להעיר שתי הערות מקדימות לדיון.

שתי הערות מקדימות בטרם דיון בטענות הצדדים

תיק זה לא התנהל על מי מנוחות, וגם העובדה שהתובע ייצג את עצמו בהליך לא הקלה על ההתנהלות בין באי כוח הצדדים. על כן, התעלמתי מהשמצות בוטות של ב"כ הצדדים זה כלפי זה בכתבי סיכומיהם, וצר לי כי הדברים נכתבו. בכל מקרה, לטענות הדדיות אלו לא נתתי כל משקל, אך הן בוודאי לא הקלו על שמיעת התיק ואף לא על כתיבת פסק הדין.

קושי מהותי יותר, עליו הצביע ב"כ הנתבע גם בסיכומיו, התעורר לנוכח העובדה כי התובע טען בסיכומיו טענות עובדתיות שונות שלא נתמכו בראיות (העברת כספים לאביו, מחירי השוק של המסכות בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, העובדה כי היישוב בת חפר הוא הבעלים של סניף הדואר המקומי, העובדה כי אביו לא קיבל החזר ממע"מ והיותו פנסיונר ועוד). אכן, חלק מהטענות נטענו על ידו במהלך עדותו, ובמקרים מתאימים ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך עדותו של עד בלבד, אך במקרה זה, כשלא הוצגו כל אסמכתאות לחיזוק הטענות (למשל ביחס להיות סניף הדואר בבעלות היישוב) או זומנו עדים מתאימים ליתן עדות (למשל בעניינו של אבי התובע), לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בנדון, כאשר הטענות מוכחשות על ידי הנתבע.

הדיון בטענות ההגנה מכוח חוק איסור לשון הרע

אציין כבר בפתח פרק זה: מצאתי כי עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, ואף שהנתבע לא העיד לעצמו, הוא הרים באמצעות הראיות הקיימות בתיק את הנטל להוכחת טענותיו אלו. בטרם התייחסות פרטנית לטענות ההגנה, יש להציג את מהלך האירועים בהתאם לראיות שהוגשו.

על פי ת/2, כבר ביום 6.4.20, יום קודם פרסום ה"פוסט" נשוא כתב התביעה (ותגובות-פרסומי הנתבע), פרסם התובע "פוסט" קודם בדף הפייסבוק "בת חפר", בו כתב: "תורם שביקש להישאר בעילום שם, סבסד 300 מסיכות, באופן שאלו יימכרו לתשובתי בת-חפר בלבד בסך 25 ₪ בלבד למסכת Kn !!...". ל"פוסט" צורפו תמונות של המסכות וכן צורף מכתב של משרד הבריאות, שגם צורף על ידי הנתבע כמוצג נפרד (נ/2).

התגובות ל"פוסט" זה היו תגובות לא קלות. חלקן לעגו בציניות לפרסום ("וואי מבין כל הארץ התורם חשב רק על בת חפר?..."; "תרומה חחחחח"; "איזו תרומה מוזרה"), חלקן היו ביקורתיות ("אולי אתה עושה את זה בחוסר ידיעה ואולי מסיבה אחרת אבל Kn95 זאת תקינה סינית למקורי n95, דבר שני עלות מסיכה כזאת בסין היא 3 ₪ בערך..."), חלקן זהירות יותר ("זה בסדר שאתה רוצה למכור. רק אל תגיד תרומה!"), וחלקן גם בוטות ומפורשות לא פחות מתגובותיו של הנתבע ("לא מבינה למה במצב הזה אנשים מנסים לעשות כסף על גבם של אחרים. בחיאת Kn95 ליחידה 25 ₪?! לא באמת. תורם יקר נחמד וחביב זה לא תרומה זה גניבה").

התובע גם הגיב לחלק מהמגיבים, אם כי לא לתגובה בה נכתב: "זה לא תרומה זה גניבה", ובמקרה אחד אף פרסם בדף הפייסבוק מכתב התראה לאחד מחברי או חברות הקבוצה, וממכתב ההתראה עולה כי נכתב אודות התובע: "כמה נוכלים ניהיו בבת חפר" (כך צוטט במכתב).

עולה אם כן כי כבר עובר לפרסומים נשוא כתב התביעה (וסמוך להם מאוד), עורר ה"פוסט" שפרסם התובע תרעומת, ביקורת ואף בוז מצד החברים בדף הפייסבוק של בת חפר, והתובע אף כונה "נוכל" על ידי אחת מחברות הקבוצה, ושלח בתגובה מכתב התראה שטרח לפרסם בדף הפייסבוק, כפי שעשה למחרת היום עת פרסם מכתב התראה דומה לנתבע.

יש ליתן לדבר משקל בעת בחינת פרסומי הנתבע והקשרם.

הצדדים הקדישו חלק נכבד מסיכומיהם לשאלת מחיר השוק של המסכות ששיווק התובע ולשאלה האם הפיק התובע רווח ממכירת המסכות או פעל ממניעים אלטרואיסטיים (כלפי תושבי בת חפר) וחינוכיים (כלפי ילדיו). אתייחס לשאלה זו, אך בנסיבות תיק זה מדובר לטעמי בשאלה משנית, שכן הביקורת הקשה כלפי התובע הן מצידו של הנתבע והן מצידם של חברים נוספים בדף הפייסבוק, נגעה לכך שהתובע פתח את ה"פוסט" במילים: "תורם שביקש להישאר בעילום שם, סבסד 300 מסיכות...".

התייחסות התובע לתורם אלמוני ש"סבסד" את מחיר המסכות, יחד עם הנתון בדבר מחיר המסכות לאחר ה"סבסוד", נראתה הן לנתבע ביום 7.4.20 והן למגיבים ביום 6.4.20 חשודה ולא אמינה, כפי שעולה מתגובותיהם, המשקפת גם את העמדה לפיה מחיר של 25 ₪ למסכה מהסוג ששיווק התובע, הוא מחיר מופרז.

עולה בברור כי ההתייחסות לתורם אלמוני הייתה גורם משמעותי ביצירת העננה מעל ה"פוסט" שפרסם התובע, הן אצל הנתבע והן אצל חברים אחרים בקבוצת הפייסבוק, והנתבע אף כתב זאת מפורשות בפרסום השני: "...מפרסם מחיר מיוחד לאיזור ספציפי ורושם שזו תרומה על שם מישהו חסוי וגובה מחיר מופקע...".

לתובע ניתנה ההזדמנות להסיר את העננה. יש לזכור כי הוא בחר להגיש את התביעה שלפניי על מנת להסיר את העננה, ולאחר שמצאתי כי יש לחייבו לחשוף את פירטי התורם, הוא ניסה מספר פעמים לשכנע את בית המשפט כי אין לחייבו לעשות כן, לאפשר לו לחשוף את שמו במעמד צד אחד, להקנות לו חסיון ועוד. דחיתי את בקשותיו של התובע ולאחר שהתובע גם סרב לחשוף את שמו של התורם, דחיתי גם את בקשת הנתבע למחיקת התביעה נגדו.

אך לסירובו והימנעותו של התובע יש השלכה ברורה על הדיון בשאלות העיקריות שנותרו במחלוקת: טענת אמת בפרסום וטענות תום הלב של הנתבע.

כך, אי גילוי שם התורם, פועל לחובת התובע בצורה ברורה.

כפי שציינתי לעיל, על רקע זה הדיון בשאלה האם המחיר שנקב התובע הוא מחיר ראוי במסגרת "סבסוד" או שמא הוא מבטא נסיון של התובע להפיק רווח, הופך לדיון משני, אך למען הסר ספק, גם בהקשר זה הראיות שהוצגו בתיק פועלות לחובתו של התובע. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי אביו רכש את המסכות המדוברות מספק בכרמיאל וכי התובע אסף את המסכות בעצמו מהספק (ע' 24, ש' 23), לשימושו של התובע, אך הוא החליט למכור אותן על מנת "לסייע לזולת ולחנך את הילדים" (ע' 24, ש' 30), מבלי שהרוויח שקל, ואף העביר את ההכנסות לאביו.

הנתבע הציג לבית המשפט ראיות לפיהן טרם ה"פוסט" מיום 7.4.20, שיווק התובע את המסכות במחיר גבוה יותר (גם במחיר 40 ₪ למסכה ו-30 ₪ למסכה), והתובע אישר בחקירתו הנגדית כי רכש (למעשה אביו רכש) את המסכות תמורת 14.5 ₪ למסכה, ועלות 500 מסכות הגיעה כדי 8,483 ₪ (כולל מע"מ). כך שאם מכר התובע לתושבי בת חפר 300 מסכות תמורת 25 ₪ למסכה, בתוספת 8 ₪ "סבסוד" לכל מסכה מהתורם האלמוני, הרי שהרוויח ממכירת 300 מסכות סכום בסך של 9,900 ₪, ועוד הותיר לעצמו 200 מסכות.

התובע טען כי אין בחישוב זה כדי להתחשב בעלויות הדלק ובלאי הרכב שלו, וכי את ההכנסות העביר לאביו, אבל ממילא לא הציג כל אסמכתא לטענותיו אלו וגם הפער בין מחיר רכישת המסכה מהספק (14.5 ₪) למחיר המכירה (בלי הסבסוד ואיתו; 25 ו-33 ₪ בהתאמה), נראה גבוה מדי. תימוכין לקביעה זו ניתן למצוא כאמור גם בתגובות התושבים בדף הפייסבוק שהביעו את תרעומתם על המחיר הגבוה, לשיטתם.

מכאן אדון בטענות ההגנה עצמן.

טענת "אמת בפרסום"

המפרסם יוכל לחסות תחת הגנת "אמת בפרסום" אם הוכיח במשפט את אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום, כך שכוונותיו ומודעותו בזמן הפרסום, אינם רלוונטיים. המפרסם גם יכול להנות מהגנה זו אם פרסם את דעתו על אחר, ובתנאי שמדובר בדעה בעניין עובדתי שניתן לבירור (ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365 (1981)).

כן נקבע בפסיקה כי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, ואין לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגעני (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843 (1995)).

יישום כללים אלו על המקרה שלפניי מלמד כי אכן היה אמת בפרסום, גם אם הביטוי "מרמה" או "נוכל" הם ביטויים לא קלים. אין בקבלת הטענה כדי ללמד כי התובע הוא אכן "נוכל" כהגדרתו הלשונית המדוייקת של המושג, אך המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום בהחלט תואמים את המציאות לפיה התובע ביקש למכור מסכות באופן בלעדי כביכול לתושבי בת חפר בלבד, במחיר "מסובסד" שהיה גבוה בצורה משמעותית ממחיר הרכישה של המסכה, תוך היתלות בתורם אלמוני שאת זהותו סרב לחשוף, וכל זאת במהלך אחת מהתקופות המורכבות של מגיפת הקורונה בישראל, ובכך נהג בחוסר שקיפות ובחוסר יושר.

למען הסר ספק: זכותו של התובע (שהציג עצמו גם כיזם ו"עוד ועוד") להרוויח ממכירת המסכות, אך בחירתו להציג את פעולת השיווק כמעשה אלטרואיסטי וחינוכי בפני תושבי בת חפר, היא זו שעומדת לו לרועץ, והיא גם זו שקוממה עליו את הנתבע ותושבים נוספים בבת חפר, שחברים בדף הפייסבוק של היישוב.

בהקשר בו פורסמו התגובות של הנתבע, היה בהחלט בפרסום גם עניין ציבורי, לנוכח התקופה המורכבת בה פרסם התובע את ה"פוסט", ודווקא לנוכח בחירתו של התובע לפרסם את ה"פוסט" בפלטפורמה ציבורית המיועדת לתושבי בת חפר.

בסופו של דבר, אי גילוי שמו של התורם בעת פרסום ה"פוסט" ובמהלך הדיון, בנסיבות בהן המחיר שהוצע שיקף גם רווח לתובע, מטה את הכף בצורה ברורה לקביעה כי הנתבע עמד בנטל להוכחת טענת אמת בפרסום ביחס לשני הפרסומים.

מכאן, שעומדת לנתבע הגנת "אמת בפרסום". למעלה מן הצורך אתייחס גם לטענת הגנת תום הלב.

הגנת תום הלב

לנוכח הממצאים העובדתיים שקבעתי, ולנוכח השתלשלות האירועים שקדמה לפרסום ה"פוסט" ביום 7.4.20 (ה"פוסט" ביום 6.4.20 והתגובות אליו) וזו שלאחר הפרסום ובמקביל אליו, אני מוצא כי עומדת לנתבע גם הגנת תום הלב.

כאמור, כבר ביום 6.4.20 הגיבו מספר תושבי בת חפר החברים בקבוצת הפייסבוק ל"פוסט" הקודם של התובע בביקורתיות ואף בחריפות, וגם על רקע זה יש לבחון את שני פרסומיו של התובע.

גם ביום 7.4.20 פרסם הנתבע את הפרסום הראשון ("לא תרומה כי אם מרמה"), לאחר שחבר אחר בקבוצה כתב אודות התובע: "חברים. למה אתם קופצים עליו. אז אולי הוא מנסה שיטת מכירה שונה קצת. אולי התורם האלמוני זה מנהל סניף הבנק שלו...", ומכאן הוסיף שהתובע אינו שונה מאחרים שמפקיעים מחירים, ואינו מבין את הצביעות בביקורת על התובע דווקא.

התובע הגיב לפרסום הראשון על דרך פרסום מכתב התראה בדף הפייסבוק של בת חפר, קבל עם ופייסבוק, ובתגובה לכך פרסם הנתבע את הפרסום השני.

בבחירתו של התובע לפרסם מכתב התראה לא קל בפורום נרחב (הוא טוען כי בקבוצה חברים כ-5,000 חברים), היה כדי להסלים את המצב, והיא הביאה במידה רבה את הנתבע לפרסם את הפרסום השני, שיש בו גם הסבר מדוע לדעת הנתבע פעל התובע כ"נוכל" או ב"מרמה".

בחירתו של התובע לפרסם את מכתב ההתראה וכן תגובתו של הנתבע, מחזקים לטעמי את טענת הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב, שכן יש בפרסום השני לפחות משום הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע (סעיף 15(3) לחוק), ומלכתחילה ביחס לשני הפרסומים הייתה לו חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים (סעיף 15(2) לחוק), הייתה בהם הבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4) לחוק), וכן ביקורת על פעולה שביצע התובע בפומבי (סעיף 15(6) לחוק).

מאחר שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, שפורטו בהרחבה לעיל, הרי שלנוכח הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע, עומדת לנתבע גם הגנת תום הלב.

הימנעותו של הנתבע מלהעיד

התובע הפנה לחזקה הקבועה בפסיקה בדבר הימנעות בעל דין להביא עדות מטעמו. זוהי חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. כלל זה אכן יכול לקבל משנה תוקף כשהעד שאינו מעיד הוא הנתבע בעצמו (לעניין זה ר' ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107 (2000)), וקל וחומר במקרה בו מוטל עליו נטל ההוכחה לקיומן של ההגנות מכוח איסור לשון הרע.

זוהי חזקה שבעובדה ולא חזקה שבדין (לעניין ההבחנה בין שתי החזקות ר' דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998)).

כך או כך, במקרה כאן עמד הנתבע בנטל ההוכחה לקיומן של שתי ההגנות, על סמך הראיות שהוצגו בתיק, ובפרט לנוכח הימנעותו של התובע מלחשוף את שם התורם, שכן פרסומיו של הנתבע היו קשורים קשר הדוק לכך שהנתבע (וגם אחרים) פקפקו בקיומו של התורם, לנוכח המחיר שדרש התובע ב"פוסט".

סיכומו של דבר

לנוכח קבלת טענות ההגנה של הנתבע, יש לדחות את התביעה.

מכאן, יש לדון בשאלת ההוצאות שיש לפסוק לחובת התובע. בתיק התקיימו ארבע ישיבות, מהן שתיים בהן נעשה נסיון ממושך להביא את הצדדים להסכמות. לא אזקוף לחובת התובע את העובדה כי נדרשו לשם כך שתי ישיבות בית משפט, שכן התרשמתי כי מדובר היה בנסיון כן של התובע לסיים את ההליך על דרך הפשרה. בסופו של דבר, בתיק התקיימה ישיבת הוכחות אחת בלבד, אם כי אין להתעלם מהעובדה כי הנתבע, ולמצער בא כוחו, נדרשו להתייצב ל-4 ישיבות בית משפט, ואף להגיש סיכומים בכתב.

הנתבע הגיש מספר בקשות, ובהן בקשות למחיקת כתב התביעה גם על רקע סירובו של התובע לחשוף את שמו של התורם, וזאת בניגוד להחלטות בית המשפט.

לא רק בפן המהותי, אלא גם בפן הדיוני יש ליתן משקל לאי קיום החלטת בית המשפט, שהצריכה את הגשת הבקשות. גם אם סברתי כי לא יהיה זה ראוי להורות על מחיקת התביעה כפי שביקש הנתבע, הרי שהיה טעם בהגשת הבקשות מטעם הנתבע.

לנוכח כל האמור, אני סבור כי יש לחייב את התובע בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ כולל מע"מ.

התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ (כולל מע"מ) שישולמו לב"כ הנתבע בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כדין.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ג, 09 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

10 מתוך 13