תא"מ 13255-02-20 רייך נ' מנחם ואח'

הליך: 13255-02-20

שם התיק: תא"מ 13255-02-20 רייך נ' מנחם ואח'

בית המשפט: בית משפט השלום בקריות

שופט/ת: יונת הברפלד-אברהם

תאריך פסק הדין: 2021-03-23

תובעים: אורן רייך | נתבעים: אילנה מנחם, שמעון מנחם

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בקריות

תא"מ 13255-02-20 רייך נ' מנחם ואח'

תיק חיצוני:

בפני כב' הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם

התובע

אורן רייך - ת"ז XXXX

נגד

הנתבעים

.1 אילנה מנחם - ת"ז XXXX

.2 שמעון מנחם - ת"ז XXXX

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעים, ע"ס של 15,000 ₪ בגין לשון הרע והכפשת שמו. לטענת התובע, כאשר עבר לגור בשכנות לנתבעים, הציב 2 נרות נשמה, קליפת עץ ושיר שכתב לחתולו שמת. הנתבעים פנו למשטרה והתלוננו על כך מבלי שהיה ביניהם כל קשר קודם לכן. עוד טען התובע, כי הנתבעים טענו כנגדו טענות שקריות כי נהג לעמוד בחדר המדרגות בחושך מבלי לזוז, וכי הדבר הפחיד אותם . לטענת התובע, הנתבעים טענו כי הינו עושה דברים מוזרים , לאור הצבת נרות הנשמה וכי קרא את מונה החשמל שלו, אולם הנתבעים לא הסתפקו בפניה למשטרה אלא גם הכפישו את שמו בפני בעל הדירה וחברת ניהול הנכסים של הבניין וכן בפני דיירים אחרים בבניין. התובע המשיך וטען כי כאשר העיר לנתבעים על כי הם מציבים דברים בחדר המדרגות המשותף , לרבות כלוב ציפורים, ופניה על כך גם נעשתה לפיקוח העירוני, איימו עליו הנתבעים.

2. התובע פנה גם בהליך של הטרד מאיימת בה"ט 70241-01-20, ולטענו במסגרת הדיון שם, הודו הנתבעים כי הכפישו את שמו . התובע צרף את פרוטוקול הדיון.

3. הנתבעים הגישו כתב הגנה במסגרתו טענו כי פנו לבעל דירתו של התובע, כאשר חשו צורך להגן על בתם בת ה16.5, ולהביא לידיעתו את החוויה אותה חוותה, כאשר עלתה בתם במדרגות הבניין, לביתה. לטענת הנתבעים, מייד כאשר נכנס התובע לגור בדירה, בשכנות להם, החל להתנכל לנתבעים ולשאר הדיירים בבניין. התובע הגיש תביעות סרק כנגד הנתבעים בבתי המשפט , כאשר זוהי תביעתו הרביעית. עוד נטען כי התובע הגיש כנגד הנתבעים תלונות שווא במשטרה ובשיטור הקהילתי .

4. הנתבעים ציינו כי בעת שעלתה בתם במדרגות על מנת להגיע לביתה, חזתה בתובע עומד בחושך לפרקי זמן ממושכים ולא אפשר לה להדליק את האור. באחת הפעמים, כאשר האור כבה בין הקומה השלישית לרביעית, ראתה את התובע עומד באפילה ללא תנועה, מה שהבהיל אותה, עד כדי כך שאינה מרבה לצאת מהבית והופיעו אצלה תסמיני חרדות. עוד ציינו הנתבעים כי לא רק שהתובע הציב נרות נשמה מחוץ לדירתו , אלא גם עקר את המזוזה מדירתו וכן את התמונות שהיו תלויות , תוך פגיעה ברכוש המשותף.

5. לטענת הנתבעים, כאשר נכנס התובע לדירתו, שאלו אותו האם כלוב הציפורים מפריע לו (כאשר שאר השכנים הביעו הסכמה להצבת הכלוב) וכי התובע השיב בשלילה ולכן נותר הכלוב בחוץ, אולם למרות זאת הזמין מפקח לבניין, עקב מפגע תברואתי. תלונת התובע בעניין זה נדחתה.

6. לאור התנהגותו של התובע, פנו הנתבעים לבעל הדירה, וסיפרו לו את אשר עברו ואת חששם ממסוכנותו של התובע. בעל הדירה הפנה אותם לחברת ניהול הנכסים של הבניין וכך עשו. הנתבעים טענו כי כוונתם לא היתה להכפיש את שמו של התובע והם מכחישים כי עשו כן , אלא לתאר בפני בעל הבית וחברת הנכסים את התנהגות התובע ואת חששם כתוצאה מכך. לטענת הנתבעים, לא אין מדובר בלשון הרע, וממילא עומדות לזכותם ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע, כגון בסעיף 14 לחוק (אמת דיברתי), כאשר פירטו בפני בעל הבית וחברת הניהול את אשר קרה . כמו כן הפנו הנתבעים לסעיף 15 לחוק וטענו כי חשו אחריות מוסרית, עקב חשש לבתם, ולכן פנו לבעל הדירה ולחברת הניהול וכן הפנו הנתבעים לסעיף 16 לחוק.

7. לאחר שהוגשו כתבי הטענות, ניתנה החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית וכך היה.

8. בתצהיר התובע טען התובע כי רצונם של הנתבעים להגן על בתם מהווה הוצאת דיבה , והעובדה שפנו למשטרה, לבעת הבית ולחברת הניהול מהווה הכפשה. התובע הכחיש כי בתם של הנתבעים פגשה אותו בחדר המדרגות אולם גם אם כך היה, הרי שהדבר הגיוני היות וגר בבניין . התובע הכחיש כי עמד בחושך זמן ממושך אולם אישר כי נהג, מדי כמה ימים, לקרוא את מונה החשמל . עוד הכחיש כי עקר תמונות אך אישר כי הזיז תמונה אחת מטעמים "ויזואלים".

9. לאחר הגשת תצהירי הצדדים נקבע דיון מקדמי ליום 16/3/21. הצדדים הסכימו, בדיון, כי אין צורך בקביעת דיון נוסף לשמיעת הראיות וניתנה אפשרות לצדדים, לחקור זה את זה במסגרת הדיון המקדמי. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה ומכאן פסק הדין.

דיון והכרעה:

8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, לרבות תצהירי הצדדים וכן שמעתי את הצדדים שהופיעו בדיון לפני, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

9. התובע לא הביא עדים להוכחת טענותיו בדבר הדברים שנאמרו כנגדו ואף לא הציג את התלונות שלטענתו הגישו הנתבעים במשטרה. חלק מהאמירות המיוחסות לנתבעים, לא נאמרו בנוכחות התובע, כך שהוא למעשה אינו יודע מה נאמר בפועל, ובחר שלא להגיש תצהיר מטעם אלו שהדבר נאמר להם (למשל בעל הבית, חברת הניהול והדיירים האחרים בבניין). יוזכר כי ביום 18/5/20, ניתנה החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים ובה נקבע כי אם מבוקש לזמן עד, שסרב לתת תצהיר, יש לציין זאת בעת הגשת התצהיר, כך שלא היתה כוונה , מראש, של התובע לזמן עדים אלו. עוד יוזכר כי בדיון שהתקיים ביום 16/3/21, שני הצדדים הסכימו שאין צורך בקביעת דיון נוסף , כאשר התובע הסכים כי את השאלות שרצה לשאול את הנתבעים, ישאל בדיון המקדמי.

10. התובע אף ציין כי הינו מסתמך בתביעתו, על דברים שנאמרו על ידי הנתבעים בדיון שהתקיים בה"ט 70241-01-20 ובכתב ההגנה.

11. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, לרבות פרוטוקול הדיון בה"ט 70241-01-20, אינני סבורה כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבעים מהווים לשון הרע. יוזכר, שוב, כי התלונות למשטרה לא צורפו, כל שבחינת לשון הרע תיעשה אל מול הדברים שנאמרו על ידי הנתבעים לבעל הבית ולחברת הניהול ומעבר לכך, לא הוכח כי נאמרו דברים נוספים לגורמים נוספים.

12. הנתבעים חששו. חששם זה נבע מכך כי התובע הציב נרות נשמה לחתולו, מחוץ לדלת ביתו, דבר שאינו נהוג, מהעובדה כי נהג להזמין משטרה למקום, לטענתם ללא כל סיבה, ובעיקר בשל כך כי בתם בת ה-16, נבהלה כאשר ראתה אותו עומד בחושך. את חששם זה גילו לבעל הדירה. כפי שהעידה הנתבעת, היא רצתה לברר עם בעל הדירה מיהו הדייר החדש (ראו למשל עמוד1 לפרוטוקול שורות 19,21,24). הנתבעת אישרה כי התובע לא הזיק להם אולם הדברים המוזרים, לגישתה, הפחידו אותה ולכן סברה כי עליה לברר על התובע. הנתבעת אישרה, בדיון שנערך בהטרדה המאיימת, כי גם חברת הניהול דחתה את פנייתה בטענה כי התובע אינו מזיק.

בע"א 751/10, פלוני נגד אילנה דיין ואח' נקבע כי "בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום"

ובהמשך-

"כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום".

במקרה שלנו, תפיסת הדברים על ידי האדם הסביר, הינה ברורה, כאשר בעל הבית כלל לא התרשם מדברי הנתבעים והפנה אותם לחברת הניהול, אשר לא ראתה כי יש דבר מה חריג בצורה בה התנהג התובע. כל זאת מלמד לטעמי, כי דברי הנתבעים אינם מהווים לשון הרע.

13. לא התרשמתי כי מלבד לעדכן את בעל הדירה ואת חברת הניהול בחששם של הנתבעים מפני התנהגות התובע, נאמרו דברים שהינם בגדר לשון הרע. התובע, כאמור, גם לא הביא לעדות את בעל הדירה או נציג חברת הניהול, על מנת שיסתור את דברי הנתבעים, כי מלבד תיאור המקרים שקרו מול התובע, ופירוט חששם של הנתבעים, נאמרו דברים נוספים שמהווים לשון הרע. הבעת חששם של הנתבעים הינה הבעת חשש סובייקטיבית, הם גם פירטו מאין נובע חששם ולא העלו טענות לאקוניות כי התובע מוזר. הם פרטו אל מול בעל הדירה וחברת הניהול מדוע הם סבורים כי התנהגותו של התובע מוזרה. עובדה היא, כי לא כולם סברו כמוהם כי התנהגות התובע מוזרה, וחברת הניהול אף אמרה להם מפורשות כי התובע אינו מזיק, קרי, לא התרשמה כי יש בהתנהגותו של התובע משהו חריג עד כדי גרימת נזק.

14. הנתבעים תיארו בפני בעל הדירה וחברת הניהול את החוויה אותם הם ובתם חוו, ולא משהו מעבר. הם לא שיקרו, לא קיללו ולא הגזימו, פשוט תיארו מה היה. קביעה כי תיאור חוויתם, הסובייקטיבית, תהווה לשון הרע, יכולה להביא לתוצאה לא סבירה, כאשר כל אדם אשר יביע חשש ולו הקל ביותר, עקב התנהגות כלשהי, יואשם בהעלאת לשון הרע. יש מקום לאפשר לאדם להעלות חששות בבטחה, כל עוד אלו לא מונעים מניסיון הכפשה לא מוצדק.

15. במקרה שלפני, בא לידי ביטוי לא רק זכותו של אדם לבטא את עצמו ולהעלות את חששו מאדם אחר, אלא מדובר בהורים שחששו לבתם, אשר נלחצה מהתנהגותו של התובע. שוב, מדובר בחוויה סובייקטיבית של הילדה, ואין כל האשמה מצד הנתבעים כי התובע רצה לפגוע בה בצורה כלשהי. הבת נבהלה כאשר עלתה בחושך וראתה את התובע עומד שם (גם אם רק קרא את המונה). הנתבעים, כהורים מסורים, חייבים לבחון את חששה ולעדכן בהתאם. כאשר, יוזכר שוב ושוב, כי הם לא טענו כי התובע פגע בדרך כלשהי בבתם, אלא תיארו בפני בעל הבית וחברת הניהול את מה שקרה, מנקודת מבטה של הבת ונקודת מבטם וביקשו לברר מה ידוע לבעל הבית וחברת הניהול על השוכר החדש.

16. מעבר לאמור לעיל, גם אם הייתי סבורה כי דבריהם של הנתבעים מהווים לשון הרע, הרי שהנני סבורה כי בהחלט עומדת לזכותם ההגנה הקבועה לפחות בסעיף 15 (2) לחוק לשון הרע, ולאור החוויה אותה חותה בתם, חלה עליהם חובה מוסרית לעדכן את בעל הבית וחברת הניהול באשר ארע, וכי הדבר נעשה בתום לב מתוך רצון אמיתי לברר מי הוא הדייר החדש שלעיתים מתנהל בצורה לא שגרתית ומתוך רצון לוודא כי בתם מוגנת.

17. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי דבריהם של הנתבעים מהווים לשון הרע וגם אם היו עומדת לנתבעים ההגנה הקבוע בחוק ולכן דין התביעה להידחות.

אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים בסך של 2,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובע.

ניתן היום, י' ניסן תשפ"א, 23 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.

4 מתוך 5