תביעת לשון הרע בין שכנים: מתי דיווח על חשש אינו פרסום פוגעני?

פסק הדין עסק בטענות לפרסומים פוגעניים בעקבות מחלוקת בין שכנים. בית המשפט בחן את הדברים שנמסרו לבעל הדירה ולחברת הניהול, את ההקשר שבו נאמרו ואת הראיות שהוצגו לגבי פרסומים נוספים.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

תביעה בסך 15,000 ש״ח בגין לשון הרע נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי הדברים שנמסרו לבעל הדירה ולחברת הניהול תיארו חשש וחוויה אישית ולא היו לשון הרע. לחלופין נקבע כי חלה הגנת סעיף 15(2). התובע חויב בהוצאות של 2,000 ש״ח.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

13255-02-20 | בית משפט השלום בקריות | הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם | 2021-03-23

צד תובע: אורן רייך | צד נתבע: אילנה מנחם, שמעון מנחם

תביעה בסך 15,000 ש״ח בגין לשון הרע, על רקע דברים שנמסרו לבעל דירה ולחברת ניהול של בניין, נדחתה. בית המשפט קבע כי הדברים שנבחנו לא היו לשון הרע, ובנוסף קבע כי גם אילו היה בהם לשון הרע, הייתה עומדת לנתבעים הגנת תום הלב שבסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. בנפרד מהתביעה, התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 2,000 ש״ח בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

מה נטען בתביעה?

לטענת התובע, הנתבעים פנו למשטרה ולגורמים הקשורים לניהול הבניין, והציגו אותו באור שלילי גם בפני דיירים אחרים. בין היתר, הוא טען כי ייחסו לו עמידה ממושכת בחדר המדרגות בחושך, התנהגות חריגה וקריאה של מונה החשמל. הוא תיאר גם מחלוקת סביב חפצים שהוצבו בשטח המשותף וטען כי הנתבעים איימו עליו. אלה היו טענותיו, ולא ממצאים שקבע בית המשפט.

הנתבעים טענו כי פנו לבעל הדירה ולחברת הניהול כדי לספר על חוויותיהם ועל חששם, במיוחד לאחר שבתם המתבגרת נבהלה כשראתה את התובע בחדר המדרגות בחושך. לדבריהם, הם ביקשו לברר מי הדייר החדש ולשתף בדברים שחוו, ולא להשחיר את שמו. התובע הכחיש חלק מהתיאור, אך אישר כי נהג לקרוא את מונה החשמל מדי כמה ימים וכי הזיז תמונה אחת מטעמים חזותיים.

הדיון הוגבל לדברים שהוכחו

בית המשפט ציין כי התלונות שהנתבעים כביכול הגישו למשטרה לא צורפו. כמו כן, התובע לא הביא לעדות את בעל הדירה, נציג חברת הניהול או דיירים אחרים, אף שחלק מהאמירות הנטענות לא נאמרו בפניו. לכן, מעבר לדברים שנמסרו לבעל הדירה ולחברת הניהול, לא הוכח שנאמרו פרסומים נוספים לגורמים אחרים. בית המשפט עיין גם בפרוטוקול מהליך קודם ובכתבי הטענות, אך בחן את הדברים בהתאם לראיות שהובאו לפניו.

הצדדים הסכימו שלא לקבוע דיון נוסף לשמיעת ראיות, והייתה להם אפשרות לחקור זה את זה בדיון שהתקיים. בית המשפט הדגיש את הפער שבין טענה על אמירה פוגענית לבין הוכחת תוכנה, הנמען שלה והנסיבות שבהן נאמרה. במקרה הזה, היעדר עדויות מצד מי ששמעו את הדברים לא אפשר לבסס את הטענה שנאמרו אמירות נוספות או שונות מאלה שתיארו הנתבעים.

מדוע הדברים שנבחנו לא נחשבו ללשון הרע?

בית המשפט בחן את משמעות הדברים מנקודת מבטו של אדם סביר, תוך התחשבות בהקשר ולא רק במילים בודדות. הוא מצא שהנתבעים תיארו לבעל הדירה ולחברת הניהול את חששם ואת החוויות שלהם ושל בתם. לפי פסק הדין, הם פירטו מה עורר את החשש ולא הציגו האשמה כללית בלבד. בית המשפט קבע כי תיאורם לא עיוות את הדברים ולא הציגם בהקצנה, וכי לא ייחסו לתובע כוונה לפגוע בבתם.

גם תגובת הגורמים שאליהם פנו הייתה חלק מהתמונה: בעל הדירה הפנה את הנתבעים לחברת הניהול, וחברת הניהול אמרה לנתבעים שהתובע אינו מזיק, ולא התרשמה שהתנהגותו חריגה עד כדי גרימת נזק. בית המשפט ראה בכך חיזוק למסקנה שהדברים, בהקשרם, לא הציגו את התובע באופן העולה כדי לשון הרע. הוא הוסיף כי הבעת חשש המבוססת על חוויה אישית, ובפרט חשש הורים בעקבות בהלה של בתם, אינה הופכת כשלעצמה לפרסום פוגעני כאשר היא נמסרת כדי לברר ולשתף במה שאירע.

הגנה חלופית והוצאות

הקביעה העיקרית הייתה שהדברים שנבחנו אינם לשון הרע. בית המשפט הוסיף, כקביעה חלופית, שגם אילו היו הדברים עולים כדי לשון הרע, הייתה חלה הגנת תום הלב שבסעיף 15(2). לפי הנימוק שניתן, בנסיבות המקרה הייתה לנתבעים חובה מוסרית לעדכן את בעל הדירה ואת חברת הניהול על החוויה ועל החשש, מתוך רצון לברר את זהות הדייר החדש ולוודא שבתם מוגנת.

התביעה נדחתה, ולכן לא נפסק לתובע פיצוי בגין לשון הרע. בנפרד, בית המשפט הורה לתובע לשלם לנתבעים 2,000 ש״ח הוצאות בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. מדובר בהוראת תשלום בפסק הדין; אין בו קביעה אם ההוצאות שולמו בפועל.

מה ניתן ללמוד מפסק הדין?

ההכרעה נשענה על שני דברים הקשורים זה בזה: תוכן הפנייה והראיות לגבי מה שנאמר ולמי. תיאור ממוקד של חוויה וחשש לגורמים שאליהם פנו הנתבעים נבחן אחרת מהפצת האשמות שלא הוכחו. פסק הדין אינו קובע שכל דיווח על חשש מוגן, אלא מיישם את מבחן ההקשר ואת סעיף 15(2) על נסיבות המקרה המסוים.

לקריאת פסק הדין המלא – 13255-02-20

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: הדברים שהוכחו נמסרו בהקשר של חשש וחוויה אישית, ולא נמצאו לשון הרע; לחלופין חלה הגנת סעיף 15(2). התביעה נדחתה ונפסקו הוצאות בסך 2,000 ש״ח.

שאלות נפוצות

התביעה בגין לשון הרע, שבה נתבעו 15,000 ש״ח, נדחתה. בית המשפט לא פסק לתובע פיצוי, וחייב אותו בנפרד לשלם הוצאות בסך 2,000 ש״ח.

בית המשפט בחן את הדברים שנמסרו לבעל הדירה ולחברת הניהול. הוא ציין שהתלונות הנטענות למשטרה לא צורפו, ולא הוכח שנאמרו פרסומים נוספים לגורמים אחרים.

בית המשפט מצא שהנתבעים תיארו את חוויותיהם ואת חששם, פירטו מה עורר אותם ולא ייחסו לתובע כוונה לפגוע בבתם. ההכרעה התחשבה גם בהקשר ובתגובת הגורמים שאליהם פנו.

כן. מעבר לקביעה שלא היה בדברים שנבחנו משום לשון הרע, בית המשפט קבע לחלופין כי בנסיבות המקרה חלה הגנת תום הלב שבסעיף 15(2), בשל חובה מוסרית לעדכן את בעל הדירה ואת חברת הניהול.

בית המשפט ציין שבעל הדירה, נציג חברת הניהול ודיירים אחרים לא העידו. מאחר שחלק מהדברים הנטענים לא נאמרו בפני התובע, לא הוכח באמצעותם שנאמרו פרסומים נוספים או תוכן אחר.

לא. התביעה נדחתה ולא נפסק פיצוי בגין לשון הרע. 2,000 ש״ח נפסקו כהוצאות, והוראת פסק הדין קבעה שיש לשלמם בתוך 30 יום ממועד המצאתו.

נסכם...

התביעה נדחתה: בית המשפט קבע שהדברים שנבחנו תיארו חוויה וחשש, ולא עלו כדי לשון הרע. הוא הוסיף כי לחלופין חלה הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2), וחייב את התובע בהוצאות בסך 2,000 ש״ח בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.