הליך: 13448-12-24
שם התיק: תאד"מ 13448-12-24 גור נ' בוטח
בית המשפט: בית משפט השלום בירושלים
שופט/ת: דוד ארמון
תאריך פסק הדין: 2025-11-12
תובעים: אייל גור | נתבעים: אסף בוטח
בית משפט השלום בירושלים
תאד"מ 13448-12-24 גור נ' בוטח
לפני
כבוד הרשם הבכיר דוד ארמון
תובע
אייל גור
נגד
נתבע
אסף בוטח
פסק דין
תביעה לפיצויים בסך של 75,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, כנגד עו"ד שכינה את הצד שכנגד "סתום".
התובע, איש עסקים, הגיש תביעה בבית משפט השלום בירושלים כנגד מוסך ובעליו. הנתבעים היו מיוצגים על ידי בא כוחם, עוה"ד הנתבע דנא.
ביום 6.3.2024 בתום דיון הוכחות, לאחר שיצאו הצדדים מהאולם ופסעו במסדרון בית המשפט, שוחחו באי כח הצדדים ביניהם. התובע צעד לצדם, וכך שמע את ב"כ הנתבעים אומר לבא כוחו דאז: "אם הלקוח הסתום שלך לא היה מתעקש, כבר היינו גומרים את התיק". התובע, שלדבריו נפגע וחש מושפל ולא יכול היה שלא לכעוס, הגיב "מי אתה שתקרא לי סתום?". או אז הנתבע התקרב אליו, ורק התערבות מידית של ב"כ התובע דאז מנעה הסלמה.
על פי כתב התביעה, הנתבע פעל בניגוד לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 (להלן: "כללי האתיקה")בכך שלא נהג בתובע בדרך ארץ (כלל 23); שנקט באיומים כשפנה לצד שכנגד (כלל 24); שחרג מכל נורמה ערכית לה מחויב עו"ד 24/7; משנה תוקף יש ליתן לדברים שנעשו על ידי עו"ד בתוך כתלי בית המשפט. התובע טוען כי כתוצאה מהתגובה המאיימת, הוא נתקף חרדה ופחד תקופה ארוכה; לילות רבים לא הצליח להירדם מפחד מהנתבע; והוא עדיין מתעורר לא אחת מחלום רע שבו הנתבע עומד מולו ומנסה לפגוע בו;
לבד מהפרת כללי האתיקה, התובע טוען כי הנתבע חטא גם בפרסום לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").
אשר על כן, התובע מבקש לפסוק לטובתו פיצוי כספי בסך של 75,000 ₪, בגין לשון הרע והוצאת דיבה. סכום שנקבע מטעמי אגרה בלבד. לחילופין, מבוקש לפסוק 50,000 ₪ פיצויים ללא הוכחת נזק לפי ס' 7א לחוק איסור לשון הרע.
כמו כן, מבוקש סעד של התנצלות.
על פי כתב ההגנה, אין במילה "סתום" כדי להוות לשון הרע, בפרט בסיטואציה בו נאמרה. לטענת הנתבע עומדת לו הגנת פרסום מותר, על אמירה שנאמרה "תוך כדי דיון" (ס' 13(5) לחוק) וכדין וחשבון נכון והוגן על שנאמר בדיון (ס"ק 7); עוד הוא טוען להגנת תום לב, על דברים שנאמרו כהבעת דעה על התנהגות התובע כבעל דין (ס' 15(5)(א)) או כביקורת על מעשיו (ס"ק 6); לאלה יש להוסיף את הגנת זוטי דברים לפי ס' 4 לפקודת הנזיקין.
הנתבע מוסיף כי הוא מיודד עם ב"כ התובע דאז, והדברים נאמרו בשיחה ביניהם.
הנתבע טוען שהתובע הוא זה שהתקרב אליו, תוך שהתובע דוחף "באלימות את ידו לתוך צווארו".
לדיון שנקבע ליום 26.5.2025 התייצבו התובע ובא כוחו החדש. הנתבע לא התייצב. בשיחת טלפון שנערכה ברמקול מתוך אולם בית המשפט, אמר שלא קיבל זימון וכינה את התובע "שקרן מסריח". הנתבע חויב בהוצאות בגין אי ההתייצבות, אך הגיש בקשה דחופה לביטול החיוב. החיוב בוטל משהנתבע הראה כי הזימון לא נשלח לכתובתו העדכנית.
לדיון שנקבע ליום 7.9.2025 התייצבו שני הצדדים. התובע ובא כוחו, והנתבע שייצג את עצמו.
בדיון התובע דייק לעניין המגע הפיזי שהנתבע התקרב אליו והצמיד אליו את מצחו, ורק בהתערבות בא כוחו דאז, נמנע עימות פיזי. לדבריו, הנתבע לא התנצל. התובע חזר והדגיש את מימד גופו הגדול של הנתבע.
הנתבע שב וטען להגנות שהזכיר בכתב ההגנה.
הצדדים השכילו לוותר על קיום דיון הוכחות, והגיעו להסדר דיוני ולפיו ב"כ התובע דאז, הנאמן על שני הצדדים, יִשָאֵל 3 שאלות וישיב עליהן בתצהיר:
האם שמע את הנתבע אומר לתובע סתום ובאיזה הקשר?
האם מיד לאחר אמירת הדברים, הנתבע התנצל בפני התובע, והיכן היתה התנצלות זו?
האם הוא מנע עימות פיזי בין הצדדים?
עוד הוסכם, כי לאחר קבלת התצהיר, הצדדים יסכמו את טענותיהם וינתן פסק דין.
ביום 11.9.2025 השיב ב"כ התובע דאז כי (להלן: "תצהיר עוה"ד"):
שמע את הנתבע קורא לתובע "סתום". לאחר הדיון שהתקיים, וסמוך למדרגות שיורדות מהקומה הראשונה של ביהמ"ש.
הוא זוכר שהפציר בנתבע להתנצל, שניסה להרגיע את הרוחות בעקבות האמירה "שפגעה מאוד" במרשיו. למיטב זכרונו, במסגרת הניסיון, הנתבע התנצל.
הוא זוכר שפעל להרגעת הרוחות, כך שלא יהיה כל עימות פיזי או אחר בין הצדדים.
את סיכומיו מיקד התובע בטענה כי המילה "סתום" היא לשון הרע, שפורסמה בפומבי. הוא אבחן בין אמירה במסגרת דיון משפטי, לבין אמירה זו שנעשתה במסדרון, בפומבי. והדגיש כי היא לוותה "בהתקרבות מאיימת מצד הנתבע". התקרבות שדרשה התערבות. נטען, כי מדובר בדפוס התנהגות חוזר של הנתבע, כפי שאף נשמע בשיחת הטלפון באולם.
על פי הטענה, הפרסום איננו מוגן משום שלא נאמר "תוך כדי דיון משפטי". אין מדובר בהבעת דעה, אלא בלשון גנאי ברורה וללא תום לב. נוכח חומרת הדברים והפגיעה, אין מדובר בדבר של "מה בכך". מדובר בביטוי מבזה ומשפיל.
נטען, שיש לתת משקל לכך שהדברים נאמרו על ידי עו"ד, ושהם הפרה של כללי האתיקה, ופוגעים באמון הציבור במערכת המשפט ובעיסוק עריכת הדין.
לטענתו, תצהיר עוה"ד תומך בגרסת התובע, כמו גם העובדה שהנתבע לא מכחיש את הפרסום. התנהגות הנתבע כדפוס אף הוכחה בדברים שנשמעו מפיו בשיחת הטלפון באולם בית המשפט אודות התובע "שקרן מסריח".
הנתבע סיכם, וטען כי הפרסום נעשה בשיחה בינו לבין ב"כ התובע דאז. ביציאה מאולם הדיונים. הם לא כוונו לתובע, ובכל אופן אין מדובר בלשון הרע. הנתבע דייק שהתביעה איננה עוסקת באמירה "שקרן מסריח" שנשמעה בדיון, אלא בפרסום המילה "סתום".
הנתבע הצביע על כך שהתובע טען שהוא, הנתבע, לא התנצל בפניו בעוד שמתצהיר עוה"ד עולה כי הוא התנצל.
לדעתי דין התביעה להידחות, משהביטוי "סתום" להלן: "הפרסום") איננו לשון הרע. נדמה שלא עומדת לנתבע הגנת פרסום מותר, אך הגנת הבעת דעה קיימת. ובכל מקרה מדובר בזוטי דברים. ואפרט בקצרה.
המילה "סתום" משמעה, בלשון הדיבור, "מטומטם, מטופש, קשה הבנה" (מילון אבן שושן המרכז). מדובר בביטוי בצד הרך של מִדְרג (סקאלה) הביטויים להם הורגלנו לדאבון הלב והאוזן. שאין בו כדי להשפיל אדם או לבזות בעיניי הברית.
הגם שהתובע טוען כי נפגע מאוד, וכך גם הצהיר בא כוחו דאז, המבחן למשמעות הפרסום הוא אובייקטיבי.
"קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית..."
(רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006)
אין חולק כי הדברים נאמרו. הנתבע טוען כי הם נאמרו בשיחה בינו לבין חברו, ב"כ התובע דאז. אך לעניין הפרסום, ס' 2 לחוק קובע, כי רואים פרסום אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם. בפרט שייתכן שהפרסום נשמע על ידי אחרים, שאינם ב"כ התובע דאז והתובע בעצמו. אך הפרסום אינו לשון הרע.
אין חולק כי הפרסום נעשה בשיחה בין עורכי דין ביציאתם מאולם הדיונים, בתוך כתלי בית המשפט, תוך כדי שיחה על הדיון ממנו יצאו.
התובע טען כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(5), והוא בגדר פרסום המותר על פי חוק.
משמעות ההגנה היא שאין הפרסום יכול לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. הגנה זו היא מוחלטת, גם אם הפרסום כוזב או שנעשה שלא בתום לב (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (19.08.2009). ביסוד ההגנה האינטרס הציבורי בהליך משפטי תקין, חף מחשש מתביעות משתקות. לכן, פרסום בכתבי בי-דין ותוך כדי דיון הוא מוגן עד כדי כך שלא ישמש עילה למשפט. הפסיקה הרחיבה את המונח "תוך כדי דיון" הקבוע בס"ק 5 להליך המשפטי בכל שלביו ולכתבי הטענות, לרבות כל פניה בכתב ומסמך נדרש (ר' ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620, 624 (1974). קצה גבול ההגנה מגיע עד לקצה גבול האולם, גם אם הפרסום הוא באולם לאחר שהסתיים הדיון. נפסק כי מחוץ להליך ומחוץ לאולם אין מקום להגנה המוחלטת. גם אם הפרסום נעשה בין כתלי מבנה בית המשפט (ר' ע"א (ב"ש) 53708-08-20 טולדנו נ' מסס (22.10.2020)).
מכאן שהגנת ס' 13(5) אינה עומדת. גם לא הוכח בפני שהפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על שנאמר בדיון (ס"ק 7).
אבל, הפרסום כן היה הבעת דעה של הנתבע על התנהגות התובע כבעל דין, בדיון ממנו יצאו (סעיף 15(7)). כאמור, את הפרסום אין להבין 'כפשוטו' אלא בלשון הדיבור. הנתבע סבור היה כי לולא היה התובע "מתעקש" ניתן היה 'לגמור את התיק'. הגנות סעיף 15 מותנות בקיומו של תום לב.
על פי ס' 16 לחוק, חזקה שהפרסום נעשה בתום לב, בנסיבות ס' 15, אם לא חרג מתחום הסביר. שיח בין שני עורכי דין, בו אחד אומר לחברו כי התעקשות לקוח היא מטופשת, או פשוט מכנה את הלקוח "סתום" איננה חורגת מהסביר. לא הוכח שהנתבע לא מאמין באמיתות דעתו, ולא הוכח שהוא נתכוון לפגוע במידה גדולה משהיה סביר להבעת דעתו.
מכאן שהפרסום מוגן.
עוד אוסיף, כי מדובר בזוטי דברים. הביטוי "סתום" הוא ביטוי שגור (בשכבות גיל מסוימות), ולא מייחסים לו משמעות קשה. גם אם אינו ערב לאוזן, הוא לא משפיל ומבזה (ר' ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, ס(4) 13 (28.12.2005).
הגם שקבעתי כי אין מדובר בלשון הרע, אין חולק כי לא כך צריך להתבטא עו"ד ביחס לצד שכנגד. אלא שאין לנו עניין בדין משמעתי, אלא בתביעה נזיקית.
גם אם הפרסום גורר פגיעה מסוימת, הרי שהיא קלה. אדם סביר לא ייחס לפרסום משמעות רבה, אם בכלל יטרח להטות לו אוזן. הפרסום יתפס כדעה ולא כעובדה.
את טענות הנתבע כי הפרסום עורר בו פחד, וכי לא נרדם בלילות, וכי חלם על הנתבע באימה, נוכח הפרסום מצאתי מוגזמות (ובשים לב למכתב התשובה שצורף לכתב ההגנה ולביטויים הנזכרים בו, ושלא הוכחשו).
אולי דווקא חזרת התובע על הדברים "מי אתה שתקרא לי סתום" היא זו שעוררה את העניין סביב הפרסום, אם היה עניין שכזה, דבר שלא הוכח. אולי רק מתגובתו, ידעו הסובבים לקשר כי אותו 'לקוח עקשן' זה הוא. לבטח התלהטות הרוחות והמגע הפיזי – שלא הובררו עד תום – בין הצדדים, משכו את מירב תשומת הלב והשכיחו את הפרסום עצמו.
לכך יש להוסיף שהתובע בעצמו אמר בס' 34 לכתב התביעה "אילו רק היה מתנצל כנדרש לאחר התבטאות שכזאת בפני התובע, סביר להניח שהאירוע היה מסתיים בו במקום". כאמור, על פי הנתבע ותצהיר עוה"ד, הנתבע התנצל.
לפיכך, משאין מדובר בלשון הרע, ובכל מקרה עומדות לנתבע הגנת הבעת דעה, והגנת זוטי דברים, דין התביעה להידחות.
נוכח דחיית התביעה והסכום הנתבע מחד, והתנהגות הנתבע מאידך, התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך של 1,800 ₪.
ניתן היום, כ"א חשוון תשפ"ו, 12 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.
5 מתוך 5