הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
13448-12-24 | בית משפט השלום בירושלים | הרשם הבכיר דוד ארמון | 2025-11-12
צד תובע: אייל גור | צד נתבע: אסף בוטח
תביעה אזרחית בסדר דין מהיר (תאד"מ 13448-12-24) עסקה באמירה שנאמרה במסדרון בית המשפט לאחר דיון הוכחות. במהלך שיחה בין עורכי דין, הנתבע, עורך דין, התייחס לתובע במונח גנאי המתאר חוסר הבנה, וקשר את עיכוב סיום התיק להתעקשותו. התובע הלך לצד עורכי הדין ושמע את הדברים. בית המשפט ציין כי ייתכן שגם אנשים נוספים שמעו אותם, אך לא קבע שהדבר עורר עניין אצל הסובבים.
התובע ביקש פיצוי בסך 75,000 ₪, ולחלופין 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, וכן התנצלות. הוא טען שנפגע מהאמירה ומהתנהלות מאיימת שבאה בעקבותיה. הנתבע טען, בין היתר, שהדברים נאמרו בשיחה עם עורך הדין ולא כוונו לתובע. פסק הדין הכריע בתביעה על האמירה במסדרון בלבד: אמירה חריפה יותר שנשמעה בהמשך, בשיחת טלפון באולם, לא הייתה הפרסום שעליו הוגשה התביעה.
המשמעות נבחנה לפי מבחן אובייקטיבי
בית המשפט דחה את התביעה בראש ובראשונה משום שקבע שהביטוי שנדון אינו לשון הרע. לפי פסק הדין, המבחן הוא אובייקטיבי: כיצד אדם סביר היה מבין את הדברים בהקשר שבו נאמרו, ולא רק כיצד הנפגע תיאר את תחושתו. בית המשפט סיווג את הביטוי כביטוי שגור, בקצה המתון של מדרג הביטויים, שאינו משפיל או מבזה בנסיבות העניין.
בית המשפט הוסיף שגם אם הביטוי גרם פגיעה מסוימת, היא הייתה קלה. לא הוכח שהסובבים ייחסו לאמירה חשיבות; ייתכן שרק תגובת התובע היא שקישרה בין הדברים לבין זהותו. בית המשפט ציין גם שההתלהטות והמגע הפיזי בין הצדדים, שפרטיהם לא התבררו עד תום, משכו כנראה את עיקר תשומת הלב והאפילו על האמירה עצמה. הוא מצא מוגזמות את הטענות בדבר פחד מתמשך, קשיי שינה וחלומות מאיימים, בין היתר בהתחשב במסמך שהוגש במסגרת ההליך.
ההגנות: חלקן נדחו וחלקן התקבלו
הנתבע טען להגנת הפרסום המותר שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט הסביר כי ההגנה המוחלטת נועדה להגן על תקינות ההליך המשפטי, אך אינה חלה על כל אמירה שנשמעת בתוך בניין בית המשפט. לפי הבחנתו, גבולה מגיע עד אולם הדיונים, ואילו האמירה הנדונה נאמרה במסדרון, מחוץ לאולם. גם ההגנה של דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר בדיון, לפי סעיף 13(7), לא הוכחה.
עם זאת, בית המשפט קיבל את הגנת הבעת הדעה על התנהגות התובע כבעל דין, לפי סעיף 15(7), ואת טענת זוטי הדברים. הוא ראה באמירה הבעת דעה על התנהלות התובע בדיון שקדם לה, ולא קביעה עובדתית. לפי פסק הדין, לא הוכח שהנתבע לא האמין בדעתו או שהתכוון לפגוע במידה העולה על הסביר להבעת דעה. לכן נמצאה ההגנה בתום לב, והאמירה נחשבה גם זוטת דברים.
התנצלות, התנהלות מקצועית והוצאות
התובע טען שהנתבע לא התנצל. מנגד, הנתבע ועורך הדין שהיה נוכח במקום מסרו שהנתבע התנצל במהלך הניסיון להרגיע את הרוחות; בית המשפט ציין זאת במסגרת נימוקיו. ההליך לא בירר עד תום את טענות הצדדים לגבי המגע הפיזי, ולכן אין בפסק הדין הכרעה מפורטת בשאלה זו.
בית המשפט הבהיר שאין כך ראוי שעורך דין יתבטא כלפי בעל הדין שכנגד, אך הדגיש שההליך עסק בתביעה נזיקית ולא בהליך משמעתי. התביעה נדחתה ולא נפסק פיצוי בגין לשון הרע. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות המשפט בסך 1,800 ₪. בקשת ההתנצלות לא הובילה למתן צו כזה.
מה אפשר ללמוד מפסק הדין
פסק הדין מבחין בין מיקום האמירה לצורך הגנת הפרסום המותר לבין השאלה אם הביטוי עצמו מהווה לשון הרע, ובין אמירה בלתי ראויה מבחינה מקצועית לבין אחריות אזרחית לפיצוי. במקרה הזה, דחיית ההגנה המוחלטת לא הביאה לקבלת התביעה: בית המשפט קבע שהביטוי אינו לשון הרע, וקיבל גם הגנות חלופיות. התוצאה תלויה בהקשר ובממצאים של אותו מקרה, ואינה קובעת שכל ביטוי מעליב או אמירה במסדרון יזכו לאותה תוצאה.
לקריאת פסק הדין המלא – 13448-12-24
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
