ראיון על התפרצות הקורונה בבית דיור מוגן: מתי ביקורת חרגה ללשון הרע?

פסק הדין בחן ראיון רדיו על התפרצות קורונה בבית דיור מוגן והבחין בין הצגת טענות על מוכנות וטיפול לבין ייחוס חמור של אחריות למות קשישים. התוצאה הייתה קבלה חלקית של תביעת לשון הרע ופיצוי כולל של 10,000 ש״ח.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית המשפט קבע כי טענות על היערכות לקויה בבית דיור מוגן הוגנו בנסיבות המקרה כהבעת דעה בתום לב. אמירה שייחסה למפעילי המקום ולעובדיו אחריות למות קשישים על רקע טענות למחדלים לא נתפסה כתיאור מילולי של פעולה מכוונת להמית, אך נמצאה לשון הרע ולא הוכחה לגביה הגנת תום הלב. נפסקו 10,000 ש״ח בסך הכול, ונקבע שכל צד יישא בהוצאותיו.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

38726-06-20 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | הדס פלד | 2023-01-09

צד תובע: מרכז משען בע"מ (חל"צ), עצמונה אייליג, חוה קוזמין, מרים דבידשאווילי, שושנה אמאנו | צד נתבע: דוד מנע

ייצוג תובעים: עו״ד אילן סופר ועו"ד אלעד בקר

פסק הדין עוסק בראיון רדיו ששודר במהלך התפרצות הקורונה בבית דיור מוגן בבאר שבע. בראיון נדונו טענות של משפחות שקרוביהן נפטרו, והנתבע, עורך דין שייצג משפחות, ייחס למפעילי המקום ולעובדיו אחריות למותם. השאלה לא הייתה אם הטענות על הטיפול בבית הדיור המוגן נכונות, אלא אילו מן הדברים שנאמרו בראיון הם לשון הרע, ואם חלה עליהם אחת ההגנות שבחוק.

ההבחנה בין ביקורת ציבורית לבין האשמה פוגענית

בית המשפט בחן את הדברים בהקשרם ולא כמילים מבודדות. הרקע וההקשר הבהירו למאזין שמדובר בעורך דין המציג טענות של משפחות לקראת תביעה, ולא בקביעות שכבר הוכחו בהליך משפטי. על רקע זה, הטענות בדבר היערכות לקויה, ציוד מגן וחוסר השקעה באמצעים למניעת התפשטות המחלה סווגו כהבעת דעה על התנהלות בנושא ציבורי.

בית המשפט קבע כי ביחס לטענות האלה חלה הגנת תום הלב שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. נקבע שהנתבע האמין בטענות שהציג בשם המשפחות, ולא יוחסה לו כוונה לפגוע באמצעותן. ההגנה לא הפכה את הטענות לממצאים עובדתיים ולא הכריעה אם טענות המשפחות על הטיפול בבית הדיור המוגן היו נכונות.

לעומת זאת, האמירה שייחסה למפעילי המקום ולעובדיו אחריות למות קשישים על רקע טענות למחדלים נמצאה לשון הרע. בית המשפט קבע שהמאזין הסביר אינו מבין אותה כתיאור מילולי של פעולה מכוונת להמית. לצד זאת, האמירה חרגה מן הסביר, ולא הוכחה לגביה הגנת תום הלב.

מדוע הגנות אחרות לא חלו על אותה אמירה?

הנתבע טען, בין היתר, שהדברים נהנים מההגנה הנוגעת לדיווח נכון והוגן על הליך שיפוטי, וכן מהגנת אמת בפרסום. בית המשפט דחה את ההגנה הנוגעת לדיווח על הליך: בעת הריאיון התביעה שעליה נסבו הדברים עדיין הייתה בהכנה ולא הוגשה. ביחס להאשמה המרכזית, בית המשפט קבע שאין צורך להמתין להכרעה בתביעה הנזיקית כדי לקבוע שהיא אינה חוסה תחת הגנת אמת בפרסום.

ההכרעה מדגישה את חשיבות ההבחנה בין הצגת טענות של צד בהליך עתידי לבין ייחוס חמור החורג מן הדרוש להצגתן. העובדה שהדיון נגע לנושא בעל עניין ציבורי לא סיפקה כשלעצמה הגנה לכל ניסוח שנבחר. התוצאה נגעה לאמירה המסוימת ולנסיבות הראיון, ולא קבעה כלל שלפיו ביקורת על מוסד המטפל בקשישים מוגנת או אסורה בכל מקרה.

הקבוצה שאליה כוונו הדברים ומי שניהלו את התביעה

בית המשפט דן גם בטענה שעובדי המקום לא זוהו באופן אישי. אף שלא הוזכרו עובדים מסוימים בשמם, ההתייחסות הייתה לבית בבאר שבע ולקבוצת עובדים מוגדרת יחסית, שמנתה לפי העדויות כ־60 עד 80 עובדים, וכן להנהלה. בית המשפט ציין שהדברים כוונו בעיקר גם לחברה שהייתה צד לתביעה הנזיקית.

התביעה של התובעת ששימשה מנהלת סיעוד לא נדחתה רק משום שלא הוזכרה בשמה בראיון. מנגד, תביעותיהן של שלוש המטפלות נחשבו לנטושות: הן לא הגישו תצהירי עדות ולא התייצבו לדיונים. בית המשפט העיר שגם בתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק נדרשת תשתית לפגיעה הנטענת.

הפיצוי והסתירה לגבי מקבליו

התובעים ביקשו 143,175 ש״ח. בית המשפט קבע פיצוי כולל של 10,000 ש״ח ללא הוכחת נזק, ברף הנמוך ולא כפיצוי לבוז. בין השיקולים היו חומרת הייחוס ופגיעתו האפשרית במטפלים סיעודיים, לצד היעדר עדויות של המטפלות על פגיעה, העובדה שמנהלת הסיעוד לא הוזכרה בראיון ואמרה שלא תקבל חלק בפיצוי, והקשר שבו נאמרו הדברים.

בית המשפט התחשב גם בהתנהלות שקדמה לפרסום: דובר החברה הציג את התביעה המתוכננת כעניין שנועד לקדם פרסום, ובית המשפט מצא שהנתבע הגיב בכעס לדברים. שיקול זה נכלל בקביעת שיעור הפיצוי ולא שינה את הקביעה שהייחוס הפוגעני היה לשון הרע.

יש בפסק הדין אי־התאמה מפורשת לגבי זהות מקבלי הסכום. בהנמקה נכתב שהפיצוי מיועד לחברה בלבד, ואילו בחלק האופרטיבי הורה בית המשפט לשלם את הפיצוי הכולל לחברה ולמנהלת הסיעוד. לכן יש להבחין בין הסכום שנפסק, 10,000 ש״ח בסך הכול, לבין השאלה למי הוא מיועד לפי פסק הדין. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ולא נפסקו הוצאות לטובת צד אחר.

המסקנה מפסק הדין

במקרה זה, הצגת טענות על היערכות וטיפול במסגרת דיון ציבורי הוגנה כהבעת דעה בתום לב, אך אמירה שייחסה למפעילי המקום ולעובדיו אחריות למות קשישים על רקע טענות למחדלים נמצאה לשון הרע ולא הוכחה לגביה הגנת תום הלב; בית המשפט לא ראה בה תיאור מילולי של פעולה מכוונת להמית. בית המשפט פסק 10,000 ש״ח בסך הכול והורה שכל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין אינו מציין אם הסכום שולם בפועל.

לקריאת פסק הדין המלא – 38726-06-20

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: הצגת טענות על היערכות וטיפול בבית דיור מוגן הוגנה בנסיבות המקרה כהבעת דעה בתום לב. אמירה שייחסה למפעילי המקום ולעובדיו אחריות למות קשישים על רקע טענות למחדלים לא נתפסה כתיאור מילולי של פעולה מכוונת להמית, אך נמצאה לשון הרע ולא הוכחה לגביה הגנת תום הלב. נפסק פיצוי כולל של 10,000 ש״ח, תוך אי־התאמה בפסק הדין לגבי זהות מקבלי הסכום.

שאלות נפוצות

בית המשפט קבע כי אמירה שייחסה למפעילי המקום ולעובדיו אחריות למות קשישים על רקע טענות למחדלים הייתה לשון הרע ולא הוכחה לגביה הגנת תום לב. המאזין הסביר לא הבין אותה כתיאור מילולי של פעולה מכוונת להמית. טענות אחרות על היערכות וטיפול הוגנו בנסיבות המקרה כהבעת דעה בתום לב בנושא ציבורי.

לא. בית המשפט הבחין בין טענות על היערכות, ציוד ומניעת התפשטות המחלה, שסווגו כהבעת דעה מוגנת, לבין הייחוס החמור שנמצא חורג מן הסביר.

לפי פסק הדין, בעת הריאיון התביעה שעליה נסבו הדברים עדיין הייתה בהכנה ולא הוגשה. לכן בית המשפט לא קיבל את הטענה שהריאיון היה דיווח מוגן על הליך שיפוטי.

לא. ההכרעה עסקה בשאלה אם הדברים שנאמרו בראיון הם לשון הרע ואם חלות עליהם הגנות. הקביעה שהטענות על היערכות וטיפול היו הבעת דעה מוגנת לא הכריעה אם הן נכונות.

התובעים ביקשו 143,175 ש״ח. בית המשפט פסק פיצוי כולל של 10,000 ש״ח ללא הוכחת נזק, ולא פסק הוצאות לטובת מי מהצדדים.

בחלק האופרטיבי נקבע שהפיצוי הכולל ישולם לחברה ולמנהלת הסיעוד. לעומת זאת, בהנמקה נכתב שהפיצוי מיועד לחברה בלבד. פסק הדין כולל אפוא אי־התאמה בשאלת זהות מקבלי הסכום.

לא. פסק הדין מורה על תשלום הפיצוי, אך אינו קובע אם התשלום בוצע.

נסכם...

האמירות על היערכות וציוד סווגו כהבעת דעה בנושא ציבורי, ובית המשפט קבע שחלה עליהן הגנת תום לב. אמירה שייחסה למפעילי המקום ולעובדיו אחריות למות קשישים על רקע טענות למחדלים לא נתפסה כתיאור מילולי של פעולה מכוונת להמית, אך נמצאה לשון הרע ולא הוכחה לגביה הגנת תום הלב. שלוש תביעות של מטפלות נחשבו לנטושות, ונפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו. ההנמקה והחלק האופרטיבי אינם תואמים בשאלת זהות מקבלי הפיצוי.