ת"א 38726-06-20 מרכז משען בע"מ (חל"צ) ואח' נ' מנע

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 38726-06-20 מרכז משען בע"מ (חל"צ) ואח' נ' מנע

לפני כבוד השופטת הדס פלד

התובעים:

1. מרכז משען בע"מ (חל"צ)

2. עצמונה אייליג

3. חוה קוזמין

4. מרים דבידשאווילי

5. שושנה אמאנו

ע"י ב"כ עו"ד אילן סופר ועו"ד אלעד בקר

נגד

הנתבע:

דוד מנע

ע"י שלומי וינברג ועו"ד יעקוב ויצמן

פסק דין

בפני תביעה על סך 143,175 ₪, מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק", בהתאמה).

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים:

1. התובעת 1 (להלן: "התובעת" או "משען"), היא חברה לתועלת הציבור, המפעילה רשת בתי דיור מוגן לבני הגיל השלישי, מחלקות סיעודיות ותשושי נפש בכל רחבי הארץ.

2. התובעת 2 היא מנהלת הסיעוד של רשת משען ושל בית 'משען באר שבע' (להלן: "משען באר שבע"). התובעות 3-5 הועסקו במועדים הרלוונטים, כמטפלות בבית 'משען באר שבע'. התובעות 3-5 עובדות כמטפלות סיעודיות בבית משען באר שבע.

3. הנתבע, עו"ד במקצועו, מייצג 14 משפחות אשר קרוביהן התגוררו במשען באר שבע ונפטרו בתחילתה של מגפת הקורונה, בתביעה כנגד מדינת ישראל - משרד הבריאות וכנגד משען, בת"א 62884-06-20 (להלן: "התביעה הנזיקית"). התביעה הנזיקית אשר הוגשה ביום 25.6.2020, נמחקה בהסכמה, מאחר ולא צורפה חוו"ד רפואית, אולם ביום 21.8.2021 הוגשה תביעה חדשה ת"א 1823-08-21 (פ' ע' 26 ש' 3-10; ע' 36 ש' 33-31; ע' 37 ש' 2-1).

4. בתביעה הנזיקית נטען בין היתר, כי משען בחרה שלא לקבל החלטות לגבי הצוות הסיעודי והרפואי ובכך לצמצם את כמות הקשישים שחלו "וגרמה למותם של קשישים, שהתגוררו במוסד וכי שורת מחדלים ורשלנות מצד הנתבעות הם שהגדילו את הסיכון בעבור אוכולוסיה זו, הגבירו והאיצו את מקרי המוות במקומות בהם מתגוררים בני הגיל השלישי.

5. ביום 25.5.2020, במסגרת תוכנית רדיו בהנחיית אמיר איבגי בגלי צה"ל, שודר אייטם שעסק בטענות המשפחות שיקיריהן התגוררו במשען באר שבע ונפטרו במגיפת הקורונה. סמוך לפני הראיון, שלח הנתבע מכתב התראה למשען בשם המשפחות. בתוכנית הרדיו השתתפו, אורן ריינזילבר, נכדו של שמעון ריינזילבר ז"ל, אשר עיזבונו נמנה על התובעים בתביעה הנזיקית, הנתבע כבא כוחם ודובר משען יהושוע מור יוסף.

6. בין היתר, אמר הנתבע בראיון בין היתר את הדברים הבאים: "אתם רצחתם קשישים, אתם רצחתם שלוש עשרה קשישים אתם.." וכן: "אתם פגעתם בקשישים" וכן: "אתם הדבקתם אותם". "אתם גרמתם למותם של שלוש עשרה. עובדה שבמשען גבעתיים לא מת אף אחד. כי שם היתה הנהלה כמו שצריך". התובעים טוענים, כי דבריו אלה של הנתבע, הם בבחינת לשון הרע (ס.14 לכתב התביעה).

7. התובעים מציינים, כי יהושוע מור יוסף, נציג משען, התריע בראיון כי מדובר בהוצאת דיבה, אך הנתבע נמנע מלחזור בו מדבריו ולהתנצל עליהם. התובעים טוענים, כי באותו היום, התראיין הנתבע בתכנית טלוויזיה בערוץ 12 בהנחיית עודד בן עמי, לצד מנכ"ל משען, אשר הודיע לנתבע, כי בכוונת משען, עובדיה ומנהליה, לנקוע נגדו הליכים משפטיים לרבות הגשת תביעת בגין לשון הרע וזאת בשל כך שכינה אותם רוצחים. התובעים מציינים, כי גם בראיון בטלוויזיה, סירב הנתבע לחזור בו מדבריו ולהתנצל. במכתב התראה מיום 27.5.2020, דרשה משען כי הנתבע יתנצל על דבריו. התובעים טוענים, כי גם לאחר מכתב ההתראה, לא התנצל הנתבע על דבריו וכי אופן התנהלותו מעיד, כי מדובר בהתנהגות מתוכננת, אשר נודעה לפגוע בשמם הטוב של משען ועובדיה.

8. התובעים עותרים לחייב את הנתבע לשלם להם את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיפים 7א(ב) ו- 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

9. הנתבע טוען מנגד, כי יש לדחות את התביעה ביחס לתובעות 2-5, אשר אינן מזוהות בפרסום, שכן ברשת משען מועסקים כ- 1,400 עובדים. כמו כן, יש לדחות את התביעה, מאחר והביטוי מתייחס באופן כללי ובלתי מזוהה לעובדים ברשת, ולא לרשת עצמה. עוד טוען הנתבע, כי משען, שהיא חברה לתועלת הציבור – אינה זכאית לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק.

10. הנתבע טוען, כי עומדת לו החסינות בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן דבריו מבוססים על המסד העובדתי המפורט בתביעה הנזיקית, אותה הגיש בשם לקוחותיו וכי פעל כעורך דין בשם מרשיו, כפי שעלה בבירור מהריאיון.

11. הנתבע טוען, כי הדברים שפורסמו בהקשר שבו נאמרו, הם אמת, ויש בפרסום עניין ציבורי (סע' 14 לחוק איסור לשון הרע); כי היחסים שבינו לבין קהל המאזינים הטילו עליו חובה מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (סע' 15(2) לחוק איסור לשון הרע; כי הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של מי שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר (מרשיו של הנתבע) (סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע); כי הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות של העובדים ברשת באופן כללי (ולא פרטני ביחס לעובד כזה או אחר) בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע); כי הפרסום היה הבעת דעת על התנהגות של העובדים ברשת כבעלת דין בתביעה שהוגשה נגד הרשת או כעדים (סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע).

12. הנתבע מוסיף וטוען, כי במסגרת הראיון, כינה יהושע מור יוסף את התביעה הנזיקית אותה הגיש בשם המשפחות, כ"תעלול שלו" וכי מדובר בהוצאת לשון הרע מצד משען. עוד טוען הנתבע, כי משעה שמשען בחרה לפרסם את דבר הגשת התביעה – היא זו הגורמת להפצת הדיבה לה היא טוענת.

ההליך

13. לאחר הליך גישור שלא צלח, הגישו הצדדים עדויות ראשיות בתצהירים. מטעם התובעים, הוגשו תצהיריהם של יהושוע מור יוסף, תצהירה של התובעת 2, ותצהירה של כוכבה קניסטר, יו"ר ועד העובדים במשען. מטעם הנתבע, הוגש תצהיר הנתבע ותצהירו של אורן ריינזילבר, נכדו של שמעון ריינזילבר ז"ל אשר התגורר בבית האבות משען, ופונה ביום 25.3.2020 לבית חולים סורוקה, שם נפטר ביום 7.4.2020.

14. בסיום שלב ההוכחות, הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב. התובעים ביקשו רשות להגשת סיכומי תשובה. לא הונחה בבקשה, תשתית לסוגיות הדרושות הבהרה. הנתבע חזר בסיכומיו על טענות שנטענו על ידו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית וניתן היה להתייחס לכל הסוגיות שפורטו במסגרת הסיכומים העיקריים. הבקשה נדחתה.

דיון והכרעה

לשון הרע על קבוצה- האמנם?

15. הנתבע טוען, כי יש לדחות את התביעה ביחס לתובעות 2-5 אשר אינן מזוהות בפרסום, שכן במשען מועסקים כ- 1,400 עובדים. לטענתו, לאור הוראות סעיף 4 לחוק הקובע - כי "לשון הרע על חבר בני אדם או ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה.." - לא עומדת לתובעות 2-5 עילת תביעה.

16. בשאלה, מתי ניתן לייחס לשון הרע על קבוצה לפרט הנמנה על הקבוצה, אימץ בית המשפט העליון את מבחני העזר המקובלים במשפט האנגלי כדלקמן: גודל הקבוצה הנפגעת; המידה בה ניתן לזהות את חבריה; מידת הכלליות של הדברים הפוגעים; מידת ההגזמה שבהם וניסוחם [ראו: שטרנהל נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו עמ' 127-125; ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים אגודה עותומנית רשומה נ' ארנון, פ"ד לב183 (2)].

17. סוגיה זו נדונה בהרחבה בע"א 8345/08 ‏בן נתן נ' בכרי, פ"ד סה(1) 567 (להלן: "עניין בן נתן"). כב' השופט דנציגר, דן באיזון בחוק לשון הרע בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב וקבע, כי ההכרעה בשאלה האם לשון הרע כלפי קבוצה מתייחסת לכלל היחידים הנמנים עליה, תעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה וכי בהגדרת מבחני העזר וביישומם על נסיבות המקרה הקונקרטי, יש לתת את הדעת לתכליות החוק. כב' השופט דנציגר הדגיש, כי: "גודל הקבוצה אינו שיקול יחידי ואינו השיקול המכריע. אף מאפייני הקבוצה, ובפרט מידת המסוימות שלה, מהווה שיקול חשוב. ככל שההתייחסות היא לקבוצה מסוימת יותר, כך תגבר הנטייה של האדם הסביר לקשור בין הדברים שנאמרו ביחס לקבוצה לכל אחד מיחידי הקבוצה" (פס' 57 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר).

דוגמאות בפסיקה למקרים בהם קבע ביהמ"ש כי לא ניתן לייחס לשון הרע על קבוצה לפרט הנמנה עליה, ראו: ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (נבו 30.04.2017)‏‏; ת"א (מחוזי מרכז) 37333-03-11 יהושע צוער נ' רביב צולר (נבו 24.03.2011)‏‏); (רע"א 6792/15 אלדד יניב נ' אהרון דומב (נבו 27.01.2016)‏‏); ע"א (מחוזי חי') 5446-09-17 אלי פרקש נ' יעקב צדף (נבו 15.12.2018)‏‏; ע"א (מחוזי חי') 5446-09-17 אלי פרקש נ' יעקב צדף (נבו 15.12.2018)‏‏.

18. בענייננו, הנתבע שב ונקט במילה "אתם". אין כל אזכור לשמות של עובדים ספציפיים במשען בכלל, או לתובעות 2-5 בפרט. עובדי משען הינם במובהק קבוצה, כהגדרתה בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע.

19. אלא שהנתבע התייחס בראיון למשען באר שבע. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית:

"ש. נכון שהטענה שלך שעובדי דיור מוגן משען רצחו 13 קשישים מתייחסת לעובדי דיור מוגן באר שבע ולא לכלל עובדי משען?

ת. אני טענתי את מה שאמרו הלקוחות שלי שהם רצחו את בני משפחותיהם, לא טענתי כלפי משען תל אביב כי אני חושב שהמחדל של עובדי משען באר שבע היו כל כך גרועים שעובדי משען אחרים בגבעתיים או בתל אביב לא היו שום מתים מקורונה, אבל פה היו 16 מתים, אנחנו תבענו בשם 13 מתים אבל מתו 16, בניגוד לבתי אבות אחרים של משען.

ש. כלומר הטענות שלך הן כלפי עובדי משען באר שבע בלבד?

ת. כן וכלפי הנהלת משען. " (פ' ע' 38 ש' 1-8).

20. מדובר בקבוצה המונה כ-60-80 עובדים (פ' ע' 12 ש' 10-7; ע' 29 ש' 3-1), אולם, מדובר בקבוצה מסוימת, ביחס לכל עובדי משען [ראו והשוו: הדוגמא שניתנה בענין בן נתן לפיה אין דין האמירה: "השוטרים מושחתים" כדין האמירה:"השוטרים המכהנים בלשכת ניצב  X הם מושחתים". ובעניין שטרנהל, כי אין דין האשמה המתייחסת לדייני בתי הדין הרבניים להאשמה המתייחסת לשופטי בית המשפט העליון וזאת בשל השוני במסוימות של שתי קבוצות.

כמו כן ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 1319-08-13 סמר קעואר נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (נבו 18.04.2016)‏‏].

21. התביעה הוגשה ע"י משען ע"י התובעת 2 מנהלת הסיעוד במשען באר שבע, והתובעות 3-5, מטפלות סיעודיות במשען באר שבע, הנמנות על הקבוצה. אלא, שהתובעות 3-5, לא הגישו תצהיר עדות ראשית ולא התייצבו לדיוני ביהמ"ש. אטעים בעניין זה, כי גם תובע העותר לפיצוי סטטוטורי, צריך להניח תשתית לקיומו של נזק מלכתחילה. אציין, כי הגב' כוכבה קניסטר, המכהנת כיו"ר ועד העובדים במשען, אשר העידה כי נפגעה בשמה "ובשם העובדים" (פ' ע' 11 ש' 25-23), אינה בעלת דין ולא ידעה להשיב, מדוע לא צורפה כתובעת (פ' ע' 11 ש' 27-26).

22. לכן, אף שהתובעת 2 אישרה בחקירתה הנגדית, כי שמה לא הוזכר בראיון (פ' ע' 28 ש' 28-33), אין לדחות את תביעתה מטעם זה בלבד. מנגד, יש לראות בתובעות 3-5 כמי שזנחו את תביעתן.

חל"צ- האפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק -

23. הנתבע טוען כי התובעת 1, שהיא חברה לתועלת הציבור, אינה זכאית לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק וכי גם מטעם זה, יש לדחות את התביעה ביחס אליה. טענה זו נטענה בעלמא, לא נומקה ולא פורטה. הנתבע אף לא הפנה לחוק או לפסיקה, התומכים בטענה זו.

24. הפסיקה הכירה בזכותו של תאגיד, לתבוע פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק. בע"א 16523-05-13 פלבסקי נ' מקור הפורמיקה, (פורסם בנבו 19.2.2015) (להלן – "עניין פלבסקי"), קבע ביהמ"ש:

"החוק מכיר גם בתאגיד כמי שעלול להיות נפגע מחמת פרסום לשון הרע (סעיף 1 ו-4 לחוק). בעינינו, אין הבדל בין אדם טבעי ובין תאגיד לענין סעיף 7א לחוק, שכן בדומה לפגיעה בשמו הטוב של אדם בשר ודם, גם הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד עלולה להסב נזק, אשר לא אחת אין לו ביטוי ישיר הניתן לכימות ולמדידה. נזק זה עשוי להצדיק פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע גם לתאגיד, כמו במקרה שלפנינו, ושלילת זכותו של תאגיד לפיצוי כאמור, מותירה אותו ללא פיצוי על פי סעיף 7א לחוק, באופן המעקר את הסעיף מתוכנו...

בנוסף, הוראת סעיף 7א לחוק היא בבחינת הוראה ספציפית, ועל כן גוברת על ההוראה הכללית הכלולה בסעיף 10 לפקודת הנזיקין (החל על פרסום לשון הרע דרך סעיף 7 לחוק), ובבחינת הוראה מאוחרת, מאחר שנחקקה לאחר חקיקת סעיף 7, במסגרת תיקון התשנ"ט".

25. מנגד, ניתנו גם פסקי דין אשר הגיעו למסקנה שונה [ראו: ת"א 8069/06 החברה לאוטומציה נ' גור, (פורסם בנבו)(13.7.09); ת"א 42868-05-10 אם תרצו נ' ילין, (פורסם בנבו), (30.1.2014); ת"א 24514-10-09 דור נ' בן יששכר, (פורסם בנבו), (15.1.2015); ת"א 651-09-09 ש. דורפברגר נ' חן, (פורסם בנבו), (16.8.2011).

26. סוגיה זו הוכרעה בביהמ"ש העליון, בבקשת רשות ערעור אשר הוגשה בעניין פלבסקי. ביהמ"ש העליון דן בשני ערעורים מאוחדים בסוגיה זו וקבע :

"אותן תכליות שעמדו בבסיס גישתו של המחוקק בחקיקת סעיף 7א, יפה כוחן לתאגיד כמו לאדם בן אנוש, שכן מדוע על תאגיד אשר נחשף ללשון הרע לשאת בנטל הכבד, היקר כלכלית ולעתים בלתי-אפשרי, של הוכחת נזק ספציפית? אין זו דעתנו.".... כללם של דברים, איננו נעתרים לערעורים, והמסר שבפינו הוא כי ניתן לפצות תאגיד על לשון הרע נגדו ללא הוכחת נזק, בגדרי סעיף 7א לחוק." [רע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, רע"א 3760/15 א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ נ' "קר" שרותי רפואה בע"מ) (פורסם בנבו (04.08.2016)‏].

27. הנתבע אינו טוען, כי קיימת אבחנה תאגיד לבין חל"צ בעניין זה והשיקולים שנקבעו לענין תאגיד, תקפים לטעמי, גם כאשר מדובר בחברה לתועלת הציבור, אפילו אינה למטרות רווח. מכאן, שדין טענת הנתבע להידחות.

28. אוסיף, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה יש לדחות את התביעה מאחר והביטוי מתייחס באופן כללי ובלתי מזוהה לעובדים ברשת, ולא לרשת עצמה. התביעה הנזיקית הוגשה כנגד מדינת ישראל-משרד הבריאות וכנגד משען עצמה, ודברי הנתבע בריאיון בתוכנית הרדיו, כוונו בעיקר כנגד משען, שהיא כאמור בעלת הדין בתביעה הנזיקית.

ומכאן לדיון בשאלה, האם הפרסום מהווה לשון הרע וככל והתשובה חיובית, האם עומדות לנתבע ההגנות בחוק;

הפרסום מהווה לשון הרע-

29. חוק איסור לשון הרע, משקף איזון אופקי בין שתי זכויות יסוד בסיסיות: הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי. זכויות אלה מרכזיות בשמירה על כבודו של אדם והוכרו בפסיקה כזכויות נגזרות מזכות האדם לכבוד [(ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (פורסם בנבו) (22.07.2015), פס' 9 לפסק דינו של השופט פוגלמן וההפניות שם, להלן: "עניין עזור"; ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו) (04.08.2008), פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (להלן: "עניין נודלמן"); ע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו) (12.11.06), (להלן: "עניין בן גביר")].

30. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע לשון הרע מהי:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת,

בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו,

נטייתו המינית או מוגבלותו;"

31. יסוד הפרסום הוכח ומכאן יש לבחון, האם הפרסום מהווה לשון הרע, כמשמעותה בחוק, לפי משמעות הפרסום בהקשרו האובייקטיבי ולפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. במידה והפרסום אכן מהווה לשון הרע- יש לבחון, האם עומדות למפרסם ההגנות המנויות בחוק, ומהו הסעד המתאים בנסיבות העניין (ענין נודלמן פס' 17 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

32. המבחן לפרשנות הפרסום לצורך הבחינה, האם יש בו כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות ובחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו, הדרך בה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333).

33. בפסיקה נקבע, כי ייחוס של ביצוע עבירה פלילית, מהווה ככלל לשון הרע. בתי המשפט קבעו, כי יחוס מעשי עבירה כגון רצח, בגידה, גניבה, זיוף ואף הפרת חוק התכנון והבנייה, מהווה לשון הרע [אורי שנהר, לשון הרע  (1997) בעמודים 187 -188, 191 (להלן: "שנהר") ע' 129 וההפניות שם].

34. מכאן, שיש בפרסום כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות ולהוות לשון הרע.

סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע-

35. הנתבע טוען כי מדובר בפרסום מותר, לפי סעיף 13(7) לחוק – שעניינו, דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר במסגרת דיון משפטי ואשר אינו מהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי.

36. הריאיון בתכנית הרדיו נערך, על רקע הטענות נשוא התביעה הנזיקית. הנתבע ציין בדבריו, כי התביעה בשלבי הכנה סופיים. ביום 24.5.2020, בסמוך לפני הריאיון, שלח הנתבע למשען, מכתב ההתראה בשם המשפחות.

37. החסינות בסעיף 13(7) לחוק ניתנת למפרסם, כל עוד תיאור הדיון הוא שלם ומדויק, גם אם הדברים שפרסם אינם נכונים, אך הדיווח אודותיהם הוא נכון והוגן. "גם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת"(ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל,[פורסם בנבו])".(רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, פ"ד סג(2) 511).

38. בפסיקה נקבע, כי על מנת שפרסום ייחשב לנכון והוגן, הוא אינו חייב להיות חזרה מילולית על הפרסום הקודם ודי שיבטא את רוח הדברים. עם זאת, "תנאי הוא שהחזרה, שאינה חייבת להיות מילולית או מלאה, תשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת, כלומר לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם ]ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797; ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (נבו 22.07.2015)‏‏ 1988))."[

39. בע"א (מחוזי ת"א) 56920-01-20 ניר מעוז נ' עו"ד דוד ברהום (נבו 25.08.2020)‏‏, הפנה ביהמ"ש, לעקרונות שנקבעו בפסיקה ולפיהם, בחינת ההגינות, אינה בחינה פדנטית וכי אמת-המידה היסודית לפיה נבחנת הגינותו של הפרסום, היא היותו מאוזן ומציג באופן נכון, את ההליך בכללותו:

"הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, בלי שניתן ביטוי לעמדת הצד האחר, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון. ... הגינות הדיווח היא הנדבך המרכזי בהוראה זו, המבטיח את הגשמת התכלית אשר חסינות זו נועדה לקדם – פומביותם של הליכי משפט לאמיתם. על-כן, מתחייבות קפידה ותשומת-לב ביישומה של דרישה זו, על-מנת שהחסינות לפי סעיף 13(7) תינתן רק במקרים ראויים, שבהם עשוי הפרסום נושא הדיון להגשים את התכלית האמורה".

40. אולם, בעוד שההגנה בסעיף 13(5) לחוק, המתירה פרסומים הנעשים בתוך ההליך השיפוטי עצמו, הורחבה ונפרסה אף על משלוח מכתב התראה טרום הגשת תביעה [ראו: ע"א 7517/17 רון גואטה נ' הלל מיטלפונקט (פורסם בנבו) 11.11.2018; רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס, (פורסם בנבו)28.8.2011; רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' מעין בלס (פורסם בנבו, 14.10.2020)], הרי שהגנה בסעיף 13(7) לחוק, שעניינה פרסום חוזר של הנאמר בהליך השיפוטי, פורשה באופן קפדני יותר, ותחולתה הוגבלה למועד בו הומצא כתב התביעה לידי הנתבע.

41. ברע"א 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ [71 עמ'] נג(1) 26 (1998) (להלן: "עניין דן אבי יצחק") ‏‏נקבע כי "יש לפרש את הוראת סעיף 13(7) כחלה גם על כתבי בי-דין, החל משעת המצאתם לצד האחר להליכים."

[ראו גם תא (תא) ד"ר יוסף שגב עו"ד נ' כלל (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו) 29.5.2007); תא (ראשל"צ)56502-01-17 חיים סודובסקי נ' לי לחיאני (פורסם בנבו) 27.2.2022)].

כאמור, במועד הפרסום טרם הוגשה התביעה עצמה.

הגנת אמת דיברתי- סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

42. הנתבע מוסיף וטוען, כי דבריו הם אמת ויש בהם ענין ציבורי ולכן עומדת לו הגנת סעיף 14 לחוק. לטענתו, במבחן אובייקטיבי, איש אינו תופש את הדברים, כאילו מאן דהוא נטל סכין ורצח את הקשישים כמשמעות המונח בחוק העונשין, אלא, בהקשר של ההתנהלות הנפסדת ביחס להפקרת הקשישים. הנתבע מוסיף וטוען, כי לא כינה את משען או עובדיה "רוצחים" ואין זכר בתמליל לביטוי זה.

43. הנתבע מפנה לסעיפים 21-20 לתצהירו של אורן ריינזילבר אשר טען כי:

"כתוצאה מכל האמור לעיל, לאחר מות סבי, פניתי לעו"ד מנע, וטענתי בפניו כי בית האבות משען בבאר שבע נהגו ברשלנות כלפי החולים שהיו בחסותם וכי בית האבות רצח את סבי.

עו"ד מנע, כבא כוחי, ציטט את אימרתי וכלקוח איני מסכים שיתנצל או יחזור בו בכל נוסח שהוא."

44. הנתבע טוען, כי התובעים בחרו שלא להגיש תצהיר המפריך את טענותיו של אורן ריינזילבר, והדבר משול לטענתו להעדר זימון עדים רלוונטיים, על מלוא המשמעות הראייתית לכך (פ' ע' 15 ש' 27-22, ע' 29 ש' 33-30 וע' 30 ש' 1). התובעות טוענות מנגד, כי זולת אורן ריינזילבר, לא הביא הנתבע כל ראיה ביחס ליתר הנפטרים כאשר ברור כי כל מקרה לגופו.

45. אין לי אלא לחזור על טעמי בהחלטה מיום 29.3.2022, בה דחיתי את בקשת הנתבע לעיכוב הליך זה בגין הליך תלוי ועומד. לטעמי, ככל ומדובר בטענות שנטענו בתביעה הנזיקית, ניתן להכריע בטענות הנתבע לפיהן עומדות לו ההגנות בחוק, מבלי להמתין לפסק הדין בתביעה הנזיקית. הוראות חוק לשון הרע באות להגן גם על הבעת דעה שלגביה מתברר כי לא היתה אמת, כל עוד עומדת למפרסם ההגנה של תום־לב (ראו סעיף 56 לפסק הדין להלן). עם זאת, המילים "אתם רצחתם", העומדות בבסיס התביעה, אינן חוסות תחת הגנת אמת דיברתי ואין צורך להרחיב.

הגנת תום הלב- סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

46. הנתבע טוען, כי עומדת לו הגנת תום לב לפי סעיף 15 לחוק, סעיפים קטנים 15(2), 15(3), 15(4), 15(5). לטענת הנתבע, היחסים שבינו לבין המאזינים, הטילו עליו חובה מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום (סעיף 15(2) לחוק; הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר, של מי שאליו הופנה הפרסום, או של מי שאותו אדם מעוניין בו ענין אישי כשר- מרשיו של הנתבע (סעיף 15(3) לחוק; הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות של העובדים במשען באופן כללי (ולא פרטני ביחס לעובד כזה או אחר) ובקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4) לחוק; וכן כי הפרסום היה הבעת דעת על ההתנהגות של העובדים במשען כבעלת דין בתביעה שהוגשה נגדה או כעובדים (סעיף 15(5) לחוק.

47. סעיף 15 לחוק קובע, כי נתבע יהנה מאחת ההגנות המנויות בו, אם עשה את הפרסום בתום לב. סעיף 16 לחוק, קובע שתי חזקות הניתנות לסתירה; בהתקיים תנאי סעיף קטן (א) לפיו, הנתבע עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. נטל ההוכחה לענין סעיף קטן (א) מוטל על הנתבע. ואילו סעיף קטן (ב), קובע חזקה לפיה, הפרסום היה שלא בתום לב, ככל והתובע יוכיח, כי הדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא האמין באמיתותו; או, שהדבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; או, שהנתבע התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

48. איני סבורה כי היחסים שבין הנתבע לבין המאזינים בענייננו, הטילו על הנתבע חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום ולכן לא מתקיימים התנאים לקיומה של הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק.

49. לענין סעיף 15(3) לחוק, גם אם נאמר שפרסום ע"י הנתבע בכובעו כעו"ד, מקיים את התנאי של הגנה על ענין אישי כשר, הרי שהפרסום חייב להיות מופנה רק לאותם אנשים, אשר הפניית הפרסום אליהם, אכן תשרת את עניינו האישי הכשר של המפרסם (שנהר ע' 298), מה שלא מתקיים בענייננו.

50. סעיף 15(5) לחוק, נועד להגן על הבעת דעה בתום לב בנוגע לדברים שנאמרו או פורסמו במהלך הליכים משפטיים. הסעיף קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב והפרסום היה "הבעת דעה על התנהגות הנפגע – (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין, או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21...". דברים הנוגעים לצדדים להליך משפטי שהתרחשו מחוץ לכותלי בית משפט, לא היו מוגנים (שנהר ע' 324). יש לזכור בענייננו, כי במועד בו נערך הריאיון, טרם הוגשה התביעה הנזיקית.

51. יש למקד את הדיון בענייננו בסעיף 15(4) לחוק, הקובע קיומה של הגנה אם: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

52. פרסום הוא בגדר הבעת דעה, אם זהו מובנו הטבעי והרגיל כפי שאדם רגיל היה מבין אותו (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281), כאשר ההנחה היא כי הקורא הסביר או המאזין הסביר אינו "מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות פ"ד מט (2) 843). "כללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע מיושמים, כאמור, גם לגבי סיווג פרסום כקביעת עובדה או כהבעת דעה.... הפרשנות תעשה תוך בחינת הפרסום בכללותו.." (ראו שנהר, ע' 311). הבעת דעה מוגנת ע"י סעיף 15 לחוק, גם כאשר מדובר בדעה בלתי נכונה, ואף מופרזת (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס נב(3)1).

53. כאשר בוחנים את התמונה כפי שנתגלתה למאזין בענייננו, ניתן להסיק, כי מדובר בדעה ולא בהצגתן של עובדות. הנתבע אמר את הדברים בכובעו כעו"ד, בשם לקוחותיו, המבקשים להגיש תביעה משפטית. הרקע הובהר ע"י המנחה בפתח הראיון:

"אמיר אבגי: אז אחרי הקורונה, עכשיו תביעת המיליונים של משפחות הקשישים, שנפטרו בבית האבות משען באר שבע , אנחנו עם אורן ריינזילבר, אורן שלום..".

ובהמשך:

"אמיר איבגי: ואתם אחת משלוש עשרה המשפחות שמבקשות כעת לתבוע את רשת 'משען'.

אורן ריינזליבר: נכון, אנחנו תבענו תביעה ייצוגית את משען, אני אישית, אני גם באופן אישי, דרך העו"ד כי הייתי בבידוד, הגשתי גם תלונה במשטרה, על ההתנהלות הזאתי, חוץ מהתביעה הכספית, כי היה שמה מחדל, מנעו מסבא שלי במשך חמישה ימים טיפול רפואי ...

אמיר איבגי: "עוה"ד דוד מנע הגיש את ה... מגיש את התביעה בשם המשפחות. שלום לך עוה"ד מנע. עוה"ד מנע איתנו?...".

54. המאזין הסביר מבין, כי טענות הנטענות במסגרת הליך משפטי אינן בגדר עובדה. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אור בענין דן אבי יצחק, שנאמרו בהקשר לסעיף 13(7) לחוק, אך רלוונטים גם לענייננו: ‏

"ראשית, ניתן לסבור כי הפגיעה הצפויה בשם הטוב כתוצאה מהכרה בחסינות על פרסום תוכנם של כתבי-טענות אינה צפויה להיות חמורה. זאת, שכן הציבור מקבל מידע על האמור בכתבי-תביעה "בערבון מוגבל" ראו לעניין זה פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים במדינת אילינוי בפרשת Newell v. Field Enterprises Inc. (1980) [39], at p. 443). בעניין זה צוין, כי עם התרבותם הנמשכת של העניינים העוברים דרך המערכת המשפטית, הפנים הציבור את הליכי המשפט, והוא ער לכך שכתבי-טענות הם חד-צדדיים ואינם משקפים דברים שהוכחו בפני בית-משפט (שם). אכן, ניתן להניח, כי אם הפרסום של תוכן כתבי-הטענות מגלה לציבור באורח נאות כי מדובר בטענות של צד אחד בלבד, אשר טרם הוגשה התשובה להם, יש בכך כדי לשפוך אור על האותנטיות אשר ניתן לייחס לטענות האמורות. יש בכך כדי להזהיר את הציבור, כי אין מדובר בקביעה עובדתית העומדת על רגליה שלה. יש בכך כדי להכניס את הדברים לפרופורציה המתאימה."

55. עולה אם כן, כי הפרסום בשיאה של מגיפת הקורונה, מקיים את התנאי לפיו, מדובר בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי.

56. השאלה האם הפרסום מקיים את דרישת תום הלב -

בראשית הראיון, הסביר הנתבע את טענות מרשיו לפיהן משען לא היתה ערוכה, לא ציידה את העובדים בביגוד מוגן במסכות ולא השקיעה בציוד למניעת התפשטות המגיפה. טענות אלה, נטענו לאחר מכן בתביעה נזיקית. אמנם במועד הראיון טרם הוגשה התביעה ולכן לא עומדת לנתבע החסינות בסעיף 13(7) אולם ביחס לטענות אלה, עומדת לנתבע, אשר התראיין בכובעו כעו"ד המייצג משפחות שקרוביהן נפטרו, הגנת תום הלב. הנתבע האמין באמיתות טענות אלה ולא ניתן לייחס לו כוונה לפגוע בגינם.

57. שונים פני הדברים ביחס לאמירה "אתם רצחתם", החורגת מתחום הסביר בנסיבות. ביחס לאמירה זו, לא הוכיח הנתבע כי מתקיימת חזקת תום הלב בפן החיובי. "יסוד הסבירות אשר סעיף 16( א) לחוק איסור לשון הרע, נדרש לו משמעו כי על הפרסום שלא לחרוג, בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נגד חברת החשמל פד"י לא(2) 281).

מדובר באמירה דיבתית, החורגת מהנדרש לצורך ההגנה על הבעת הדעה בענינים ציבוריים.

הפיצוי

58. בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יש להתחשב בהיקף הפגיעה, בטיב הפרסום והיקפו, באמינותו במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

59. הנתבע טוען, כי גם אם יושת עליו לפצות את התובעים, מדובר בסכום סמלי המהווה פיצויים לבוז. לטענתו, מדובר בתביעת השתקה, אשר קבלתה כמוה ככריתת אחד הענפים המרכזיים עליהם נשען מקצוע עריכת הדין. הנתבע טוען להקלות הקבועות בסעיפים 19(2) ו-19(3) לחוק לפיהן, הוא היה משוכנע באמיתות הפרסום ולא התכוון לפגוע.

60. בתי המשפט פוסקים לעתים פיצויים בסכום נמוך, כאשר נקבע, כי לא נגרם לתובע כל נזק. פיצויים בנסיבות כאלה נקראים "פיצויים נומינליים". מקרה נוסף שבו עשוי בית-המשפט לפסוק פיצויים בסכום פעוט, הוא כאשר התנהגותו המבישה של התובע, מצדיקה פסיקת פיצוי בסכום נמוך. פיצויים כאלה נקראים "פיצויים לבוז" (שנהר, ע' 373). ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו) (12.11.2006), הושת פיצוי של 1 ₪, בגין הביטוי נאצי מלוכלך [ראו גם פסיקת 1 לירה בענין אשר נדון בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל פד"י לא(2) 281].

לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות בענייננו, הגעתי לכלל דעה כי אין המדובר בפיצויים לבוז, אולם יש לפסוק פיצויים ברף הנמוך ואלה נימוקי;

61. האמירה "אתם רצחתם" היא קשה ופוגענית, בוודאי אם היא מכוונות נגד מטפלים סיעודיים המטפלים בקשישים.

אלא שהתובעות 3-5 לא התייצבו לדיוני ביהמ"ש, לא הגישו תצהירי עדות ראשית לענין הפגיעה והנזק הנטענים, לא הביעו כל התעניינות בהליך וזנחו את תביעתן.

התובעת 2, אשר שימשה כאחות ראשית ברשת משען עד פרישתה בחודש אוקטובר 2020, אישרה בחקירתה הנגדית, כי לא האזינה לראיון בזמן אמת וכי שמה לא אוזכר בראיון. התובעת 2 הדגישה, כי לא תקבל כל חלק בפיצוי. לשאלה האם מימנה מכיסה את התביעה השיבה: "מה פתאום, רשת משען מממנת. אני גם לא מקבלת שום דבר מהתביעה" (ההדגשה שלי-ה.פ) וכן: "ש. אם נניח היה נפסק שקל אחד לא היית מקבלת מכיסך? ת. לא, זה צריך להגיע לצוות ולעובדים כי להם זה מגיע" (פ' ע' 32 ש' 20-23). התובעת 2 טענה, כי עניינו אותה הכאב, הבכי, הכעס והתסכול של הצוות (פ' ע' 30 ש' 21-22). אולם כאמור, אף אחת או אחד מהצוות, לא מסר עדות בתיק זה לרבות התובעות 3-5, אשר התעקשו לדבריה להיות חלק מהתביעה (פ' ע' 29 ש' 17).

עולה אם כן, כי מדובר בפיצוי לתובעת 1- מרכז משען בע"מ בלבד.

62. בשיקולים לענין היקף הפיצוי, לקחתי בחשבון את התנהגות מרכז משען עובר לפרסום. עמדת משען בתוכנית, הוצגה ע"י דובר משען, יהושוע מור יוסף, אשר הגיב לדברי הנתבע וטען: "זה תביעה, זה תביעה שהיא מופרכת, היא חסרת ידיים ורגליים". השיח התלהם, לאחר שדובר משען, כינה את הכוונה להגיש תביעה בשם המשפחות, כ- "תעלול" יח"צני של הנתבע. גם בעדותו, טען דובר משען כי: "לסיפור של דוד מנע אין ידיים ואין רגליים, הכל במטרה לפנות לתקשורת ולגרום לסחיטה בחסות החוק" (פ' ע' 25 ש' 26-27). הנתבע הגיב בעידנא דריתחא לפגיעה בו, ולכינויה של התביעה אותה הכין בשם משפחות שקרוביהן נפטרו, כ"תעלול".

63. הנתבע חזר וטען, כי ציטט את לקוחותיו לדבריו: "כשאני אומר שאתם רצחתם, זה לא במובן שלקחו אקדח או סכין ורצחו כי מיד אחרי זה, אמרתי פגעתם, שהם פגעו בקשישים האלה. אני מייצג את הלקוחות שלי והם אמרו שהם רצחו את בני משפחתם ואני ציטטתי" (ע' 35 ש' 11-15; וכן ע' 36 ש' 1-15; 19-20; ע' 37 ש' 21-22; ע' 39 ש' 1; ע' 40 ש' 1; ע' 40 ש' 30).

64. גם המאזין הסביר, אינו מפרש את הביטוי פרשנות מילולית, לפיה מי מעובדי משען, נקט בפעולה מכוונת להמתת הקשישים, אלא, על רקע ההקשר בו נאמרו והטענות בתביעה הנזיקית כפי שפורטו לעיל.

65. בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש, אלא על רקע נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, וההקשר בו נאמרו הדברים; "משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום... אל המובן הטבעי, והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרו אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, סה(3) 369 פסקה 84)

ולאחרונה קבע כב' השופט עמית בע"א 1726/21 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י (נבו 23.11.2022)‏‏: "לא אחת, בבוא בית המשפט לבחון אם הפרסום שלפניו אמנם מהווה לשון הרע, מוצא עצמו בית המשפט מפרק את הפרסום לגורמים ומתמקד באמירה נקודתית על מנת לבדוק אם זו מהווה דיבה. ברם, כפי שהובהר בפסיקה, על בית המשפט ליתן דעתו על הפרסום בכללותו ועל הקשר הדברים הכולל, ואל לו להסתפק בבחינה ממוקדת של אמירה ספציפית .. "

הלכה זו נקבעה ביחס לשאלת עצם קיומה של לשון הרע מלכתחילה. אולם נדמה, כי דברים אלה יפים, גם לשיקולים לענין היקף הפגיעה וכפועל יוצא גובה הפיצוי. בנוסף, לקחתי בחשבון כי מדובר בחל"צ.

66. שיקולים אלה הביאוני לכלל החלטה להשית על הנתבע פיצוי בסך 10,000 ₪.

סוף דבר

67. הנתבע ישלם לתובעות 1 ו-2 פיצוי כולל בסך 10,000 ₪.

68. לאור התוצאה אליה הגעתי, בהתחשב בסכום התביעה ביחס לסכום שנפסק ולנימוקי בסעיפים 62-63 לפסה"ד, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ג, 09 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

15 מתוך 15