תאד"מ 13718-07-24 שיפוני נ' אשכנזי

הליך: 13718-07-24

שם התיק: תאד"מ 13718-07-24 שיפוני נ' אשכנזי

בית המשפט: בית משפט השלום בפתח תקווה

שופט/ת: שרון דניאלי

תאריך פסק הדין: 2025-09-03

תובעים: עידו שיפוני | נתבעים: בנימין אשכנזי

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בפתח תקווה

תאד"מ 13718-07-24 שיפוני נ' אשכנזי

תיק חיצוני:

לפני

כבוד השופט שרון דניאלי

תובע

עידו שיפוני

נגד

נתבע

בנימין אשכנזי

פסק דין

מונחת לפניי תביעה שעילתה לשון הרע, שהגיש התובע, עו"ד עידו שיפוני (להלן – התובע) נגד הנתבע, בנימין (ביני) אשכנזי, עיתונאי במקצועו (להלן – הנתבע) בגין דברים שפרסם הנתבע אודות התובע במסגרת "ציוצים" ברשת החברתית X (לשעבר "טוויטר"), בשני מועדים שונים במהלך שנת 2024.

בתמצית, טענת התובע היא שהנתבע פרסם בשתי הזדמנויות כי התובע הושעה בפועל מחברותו בלשכת עורכי הדין או הורחק ממנה, ומכאן שפרסם לשון הרע נגדו. הנתבע לא הכחיש את הפרסומים, אך טען כי עומדות לו הגנות שונות המצדיקות את דחיית התביעה.

התובע הגיש את תביעתו בהליך של דיון מהיר, והעמיד את סכום התביעה על סך של 75,000 ₪. הן התובע והן הנתבע הם משפטנים, והם ייצגו עצמם בהליך.

התובע הגיש את כתב התביעה (המתוקן) בתאריך 1.7.24 ואילו הנתבע הגיש את כתב ההגנה בתאריך 13.10.24. ישיבת קדם משפט אחת התקיימה לפניי בתיק בתאריך 22.5.25, ובמהלכה נעשה נסיון, שלא צלח, להביא לסיום התיק בדרכי שלום. עם זאת, הצדדים הסכימו לסכם את טענותיהם בכתב על סמך החומר המצוי בכתבי הטענות ונספחיהם, ובכך תרמו לייעול ההליך.

התובע הגיש את סיכומיו בתאריך 21.7.25, ואילו הנתבע הגיש את סיכומיו בתאריך 20.8.25.

אציג להלן את העובדות הרלוונטיות לבירור המחלוקת בין הצדדים, ובהמשך אסקור את טענות הצדדים ואדון בהן.

רקע עובדתי

התובע הינו עו"ד מזה כ-12 שנה, ומשמש כפרשן משפטי "באולפן תיקי האלפים של כנרת בראשי", ופעיל ברשת החברתית X, ולו עשרות אלפי עוקבים. הנתבע הינו משפטן, כתב משפטי באתר "וואלה", ופעיל אף הוא ברשת החברתית X, ואף לו עוקבים רבים.

לתובע ולנתבע היו התכתשויות מילוליות קודמות לאירועים מושא כתב התביעה, על רקע מחלוקות פוליטיות עמוקות ביניהן, וכפי שעלה גם מכתבי הטענות ונספחיהם, לא פעם הטיחו השניים זה בזה עלבונות שונים.

כתב התביעה מתייחס כאמור לשתי "תקריות" בין התובע לנתבע, במועדים שונים, ואציגן להלן בפירוט הנדרש. כאמור, הן לתובע והן לנתבע עוקבים רבים, ולטענת התובע קדמה לתקרית הראשונה גם אמירה קשה שפורסמה כלפיו ברשת החברתית על ידי משתמש אנונימי. הנתבע טען בכתב ההגנה שחילופי הדברים בינו לבין התובע בתאריך 5.4.24 לא החלו (או נגרמו) כתוצאה מפרסום קודם של אדם אחר כלפי התובע, אלא מפרסום מזלזל של התובע כלפי הנתבע שהטיל דופי ביושרתו ומקצועיותו.

להלן חילופי הדברים בין התובע לנתבע ברשת החברתית בתאריך 5.4.24:

התובע: ביני, אתה כבר יודע מה זה עד עוין?

הנתבע: כן אני יודע. אתה יודע מה ההבדל בין צו איסור פרסום לאיסור פרסום בגין דיון בדלתיים סגורות? ואגב גם אם תחזור על השקר הזה מליון פעם זה לא יעזור לך. ואגב יש לי ספר לבחינות הלשכה להלוות לך.

התובע: וואלה? אז אולי תסביר לי מה היא ביקשה אז? אין איסור פרסום אוטומטי על מסמך מעצם הגשתו בדלתיים סגורות, וקרא את החלטת השופטים בעניין זה בהחלטתם על הצו שהפרת בהוראת הג'ינגי. אה, ואני לא צריך להיבחן כי אני עם רשיון, אבל בהחלט מבין את המצוקה שלך:)

הנתבע: אין שום מצוקה ומפאת הטיפה כבוד שנותר לי אליך אני לא אמשיך לשאול האם אתה יכול גם להשתמש ברשיון אז קח עצה קטנה, לסתום.

התובע: באמת כדאי שתפסיק עם הרמזים השקריים והדיבתיים שלך, כי בפעם הבאה שתעשה זאת אתבע אותך.

הנתבע: מישהו פה בלחץ אני מבין.

התובע: להיפך. זה אתה שבורח מדיון ענייני לדיבות, אז צריך לשים סוף למילמולי הדיבות האלו תחת השפם שאין, אז אני רק מבהיר לך, שהפעם הבאה בה תנסה לעשות שימוש בדיבה תזכה אותך בתביעה [והוסיף אימוג'י של פרצוף המפריח נשיקה, הח"מ].

הנתבע: איזה פחד.

התובע: אני שמח לראות שהנקודה הובהרה.

להלן חילופי הדברים בין התובע לנתבע ברשת החברתית בתאריך 1.7.24:

הנתבע: קאט דה בולשיט: השחרור של מנהל שיפא הוא הזיה מוחלטת אבל הוא נעשה בהחלטת רה"מ והוא באחריות כל שרי הממשלה. הפעם אין גנץ/איזנקוט/בג"ץ/יועמ"שית להאשים. קחו אחריות וגלו לציבור למה הוא שוחרר.

התובע: אני אומר לך באחריות מי זה: באחריות מי שאמר לך לחצרץ את זה.

הנתבע: שיפוני אף אחד לא אמר לי כלום.

התובע: אוקיי.

הנתבע: ואני מציע לך להיות מאוד צנוע לאור העתירה שהגשת ביום חמישי.

התובע: אני הגשתי עתירה? על מה אתה מדבר?

הנתבע: [צירף עמוד ראשון של כתב בית דין שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי בירושלים]

התובע: 1. כמה בור ועם הארץ אתה יכול להיות כדי לקרוא לערעור עתירה? 2. למה אתה בדיוק מייעץ לי להיות צנוע בהקשר לערעור הזה?

הנתבע: טוב אתה רוצה להמשיך? אני מנסה לשמור על כבודך. ואגב אחד מכתבי הטענות המביכים שקראתי בחיי. עדיף שתלמד להתנהג אחרת לא תצטרך להגיש ערעורים כאלה.

התובע: די כסיל, אתה לא מבדיל בין ערעור לעתירה ורוצה ללמד מישהו על איכות של כתבי טענות? הרי לא כתבת מימיך משהו שמתקרב לזה. והחרפה בערעור הזה אינה שלי, להיפך, היא של המשיבה.

הנתבע: אני כתבתי כתבי טענות לבג"ץ ולבתי משפט אזרחיים. בניגוד אליך לא הושעתי מחברות בלשכת עו"ד לעולם ולא עמדתי לדין משמעתי ואני גם לא צריך להתחנן שיחזירו אותי. ואגב די ברור למה לא צריך להחזיר אותך.

התובע: אין שום הליך שכתבת משהו אי פעם מוקיון אתה לא מבדיל בין כתב אישום לכתב תביעה ובין ערעור לעתירה. ולמה שישעו אותך? למי כלומניק לקקן כמוך מפריע? אבל עכשיו לעיקר: זו לא הפעם הראשונה שאתה משקר ומטעה את הציבור בקשר אלי, אבל זו הפעם הראשונה שאתה תבהיר ששיקרת או שתתבע על זה.

הנתבע: מה מה מה איפה בדיוק שיקרתי? או קיי שיפוני קיבלת נזיפה ו-3 חודשי השעייה על תנאי ככה אתה כתבת. זו ההבהרה שאתה צריך או שתגיש תביעת דיבה ותשלם לי הוצאות? [וצירף חלק אחר של העמוד הראשון של כתב בית הדין הנזכר לעיל, הח"מ].

התובע: זה לא יעזור לך ביני, מה שכתבת אינו מתיישב עם מה שהראית עכשיו, וזה ברור לכל מי שקורא את זה. אני מבין שזו הבחירה שלך.

הנתבע: הבהרתי: ההשעיה הייתה על תנאי.

התובע: ואיך זה מתיישב עם זה? "משמעתי ואני גם לא צריך להתחנן שיחזירו אותי. ואגב די ברור למה לא צריך להחזיר אותך?"

הנתבע: אני הסתמכתי על ההשעיות הזמניות שהיו לך בעבר ועל ההליכים שניהלת בנושא. ידידי אני לא מעוניין לכלות את הזמן איתך על זה. יש לי עבודה. יום טוב [וצירף עמוד שני של כתב בית הדין הקשור להליך הערעור, הח"מ].

התובע: חחח ביני יא אפס, זה לא מסתדר עם השקר הזה שלך: 'ואני גם לא צריך להתחנן שיחזירו אותי, ואגב די ברור למה לא צריך להחזיר אותך'. סבבה, הייתה לך את ההזדמנות שלך ובחרת כפי שבחרת.

הנתבע: שיפוני, יקירי הבהרתי. אני לא מעוניין לכלות את הזמן בבתי משפט. ולכן אני מסביר שוב אני הס[ת]מכתי על טענות לשכת עו"ד מהם עולה שהיית בהשעייה זמנית ונהילת [ניהלת] מסכת ערעורים כדי לבטל את ההשעייה ולכן למעשה ביקשת לחזור מהשעיה זמנית. אני ברשותך רוצה לעבוד, אין לך קייס, אבל אתה יכול להמשיך לאיים.

התובע: הסתמכת על דברים שקרו לפני 5-7 שנים? היית צריך לבדוק קצת יותר טוב לפני שכתבת את מה שכתבת, או לחזור בך מיד כשהבנת ש-"טעית". אני לא מאיים וגם כבר לא מתרה. כבר עברנו את השלב הזה.

הנתבע: שיפוני, מהרגע שהבנתי שההשעיה על תנאי כתבתי את זה מיד. אני שב ומבהיר לפי מה שכתבת ישנה השעיה על תנאי. בעבר הושעת באופן זמני ולכן ניהלת מסכת ערעורים על השעיה הזאת. הבהרה ניתנה. עשה כרצונך ידידי.

התובע: היא לא. לא היה פה מידע להבהיר כי לא הייתה שום אי בהירות אלא מידע שקרי. ושוב: לא בפעם הראשונה. מה שהיית אמור להבהיר זה שהמידע שמסרת היה כוזב, ויש דרכים לעשות זאת בתום לב. זה בוודאי לא מה שעשית. אין צורך להסביר לי את השקרים הללו, אני לא הקהל שאותו הטעית ככה.

הנתבע: יקירי, ברשותך אני נכנס לעבוד. יום נעים. הבהרה ניתנה ואני מוכן לתת עוד פעם הבהרה כדי לדייק את הנושא.

התובע: ביי".

התובע לא צרף לכתב התביעה את כתב הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית הדין הארצי למשמעת בלשכת עורכי הדין, אלא רק צילומי מסך של הפרסומים הנטענים בכתב התביעה, וגם לא ציין מה הייתה תוצאת ההליך שם, אם הסתיים.

הנתבע צרף לכתב ההגנה את פסק הדין של בית הדין הארצי למשמעת בלשכת עורכי הדין בבד"א 27/23 עו"ד עידו שיפוני נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין מתאריך 16.10.23 (נספח ו' לכתב ההגנה), שקיבל באופן חלקי (בדעת רוב) את ערעורו של התובע (כאן) על גזר דין משמעתי של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, שהטיל על התובע עונש של 8 חודשי השעיה בפועל וכן השעיה על תנאי למשך 3 שנים, לנוכח הרשעתו במספר עבירות התבטאות כלפי מותבים שונים ובמסגרת ערכאות שונות. בפסק הדין נקבע כי עונש ההשעיה בפועל יופחת לתקופה של 3 חודשים בלבד, ואילו דעת המיעוט קבעה כי יש לבטל את עונש ההשעיה בפועל באופן גורף.

בפסק דין זה נקבע כי תחילת ההשעיה בפועל תהייה בתאריך 1.1.24, כך שלמעשה החל מתאריך 1.4.24 תסתיים תקופת ההשעיה בפועל של התובע.

כן צרף הנתבע לכתב ההגנה את פסק הדין של בית הדין הארצי למשמעת של לשכת עורכי הדין בבד"א 8/24 עו"ד שיפוני עידו נ' ועדת האתיקה במחוז ת"א של לשכת עורכי הדין (אינו נושא תאריך; נספח ז' לכתב ההגנה) שדחה את ערעורו של התובע (כאן) על הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, שהרשיע אותו בעבירות של שידול אסור לשם השגת עבודה והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, והטיל עליו עונש של 2 חודשי השעיה על תנאי למשך 3 שנים מיום גזר הדין, וכן קנס ונזיפה.

מעיון בנספחי כתבי הטענות עולה כי צילומי המסך של הליך הערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, שצרף הנתבע לכתב ההגנה, מתייחסים לפסק דינו של בית הדין הארצי למשמעת בבד"א 8/24, שהתקבל לידי התובע (כאן) בתאריך 29.5.24.

מכל האמור עולה כי נכון למועדי הפרסומים הנטענים, בתאריכים 5.4.24 ו-1.7.24 הסתיימה תקופת ההשעיה בפועל שהוטלה על התובע, ועמדו לחובתו עונשי השעיה על תנאי לתקופות שונות. אעיר, כי הנתבע צרף לכתב ההגנה גם כתבות מאתרי חדשות במרשתת משנת 2018 ושנת 2020 בהם דווח על השעייתו בפועל של התובע מעיסוק כעורך דין, אך לא ניתן ללמוד מהן (בוודאי שלא לקבוע כל ממצא עובדתי), על כך שהתובע היה מושעה בפועל בתאריכים הרלוונטיים להליך כאן, המוזכרים לעיל.

מכאן אציג את טענות הצדדים בסיכומיהם.

טענות הצדדים בסיכומים

אלו הם עיקרי טענות התובע בסיכומיו:

הנתבע פרסם לשון הרע אודות התובע בשתי הזדמנויות שונות, כאשר בפעם הראשונה רמז שהתובע אינו יכול לעשות שימוש ברשיון עריכת הדין שלו, ובפעם השניה, ולאחר שכבר הוזהר על ידי התובע, טען מפורשות שהנתבע הורחק מלשכת עורכי הדין והוא נאלץ להתחנן שיקבלו אותו בחזרה לשירותיה;

הנתבע טוען טענות הגנה סותרות באופן שמלמד גם על חוסר תום הלב שלו, שמאפיין גם את התנהלותו הכללית כלפי התובע, עובר לפרסומים ולאחריהם;

לא עומדת לנתבע טענת "אמת בפרסום", משום שהתובע מעולם לא "הוצא" מלשכת עורכי הדין, וממילא לא נדרש להתחנן שישיבו אותו, ובכל מקרה התובע גם לא היה מושעה בפועל בעת הפרסומים;

העובדה שהנתבע בחר ל"דייק" את הפרסום השני לאחר שהגיע לידיו הערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי בירושלים, במקום "למחוק את הפייק שהפיץ" כמקובל, אינה יכולה לשמש לו הגנה אלא להקים דווקא את חזקת חוסר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע), שכן די בקריאת פתיחת הערעור כדי להבין שהפרסום בדבר השעיה בפועל היה חסר בסיס, ונעשה בחוסר תום לב;

ל"הבהרות" שפרסם הנתבע נחשפו רק חלק קטן מהעוקבים של התובע והנתבע, שנחשפו ללשון הרע שפרסם הנתבע אודותיו;

על בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם פיצוי משמעותי לתובע בגין העוולות שביצע כלפיו בחוסר תום לב בולט.

אלו הם עיקרי טענות הנתבע בסיכומיו:

מטרתו של חוק איסור לשון הרע הינה להגן על שמו הטוב של אדם, ולא לחנך את המפרסם או לנצח אותו או להכאיב לו במסגרת מערכת היחסים העכורה שבין התובע לנתבע כפי שהיא מתנהלת ברשתות החברתיות;

מדובר בתביעה להשתקת קול ביקורתי ושונה משל התובע בשל מחלוקת על סיקור התיקים המכונים "תיקי האלפים", ויש בה דמיון לעניין שנדון בת"א (שלום – ירושלים) 20510-09-18 בן חור נ' ברסלאור (פורסם בנבו, 15.2.21), שהגדיר את מסכת האירועים שם כ"הזמנה ללשון הרע";

הפרסום הראשון של הנתבע נעשה לאחר שהתובע הגיב לפרסום עיתונאי של הנתבע בצורה מזלזלת תוך נסיון להטיל דופי במהימנותו ומקצועיותו, אך ממילא לא היה בפרסום הראשון לשון הרע או רמיזה להשעייתו של התובע מלשכת עורכי הדין, אלא תשובה לשאלה מתגרה של התובע;

גם הפרסום השני של הנתבע נעשה בתגובה להזמנה של התובע ל"דו קרב מתלהם", ולאחר שהתובע פגע בשמו הטוב של הנתבע, ובכל מקרה הנתבע לא כתב שהתובע מושעה בפועל באופן רשמי על ידי לשכת עורכי הדין, וממילא הושעה על תנאי;

על רקע זה, עומדת לנתבע גם טענת הגנה של "אמת בפרסום" מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. חרף זאת, הנתבע הוציא מידע הבהרה לדבריו, ופעל "לדייקם";

לנתבע עומדת גם טענת ההגנה של "זוטי דברים", ובפרט משום שהפרסומים נעשו בעקבות התגרות של התובע בנתבע, ולאחר שהתובע לא טרח לשלוח לנתבע מכתב התראה בטרם הגשת כתב תביעה כמתחייב מכלל 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986, ואף התעלם מהצעתו של הנתבע לפרסם הבהרה נוספת לאחר ששלח לו את כתב התביעה;

התובע פעל ופועל בחוסר תום לב דיוני גם לאחר הגשת כתב התביעה ואף לאחר ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתאריך 22.5.25;

בהתאם ל"הלכת וקנין" (רע"א 1954/24 נתנאל וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית (פורסם בנבו, 7.1.25)), תביעתו של התובע עונה על הגדרתה של "תביעת השתקה", ועל כן בית המשפט מתבקש לא רק לדחותה, אלא גם לחייב את התובע בהוצאות משפט הולמות.

אציין כי לאחר הגשת סיכומי הנתבע, שלח התובע לבית המשפט הודעה (בתגובה להחלטת בית המשפט מתאריך 26.8.25 בעניין גילוי נאות שנדרש בית המשפט לעשות), וציין כי הנתבע טען בסיכומיו טענות שאינן מבוססות על המסמכים בתיק.

מכאן, אדון ואכריע בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

כאמור, התובענה שלפניי הוגשה בהליך של "דיון מהיר", ובהתאם לקבוע בתקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, פסק הדין ינומק באופן תמציתי ככל שניתן.

בפתח פרק הדיון אציין כי איני מקבל את טענת הנתבע לפיה התביעה שלפניי היא "תביעת השתקה". אכן, בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1954/24 הנזכר לעיל (בעניין וקנין) התייחס בית המשפט העליון למספר "סימנים" שניתן לתת בתביעות השתקה, וגם קבע כי "סימנים" אלו אינם תנאים מצטברים, אך הצטברות חלק ניכר מהם יכולה ללמד על קיומה של תביעת השתקה.

עם זאת, במקרה זה לא מתקיים התנאי המרכזי לטעמי להגדרת תביעת לשון הרע כתביעת השתקה, הנוגע לפערי הכוחות בין הצדדים. במקרה כאן, מדובר בשני "צייצנים", שניהם משפטנים, כאשר התובע משמש פרשן בתוכנית המשודרת במרשתת, והנתבע עצמו הוא כתב לענייני משפט באתר חדשות בעל תפוצה רחבה. כך, שהתובע הוא בוודאי אינו בעל מעמד והשפעה גדולים מאלו של הנתבע, גם אם מספר העוקבים שלו ברשת החברתית X גדול מזה של הנתבע.

עוד אעיר כי משרשור הדברים שנכתבו עולה כי גם אם הם נכתבו בעקבות עניינים שברומו של עולם המחייבים דיון ציבורי פתוח ובו מקום למגוון דעות, הרי שחלופת המהלומות המילוליות בין התובע לנתבע הייתה בעיקרה על רקע איבה אישית בין השניים, ונגעה בעיקרה לגופו של אדם ולא לגופן של דעות.

בשולי הדברים, אעיר בקצרה שכשם שבית המשפט מחויב לזהות את תביעות ההשתקה במקרים המתאימים, ולהיות מודע לסכנה הכרוכה בקבלת תביעות שיש בהן כדי להשתיק דעות וביקורת ציבורית, כך גם מחויב בית המשפט לזהות את שימוש היתר שעושים נתבעים בטענת "תביעת השתקה" שעלולה לחסום את הדיון הנדרש בתביעות המוגשות מכוח חוק איסור לשון הרע, שנועד להגן על שמו הטוב של אדם תוך הגנה על חופש הביטוי של הפרט (לעניין זה ר' גם ע"א 4141/21 רפאלי נ' ניב (פורסם בנבו, 6.7.22)).

עוד אציין בקצרה כי עניינה של התביעה כאן דומה במידה מסויימת לעניין שנדון בת"א (שלום – ירושלים) 20510-09-18 אליו הפנה הנתבע בכתב ההגנה ובסיכומיו, בכל הנוגע לחילופי הדברים שקדמו לפרסום, אך הוא שונה באופן מהותי בכך שהתביעה שם עסקה באמירות שיש בהן משום הבעת דעה, גם אם קשה, על התנהלותו של התובע בת"א 20510-09-18 (תיאורו כ"נאצי"), ואילו בתביעה שלפניי, על פי הנטען, פרסם הנתבע טענה עובדתית כי התובע אינו רשאי לעסוק כעורך דין, ולא מדובר בהבעת דעה.

מכאן, אדון בפרסומים מושא כתב התביעה, בהתאם לדין הנוהג. ככלל, בתביעות לשון הרע, על בית המשפט להכריע במספר שאלות עיקריות:

האם היה פרסום?

אם כן, האם מדובר בפרסום של "לשון הרע"?

אם כן, האם עומדת למפרסם הגנת "אמת בפרסום" כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, ובהקשר זה יש להראות כי לא רק שהיה אמת בפרסום, אלא שגם היה בפרסום עניין ציבורי או האם עומדת למפרסם הגנת "תום הלב" לפי סעיף 15 לחוק זה, שהיא רחבה ופרטנית יותר (על פי סעיפי המשנה של סעיף 15) מהגנת "אמת בפרסום", אך על הטוען את הטענה להוכיחה ולהראות גם שהפרסום לא חרג מתחום הסביר (סעיף 16 לחוק).

לעניין זה ר' דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014); ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי (פורסם בנבו, 27.7.11).

במישור הדיוני, על התובע להוכיח את הפרסום וכי הפרסום הינו בגדר לשון הרע, ועל הנתבע המפרסם להוכיח את טענות ההגנה של "אמת בפרסום" (ר' כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה ואח', פ"ד כג(2), 23 (1969)) והגנת "תום הלב" (כאמור גם בסעיף 16(א) לחוק; ר' גם ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (פורסם בנבו, 14.3.16)).

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו: "לשון הרע מהי", קובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

בע"א 89/04 ד"ר יורי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08) ציין בית המשפט העליון: "ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק...".

למעשה, הנתבע אינו חולק על כך כי הדברים שכתב ומיוחסים לו בכתב התביעה, עולים כדי "פרסום", ולמעשה לא יכול להיות חולק כי "ציוץ" או כל העלאת תוכן ברשת חברתית חופשית במרשתת עולה כדי פרסום (לעניין זה ר' למשל רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 8.1.20)).

עם זאת, כפי שטען הנתבע בכתב ההגנה שלו (סעיף 5), התובע לא ציין מפורשות בכתב התביעה מה ייחשב כ"פרסום" לשון הרע מכלל הדברים שנכתבו על ידי הנתבע, ואף לא הראה מי נחשף לפרסום אליו.

מכאן אתייחס בנפרד לפרסומים בשני המועדים.

הפרסום בתאריך 5.4.24

כאמור, קבעתי כי התובע היה מושעה בפועל מעיסוק כעורך דין למשך 3 חודשים החל מתאריך 1.1.24. קרי, החל מתאריך 1.4.24 לא היה התובע מושעה בפועל, וברור כי בתאריך 5.4.24 היה התובע רשאי לעבוד כעורך דין ולייצג לקוחות. על רקע זה, היה בדברים שכתב הנתבע לתובע משום רמיזה ברורה לכך שהתובע מושעה מעיסוק כעורך דין או שאסור לו לעסוק כעורך דין מכל סיבה שהיא, שכן לאחר שהתובע התייחס לעובדה כי יש לו "רשיון", השיב לו הנתבע: "...ומפאת הטיפה כבוד שנותר לי אליך אני לא אמשיך לשאול האם אתה יכול גם להשתמש ברשיון אז קח עצה קטנה, לסתום".

פרסום לפיו עורך דין מושעה בפועל מעיסוק במקצועו (קל וחומר שהופסקה חברותו בלשכת עורכי הדין), עולה כדי "לשון הרע" ויש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של עורך דין, משלח ידו ופרנסתו.

מאחר שהתובע לא היה מושעה בפועל מעיסוק כעורך דין בתאריך 5.4.24, לא עומדת לנתבע טענת "אמת בפרסום", אך בנסיבות העניין מצאתי כי עומדת לנתבע בכל הנוגע לפרסום בתאריך 5.4.24 טענת הגנת "תום הלב" וכן טענת "זוטי דברים". אבהיר את טעמיי לקביעה זו.

לכאורה, חילופי הדברים בין התובע לנתבע לאחר שהנתבע רמז שהתובע מושעה בפועל ("האם אתה יכול גם להשתמש ברשיון...") מחמירים את מצבו של הנתבע, משום שלאחר שהתובע התרה בו לחדול מרמזיו וכי בפעם הבאה יגיש נגדו תביעה, הגיב כלפיו הנתבע בהתרסה ("מישהו פה בלחץ", "איזה פחד"), אך את דבריו של הנתבע יש לבחון בשני היבטים. ראשית, בראי המועד בו נכתבו הדברים, הרי שהם נכתבו סמוך מאוד לאחר שפקעה תקופת ההשעיה בפועל שנקבעה בפסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 27/23, שאך קיצר את תקופת ההשעיה בפועל שהוטלה על התובע מתקופה של 8 חודשים לתקופה של 3 חודשים בלבד. שנית, וחשוב מכך, בשים לב לעובדה שהתובע, שהבין היטב את רמזיו של הנתבע, לא טרח להבהיר לנתבע שאינו מושעה בפועל, וליתר דיוק, להבהיר כי אכן היה מושעה בפועל למשך 3 חודשים, אך תקופת ההשעיה הסתיימה ימים ספורים קודם לפרסום.

התנהלות התובע בהקשר זה מצדיקה את דחיית תביעתו בכל הנוגע לפרסום הראשון. ראשית, כשמדובר על פרסום שנעשה במרשתת, ובפרט ברשתות חברתיות, יש למושא הפרסום, ובפרט התובע ש"מצייץ" בעצמו, את היכולת לפרסם הכחשה ותגובה מתאימה לאלתר, ולהבהיר למפרסם ברחל בתך הקטנה: איני מושעה, הסר את הפרסום והתנצל!. היכולת לעשות כן, מייתרת במקרה כמו במקרה שלפניי את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ומלמדת כי טענות התובע מגיעות כדי "זוטי דברים" לכל היותר (לעניין זה ר' רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 25.3.10)). שנית, במקרה זה בחר התובע שלא להבהיר את הדברים לנתבע, גם מסיבותיו, וייתכן כי ביקש להימנע מהבהרה זו, משום שהיה בהבהרה כזו כדי לפגוע בשמו הטוב שלא לצורך. הימנעותו זו והשפעתה על הנתבע ותגובותיו, מלמדות כי הנתבע לא ידע ולא היה חייב לדעת כי בתאריך 5.4.24 הסתיימה תקופת השעייתו בפועל של התובע, ומכאן שעומדת לו טענת הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע.

משכך, מצאתי לקבוע כי התובע אינו זכאי לכל פיצוי בגין הפרסום מתאריך 5.4.24.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אופן החלפת המהלומות המילוליות בתאריך 5.4.24 בין התובע לנתבע, תוכנן וסגנונן, אינו מצדיק הגשת תביעת לשון הרע. למען ספק, כאן לא מדובר ב"הזמנה ללשון הרע" מצד התובע, אלא בקפיצה משותפת הדדית למדמנה עכורה של שפה בוטה ומזלזלת, עלבונות וכינויי גנאי, בה התבוססו השניים.

הפרסום בתאריך 1.7.24

גם במקרה זה מצאתי כי לא עומדת לנתבע הגנת "אמת בפרסום", לנוכח נימוקיי לעיל בעניין מועד פקיעת ההשעיה בפועל, אך עומדות לנתבע הן הגנת תום הלב והן הגנה של "זוטי דברים", מטעמים שונים במעט מאלו שפירטתי בעניין הפרסום מתאריך 5.4.24. אנמק.

התובע טוען, ובצדק, כי הנתבע פרסם אודותיו לשון הרע בתאריך 1.7.24 בכותבו: "בניגוד אליך לא הושעתי מחברות בלשכת עו"ד לעולם ולא עמדתי לדין משמעתי ואני גם לא צריך להתחנן שיחזירו אותי. ואגב די ברור למה לא צריך להחזיר אותך". אבהיר, כי בעניין האמירה: "בניגוד אליך לא הושעתי מעולם..." עומדת לנתבע טענת הגנת "אמת בפרסום", אך לא כן ביחס להמשך הדברים, מהם עולה כי התובע "מתחנן" לפני לשכת עורכי הדין שתחזיר אותו לשירותיה, שכן בזמן הפרסום לא היה התובע מושעה בפועל, ובוודאי שלא הופסקה חברותו בלשכת עורכי הדין, כפי שגם טען התובע בסיכומיו.

ולאחר כל זאת, וחרף העובדה כי הנתבע רמז בדבריו לכך שהתובע היה מושעה בפועל, בפעם השניה, לאחר שעשה כן כשלושה חודשים קודם לכן, יש לדחות את התביעה של התובע גם ביחס לפרסום זה.

התובע טען בסיכומיו כי הסתמכותו של הנתבע על הערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי, שם נכתב מפורשות כי מדובר בערעור על פסק דין שהורה לכל היותר על השעייתו של התובע על תנאי, מלמדת כי לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב, ובהקשר זה הפנה גם להוראות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע כי "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

סעיף 16(ב)(1) לחוק זה קובע חזקה לפיה נתבע "עשה פרסום שלא בתום לב", אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו" וסעיף 16(ב)(2) לחוק זה קובע חזקה דומה אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

בכל מקרה, חזקות אלו אינן חלוטות, ועל בית המשפט לבחון האם בשקלול נסיבות העניין הוכיח הנתבע שפרסם את הדברים בתום לב.

אכן, הסתמכותו של הנתבע על הערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי, פועלת לחובתו, שכן עולה מהערעור שהוא הוגש על פסק דין שלא הורה על השעייתו בפועל של התובע. אבל כאמור, על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות וחילופי הדברים.

כך, כאשר התובע מטיח בנתבע: "אבל עכשיו לעיקר: זו לא הפעם הראשונה שאתה משקר ומטעה את הציבור בקשר אלי, אבל זו הפעם הראשונה שאתה תבהיר ששיקרת או שתתבע על זה", השיב הנתבע מיד: "מה מה מה איפה בדיוק שיקרתי? או קיי שיפוני קיבלת נזיפה ו-3 חודשי השעייה על תנאי ככה אתה כתבת. זו ההבהרה שאתה צריך או שתגיש תביעת דיבה ותשלם לי הוצאות?".

הנה, התובע בעצמו דרש מהנתבע: "תבהיר ששיקרת או שתתבע על זה", והנתבע גם אם לא הבהיר ש"שיקר" כדרישתו של התובע, הבהיר היטב: "או קיי שיפוני קיבלת נזיפה ו-3 חודשי השעייה על תנאי...". מכאן, הבהיר הנתבע פעם אחר פעם את הדברים, גם אם לא לשביעות רצונו של התובע, שדרש שהנתבע להבהיר ששיקר או שמסר מידע כוזב.

למען הסר ספק, התנהלות הנתבע אינה חפה מקשיים, אך הוא כן הכיר בטעותו מיד, וגם בסיום השיח בין השניים כתב לתובע "הבהרה ניתנה ואני מוכן לתת עוד פעם הבהרה כדי לדייק את הנושא", ולכך הגיב התובע: "ביי".

כפי שציינתי לעיל, כאשר מדובר בפרסום לשון הרע ברשתות חברתיות, ניתן לדרוש את התיקון לאלתר, ותיקון כזה, מיידי, עשוי ללמד על תום ליבו של המפרסם בעת הפרסום השגוי המקורי. כך התרשמתי שקרה במקרה שלפניי. אכן, מצופה מאדם, קל וחומר כתב לענייני משפט, שיבין את ההבדל בין השעיה בפועל להשעיה על תנאי, אך דווקא צירוף כתב הערעור על ידי הנתבע (עליו הסתמך), כמו גם תיקון הדברים והנכונות להבהירם או "לדייקם", מלמדים על כך שהנתבע שגה בתום לב ברומזו שהתובע היה מושעה בפועל מלשכת עורכי הדין במועד הפרסום.

נתון נוסף לו יש ליתן משקל בעת בחינת נסיבות הפרסום נוגע לדברים שכתב התובע לנתבע עובר לפרסום המדובר ולאחריו. התובע תיאר את הנתבע, עיתונאי במקצועו, כמי ש"מחצרץ" את דבריהם של אחרים, כינה אותו "בור ועם הארץ" ו"כסיל", ובהמשך גם "מוקיון", "כלומניק לקקן" ו"אפס". ככלל, גידופים מעין אלו, כשהם עומדים לבדם, אינם עולים כדי פרסום לשון הרע, אבל הצטברותם והפנייתם כלפי הנתבע על רקע עבודתו ככתב לענייני משפט, מצד מי שהוא משפטן בעצמו, מלמדים גם על הקושי שעוררו אמירותיו של התובע וגררו את הנתבע לפרסום המדובר. בכך, יש להשליך לא רק קיומה של הגנת תום הלב, אלא גם קיומה של טענת הגנת "זוטי דברים" שעומדת לנתבע, שכן את דבריו שלו יש לבחון גם בראי הדברים שכתב עליו התובע, קודם לפרסום ולאחריו.

על כל זאת יש להוסיף את העובדה כי גם לאחר שהתובע שלח לנתבע בהודעת "ווטסאפ" את כתב התביעה (נספח ה' לכתב ההגנה), שב וכתב לו הנתבע: "שב וחוזר על מה שצייצתי שאני מוכן לצייץ עוד פעם הבהרה על אף שהבהרתי כבר את הנושא, ובכך למנוע הליך סרק. לשיקול דעתך".

מכלול הנסיבות והנתונים הללו כשלעצמם, מלמדים כי יש לדחות את תביעתו של התובע גם בגין הפרסום השני.

למעלה מן הצורך אוסיף שני טעמים נוספים מצטברים המצדיקים את דחיית התביעה. האחד, נוגע לעבר המשמעתי של התובע כעורך דין, והעובדה כי היה מושעה בפועל במשך 3 חודשים בתחילת שנת 2024, וכי בשנים 2024-2023 נדחו על ידי בית הדין המשמעתי הארצי שני ערעורים שהגיש. אין בכך כדי ללמד ששמו של התובע הפקר, וכי ניתן לפרסם אודותיו פרטים שאין בהם אמת, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי עניינה של התביעה כאן הינה בפרסומים הנוגעים לשמו הטוב כעורך דין. השני, נוגע לעובדה שחרף העובדה שמדובר היה בפרסום ברשת חברתית, וכי לתובע עוקבים רבים, הרי שהרושם שמתקבל הוא שהתובע והנתבע ניהלו קטטה מילולית מקוונת, שעניינה למעשה רק את שניהם. כאמור, הדברים שכתב הנתבע עולים כדי "פרסום", והתובע עתר לפיצוי ללא הוכחת נזק, אך התובע לא הראה שמי מהעוקבים שלו או של הנתבע הגיב לפרסומים המדוברים או שיתפם עם אחרים.

נתונים אלו מחזקים את המסקנה כי לא היה מקום להגיש תביעה זו לבית המשפט, וגם אם לא ניתן היה לסיימה בדרכי שלום, הרי שגם את המשך השיח הבוטה בין התובע לנתבע היה מקום להשאיר בזירת הרשתות החברתיות, ולא להביאו לבית המשפט.

על כן, מצאתי לנכון לדחות את התביעה.

הוצאות משפט

חרף דחיית התביעה, מצאתי לנכון להורות שכל צד יישא בהוצאותיו. בהקשר זה נתתי משקל לעובדה כי גם התנהלות הנתבע לא הייתה חפה מקשיים, כפי שציינתי לעיל, ותרמה לליבוי הסכסוך. בנוסף, קבעתי כי ההבהרות שפרסם הנתבע, כמו גם קריאתו לתובע להימנע מהגשת התביעה, סמוך מאוד לפרסום מושא כתב התביעה, מקימות לו את טענות הגנת תום הלב ו"זוטי דברים", אך ניתן היה לצפות מהנתבע שגם יתנצל ממש, ובצורה מפורשת, על שפרסם את שפרסם, משהבין את טעותו.

כן נתתי משקל לעובדה כי בהליך עצמו התקיימה ישיבת קדם משפט אחת, והצדדים, שייצגו את עצמם, סיכמו את טענותיהם בכתב על סמך המצוי בכתבי הטענות. בכך, חסכו מהוצאות הצד שכנגד.

עוד מצאתי לציין לזכותו של התובע (וגם של הנתבע), כי בישיבת קדם המשפט עצמה התנהל התובע בצורה מכובדת ומקצועית, כנדרש כמובן מעורך דין, וגם כתב הסיכומים נערך בצורה תמציתית וראויה.

על כן, לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות הנתבע, חרף דחיית התביעה, וכל צד יישא בהוצאותיו.

סיכומו של דבר

התביעה נדחית ללא צו להוצאות. זכות ערעור כדין. התיק ייסגר.

ניתן היום, י' אלול תשפ"ה, 03 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 12