ת"ק 14502-06-25 זלובינסקי נ' מבטח – סימון סוכנויות לביטוח בע"מ

הליך: 14502-06-25

שם התיק: ת"ק 14502-06-25 זלובינסקי נ' מבטח - סימון סוכנויות לביטוח בע"מ

בית המשפט: בית משפט לתביעות קטנות באשקלון

שופט/ת: אורית סלהוב (חדד)

תאריך פסק הדין: 2026-02-09

תובעים: אלכסנדר זלובינסקי | נתבעים: מבטח - סימון סוכנויות לביטוח בע"מ

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט לתביעות קטנות באשקלון

ת"ק 14502-06-25 זלובינסקי נ' מבטח - סימון סוכנויות לביטוח בע"מ

בפני

כב' השופטת אורית סלהוב (חדד)

התובע:

אלכסנדר זלובינסקי

נ ג ד

הנתבעת:

מבטח - סימון סוכנויות לביטוח בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה כספית בשיעור של 30,000 ₪ וזו הוגשה על ידי התובע נגד הנתבעת, כאשר להשלמת התמונה, והדבר חשוב לציון, יובהר כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים נוספים ובכלל אלו תביעה אזרחית שהגיש התובע נגד הנתבעת, זאת במסגרת ת"א 19340-06-20 בבית משפט השלום בתל אביב. (להלן: "ההליך האחר").

ההליך האחר תלוי ועומד מזה זמן והוא מצוי כיום בשלב הגשת הסיכומים ותביעה זו מוגשת למעשה על רקע ההתנהלות בהליך האחר, שבכללה פנייה מיום 16.3.25 שהייתה מצד באת כוח התובע, עורכת דין תקווה פרץ, לב"כ הנתבעת, עורך דין אבנר בן חיון, על מנת לבקש הסכמתו לדחיית מועד שהוקצה לעשיית מעש מצד התובע.

פנייה זו והתשובה לה הן שעומדות במוקד התביעה דכאן, משעה שהתובע טוען שיש בתשובתו של עו"ד בן חיון משום עוולה על פי חוק איסור לשון הרע ומשום תקיפה כמבואר בכתב תביעתו.

נוכח חשיבות הדברים בית המשפט יצטט את תשובתו של עורך דין בן חיון: "היי תקווה, התיק הזה נמשך זמן רב מידיי וכל הזמן התובע בתיק הזה וגם בתיקים אחרים מושך את הזמן למרשתי נגרם עינוי דין בניהול בלתי נגמר של הליכים על ידי מרשך. בית המשפט היה ברור כלפי התובע ואני לא מבין מדוע הוא נדרש להארכת זמן כל כך ארוכה, אנחנו כל הזמן היינו חברים כלפי התובע בהתנהלותו בתיקים אבל אני גם לזה יש לשים סוף כל פעם הוא מוצא תירוץ אחר ומושך את הזמן זאת בשים לב שזו לא בקשה שמוגשת בשל סיבה הקשורה אלייך, שבאופן חברי הייתי מסכים, אבל השיטה של התובע עצמו להארכת ההליכים היא לא הגיונית, אני אסכים להארכת מועד פעם אחרונה ורק עד ליום 1/4 המשך יום טוב". (להלן: "תשובת בן חיון").

התובע מדגיש כי הוא אדם נכה וסיעודי והוא אף מגדיר עצמו כ"חסר ישע". לדבריו, הארכת המועד בהליך האחר נתבקשה מחמת היותו טרוד לעת ההיא בעניין רפואי דחוף, שעה שרופאו המליץ על ביצוע בדיקות דחופות בשל ממצא חשוד שדמה לגידול סרטני.

התובע מייחס לתשובת בן חיון משום פרסום המהווה "לשון הרע" והוא מגדירה בכתב תביעתו כדברים פוגעניים, כתשובה מזלזלת ומתעללת ומפרשה כמי שמייחסת לו המצאה של ליקויים בריאותיים על מנת לסחוב את ההליך וכמי שמטילה ספק בגרסתו לגבי נסיבות הדחייה (הארכת המועד) שנתבקשה באמצעות באת כוחו ומנסה לבזותו.

הנתבעת הגישה כתב הגנה השולל מכל וכל קיומה של עוולה אזרחית, תוך מתן הסבר לנסיבות בהן נוסחה הפנייה כפי שנוסחה ותוך שהיא מדגישה כי אין עניין לנו ב"לשון הרע" כמשמעות המונח בחוק שכן אין עסקינן בניסיון להשפיל את התובע, כי אם ציין עובדה פשוטה לפיה התנהלותו גורמת עינוי דין לנתבעת. לחילופין –נתונה לנתבעת הגנת "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק, כמו גם ההגנה הנתונה ע"פ סעיף 15(5)(א) לחוק מחמת היות הדברים משום הבעת דיעה לגבי בעל דין במסגרת הליך משפטי.

הנתבעת מדגישה בכתב הגנתה את מורת רוחה מהצורך להתמודד מזה שנים עם הליכי סרק משפטיים שיוזם התובע נגדה בחוסר תום לב וזאת במגמה להתישה ולהלך אימים על באי כוחה. הנתבעת ובאי כוחה אף מוצאים עצמם מוטרדים בפרץ של תכתובות אלקטרוניות המכתבות גורמים נוספים ובעוד התובע מהלך אימים עליהם בטענה שמצבו הרפואי נעוץ באשמתם הם. הם מצידם מוצאים עצמם חוששים להגיב שמא יגיש התובע תביעות סרק נוספות בשל כך, דבר שיגרור אותם להוצאות נוספות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע עושה למעשה שימוש לרעה בהליך המשפטי וכי יש מקום בנסיבות הענין לחייבו בהפקדת ערובה ולסלק תביעתו על הסף. לשיטת הנתבעת, הליך נוסף זה נועד לאפשר לתובע להתחמק מבירור ההליך האחר לאחר שבית המשפט המליץ על דחיית תביעתו שם (כמצוין מפורשות בפרוטוקול הדיון מיום 20.2.25 שצורף כנספח 1).

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי הגם שהוראת סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז -1976, מורה על נימוק תמציתי של פסק דין והגם שניתן היה לסלק על הסף תביעה זו בהעדר עילה, מצאתי מקום לאפשר קיום דיון ושמיעת הסבריו של התובע ולהרחיב מעט בכתיבתי.

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ( להלן ולעיל:"החוק") מגדיר בסעיף 1 לו, כך:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

כידוע, המבחן שאומץ בפסיקה לבחינתו של פרסום כמי שעומד בהגדרת "לשון הרע" איננו מבחן סובייקטיבי, כי אם אובייקטיבי גרידא. ביטוי ייחשב "לשון הרע" אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר לפי הקשרן של המילים ותוך התחשבות באופיה של הסוגה. יש לברר בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, מחד, זכות האדם לשם טוב, ומאידך, הזכות לחופש הביטוי, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1-2 לחוק האמור.

[ראה אורי שנהר דיני לשון הרע 228-226 (2024); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558].

אוסיף לצורך הענין ציטוט מע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 854 (1995). הדברים אמנם צוינו במקרה של פרסום בעיתונים, אך ראויה לציון ההנחיה דשם וכך ומפי כב' השופט א' גולדברג: "אף ששמו הטוב של האדם הוא ה'נכס' היקר לו מכול, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. שכן 'האמת אותה מחפשים היא זו העולה מהחלפה חופשית של דעות והשקפות ולא מדיכוי (עצמי או חיצוני) של דיבור זה או אחר".

על פניו, תשובת בן חיון נושאת נימת ביקורת ותהייה שאינה נוחה לתובע ולכל אדם מן היישוב המבקש להותיר רושם של אדם נורמטיבי וישר דרך המנהל הליך משפטי בתום לב.

הגם שכך, מתקשה אני לקבוע כי הדברים כפי ניסוחם בתשובת בן חיון, בנימה עניינית, בלתי מתלהמת ובלשון מנומסת ועניינית, מגיעים לכדי העוצמה העולה מאופן ניסוחן של החלופות להגדרה הנ"ל, קרי, כבוז והשפלה (חלופה 3 אינה רלבנטית כלל לנסיבות). העובדה שהדברים אינם דברי מחמאה ונושאים נימת ביקורת אינה מצדיקה, כשלעצמה, קביעה כי ענין לנו ב"לשון הרע". בהקשר זה אצטט מדברי בית המשפט בת"א ‏(‏שלום ב"ש‏)‏ 12038-06-20 זהבית מקונן צוקרמן נ' לילך עמר אסולין ‏(‏ 21.9.2023‏)‏‏: "... לא כל התבטאות פוגענית תחצה את הגבול שבין המותר (חופש הביטוי) לבין האסור (לשון הרע). למשל אמירה מבזה על אדם שהוא 'מפסידן', איננה נעימים לאוזן, אולם אלה דברי גידוף שאינם מגיעים כדי הוצאת דיבה..."

הקושי הנזכר מתעצם שעה שיש כאמור לקרוא את הפרסום תוך התחשבות בהקשר בו מנוסחת תשובת בן חיון, קרי – במענה לפנייתה של עו"ד פרץ, בשלב בו בחלוף כחמש שנות ניהול הליך, ממליץ בית המשפט על דחיית תביעת התובע (הנעוצה בטענת רשלנות בביטול פוליסה) והנתבעת מצידה ממתינה לתשובת התובע לגבי המלצה זו שקבלתה עשויה להביא שנות התדיינות לסיום.

אף אם ינקוט בית המשפט גישה מחמירה ויתייחס לדברים כ"לשון הרע", הרי שדין התביעה להידחות כמבואר להלן מכח הוראות הדין ואף מטעמי מדיניות שיפוטית ראויה, שעה שעניין לנו בתכתובת שיגרתית, מקובלת, עניינית וקולגיאלית בין עורכי דין במסגרת הליך משפטי וכך יקראו הדברים לטעמי בעיני האדם הסביר הנתקל בפרסום זה.

טרם התייחסות להגנות הספציפיות שהועלו (התייחסות שהיא מעבר לצורך למעשה), מוצאת אני מקום להקדים ולהפנות להוראת סעיף 13 לחוק המתייחס לפרסומים מותרים, שלא יהוו עילה כלל למשפט אזרחי, ובאופן ספציפי, לס"ק 5 הנוגע ל -

"פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור";

לגבי הגנה איתנה זו מציין בית המשפט בתאד"מ (י-ם) 13448-12-24 אייל גור נ' אסף בוטח (12.11.25): "הגנה זו היא מוחלטת, גם אם הפרסום כוזב או שנעשה שלא בתום לב (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (19.08.2009). ביסוד ההגנה האינטרס הציבורי בהליך משפטי תקין, חף מחשש מתביעות משתקות. לכן, פרסום בכתבי בי-דין ותוך כדי דיון הוא מוגן עד כדי כך שלא ישמש עילה למשפט. הפסיקה הרחיבה את המונח "תוך כדי דיון" הקבוע בס"ק 5 להליך המשפטי בכל שלביו ולכתבי הטענות, לרבות כל פניה בכתב ומסמך נדרש (ר' ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620, 624 (1974)..."

קרי, ככל שהדבר נוגע לתכתובת בין ב"כ הצדדים בנוגע להליך המשפטי, הרי שזו חוסה תחת הגנה מוחלטת כאמור ודין תביעה זו להידחות על הסף ולו מטעם זה שהגיונו ברור.

ובכל זאת, מעבר לצורך, ובהינתן מגמה ניכרת מצד התובע לייחס לנתבעת ולנציגיה האשמות שונות ולתרגם את אלו תדיר להליכים משפטיים, אוסיף התייחסות לא ממצה להגנות הספציפיות שהעלתה הנתבעת, דבר שיעלה היבטים שאף יסבירו את שיקולי פסיקת ההוצאות.

הגנת אמת הפרסום ("אמת דיברתי") לפי סעיף 15(5)(א) לחוק האמור –

הנתבעת מפנה לכך שהביקורת מצידה בתשובת בן חיון, לא בחלל ריק נאמרה והיא מגוללת בכתב הגנתה את התנהלותו של התובע בהליכים השונים ובהליך האחר בכלל זאת, תוך שבית המשפט הופנה (בהסכמת הצדדים) לעיון בתיק האחר ואכן, עיון בו מגלה שלל בקשות קודמות מצד התובע לדחיית מועדים, לרבות דיון הוכחות (ראה בקשות מס' 12, 14, 24, 29, 31).

למעשה, גם לאחר תשובת בן חיון, הוסיף התובע והגיש בקשות דומות ובעיקר על רקע מצבו הרפואי הנטען, נתון המלמד על מציאות נשנית המחזקת את תחושת הנתבעת והתרשמותה לגבי הארכת ההליך האחר מצד התובע (בקשות מס' 33, 34, 37, 38 שבכללם שוב דחיית מועד דיון הוכחות ושלוש בקשות ארכה בהגשת הסיכומים. ישנה התייחסות לכך בכתב ההגנה).

השימוש במילה "תירוץ" בתשובת בן חיון, יש בו כדי לבטא אמנם ספקות לגבי נחיצות שלל בקשות הדחיה, אולם בכך אין לטעמי כדי להצדיק לשלול הגנה זו בנסיבות הענין וכאן המקום לחזור לציטוט המובא מע"א 3199/93 הנ"ל המתרה מפני הקפדה יתרה עם המנסח ולא בכדי. אין לשאוף שהניסוח יעשה אך באופן שהוא המיטבי בעיני התובע עצמו.

התובע הסביר אמנם בדיון כי גורמים נוספים היו להימשכות ההליך האחר, ואפשר שכך, אולם ועדיין - לא ניתן להתעלם מהמציאות הנחזית משלל בקשות הדחייה.

עוד יודגש – התובע אכן מפנה לתיעוד רפואי בלתי מבוטל לגבי נכותו וקשייו הרפואיים. ניכר כי אף הנתבעת ערה לאלו ולא בכדי נתנה פעמים רבות הסכמתה לדחיות/ארכות הרבות שביקש התובע בהליך האחר. ניכר כי תשובת בן חיון, שבסופו של דבר מביעה הסכמה לדחיה, משקפת מחד מודעותה למצב הרפואי ומצד שני ובאופן קורקטי, ספקותיה הלגיטימיים בנסיבות הענין.

למען הסר ספק, אין בידי לקבל את תיאורו של התובע בדיון לפיו "להגיד לאדם שהוא רוצה למשוך את הזמן ובשביל זה ממציא סיפור עם הסרטן, הוא כתב את זה" (עמ' 3 שורה 7).

לא כך נכתב בתשובת בן חיון ולא משתמעת טענה לפיה החשש לסרטן הוא המצאה. אין לצפות לפיכך שהגנת "אמת דיברתי" תומחש לגבי תוכן נטען זה.

הגנת תום הלב לפי סעיף 15(5)(א) לחוק האמור -

הגנה זו מתייחסת לפרסום בתום לב בנסיבות בהן

" הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21..."

כדי לחסות תחת הגנת (הבעת דעה) יש לעמוד בשני רכיבים מצטברים: האחד, הבעת דעה (להבדיל מפירוט וקביעת עובדות), והאחר פרסום בתום לב. תחולת סעיף זה על הפרסום מותנית, בראש ובראשונה, בכך שהמדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה, כאשר המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל"" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו (3) 245).

סבורתני כי אם נקיש מהפסיקה הנוגעת לסעיף 13 לחוק ומרחיבה את זירת המונח "דיון", הרי שעל פניו, הגנה ישנה ואין לי אלא להפנות לנכתב בסעיף 4 לעיל לגבי ענייניות תשובתו של עו"ד בן חיון. יש לזכור כי לבעלי הדין אינטרסים נוגדים לפעמים, דבר שעשוי לאלץ את האחד לבחון בזהירות את בחירותיו ובקשותיו של האחר ולצד הצורך להקפיד על לשון מכבדת הראויה להליך משפטי (וכך נהג עו"ד בן חיון לטעמי), יש מקום לאפשר במידה ביקורת והשגות.

כאמור, דין תביעה זו להידחות, אולם בכך לא אסיים. כאן המקום לציין כי המציאות העולה מכתבי הטענות על נספחיהם ומעיון בית המשפט בהליך האחר (על דעת הצדדים) היא מטרידה ומחייבת התייחסות נפרדת ואבהיר:

התובע, כפי שהדגיש ואף בהליך האחר, הוא אדם נכה שלו בעיות רפואיות לא פשוטות, מציאות שהוא שב ומזכיר בפניותיו ואשר בעטיה מגלים התחשבות רבה הן בית המשפט והן הצד שכנגד. אין ספק כי יש מקום לגלות רגישות ולהתחשב בתובע בנקודות הזמן המתאימות על מנת לאפשר לתובע לנהל את ההליך ולקבל את יומו ובית המשפט שב ומאחל לו בריאות איתנה.

דא עקא, נראה כי חרף מצבו התובע פעיל ומפעיל לא מעט את הנתבעת בבתי המשפט וזו מוצאת עצמה נגררת להליכים משפטיים בזה אחר זה וזאת מעבר לאילוצה להשיב לפניות לא מעטות מצד התובע, אשר יוזם פניות עצמאיות אף בהיותו מיוצג, כמבואר בכתב ההגנה.

למעשה, השימוש התדיר שעושה התובע בהליך המשפטי נחזה חורג מהסביר והנתבעת היטיבה לתאר מציאות זו בכתב הגנתה, שם – בסעיפים 8-11, מפורטים שישה הליכים שפתח התובע מאז חודש מאי 2020 ועד לפתיחת הליך זה, כשבינתיים, חמישה מאלו נדחו/נמחקו (בכלל זאת הליך זה). נותר תלוי ועומד ההליך האחר, שלגבי סיכוייו, כאמור, הביע בית המשפט ספק רב.

הנתבעת, המתארת חוסר אונים ממש, מבהירה כי הדברים הגיעו לכדי מצב בו היא שוקלת ליזום הליך משפטי שיחסום את פרץ תביעותיו של התובע נגדה.

מציאות זו שבכללה התביעה דנן שיש בה מעין "תביעת השתקה" שנחזה כי נועדה להרתיע את הנתבעת מלומר את דברה ולהשיג על בקשות התובע ורצונותיו, אין בית המשפט יכול להישאר אדיש לגביה וראוי שיאמר את דברו ובפרט עת נחזה שימוש לרעה בהליך המשפטי.

למעשה, בהינתן נסיבותיו האישיות של התובע, שוקלת הייתי לגלות התחשבות ולהימנע מפסיקת הוצאות, אלא שבכך יחטא בית המשפט לתפקידו כלפי בעלי הדין דכאן וכלפי כלל ציבור המתדיינים המבקשים להסתייע בזמן השיפוטי שהוא משאב ציבורי מוגבל כידוע.

בעל דין אינו יכול לפתוח בהליך בהנחה שאין לו מה שיפסיד. התובע צריך שיברור פניותיו ותביעותיו וכאן המקום לציין כי בעוד בית המשפט שוקד על כתיבת פסק דין זה, הגיש התובע מאז הדיון הודעה שלישית במספר, ושוב ובעיקר – על מנת לציין אי שביעות רצונו מנוכחותו של עו"ד בן חיון בדיון וההשפעה הרפואית לגביו. בית המשפט קרא בעיון את הדברים ואף נתן החלטה לגבי פניות קודמות, אולם התובע נמצא למעשה נוטל יתרון דיוני ע"י הוספת טיעונים ודגשים לאחר שהושלם שלב הטיעון ותוך גילוי גישה מגמתית להתנצח עם הנתבעת ובאי כוחה.

אף אם מעבר לצורך אומר כי אם סבור התובע שנוכחותו / התנהלותו של עו"ד בן חיון מסבה לו נזק רפואי משמעותי ורלבנטי שיש לשקול (לרבות באופן קיומם של דיונים), ראוי שהדבר יגובה בחוות דעת רפואית מתאימה (ובענין זה טענה במפורש הנתבעת כבר בכתב הגנתה).

בנסיבות דכאן אצטט מדברי בית המשפט המגדיר טיבו של "שימוש לרעה בהליכי משפט" ברע"א  1954/24נתנאל וקנין נ' קיבוץ ניר דוד - אגודה שיתופית (7.1.25): "ומהם המהלכים הדיוניים שעולים כדי שימוש לרעה בהליכי משפט? בספרות הובעה עמדה, שלפיה מדובר ב"פעולות שתכליתן לעשות שימוש בהליך המשפטי לשם השגת מטרות לא ראויות שהן זרות להליך" (רוזן-צבי, עמוד 46); אף אני אימצתי הגדרה זו, כמי ש'לוכדת' אחד מפניו של האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט: "ישנם מקרים בעלי חומרה יתרה, שבהם עצם קיומו של ההליך המשפטי כולו – או של בקשה מסוימת המוגשת בגדרו – לא נועדו להגשמת המטרה הלגיטימית שעליה מצהיר בעל הדין, ומשמשים אך כ'חרב', שנועדה לקדם אינטרסים אחרים של אותו בעל דין או צדדים קשורים לו. למקרים מעין אלו, התייחס מחוקק-המשנה בחומרה יתרה, משום שהם חותרים תחת תכליתו הבסיסית של ההליך השיפוטי. דווקא הליך זה, המשמש מכשיר לעשיית צדק, הופך לכלי שרת בידי גורמים אינטרסנטיים, אשר באמצעותו מונעים את הצדק מלבוא: 'וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה' (ישעיהו ה, ז)".

בית המשפט קובע כפועל יוצא מכך, כי "תביעות השתקה" עונות באופן מובהק על הגדרה זו ומבהיר כי פגיעתן הרעה של אלו נעוצה בעיקר במחירים שגובה ההליך עצמו מן הנתבע, בהיבטי לחצים נפשיים וכילוי משאבי זמן וממון. בית המשפט אף מפנה ל"תג המחיר" הרלבנטי לכך ע"פ תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, קרי – מחיקת כתב התביעה (תקנה 42) או חיוב בהוצאות משפט הולמות (תקנה 251(ג)). [ראה בעיקר סעיפים 25-33 לפסק הדין וכן דברי בית המשפט ברע"א 8921/20‏ ‏SKS Holding LLC  ‎נ‎' ‎ גיל אורן עו"ד (24.1.21)].

טרם סיום אציין כי לא מצאתי מקום להוסיף ולהרחיב להפניה מצד התובע לעוולת התקיפה, שאינה רלבנטית כלל לנסיבות, כמו גם להפנייתו להגדרת המונח "חסר ישע" בחוק העונשין, תשל"ז – 1977 והניסיון בדיעבד להשיג על מהלך הדיון.

אינני מפקפקת בכך שלתובע קשיים רפואיים כהצהרתו וכנחזה ממסמכים שהגיש, אולם לצד זאת ראוי לציין, כי התובע נחזה כמי שמסוגל להתנסח ולהביע עמדתו ורצונו והוא עושה כן תדיר בכתב ובעל פה, לעיתים עצמאית (תוך הפניה לחקיקה), וחרף היותו מיוצג (כשעל כך העיר בית המשפט בהליך האחר), ולעיתים, תוך הסתייעות בבאת כוחו. יכולת זו ניכרת היתה אף בדיון בפניי שהתקיים תוך התחשבות, כמידת האפשר, בצרכי התובע ושקילת טענותיו.

בהינתן האמור ומשעה שתביעה זו לא אמורה היתה להיות מוגשת כלל, ולו מכח סעיף 13(4) לחוק, כשלצד זאת בית המשפט מתרשם כי ייעודה, כנטען, להשליך על ההליך האחר ולמעשה, לדחוק בנתבעת לשנות מעמדתה שם או להימנע מלומר דברה (וראה בהקשר זה דברי התובע לפרוטוקול בעמ' 3 שורות 10-13), הרי שמצאתי מקום להורות על דחיית התביעה תוך חיובו של התובע בהוצאות גבוהות מהמקובל, שאומר כי אינן ממצות את שורת הדין עימו וזאת מתוך התחשבות במצבו הרפואי ועם היותנו נתונים בכל זאת במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות.

התביעה נדחית לפיכך והתובע ישלם לנתבעת סך של 3,000 שקלים.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ב שבט תשפ"ו, 09 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.

7 מתוך 7