הליך: 14825-08-19
שם התיק: ת"א 14825-08-19 זאודה נ' יונה
בית המשפט: בית משפט השלום בתל אביב - יפו
שופט/ת: עדי ניר בנימיני
תאריך פסק הדין: 2022-10-30
תובעים: לגאלם זאודה | נתבעים: גדעון יונה
ייצוג לגאלם זאודה: עו״ד אמיר נדאו
ייצוג גדעון יונה: עו״ד יונתן כרייף
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 14825-08-19 זאודה נ' יונה
לפני כבוד השופטת עדי ניר בנימיני
התובע:
לגאלם זאודה
ע"י ב"כ עו"ד אמיר נדאו
נגד
הנתבע:
גדעון יונה
ע"י ב"כ עו"ד יונתן כרייף
פסק דין
לפניי תביעה לפיצוי בסך של 240,000 ש"ח שעילתה עוולת פרסום לשון הרע שבצע הנתבע, לפי הנטען, כלפי התובע. לטענת התובע הנתבע פרסם נגדו שני ביטויים המהווים לשון הרע כלפיו:
הראשון – ביום 12.11.2018 בחדר האוכל במפעל שם עבדו הצדדים ("הפרסום הראשון"). במועד זה, לטענת התובע, פנה אליו הנתבע לאוזני כל העובדים שהיו במקום ואמר לו: "כושי מסריח, אני אזיין אותך ואת אמא שלך, בן זונה, מניאק...." וגם: "מגיע לו, כושי מסריח" (סעיף 3 לתצהיר התובע).
השני – ביום 28.11.2018, עת הנתבע הגיש תלונה במשטרה נגד התובע, על מעשה מגונה ותקיפה ("הפרסום השני"). לטענת התובע, התלונה נגדו התבררה כתלונת סרק, הוגשה בחוסר תום לב ובכוונת זדון לפגוע בו.
עובדות המקרה
התובע והנתבע עבדו בזמנים הרלוונטיים לתביעה בחברת תעש מערכות בע"מ ("המפעל").
הצדדים חלוקים ביניהם על עובדות המקרה. לטענת התובע בזמן שהמתין בתור בכניסה לחדר האוכל במפעל הנתבע פנה אליו בלי סיבה והטיח בו אמירות פוגעניות וגזעניות. הנתבע לעומת זאת טוען כי לאחר שהתחככו בו והיכו אותו מאחור הוא פנה לתובע שעמד מאחוריו. הנתבע מכחיש כי השתמש בביטויים גזעניים. במקום נכחו אנשים רבים שהיו עדים למתרחש והתקיים הליך ברור משמעתי על ידי מנהל המפעל סמוך לאירוע.
ביום 27.11.2018 שלח התובע, באמצעות בא כוחו, מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים ובו דרישה לפיצוי בסך של 85,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע על האמירות הגזעניות שלטענתו נאמרו לו ודרישה להתנצלות.
למחרת, ביום 28.11.2018, הגיש הנתבע תלונה במשטרה נגד התובע בגין מעשה מגונה על פי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובגין תקיפה סתם על פי סעיף 379 לחוק.
ביום 12.12.2018 השיב הנתבע, באמצעות בא כוחו, למכתב ההתראה. הנתבע טען כי התובע ביצע בו מעשה מגונה ותקף אותו וכי הוא התלונן במשטרה על כך. הנתבע דחה את טענות התובע ללשון הרע ודרש פיצוי בסך של 120,000 ₪ על הטרדה מינית והתנכלות. ביום 14.1.2019 פנה הנתבע למכון פוליגרף שם הציג את גרסתו בבדיקה ולא אובחנו אמירות שקר.
התובע נחקר במשטרה בגין התלונה שהגיש הנתבע נגדו. בחודש ינואר 2019 נסגר התיק נגדו ונשלחה לו הודעה על כך.
בחודש אוגוסט 2019 הוגש נגד הנתבע כתב אישום בגין עבירת מסירת ידיעה כוזבת על פי סעיף 243 לחוק העונשין (ת"פ 54738-08-19 מדינת ישראל נ' יונה).
ביום 7.8.2019 הוגשה התביעה שלפניי. תצהירי העדות הראשית בתיק הוגשו בטרם הסתיים ההליך הפלילי. בית המשפט (כב' השופט א' דפדי) בהחלטות מיום 16.5.2021 ומיום 14.2.2022 קבע שיש להמתין לסיום ההליך הפלילי, טרם שמיעת הראיות בתיק.
ביום 7.6.2022 נמסרה לבית המשפט הודעה על סיום הליך הפלילי. הצדדים לא צירפו את החלטת בית המשפט בתיק הפלילי או את הודעת התביעה על חזרה מכתב אישום, אולם אין מחלוקת כי כתב האישום בוטל בהסכמה בתום פרשת התביעה ובטרם נחקר הנתבע.
טענות הצדדים
התובע טוען כי הנתבע פרסם נגדו שני ביטויים המהווים לשון הרע כלפיו. לגבי הפרסום הראשון טוען התובע כי הנתבע עשה שימוש בביטויים גזעניים והשפיל לא רק אותו, אלא את הקהילה האתיופית כולה.
לגבי הפרסום השני טוען התובע כי העובדה שהתלונה שהגיש הנתבע נגדו נסגרה מיד לאחר חקירתו במשטרה והוחלט בעקבותיה להגיש כתב אישום פלילי נגד הנתבע מקימה לו עילת תביעה בגין פרסום זה. לטענת התובע התלונה נגדו הדירה שינה מעיניו והוא הושפל ובוזה מכך שהנתבע "ניסה להכניס אותי מאחורי סורג ע"י הגשת תלונת שווא חמורה על ביצוע מעשים פליליים חמורים" (סעיף 11 לתצהיר התובע). התובע ציין בתצהירו שזו החקירה הראשונה שעבר במשטרה "ומשכך האירועים הנ"ל פגעו קשות בשמי ובתדמיתי ואף טלטל אותי מקצה לקצה" (סעיף 12 לתצהיר התובע).
בסיכומיו טוען התובע כי הנתבע לא זוכה בהליך הפלילי שהוגש נגדו, אלא כתב האישום בוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. התובע טוען כי הנתבע התלונן נגדו על בסיס חשד סתמי ולא מבוסס ועשה זאת בזדון ומתוך כוונה להשפיל אותו, להרע לו ולהביא למעצרו וכליאתו. לטענת התובע, נסיבות אלו שוללות את הגנת תום הלב במקרה זה.
הנתבע מכחיש את הגרסה של התובע לפרסום הראשון וטוען כי הוא הותקף על ידי מי שעמד מאחוריו בתור לחדר האוכל, שהתחכך בישבנו, צחק ולעג לו והיכה אותו בעורף מצד ימין. לטענתו כשפנה לתובע, הוא לעג לו וכינה אותו "חתיכת זקן", ללא שום סיבה ומבלי כל התגרות מצידו של הנתבע (סעיף 3ב לתצהיר הנתבע). הנתבע מכחיש כי קרא לתובע בכינויים גזעניים.
ביחס לפרסום השני טוען הנתבע שקיבל ייעוץ משפטי להגיש תלונה במשטרה ועומדת לו הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(8) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). הנתבע מכחיש שהגיש את התלונה במשטרה במענה למכתב ההתראה שקיבל מהתובע. הנתבע טוען שבפרוטוקול ועדת משמעת שהתקיימה סמוך לאירוע, הציג גרסה שתומכת בגרסתו כיום. פרוטוקול ועדת המשמעת לא צורף כראיה בתביעה שלפניי, אף לא לאחר שהסתיים ההליך הפלילי ולמרות שהנתבע ציין בתצהירו כי בכוונתו לעשות כן. הנתבע טוען כי גרסתו נבדקה ונמצאה נכונה בבדיקת פוליגרף אותה עשה בסמוך להגשת התלונה. עוד טוען הנתבע לפגמים בחקירת התלונה שהגיש נגד התובע וכי "רצון המשטרה 'להתחנף לעדה האתיופית' פגם בשיקול דעתה" (סעיף 17 לתצהיר הנתבע).
ראיות הצדדים
הצדדים בחקירות הנגדיות ובסיכומיהם התייחסו להליך הפלילי וכל צד עשה בהליך זה שימוש באופן שתומך, לכאורה, בגרסתו. מנגד, כל צד טען כנגד השימוש שעושה הצד השני בהליך הפלילי ובחומרים ממנו.
סעיף 42 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, קבילים במשפט אזרחי. סעיף 24 לחוק איסור לשון הרע דן במצב בו ההליך האזרחי בגין לשון הרע מתנהל לאחר שהסתיים הליך פלילי בגין אותה לשון הרע נגד אותו אדם. סעיפים אלו אינם רלוונטיים במקרה זה, שבו ההליך הפלילי לא הסתיים בפסק דין חלוט המרשיע את הנתבע, אלא בביטול כתב האישום בהסכמת הצדדים, וממילא אף לא נקבעו בהליך זה ממצאים עובדתיים עליהם ניתן להסתמך. בנסיבות אלו יש לבחון אם ובאיזה אופן יכולים הצדדים להסתמך על ההליך הפלילי שהתנהל.
בהחלטתי מיום 27.06.2022 התרתי הגשת חומרים מההליך הפלילי שהסתיים. זאת מאחר שעד לאותו מועד התובע היה מנוע מלעיין ולעשות שימוש בחומרים מההליך הפלילי שעדיין התנהל. הבהרתי שאין בהחלטה זו כדי לחוות דעה ביחס למשקלם ולנפקות שלהם בהליך שבפניי. החלטה זו ניתנה בשים לב לכך שבמועד הגשת תצהירי העדות הראשית היו מנועים הצדדים להגיש ראיות שימשו כחלק מחומרי חקירה במסגרת ההליך הפלילי או לזמן לעדות צדדים שלישיים שהיו נוכחים באירוע, ושימשו כעדים בהליך הפלילי.
חרף האמור, הצדדים לא ביקשו לצרף לתיק מסמכים מההליך הפלילי, שעשויים היו, לפחות בחלקם, לסייע בברור המחלוקת העובדתית שבפניי. כתב האישום שהוגש נגד הנתבע לא צורף ולא צורפה הודעת המאשימה על ביטול כתב האישום, הודאות התובע והנתבע במשטרה לא צורפו, פרוטוקול וועדת המשמעת שנערכה בסמוך לאירוע לא צורפה. הצדדים אף לא ביקשו לזמן לעדות עדים נוספים מטעמם שהעדתם הייתה עשויה לשפוך אור על עובדות המקרה, למרות שאין מחלוקת שבאירוע נושא התביעה נכחו עדי ראיה רבים.
באשר לפרוטוקולים שצירף הנתבע מההליך הפלילי הכוללים, בין היתר, את חקירות עדי התביעה. בהתאם לדיני הראיות פרוטוקול דיון מהליך משפטי, אזרחי או פלילי, מהווה "תעודה ציבורית" וניתן להגיש אותו כראיה בהליך משפטי להוכחת "תוכנו" להבדיל מ"אמיתות תוכנו" (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1566 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009) (להלן: קדמי). אך "פרוטוקול דיון במשפט פלילי אינו קביל, כשלעצמו, כראיה במשפט אזרחי. על המבקש להגישו לזמן את העד הרלוונטי למתן עדות בבית המשפט. במהלך עדות זו ייתכן וניתן יהיה להגיש את הפרוטוקול, בהתחשב בהוראות דיני הראיות הנוגעות לכך" (רע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ, פיסקה 3 (15.4.2007)). משלא הגישו הצדדים בקשה לזימון העדים הרלוונטיים להעיד בהליך זה, אין לפרוטוקולים שהוגשו משקל ראייתי, פרט לעדות התובע בפרוטוקול ההליך הפלילי, עליה הוא נחקר בחקירה הנגדית לפניי.
באותו אופן אין משקל להפניות הכלולות בתצהיר הנתבע מהחקירה במשטרה שנערכה למר חיים רוזנצוויג, מעסיק הצדדים בתקופה הרלוונטית, שערך את הברור המשמעתי בסמוך לאירוע. ראשית, פרוטוקול החקירה לא צורף כמוצג בתיק. שנית, מר רוזנצוויג לא זומן כעד או הגיש תצהיר מטעמו בהליך. לא נעלמה מעיני בקשת הנתבע מיום 21.4.2021 להזמנת מר רוזנצוויג לעדות. בקשה זו הוגשה במועד בו מר רוזנצוויג שימש כעד תביעה בהליך הפלילי ומהטעם הזה קבע השופט א' דפדי בהחלטתו מיום 22.4.2022 כי לא ניתן לזמנו באותו מועד. הנתבע לא עתר בבקשה נוספת לזמנו לעדות, לאחר סיום ההליך הפלילי. הנתבע אף לא הגיש בקשה לצרף את פרוטוקול הדיון בוועדת המשמעת שנערך בסמוך לאירוע, למרות שכתב בתצהירו כי יעשה זאת לאחר סיום ההליך הפלילי.
בנסיבות אלו, צודק התובע בבקשתו כי סעיפים 8-6 בתצהיר הנתבע מהווים עדות שמועה. אין לקבל את בקשת התובע למחיקת סעיפים 5-1 ו- 19-9 מתצהיר הנתבע בטענה שהם מנוסחים בגוף ראשון, שכן אין בה ממש וסעיפים אלו מנוסחים כדין.
באשר לממצאי בדיקת הפוליגרף שצירף הנתבע, נקבע בהחלטת השופט א' דפדי מיום 21.04.2021 "כידוע ממצאי בדיקת פוליגרף מעבר לכך שאינם ערוכים כחוות דעת על פי דיני הראיות, הם אינם יכולים לשמש כראיה אף אם הייתה ערוכה ככזו" (ובעניין זה ראו גם קדמי, בעמ' 1291). יש להוסיף כי גם אם ממצאי בדיקת הפוליגרף היו ערוכים כחוות דעת, הם אינם קבילים כראיה, אלא בהסכמה (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד מב(1), 446, 462 (1988)).
נוכח האמור, הראיות שעומדות בפניי לצורך הכרעה מתמצות בתצהירי העדות הראשית של התובע ושל הנתבע ובחקירותיהם על תצהירים אלו.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בראיות שהובאו לפני ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות כפי שאנמק להלן.
בחינת ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369 (2012) (להלן: עניין אילנה דיין)). בשלב הראשון יש לבחון מה המשמעות המובנת ממנו לפי אמת מידה של האדם הסביר. בשלב השני שני יש לבחון האם הביטוי מהווה לשון הרע לפי אחת מהחלופות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") והאם מדובר בפרסום לפי סעיף 2 לחוק. ככל שהתשובה לכך חיובית יש לבחון אם קיימת לנתבע אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. לבסוף, ככל שלא קיימת הגנה, יש לבחון מה הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה. השלב הרביעי עניינו פסיקת פיצוי.
במקרה שלפני הוגשה התביעה בגין שני פרסומים נטענים. אבחן אותם אחד אחד, לפי הסדר.
הפרסום הראשון – האירוע בחדר האוכל
לטענת התובע, באירוע בחדר האוכל במפעל כינה אותו הנתבע "כושי מסריח" פעמיים. הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי קילל את הנתבע (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 19.7.2022, שורה 23), אך מכחיש כי השתמש במילים "כושי מסריח".
לפיכך, בשלב הראשון עלי להכריע האם הנתבע הטיח בתובע אמירות הנוגעות לצבע עורו, או שהשתמש כלפיו בקללות אחרות שאינן עולות כדי ביטוי גזעני.
להכרעה עובדתית זו נפקות משפטית בשאלה האם האירוע מגלה עילה לפי חוק איסור לשון הרע. ככל שהנתבע השתמש בקללות "רגילות" בלבד, הגישה הרווחת היא שיש לנקוט בגישה מצמצמת בהטלת חבות משפטית בגין קללות וגידופים, ולהיזהר מלהפוך את בית המשפט לזירת התגוששות בין צדדים במקרים אלו. התובע אף אינו טוען כי הקללות "הרגילות" מהוות לשון הרע, אלא מתמקד בביטויים הגזעניים, שלטענתו הוטחו בו. לעומת זאת, ככל שהנתבע השתמש בביטוי "כושי מסריח" ביחס לתובע, בתי המשפט פסקו לא אחת כי אמירות שמבקשות לבזות אדם בשל מוצאו או צבע עורו מהוות לשון הרע בדרגה גבוהה (ע"א (מחוזי י-ם) 9082/07 צגאי נ' אבשלום, פסקה 8 (2.3.2008); ת"א (שלום ת"א) 11138/05 שלו נ' שפע סהר, פיסקה ב (6.11.2006); תא"מ (שלום ת"א) 6833-10-12 טפרה נ' יוסף, פסקאות 93-97 (26.12.2013); ת"א (שלום ת"א) 28562-10-15 טפרה נ' סטלה ביץ' יזמות בע"מ, פסקה 3 (12.4.2017) ת"א (שלום אש') 41811-04-16 טסמה נ' עמר, פסקה 15 (12.2.2019)).
לכן, בשלב הראשון, אבחן האם האמירה "כושי מסריח" נאמרה מפי התובע. ככל שאקבע כי הדברים אכן נאמרו יהיה מקום לעבור ולבחון את טענות הצדדים ביחס להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ובשלב האחרון לדון בשאלת הפיצוי. ככל שאקבע שלא הוכח שהדברים נאמרו, יסתיים הדיון בשלב זה.
התובע טוען בתצהירו כי בזמן שהמתין בחדר האוכל הנתבע הסתובב אליו לפתע, טען שדחף אותו והחל לקלל אותו והטיח בו פעמיים את האמירה "כושי מסריח" (סעיף 3 לתצהיר התובע). התובע ציין כי אמירות אלו נאמרו לנגד עיניהם של עובדים רבים שנכחו במקום (סעיף 4 וסעיף 6 לתצהיר התובע). הנתבע מכחיש זאת וטוען בתצהירו כי התובע היכה אותו התגרה בו, קילל אותו והעליב אותו (סעיף 3 לתצהיר הנתבע).
התובע בחקירתו הנגדית חזר על הגרסה שהנתבע קילל אותו וכינה אותו פעמיים "כושי מסריח" (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 30-26). הנתבע הכחיש זאת גם בחקירתו הנגדית וחזר על גרסה זו מספר פעמים באופן עקבי:
"בחיים לא התבטאתי במילים כאלה. בחיים לא אמרתי דבר כזה לבן אדם"
(עמוד 19 לפרוטוקול, שורה 16).
וגם:
"אני לא אמרתי "כושי מסריח" מה פתאום (שורה 27); "אני בכלל לא אמרתי את המילה "כושי מסריח" לא יודע מאיפה המציאו..."
(עמוד 19 לפרוטוקול, שורה 29).
התובע לא הביא עדים נוספים מטעמו, למרות שאין מחלוקת שבזמן האירוע נכחו במקום אנשים רבים ששמעו את הדברים. התובע אף לא סיפק שום הסבר מדוע לא עשה זאת, כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית:
ש: "מדוע לא הבאת אף עד היום לישיבת ההוכחות? איך אתה מצפה שבית המשפט יאמין לך?
ת: "אני לא הרגשתי צורך"
(עמוד 14 לפרוטוקול החקירות הנגדיות, שורות 29-30).
התובע אישר בחקירתו הנגדית שהקליט את שיחת הברור שערך לו מנהל המפעל בסמוך לאירוע (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 12, 15, 16). כשנשאל מדוע לא הציג אותה בהליך השיב "זה שיקולים שלי" (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 13-14). לשאלה מדוע לא זימן לעדות את גב' סימה נאמן שנכחה בפגישת הברור שנערכה במפעל והשיב "אני לא רואה בזה צורך" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 15-17).
בהתאם לסעיף 54(2) לפקודת הראיות, תשל"א-1971, יש צורך בסיוע או הנמקה מיוחדת על מנת לקבל עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי. כאמור, במקרה זה היה יכול התובע לצרף בנקל ראיות נוספות לתמיכה בגרסתו. לא רק שהוא לא עשה זאת, הוא אף לא הציג כל טעם המבהיר מדוע נמנע מהצגתן וכשנשאל על כך בחקירתו הנגדית, השיב תשובות סתמיות.
בנסיבות אלו, אי הבאת ראיות נוספות פועלת לחובתו במישור הראייתי ומוליכה למסקנה שטענתו לא הוכחה (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פסקה 20 (16.12.1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)).
במצב דברים זה, שבפני עדויות בעלי הדין בלבד, האחד אומר כך והאחר מכחיש זאת נמרצות, והתובע לא הביא ראיות התומכות בגרסתו, המסקנה היא שטענותיו העובדתיות של התובע לא בוססו די צרכן. מאחר ונטל הראיה מוטל על התובע, ונוכח ההכחשה של הנתבע שלא נסתרה בחקירתו הנגדית, אני דוחה את טענות התובע.
סיכומם של דברים בנקודה זו – מסקנתי היא שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת טענתו כי הנתבע פרסם לשון הרע כלפיו באירוע בחדר האוכל במפעל. (ובעניין זה ראו והשוו: ת"א (שלום הר') 9567-05-18 גדעון נ' וקנין, פסקאות 48-27 (30.7.2020)).
אעבור כעת לבחון את הפרסום השני לו טוען התובע – הגשת התלונה במשטרה על ידי הנתבע ביחס לתובע.
הפרסום השני – הגשת התלונה במשטרה נגד התובע
הנתבע הגיש תלונה במשטרה נגד התובע בגין מעשה מגונה ותקיפה סתם. התובע טוען כי הגשת התלונה מהווה פרסום לשון הרע.
אין ספק כי תלונה במשטרה לפיה אדם עבר פלילית כלפי אדם אחר מהווה פרסום לשון הרע לפי סעיפים 1-2 לחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389, 391 (1975) (להלן: עניין שטרית); ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, פיסקה 67 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (14.3.2016)) (להלן: עניין פלונית)).
עם זאת, בשל האינטרס החברתי להימנע מיצירת אפקט מצנן בהגשת תלונות, הכרה בחשיבות העברת מידע לרשויות החוק ומתן "הגנה לדיווחים על מעשים שעשויים לעלות כדי עבירה פלילית, על מנת לעודד הבאתם של עבריינים לדין" (עניין אילנה דיין, פסקה 43 לפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס), העניק המחוקק הגנה בגין תלונה לרשות מוסמכת, בתנאי שהתלונה הוגשה בתום לב. הגנה זו קבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע:
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
.....
תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה"
הגשת תלונה למשטרה נכנסת לגדרי ההגנה הקבועה בסעיף קטן 8 בהיותה רשות מוסמכת שתפקידה "לקבל תלונות ולחקור". לשם קביעה האם קמה לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף זה, יש לבחון האם הגיש את התלונה בתום לב.
סעיף 16 דן בנטלי ההוכחה של הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15. סעיף 16(א) קובע חזקת תום לב אם הנתבע הוכיח שהפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". סעיף 16(ב) קובע חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב אם מתקיים בפרסום אחד מהתנאים המנויים בסעיף:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
בית המשפט העליון, בשורה של פסקי דין, דן בשאלה מהי דרישת תום הלב הנדרשת במקרה של תלונה למשטרה. בעניין פלונית, פסקה 69 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז נקבע:
"בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)"
כן ראו: בע"מ 1620/17 פלוני נ' פלונית, פיסקה 7 (21.3.2017) שם נפסק כי:
"בהתאם לכך הביע בית משפט זה בעבר עמדה מקלה ביחס להגנה זו, לפיה ייתכן מצב שבו אדם המגיש תלונה לרשויות המוסמכות ייחשב כאילו פעל בתום לב גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "מרושע" (עניין ריימר, בעמ' 149); ואף הובעה עמדה, ביחס להגשת תלונות במשטרה, לפיה בגבולות הסבירות וההגינות, יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 15(8) לחוק על מנת למנוע "אפקט מצנן" בקרב הציבור ולתת ביטוי להעדפה לבירור תלונות באופן גלוי על פני השתקתן או טיפול בהן באמצעות עשיית דין עצמי".
נפסק גם כי יש לבחון את אופן ניסוח התלונה והאם ננקטה זהירות ומידתיות בניסוחה כאשר מדובר בחשדות בלבד :
"בהגשת תלונה לרשות מוסמכת ישנה חשיבות גם לאופן שבו מנוסחת התלונה. בעניין רום צויין, כאמור, כי הפרזה יתרה של המתלונן עשויה להחליש את אפשרותו ליהנות מהגנת תום הלב. בעניין פלקסר נאמר: "תלונתו של המשיב לפרקליטת המדינה נכתבה באופן זהיר ומסויג, והובהר בה על ידי המשיב כי המדובר הוא בחשדות בלבד וכי אין בידו הוכחות לחשדותיו אלו. נוכח כל אלו אני סבור כי חשדותיו של המשיב במערער היה סביר ותלונתו הוגשה בתום לב" (כבוד השופט עמית, עניין פלונית, פסקה 71).
כאשר מדובר בתלונות שווא שנעשו בכוונת מכוון, בזדון ובמטרה לנקום "האינטרס הציבורי התומך בהגשת תלונות אינו חל... ותחתיו ניצב האינטרס הציבורי השואף להפחתת תלונות שווא, המסכנות את חירותו של אדם תמים ופוגעות בפעילותה התקינה של מערכת אכיפת החוק. הדין הפלילי הוא כלי רב עוצמה, ומי שמנסה לרתום אותו בכזב לטובת צרכיו האישיים – עובר עבירה פלילית (לפי סעיף 243 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ועשוי לחוב גם בדין האזרחי" (פסקה 71 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית בעניין פלונית).
עם זאת, בשל האינטרסים המוגנים, נדרש רף ראייתי גבוה במיוחד להוכחת טענה כי הגשת תלונה במשטרה נעשתה בכזב ובזדון (ע"א (מחוזי ת"א) 3006/07 א.פ. נ' מ.נ.ב.ס, עמ' 8 (15.12.2011)). מגמת הפסיקה היא שיש לתת פרשנות רחבה להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע (עניין פלונית, סעיף 36 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז). כמו כן, התנאי המנוי בסעיף 16(ב)(2) הדורש ביצוע בירור עובדתי מקדים טרם הפרסום, לרוב אינו נדרש טרם הגשת תלונה במשטרה (עניין פלונית, פסקה 71 לפסק דינו של השופט י' עמית והאסמכתאות המנויות שם).
מן הכלל אל הפרט
האם הגשת התלונה על ידי הנתבע, בגין מעשה מגונה ותקיפה, חורגת מתחום הסביר באופן ששולל את הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8)? לשם הכרעה בשאלה זו יש לבחון האם גרסת הנתבע הוכחת כחסרת יסוד והאם ידע על כך בעת הגשת התלונה.
סגירת התלונה נגד התובע בסמוך לחקירתו ולאחר שנערכה לו בדיקת פוליגרף על ידי המשטרה במסגרת החקירה, תומכת במסקנה שהתלונה שהוגשה נגדו לא היתה נכונה. אך אין די בכך כדי לקבוע שהתנהלות הנתבע בעצם הגשת התלונה חרגה מגדר הסביר, ויש לבחון האם הנתבע ידע בעת הגשתה שגרסתו אינה נכונה ופעל בזדון ובחוסר תום לב.
לאחר שבחנתי את תצהירי הצדדים, והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מתשובותיהם בחקירות לפניי, הגעתי למסקנה שהתובע לא הוכיח שהנתבע ידע במועד הגשת התלונה שגרסתו אינה נכונה ולמרות זאת הגיש את התלונה בשקר ובכוונת זדון (ראו והשוו: עניין פלונית, פסקה 41 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז). ואלו הטעמים העומדים בבסיס מסקנה זו:
בתצהיר טוען הנתבע כי הותקף מאחור בדחיפות והוכה ב"בוקס" או "מכה חזקה בעורף מצד ימין" (סעיף 3ב לתצהיר הנתבע) וקדמה לכך התחככות בו מאחור. הנתבע לא טען בתצהיר שראה במפורש את התובע עושה זאת, אבל סיפק הסבר מדוע סבר שהיה זה התובע – התובע עמד יותר קרוב אליו מהאחרים וכשפנה אליו הגיב התובע בלגלוג ובייש אותו.
בחקירתו הנגדית הציג גרסה דומה. הנתבע לא ניסה לטעון שראה את התובע במפורש, אבל הסביר מדוע חשב שהיה זה התובע ומדוע פנה דווקא אליו: "חשבתי לתומי אין לי עיניים בגב לא ראיתי אותו וחזרתי חזרה עם הפנים לכניסה. אחרי חצי דקה או דקה קיבלתי... אגרוף עם יד סגורה לצד ימין של העורף שלי מתחת לאוזן" (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 24-30). גם בהמשך חקירתו הנגדית נתן הסבר דומה:
ש: אם אין לך עיניים בגב, איך ראית שזה התובע לכאורה פגע בך?
ת: קודם כל הוא היה מאחוריי מרחק של 30-40 סנטימטרים והוא עמד מאחורי וכשהסתובבתי הוא ישר צחק לי בפנים והרגשתי את המכה קרוב אלי.
(עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 5-6).
גם התובע הודה בחקירתו הנגדית שהתקרית החלה לאחר שהנתבע פנה אליו ושאל מדוע הוא מתחכך בו ומכה אותו מאחור:
"אני עמדתי מאחורי הנתבע, חצי מטר ממנו. הוא טוען שהתחככתי בו מינית ונתתי לו מכה מאחורה. כאשר הוא הסתובב לעברי היו הרבה אנשים מאחוריי. הוא העדיף דווקא לפנות אלי ואמר לי למה נתתי לו מכה מאחורה" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 23-25).
וגם:
"כמו שהסברתי מקודם, הוא הסתובב אלי ואמר לי "מה אתה עושה, מה אתה מתחכך בי ולמה נותן לי אגרוף".... עניתי לו שזה לא אני ושהוא סתם פונה אלי" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 21-24).
מן האמור עולה, שאין מחלוקת בין הצדדים כי התקרית ביניהם החלה כשהנתבע פנה לתובע והאשים אותו שפגע בו מאחור. איני מוצאת סיבה להניח שהנתבע היה פונה בזמן אמת לתובע ומאשים אותו בדבר שלא האמין שקרה. אמנם, סגירת התלונה נגד התובע מלמדת כי החשד נגדו נבחן והוסר. אך לצורך הכרעה במקרה זה אין צורך לקבוע פוזיטיבית האם מישהו מהנוכחים במקום פגע בנתבע מאחור ודי בכך שהנתבע האמין שהתובע ניסה לפגוע בו במועד הגשת התלונה. הנטל להוכיח כי הנתבע התלונן בכוונת זדון ובידיעה שגרסתו שקרית מוטל על התובע. מדובר בנטל כבד לאור התכליות הציבוריות העומדות בבסיס ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) והפרשנות הרחבה שבית המשפט העליון העניק להגנה זו (על ההבדל במישור הנורמטיבי בין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) להגנת "אמת בפרסום" בקשר עם תלונות שווא, ראו פסק דינה (בדעת מיעוט) של כבוד השופטת ד' ברק-ארז בעניין פלונית, שם נקבע כי גם אם מתלונן לא מצליח להוכיח את הטענה של אמיתות גרסתו, עדיין איך בכך כדי שיחשב כמי שהגיש תלונה בזדון לצורך שלילת הגנת תום הלב (פסקה 56 לפסק הדין)).
התובע טוען כי עיתוי הגשת התלונה, שבועיים לאחר האירוע ויום לאחר שקיבל הנתבע מכתב התראה, מלמד על חוסר תום ליבו של הנתבע בהגשת התלונה. באשר לטענה כי התלונה לא הוגשה בסמוך לאירוע – נפסק לא אחת שאין לזקוף לחובת מתלוננים את העובדה שהתלונה לא הוגשה בסמוך לאירוע וקיימים הסברים רבים להימנעות מהגשת תלונה או הגשתה באיחור, במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין, על הרגישות והמורכבות הייחודית בעבירות אלו (לדיון נרחב ראו פסק הדין בעניין פלונית, פסקאות 8, 11 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית; פסקה 19 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז).
אך במקרה זה התלונה הוגשה רק לאחר קבלת מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים. אכן, צודק התובע כי הגשת התלונה מיד לאחר ששלח לנתבע מכתב התראה, מעוררת סימני שאלה ועשויה ללמד על כך שהגשתה נעשתה במענה למכתב ההתראה בניסיון להתגונן כנגדו ולהפעיל לחץ על התובע. עם זאת, במקרה זה הציג הנתבע הסבר לעיתוי הגשת התלונה. כנשאל על כך בחקירתו הנגדית השיב הנתבע שרק לאחר קבלת מכתב ההתראה פנה לעורך דין, סיפר לו את השתלשלות האירועים, ועורך הדין ייעץ לו להגיש תלונה במשטרה:
ש: כשקיבלת את המכתב בשעות הבוקר, מה עשית?
ת: קיבלתי את המכתב, קראתי את כל מה שהיה. לא הבנתי כל כך על מה הבן אדם שתקף אותי, השפיל אותי ועשה מעשה מגונה רוצה פיצויים. הלכתי לעורך דין שלי והתייעצתי איתו מה לעשות. העורך דין אמר שאגיש תלונה כי יש פה מעשה פלילי שהוא עשה לך.
(עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 12-16).
הסבר זה נשמע לי הגיוני, והתרשמתי מהאופן בו ענה הנתבע על שאלה זו, כי יש לתת בו אמון.
התובע העיד בעדותו כי עורך הדין אליו פנה לאחר קבלת מכתב ההתראה שלח אותו להיבדק בבדיקת פוליגרף שם הציג את גירסתו ויצא דובר אמת, לטענתו:
"הוא אמר לי שלפני כן הוא ישלח אותי לפוליגרף שלא יגידו שזו המצאת סיפור. הוא הציג את כל השאלות אם הותקפתי ואם עשיתי מעשה מגונה, ויצאתי הכל דובר אמת, לא שיקרתי בדבר אחד"
(עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 16-14).
הנתבע חזר על כך מספר פעמים בעדותו (עמוד 18 לפרוטוקול ,שורות 7-6; עמוד 19 לפרוטוקול, שורה 10).
אמנם, בדיקת הפוליגרף אינה קבילה להכרעה בשאלה האם הנתבע דובר אמת או לא, אך העובדה כי בסמוך למועד התרחשות האירועים פנה הנתבע מיוזמתו להיבדק בפוליגרף על מנת לאמת את גרסתו מהווה ראיה לתום ליבו ולכך שאכן האמין במועד התרחשות האירועים בגרסה שהציג. ובמילים אחרות: ממצאי בדיקת הפוליגרף אינם מהווים ראייה קבילה. אך העובדה שבחר הנתבע בזמן אמת ללכת ולהיבדק, מצביעה על כך שהאמין בגרסתו. סביר להניח שלו היה פועל הנתבע בזדון בהגשת התלונה ובידיעה שהוא משקר, לא היה הולך מיוזמתו להיבדק באותו מועד.
באשר לטענת התובע כי ההחלטה להגיש כתב אישום נגד הנתבע בגין "תלונת שווא" מוכיחה שהתלונה נגדו הייתה שקרית והוגשה בחוסר תום לב ובזדון. אכן, במקרה זה סברה המשטרה כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד הנתבע בשל התלונה שהגיש (ראו והשוו: (ה"ט (משפחה נצ') 47671-11-19 פלונית נ' אלמונית, פסקה 16 (24.12.2019), שם נשמעה ביקורת על המשטרה שאינה נוהגת למצות את האפיק הפלילי במקרים של תלונות שווא). אולם בסופו של דבר כתב האישום נגד הנתבע בוטל בהסכמת הצדדים והמשמעות המשפטית היא כי כתב האישום כאילו לא בא אל העולם (להבדיל מזיכוי או הרשעה).
על רקע כל המובא לעיל, מסקנתי היא כי משלא הוכח שהנתבע שיקר בעת הגשת התלונה והגיש אותה בידיעה שתוכנה אינו נכון, לא עמד התובע, ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת, בנטל לשלילת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
סיכומם של דברים - התביעה נדחית. בנסיבות העניין, ותוך ששקללתי את העובדה שהתביעה הוגשה במועד בו כתב האישום נגד הנתבע היה תלוי ועומד ובירורה התעכב מהטעם הזה, ומאחר ושני הצדדים לא הציגו ראיות מטעמם שהיו יכולות לשפך אור על המחלוקת העובדתית, איני עושה צו להוצאות.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ה' חשוון תשפ"ג, 30 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.
14 מתוך 14