תביעת לשון הרע נדחתה: הטענה בעבודה לא הוכחה, והתלונה במשטרה הוגנה

פסק דין בתביעת לשון הרע עסק בשני פרסומים נטענים: אמירות במקום העבודה ותלונה למשטרה. בית המשפט דחה את התביעה, אך נימוקי הדחייה היו שונים ביחס לכל אחד מהם.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית משפט השלום בתל אביב–יפו דחה תביעת לשון הרע לאחר שהטענות לאמירות פוגעניות בעבודה לא הוכחו, וקבע כי תלונה למשטרה היא אמנם פרסום לשון הרע אך חלה עליה הגנת תום הלב לפי סעיף 15(8). לא נפסק פיצוי ולא ניתן צו להוצאות.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

14825-08-19 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | השופטת עדי ניר בנימיני | 2022-10-30

צד תובע: לגאלם זאודה | צד נתבע: גדעון יונה

ייצוג לגאלם זאודה: עו״ד אמיר נדאו | ייצוג גדעון יונה: עו״ד יונתן כרייף

תביעת לשון הרע יכולה להידחות מטעמים שונים ביחס לפרסומים שונים. בפסק דין של בית משפט השלום בתל אביב–יפו נדחתה תביעה שעסקה באירוע נטען בחדר אוכל של מפעל ובהמשך בתלונה שהוגשה למשטרה. בית המשפט לא קבע ששני הפרסומים היו אמת: הוא קבע שהאמירות הנטענות במקום העבודה לא הוכחו, ואילו ביחס לתלונה קבע שהיא מהווה לשון הרע אך חלה עליה הגנת תום הלב.

התובע ביקש פיצוי בסך 240,000 ש״ח. התביעה נדחתה, לא נפסק פיצוי ולא ניתן צו להוצאות.

הטענה לאמירות במקום העבודה לא הוכחה

לטענת התובע, במהלך אירוע בחדר האוכל נאמרו כלפיו אמירות גזעניות בפני עובדים אחרים. הנתבע הכחיש את השימוש באמירות הנוגעות לצבע עורו, אך אישר בחקירתו שקילל את התובע. בית המשפט הסביר כי יש להבחין בין קללות כלליות, שלגביהן הגישה המקובלת היא להיזהר מהפיכת כל עימות מילולי לעילת תביעה, לבין אמירה גזענית המכוונת לבזות אדם בשל מוצאו או צבע עורו, שאם תוכח עשויה להיחשב לשון הרע חמורה. עם זאת, ההכרעה בתיק התמקדה בשאלה העובדתית אם האמירות הגזעניות אכן נאמרו.

בית המשפט מצא כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה. שתי הגרסאות של בעלי הדין היו מנוגדות, ובמקום נכחו עובדים נוספים שהיו עשויים להעיד. התובע לא הביא עדים אלה, אף שהעיד כי לא ראה בכך צורך. הוא גם לא הגיש הקלטה של בירור שנערך סמוך לאירוע, ולא זימן עדה שנכחה באותו בירור. בית המשפט ציין שהימנעות מהצגת ראיות זמינות, בלי הסבר מספק, פעלה לחובת התובע. לכן לא נקבע שהפרסום הראשון התרחש כפי שתואר בתביעה.

תלונה למשטרה היא פרסום, אך עשויה להיות מוגנת

הפרסום השני היה תלונה שהגיש הנתבע למשטרה, שבה ייחס לתובע מעשה מגונה ותקיפה. בית המשפט קבע כי תלונה לרשות המוסמכת על חשד למעשה פלילי היא פרסום לשון הרע. לצד זאת, סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה למי שמגיש תלונה בתום לב לרשות המוסמכת לקבל אותה ולחקור.

לפי פסק הדין, בבחינת תום הלב יש חשיבות לאמונה של המתלונן, לסבירות החשד ולנסיבות הגשת התלונה. ההגנה מבטאת גם אינטרס ציבורי: לא ליצור אפקט מצנן שירתיע אנשים מלדווח למשטרה על חשד לעבירה. מנגד, תלונה שהוגשה ביודעין בכזב ובזדון אינה נהנית מההצדקה הזאת, והוכחת טענה כזו מחייבת תשתית ראייתית משמעותית.

התיק נגד התובע נסגר לאחר חקירתו, ובית המשפט ציין שהדבר תמך במסקנה שהחשד נגדו לא אומת. אך סגירת התיק לא הוכיחה כשלעצמה שהנתבע ידע בעת הגשת התלונה כי גרסתו אינה נכונה. בית המשפט מצא כי הנתבע תיאר חשד שנבע מאירוע שבו, לדבריו, נפגע מאחור, וכי גם התובע אישר שהעימות החל כשהנתבע פנה אליו והאשים אותו בכך. בית המשפט לא נדרש לקבוע מי פגע בנתבע, אלא אם הוכח שהנתבע הגיש תלונה ביודעין שהיא שקרית.

גם סמיכות הזמנים בין מכתב ההתראה שקיבל הנתבע לבין הגשת התלונה עוררה סימני שאלה. עם זאת, הנתבע הסביר שפנה לעורך דין לאחר קבלת המכתב וקיבל ממנו עצה להגיש תלונה. בית המשפט קיבל את ההסבר. הנתבע גם נבדק מיוזמתו בפוליגרף סמוך לאירועים. תוצאות הבדיקה לא שימשו ראיה להכרעה אם גרסתו אמת, אך בית המשפט ראה בעצם הבחירה להיבדק בזמן אמת נתון שתמך בכך שהאמין בגרסתו.

ההליך הפלילי לא הכריע את המחלוקת האזרחית

נגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין מסירת ידיעה כוזבת, אך הוא בוטל בהסכמה לפני שהנתבע נחקר בהליך הפלילי. לכן לא נקבעו שם ממצאים עובדתיים, וביטול כתב האישום לא היה הרשעה או זיכוי. בית המשפט האזרחי בחן את הראיות שהובאו לפניו ולא הסיק מעצם הגשת כתב האישום שהנתבע פעל בזדון.

לבסוף נקבע שהתובע לא הוכיח שהנתבע ידע שהתלונה אינה נכונה, ולכן לא הצליח לשלול את הגנת תום הלב לפי סעיף 15(8). בית המשפט לא הכריע בהגנה הנוספת לפי סעיף 15(10), לאחר שההגנה לפי סעיף 15(8) הספיקה להכרעה בתביעה.

המסקנה מפסק הדין

אותו תיק עשוי להסתיים אחרת ביחס לכל פרסום: טענה לאמירה במקום העבודה נדחתה מחוסר הוכחה, ואילו תלונה למשטרה הוכרה כלשון הרע אך הוגנה מכוח תום לב. בית המשפט הדגיש את חשיבות הראיות הזמינות ואת ההבדל בין חשד שלא אומת לבין הוכחה שהמתלונן ידע שהתלונה שקרית. ההכרעה תלויה בנסיבות ובראיות של כל מקרה.

לקריאת פסק הדין המלא – 14825-08-19

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: תביעת לשון הרע נדחתה. אמירות נטענות במקום העבודה לא הוכחו, ואילו התלונה למשטרה הוכרה כלשון הרע אך הוגנה מכוח סעיף 15(8), משום שלא הוכח שהוגשה בידיעה שהיא כוזבת. לא נפסק פיצוי ולא ניתן צו להוצאות.

שאלות נפוצות

בית המשפט קבע שהטענה לאמירות הגזעניות לא הוכחה. בין היתר, התובע לא הביא עדים שנכחו במקום ולא הגיש ראיות נוספות שלפי פסק הדין ניתן היה להציג.

לא. בית המשפט קבע שתלונה המייחסת לאדם עבירה פלילית היא פרסום לשון הרע, אך מצא שבנסיבות המקרה חלה עליה הגנת תום הלב לפי סעיף 15(8).

לא. סגירת התיק תמכה בכך שהחשד לא אומת, אך בית המשפט קבע שאין בכך לבדו כדי להוכיח שהנתבע ידע בעת הגשת התלונה שגרסתו אינה נכונה.

בית המשפט ציין שהעיתוי מעורר סימני שאלה, אך קיבל את הסבר הנתבע שלפיו פנה לעורך דין לאחר שקיבל את המכתב ופעל בעקבות עצה משפטית.

כתב האישום בגין מסירת ידיעה כוזבת בוטל בהסכמה לפני שהנתבע נחקר בהליך הפלילי. לא נקבעו שם ממצאים עובדתיים, ובית המשפט הבהיר שאין מדובר בהרשעה או בזיכוי.

לא. התביעה, שבה התבקש פיצוי בסך 240,000 ש״ח, נדחתה. לא נפסק פיצוי ולא ניתן צו להוצאות.

לא. לאחר שהתקבלה ההגנה לפי סעיף 15(8) ביחס לתלונה, בית המשפט לא הכריע בהגנה הנוספת לפי סעיף 15(10).

נסכם...

הטענה לאמירות גזעניות במקום העבודה נדחתה משום שלא הוכחה, בין היתר לאחר שלא הובאו עדים וראיות זמינות. התלונה למשטרה הוכרה כפרסום לשון הרע, אולם בית המשפט קבע שלא הוכח שהוגשה בידיעה שהיא כוזבת, והחיל את הגנת תום הלב לפי סעיף 15(8). בקשה לפיצוי בסך 240,000 ש״ח נדחתה; לא נפסק פיצוי ולא ניתן צו להוצאות.