הליך: 14839-10-19
שם התיק: ת"א 14839-10-19 בוחבוט נ' מזרחי
בית המשפט: בית משפט השלום בעפולה
שופט/ת: ודאד יונס גנאים
תאריך פסק הדין: 2023-08-02
תובעים: ינון בוחבוט | נתבעים: רביד מזרחי
בית משפט השלום בעפולה
ת"א 14839-10-19 בוחבוט נ' מזרחי
תיק חיצוני:
בפני
כבוד השופטת ודאד יונס גנאים
תובע
ינון בוחבוט
נגד
נתבע
רביד מזרחי
פסק דין
התובע הינו הבעלים של מסעדה בשרית בשם בורגר דרייב, הגיש נגד הנתבע תביעה לפיצויים בגין פרסום לשון הרע בשלוש הזדמנויות:
פרסום בדף הפייסבוק של ערוץ 12N מתחת לסרטון שהועלה באתר לפיו נאמר "אתה הבעלים של המקום שנתפס מוכר בשר חמור בהמבורגר אם אני לא טועה. אני צודק או שאני מבלבל?" וכן "סחטן היית סחטן נשארת".
פרסום תגובה מתחת לסרטון הנ"ל "בורגר דרייב אתה מאיים על אנשים שירשמו תגובות טובות על האוכל שלך ואם לא תתבע אותם ??? חי בסרט"
פרסום בדף הפייסבוק של עסק התובע לפיו נאמר "הבשר מקולקל ולא אכיל פשוט קלקול קיבה", "אכלתי וגם נגעלתי".
בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע זייף וערך את התגובות מס' 1 ו- 2 וכי הוא לא פרסם אותם. הנתבע אישר את פרסום הפוסט מס' 3 וטען כי הדברים נכתבו לאחר שאכל במקום והרגיש קלקול קיבה. מדובר בפרסום אמת, הבעת דעה וזוטי דברים. הנתבע הוסיף כי מחק את הפרסום מיד לאחר שפורסם.
הצדדים עצמם העידו ומטם התובע העיד אביו ועדה נוספת, ומטעם הנתבע העיד חברו.
אין מחלוקת כי פרסום באינטרנט, מהווה "פרסום" לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. אמירה ולפיה המסעדה של התובע מוכרת בשר חמורים, בשר מקולקל ולא אכיל הגורם לקלקול קיבה ושהבעלים של המקום מאיים על אנשים כדי שירשמו תגובות טובות מהווים לשון הרע. הדברים נועדו לצייר את עסקו של התובע כמי שמוכר בשר מקולקל לא אכיל, סחטן מאיים על אנשים. מדובר בפרסום פוגע במוניטין של העסק ובשמו הטוב ובבעל העסק שהפרסום מתארו כרמאי - מגיש בשר חמורים במקום בבשר בקר, ועבריין.
הצדדים חלוקים בשאלת אותנטיות הפרסומים מס' 1 ו- 2. בעוד שהתובע טוען כי הוא עשה צילום מסך של הפרסומים (ש' 3 בעמ' 6), טוען הנתבע כי מדובר בפרסומים מפוברקים על סמך זה, כאשר שורת הלייקים והשיתופים בפרסום 1 מופיעה מתחת לתגובה ולא מתחת לסרטון, וכן בהתבסס על פער הזמנים בין התגובות בפרסום 2.
הוכח בפניי כי כל הפרסומים מס' 1 ו- 2 נרשמו מחשבון הפייסבוק של הנתבע, אותו חשבון – כינוי ותמונה באמצעותו רשם את הפוסט מס' 3, ואותו הוא לא מכחיש. מכאן, התובע הוכיח את הפרסום. טענת הנתבע כי חשבונו נגנב ונפרץ ובשל כך נחסם על ידי פייסבוק, כלומר שאין לייחס לו את הפרסומים מס' 1 ו- 2, דינה להידחות. לא הונחה בפניי כל ראיה לכך שהחשבון באמצעותו נרשמו התגובות מס' 1 ו- 2 הוא חשבון מזויף או פיקטיבי כנטען. אין כל ראיה לכך שהנתבע פנה בעניין זה למשטרה או לפייסבוק, או דווח בזמן אמת על החשבון כמזויף. יתרה מזו, עדת התביעה גב' אביב העידה כי נחשפה לפרסומים מס' 1 ו- 3 בזמן אמת וכי הנתבע ניהל אותו חשבון משך שנים וכי בחשבון היו תמונות של הנתבע משנים קודמות. ככל שהנתבע טוען לכך שחשבון הפייסבוק שלו זויף או נפרץ היה עליו לתמוך טענתו בחו"ד מומחה, או במסמך מפייסבוק, אך כאמור טענת זיוף החשבון לא הוכחה.
עם זאת יש לציין כי התובע לא הגיש לבית המשפט את צילומי המסך המקוריים של הפרסומים מס' 1 -2. בעוד שהתובע העיד תחילה כי הוא זה שעשה צילומי מסך לכל הפרסומים, מאוחר יותר טען כי חלק מהצילומים נשלחו לו על ידי חבריו (ש' 10 בעמ' 7). טענת התובע בחקירה הייתה כי ככל הנראה אתר 12 Nעבר שינוי גרסה, דבר שיכול להסביר את חוסר ההתאמה בין ההעתק של הפרסום מס' 1 כפי שהוגש לתיק לבין הפרסום המקורי שאמור להופיע בזמן אמת באתר 12N. אולם, טענה זו לא הוכחה, לא באמצעות חו"ד מומחה ולא באמצעות מסמך מאתר 12N. ראה גם התגובה המתחילה ב- "שנישארו אך הוא בחר להכות שינית..." – מדובר בתגובה חלקית, ולא ניתן לדעת מההעתק שהוגש לתיק מה נכתב לפני כן ואין בפני את רצף הדברים. יצוין גם כי התובע אישר בעדותו כי חלק מהדברים שנרשמו בתגובה הנ"ל לא מופיעים בצילום שהוגש לתיק בית המשפט (ש' 7 בעמ' 9).
משהועלתה טענה נגד מקוריות הפרסומים מס' 1 ו- 2, שומה על התובע היה להציג לפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח, ולהגיש לתיק את המסמכים המקוריים עליהם מסתמכת התביעה. גם אם לא הוכח כי הדברים נרשמו מחשבון מזויף, מיקומו של פרסום מס' 1 ורצף הדברים בפרסום מס' 2 וודאי שונו, והעתק הפרסומים כפי שהוגש לתיק בית המשפט לא מתאר נכונה את רצף הדברים, ראה למשל פער הזמנים בין התגובות (שעה) ומיקומה של שורת הלייקים והשיתופים, וכן העדר רצף בחלק מהתגובות. בנסיבות אלה, לא ניתן לבסס על הראיות שהוגשו לתיק בעניין פרסומים מס' 1 ו- 2 כל תביעה.
ביחס לפרסום מס' 3 הנתבע טען בעדותו כי אכל במסעדה של התובע יחד עם חברו פעם אחת, תחילה טען שזה היה בסמוך למועד הפרסום, אח"כ טען שזה היה חודש – חודשיים לפני. בעוד חברו טען בתצהיר המתוקן שזה היה ב- 2018 ואח"כ ציין בעדות שזה היה ב- 2019 (ש' 19 בעמ' 23). הנתבע העיד כי הוא וחברו אכלו ונגרם להם קלקול קיבה, אחר כך טען כי רק הוא אכל את האוכל וחברו זרק את האוכל, בעוד חברו טען כי גם הוא אכל (ש' 34 בעמ' 23) הנתבע גם טען כי על אף מחלתו לא פנה לרופא ולא למסעדה.
הנתבע טען שהדברים שנכתבו אודות טיב האוכל הם אמת ונופלים בגדרה של ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שהיא "אמת דיברתי שיש בה עניין ציבורי". בענייננו, הנתבע לא הצליח להוכיח בראיות פוזיטיביות ניטרליות, בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, את אמיתות הדברים, היינו שהאוכל מקולקל שגרם לו קלקול קיבה. בין עדותו של התובע לבין עדותו של העד מטעמו בעניין זה, קיימות סתירות וטענת הנתבע כי נגרם לו קלקול קיבה מהאוכל לא נתמך בכל מסמך רפואי. הגנת אמת דיברתי שיש בה עניין ציבורי דורשת בנוסף לאמיתות הדברים גם קיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנתבע לא הצליח להוכיח שהוא פרסם את הדברים כדי להזהיר את הציבור מפני אוכל מקולקל שנמכר במסעדה, אלא שהרקע לפרסום הוא סכסוך אזרחי בין בעלי הדין שבסיסו עבודות שיפוץ שביצע אביו של הנתבע בביתו של אחי התובע, לגביו התפרסמה כתבה באתר 12N. משלא הוכח קיומו של עניין ציבורי בפרסום, אלא סכסוך אישי אזרחי, לא יכולה לקום לתובע הגנת הבעת דעה. הגנה זו תוענק לפרסום של דעה, להבדיל מקביעת עובדה, בתנאי שהפרסום כולל את הבסיס העובדתי של הדעה, כך שפרסום הדעה האישית אינו מספיק. הנתבע פרסם את הפוסט באתר של עסק התובע שהוא מסעדה בשרית וייחס לו ממכר בשר מקולקל לא אכיל הגורם לקלקול קיבה, הקורא הסביר בוודאי היה מתייחס ברצינות לדברים ונהר מפני אכילה במעדה, ולא ניתן לומר כי מדובר ב"דברי הבל" שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן העוולתי בהתאם (זוטי דברים).
לאור האמור לעיל הוכחו כל יסודות עוולת לשון הרע בפרסום מס' 3 ולזכותו של הנתבעת לא עומדת הגנה כלשהיא.
ביחס לגובה הפיצוי, לא הוכח בראיות פוזיטיביות שנגרם לתובע נזק ממוני כתוצאה מהפרסום. יחד עם זאת, עניינו של הפרסום הוא פגיעה בשמו הטוב של התובע ובמוניטין של המסעדה. הפרסום נעשה על רקע סכסוך אזרחי בין בעלי הדין. ברקע הדברים הכתבה שהתפרסמה באתר החדשות של 12 N בהתייחס לעבודות שיפוץ שביצע אביו של הנתבע בביתו אחיו של התובע. הפרסום נעשה ברשת, מבלי שהמפרסם האמין בכנות ואמיתות הפרסום, אך נמחק לאחר זמן קצר. בהתחשב בכל אלה אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 7,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכר טרחה בסך של 3,000 ₪.
ניתן היום, ט"ו אב תשפ"ג, 02 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
4 מתוך 4