הליך: 14887-05-18
שם התיק: ת"א 14887-05-18 שטיגליץ ואח' נ' אליאור ואח'
בית המשפט: בית משפט השלום בתל אביב - יפו
שופט/ת: הדס פלד
תאריך פסק הדין: 2020-11-30
תובעים: מנחם מאיר שטיגליץ | נתבעים: רחל אליאור
ייצוג רחל אליאור: עו״ד חקלאי
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 14887-05-18 שטיגליץ ואח' נ' אליאור ואח'
לפני כבוד השופטת הדס פלד
התובע/הנתבע שכנגד:
מנחם מאיר שטיגליץ
נגד
הנתבעת/התובעת שכנגד:
רחל אליאור
ע"י ב"כ עו"ד חקלאי
פסק דין
בפני תביעה עיקרית על סך 120,000 ₪ ותביעה שכנגד על סך 150,000 ₪, מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק", בהתאמה).
רקע ותמצית טענות הצדדים:
1. התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע"), בעל תואר בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, תואר מוסמך במדעי המדינה, ד"ר ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, כותב ומרצה בין היתר בנושאים גאופוליטיים, אסטרטגים ומקרו כלכליים, הגות היסטורית מוסרית, דיני מלחמה, ריאליזם אוניברסליזם ועוד (ר' פירוט בעמ' 11 לכתב התביעה; ובסיכומים). הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת"), פרופסור באוניברסיטה העברית, חוקרת בתחום מדעי היהדות, שמשה כראש החוג למורשת ישראל באוניברסיטה העברית, כותבת ומרצה בתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה והתאולוגיה היהודית (ר' פירוט בנספח לכתב ההגנה).
2. ביום 10.3.18 פרסמה הנתבעת בעמוד הפרטי ברשת החברתית פייסבוק, פוסט, שענינו קליטת ניצולי השואה מאירופה, על ידי היישוב העברי והממסד, בראשית ימי המדינה, על פי ראות עיניה ותפיסות עולמה (להלן:"הפוסט המקורי", נספח 1 לכתב התביעה). בהתייחס להתנהלות הקולטים, כתבה הנתבעת בין היתר, כי הקולטים לא פעם הכריעו הכרעות "בקשיות עורף חסרת אנושיות" וכן כי "...עשו טעויות אנושות שאין להם מחילה..".
3. התובע בן לניצולי שואה, נחשף לפוסט וראה בתוכנו כפי שעולה מטענותיו, מתקפה חמורה על הקולטים על בסיס קביעות חסרות בסיס, טיעונים כוזבים ותוך שימוש לא מוסרי בזכר קורבנות שואת יהודי אירופה.
התובע שיתף את הפוסט המקורי בחשבון הפייסבוק שלו, והוסיף תגובה בזו הלשון (להלן: "פוסט התגובה", נספח 2 לכתב התביעה):
"כמניחת עלוקות ארס, במבט רך ועצוב, בהבטיחה מרפא, כך אותה רחל אליאור, מפזרת את טיעוניה הארורים (בתקפות לוגית של "העוקץ" ובערבסקות לשוניות גדושות) המאשימים את "הקולטים" על שעשו ע"פ רעלה "טעויות אנושות שאין להן מחילה, בשודד (-כך המקור) ובמזיד". זוחלת זו של הפקידות האקדמית ("מדעי הרוחניות הדתית")- אשר שמנה והשריצה כזביה מדמם ודמיהם של הקולטים ושרידי שואת יהודי אירופה שהצטרפו אליהם בנפשם, בגופם ובמוחם- מזהמת בטומאתה "הספרותית" את זכר קורבנות השואה ומזריקה למתי מעט הנותרים, "הפריבלגים", את רעל הפיוס המזויף ("רקפות") במגמה להמשיך ולגזול את דמיהם ("פיצויי שואה" לאלו שכמו שיתפו פעולה עם הנאצים ועוזריהם; ובקרוב שלמונים על עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן) ואת עתיד ילדיהם מניעי ומקדמי המדינה. דומה ישראל שהשפיעה על אליאור שלל פרסים כאילו היתה בריה"מ המעניקה פרסים ופרסום לבנדריסטית מפיצת ארס הנאציזם- ואכן, זה המצב, והוא הולך ומתדרדר ומפיצי רעל דימיוני דוגמתה כבר טימאו את ישראל שהייתה וירשו את העתיד הישראלי".
4. בתגובה לפוסט התגובה, כתבה הנתבעת בדף הפייסבוק של התובע:
"אתה פסיכופט אדוני, אין מילה אחרת הראוייה לתגובתך המסלפת והמסולפת " (להלן: "תגובת הנתבעת", נספח 2 לתצהיר העדות הראשית של התובע).
5. תגובה זו, בה כינתה הנתבעת את התובע בכינוי פסיכופט, הינה נשוא התביעה העיקרית. בעקבות פניית התובע, הסירה הנתבעת את התגובה ודרשה כי התובע יפעל בהתאם, ביחס לפוסט התגובה. התובע מאן. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד בגין פוסט התגובה.
6. לטענת התובע, תגובת הנתבעת, בה כינתה אותו פסיכופט, מהווה לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, שכן יש בכך כדי להשפילו ולבזותו בעיני כל מי שנחשף לתגובה.
7. התובע טוען, כי הנתבעת פרסמה את תגובתה, בחשבון הפייסבוק שלו, כך שלתגובה נחשפו קרוביו וחבריו והדבר אף עשוי לפגוע בפרנסתו. לטענתו, מחיקה ברשת אינה מחיקה מוחלטת והביטוי כנגדו עלול לצוף בעתיד. בנוסף, עוקביה הרבים של הנתבעת, קיבלו התראה והפניה לתגובתה. התובע מוסיף, שהנתבעת המשיכה להפיץ דיבתו רעה, בקרב מכריה.
8. התובע טוען, כי הביטוי "אין מילה אחרת הראויה", מעיד על כוונת לפגוע ועל זדון, כמשמעותם בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, לעניין פסיקת הפיצויים.
9. הנתבעת מציינת, כי היא מצרה על השימוש במילה זו בתגובתה, שנכתבה ברגע של זעם ותדהמה, בשל השתלחותו התוקפנית, הבוטה והמשפילה, של התובע נגדה. לטענתה, אין בשימוש במילה פסיכופט, משום לשון הרע. למצער, עומדת לה הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע לרבות ההגנה מכוח סעיף 15(10) לחוק.
10. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי דבריו של התובע בפוסט התגובה, מהווים לשון הרע, שכן השימוש בביטויים "מניחת עלוקת ערס", "זוחלת", "מזהמת בטומאתה", נעשה בקונוטציה שלילית, אודות אופייה ותכונותיה.
12. הנתבעת טוענת, שהתובע מייחס לפוסט המקורי שנכתב על ידה, את שלא נכתב בו, ומכחישה את הכוונות העוינות שהתובע מייחס לה, בהתייחסותה לממסד בראשית ימי המדינה. הנתבעת מציינת כי נקטה בלשון מתונה, בניסיון להביט בהיסטוריה בצורה מעמיקה, מורכבת ומתוך חמלה.
13. הנתבעת טוענת, כי בניגוד לתגובה שפרסמה כנגד התובע, בה השתמשה בביטוי בודד שספק אם עולה כדי לשון הרע, התובע נקט כנגדה בלשון משתלחת, בשפה בוטה ואגרסיבית, ובניגוד אליה, סירב למחוק את הפוסט הפוגעני.
14. התובע טוען ביחס לתביעה שכנגד, כי מידת האמת, המשקל המוסרי וההכרח הערכי, הם שהביאו אותו להעלות על הכתב את עמדתו. אין המדובר בביטויים המהווים לשון הרע, אלא, בהגשמת המהות לחופש הביטוי. לטענתו, במסגרת טענותיה בכתב התביעה שכנגד, מסלפת הנתבעת את דבריו כפי שנכתבו.
15. התובע טוען כי אין בפרסום משום לשון הרע, כי דבריו אמת וכי חלה עליו חובה מוסרית לפרסמם. התובע טוען כי תגובתו פורסמה בכוונה בחשבונו הפרטי, מתוך מודעות למספר העוקבים הנמוך בחשבונו וכי לא היתה לו כוונה לפרסם את תגובתו ברבים.
ההליך
16. כתב התביעה הוגש ביום 7.5.18. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד (במאוחד) במועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקסד"א"). התובע טען במסגרת כתב ההגנה שכנגד, כי יש למחוק את כתב ההגנה ואת כתב התביעה שכנגד. בהחלטה מיום 13.9.18 נדחתה הבקשה למחיקת כתב ההגנה, עת נימוקי התובע לא הצביעו על סמכות שבדין למחיקת כתב הגנה. אף שהבקשה למחיקת כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד, הוגשה במסגרת כתב ההגנה שכנגד ולא כבקשה נפרדת, הועברה הבקשה למחיקת כתב התביעה שכנגד לתשובה כדין. משלא ניתנה תשובה, נמחק כתב התביעה שכנגד בהחלטה מיום 28.10.18. במסגרת אותה החלטה נקבע, כי משנמחק כתב התביעה שכנגד מתייתרת בקשת התובע להפקדת ערובה להוצאות.
17. ביום 14.11.18 הגישה הנתבעת בקשה לביטול ההחלטה מיום 28.10.18. במסגרת הבקשה, ציין ב"כ הנתבעת כי דחיית הבקשה לביטול ההחלטה "תוליד כמובן בקשה מחודשת של כתב תביעה שכנגד" (ס' 12 לבקשה). הבקשה הועברה לתשובה, אשר הוגשה ביום 29.11.18. בהחלטה מיום 7.1.19 התקבלה בקשת הנתבעת, לביטול ההחלטה מיום 28.10.18, לפיה נמחק כתב התביעה שכנגד. במסגרת אותה החלטה, נדחתה אף בקשת הנתבעת לחייב את התובע בערובה להוצאות.
18. להשלמת התמונה יצויין, כי ביום 11.12.18, הגישה הנתבעת את כתב התביעה שכנגד פעם נוספת ולכן במסגרת ההחלטה מיום 7.1.19 הוריתי על השבת האגרה ככל ששולמה בכפל, מהטעם שמלכתחילה לא היה מקום להגיש את כתב התביעה שכנגד בשנית.
אין ממש בטענת התובע לפיה ההחלטה "החייתה את התביעה שכנגד" (פ' ע' 4 ש' 14, ראה גם סיכומי התשובה של התובע בס' 7). זאת, כיוון שבהחלטה מיום 7.1.19, בוטלה ההחלטה למחיקת כתב התביעה שכנגד בהעדר תשובה, והלכה למעשה נותר כתב התביעה שכנגד המקורי על כנו, כמו גם כתב ההגנה שכנגד שהוגש במקור. לא ברור על מה נסמכת הטענה כי בית המשפט אישר הגשה מאוחרת של כתב התביעה שכנגד.
19. לאור טענות התובע, אבהיר אף למעלה מהדרוש, כי ההחלטה על מחיקת כתב התביעה שכנגד בהעדר תשובה, ממילא אינה מהווה מעשה בית דין. התובעת שכנגד רשאית היתה להגיש כתב תביעה חדש. אין הצדקה לפיצול הדיון בפני שני מותבים. התביעה העיקרית והתביעה שכנגד עוסקים באותה תשתית עובדתית (ראה סעיפים 10- 12 לתגובת הנתבעת מיום 1.1.19). יפים לענייננו דברים אלה:"יתכן, אפוא, שהכרעה בהליך אחד תשליך על האחר, וראוי כי בית המשפט ישקיף על הסכסוך כמכלול ויקבע את סדרי הדיון המתאימים לבירור המחלוקות, לפי חוכמתו (בש"א 6454/16 ניו גלובל לנד בע"מ נ' בנק ירושלים בע"מ (7.9.2016); בש"א 122/17 ברק נ' מדינת ישראל – משרד התחבורה (11.1.2017)). בירור הדיונים בפני אותו מותב יביא לייעול ההליכים ולחסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הנוגעים בדבר, ואף ימנע הכרעות שיפוטיות סותרות בשאלות המשותפות לשתי התובענות (השוו: בש"א 7168/09 אוטודוקס צבעים בע"מ נ' מארי (14.12.2009); בש"א 4956/17 חסארמה נ' פקיד שומה חיפה (13.7.2017)). (בשא 994/18 עינב לוין נ' מורן אשכנזי (20.2.18)).
20. לא רק זו אלא זו, שהכלל הוא שסילוק על הסף הוא המקרה החריג ויש לאפשר לתובע לברר תביעתו אלא אם אין אפשרות שבירורה יניב לתובע את הסעד המבוקש (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 342 (מהד' 12, 2015)).להלן: "גורן"). סילוק על הסף הינו אמצעי שיש להימנע מממנו ולעולם עדיף פתרון ענייני של המחלוקת לגופא (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, מ(2) 668, ע"א 9063/12 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson (05.09.2017), רע"א 6733/13 פקיד הסדר מקרקעין נ' עו"ד ערן אבולוף (5.11.2013)). מאחר ויש לבחון, לא רק את הביטוי מבחינה מילולית, אלא גם נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר הכולל שבמסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע, נדרש לקיים בירור עובדתי.
21. נוכח טענות התובע במהלך ההליך כי לא ניתנו החלטות בבקשותיו, נשאל התובע במפורש במהלך הדיון ביום 30.10.19, האם הוא מבקש שבית המשפט יתן החלטה בבקשה כלשהיא וענה בשלילה ("איני עומד על כך שיינתנו החלטות בבקשות אלו עתה"- פ' ע' 11 ש' 16- 18).
22. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע, תצהיר התובע ומטעם הנתבעת, תצהיר הנתבעת. אימות החתימה של תצהיר העדות ראשית של התובע, צורף כטופס נפרד בנוסח תצהיר "בג"צי". לתצהירו של התובע צורפו: הפוסט המקורי, פוסט התגובה, תגובת הנתבעת, תגובה של נעמי אלון, תגובה נוספת של הנתבעת, בנוסף צורפו נספחים נוספים ובין היתר, חלק מכתב בי- דין מתביעת התובע נ' העיתון ידיעות אחרונות, החלטת נשיאת בית המשפט העליון, בקביעת מקום השיפוט, בתביעת התובע כנגד הנהלת בתי המשפט וכנגד כב' השופטות דבורה ברלינר ועופרה צ'רניאק, תעודה מאוניברסיטת הרווארד. לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת לא צורפו נספחים.
23. בעלי הדין נחקרו על תצהיריהם, והצדדים הגישו סיכום טענמותיהם בכתב.
דיון והכרעה
24. חוק איסור לשון הרע, משקף איזון אופקי בין שתי זכויות יסוד בסיסיות: הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי. זכויות אלה מרכזיות בשמירה על כבודו של אדם והוכרו בפסיקה כזכויות נגזרות מזכות האדם לכבוד (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.07.2015), פס' 9 לפסק דינו של השופט פוגלמן וההפניות שם, להלן: "עניין עזור"; ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (04.08.2008) פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (להלן: "עניין נודלמן"); ע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.06), (להלן: "עניין בן גביר").
25. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), קובע לשון הרע מהי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת,
בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו,
נטייתו המינית או מוגבלותו;"
26. סעיף 2 לחוק קובע פרסום מהו:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
27. יסוד הפרסום בתביעה ובתביעה שכנגד, הוכח.
התובע טוען, כי הנתבעת לא הוכיחה את יסוד הפרסום שכן, "המסמך המדובר לא הוגש על ידי התביעה שכנגד מגובה בתצהיר ואינו קיים משפטית" (עמוד 2 לסיכומי התשובה וכן ס' 6 בהמשך; ראה גם פ' ע' 21- 20). אלא, שהתובע עצמו התייחס באופן מפורש ומפורט בכתב התביעה שהגיש לפוסט התגובה (ס' 6 לכתב התביעה) וצירף את פוסט התגובה כנספח לכתב התביעה (נספח 2 לכתב התביעה). בעשותו כן, מסר התובע הודאה פורמלית המוציאה עובדות אלו מחוץ לתחום המחלוקת והן אינן טעונות הוכחה (יעקב קדמי, על הראיות (תש"ע-2009), חלק שני, ע' 1381-1384 וההפניות שם; להלן: "קדמי"). ממילא, אישר התובע את הפרסום והצהיר כי הוא עומד מאחורי דבריו ואף גאה בהם (פ' ע' 30 ש' 11-13; ש' 30-32; ע' 42-43). טענת התובע לפיה פוסט התגובה לא צורף לכתב התביעה שכנגד, אינה מהווה עילה למחיקה על הסף כאשר המסמך מצוי בפני בית המשפט ר' הפניה בס' 20 לכתב ההגנה והתביעה שכנגד (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות, פד מא(1) 577; גורן ע' 112). כבר נקבע כי יש באי כפירה של הצד שכנגד במסמך, כדי לרפא פגם של אי צירוף מסמך מהותי (רע"א 3910/08 מועצה מקומית כפר קרע נ' מגן דוד אדום בישראל (25.8.08), גורן בע' 112), ואם כך בדיעבד מקל וחומר כאשר הצד שכנגד מודה בו מראש. ראוי לציין לענין זה, כי התובע עצמו, לא צירף כנספח לכתב התביעה העיקרי, את תגובת הנתבעת עליה מושתת התביעה, והתגובה צורפה לתצהיר העדות הראשית.
28. מכאן יש לבחון, האם הפרסומים מהווים לשון הרע, כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, לפי משמעות הפרסום בהקשרו האובייקטיבי ולפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. במידה והפרסום אכן מהווה לשון הרע- האם עומדות למפרסם ההגנות המנויות בחוק, ומהו הסעד המתאים בנסיבות העניין (ענין נודלמן פסקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).
29. לצורך גיבוש הקביעה האם פרסום מהווה לשון הרע, אין חשיבות לשאלה האם הייתה למפרסם כוונה לפגוע אם לאו ואין הכרח כי נפגע יושפל או יבוזה בפועל. די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו (ענין בן גביר פסקה 6).
30. המבחן לפרשנות הפרסום לצורך הבחינה, האם יש בו כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות ובחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו, הדרך בה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333)).
31. כך יש לבחון, לא רק את הביטוי מבחינה מילולית, אלא גם נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר הכולל שבמסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע, תוך בחינה האם הפרסום מובן על ידי האדם הסביר באופן הפוגע בשמו הטוב של התובע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607 (2002), פס' 6 לפסק דינה של השופטת [כתוארה אז] ביניש וההפניות שם). ר' גם עניין בן גביר בפסקה 24 לפסק דינו של השופט ריבלין:
"השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור – יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר (ראו גם ע"א הארץ, בעמ' 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות "לשון הרע" (ראו גם ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום (ראו למשל ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 300)."
32. אם כן, אין להסתפק בבחינת הפירוש המילולי של הביטוי, אלא יש להתחשב בנסיבות החיצוניות ובהקשר של הדברים שנאמרו (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס (4)13; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607; עניין בן גביר פסקה 24). "פרשנות הפרסום תעשה בהינתן מכלול הדברים כל שיש לבחון את הביטוי השנוי במחלוקת הן לגופו, בפני עצמו, והן כחלק מהקונטקסט הכללי, על רקע יתר הדברים שנאמרו מפי המפרסם, שכן בחינת התמונה במלואה כפי שנתגלתה בפני הצופה או המאזין חיונית והכרחית" (ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב, (12.12.2006) פסקה 15).
33. ככל שעולה קושי פרשני, על בית המשפט להעדיף את הפרשנות לפיה, הביטוי אינו מהווה לשון הרע (ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 588. להלן: "עניין הרציקוביץ'").
34. ביחס לפרסומים באינטרנט וברשתות החברתיות, פסק בית המשפט, כי תגובה (comment), שהיא מענה לפרסום המקורי, עונה להגדרת "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק (ראה רע"א 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ (08.01.2020) פסקאות 4-5 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז). אולם, יש לנקוט משנה זהירות בהחלת החוק על התבטאויות שונות ברשתות החברתיות, על מנת שלא תפגע האפשרות להתבטא ברשת האינטרנט באופן חופשי, כפי שמוסבר ברע"א 19 /1239 הנ"ל (פסקאות 36- 38):
"... כך, יש לתת את הדעת לכך שרשתות חברתיות הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין "כיכר העיר" מודרנית..."
ובהמשך:
"אם כן, כל הכרעה הנוגעת לאופן תחולתו של החוק על התבטאויות שונות ברשתות החברתיות כרוכה מטבעה במאמץ פרשני, שנועד לגשר על "פער הדורות". זאת בניסיון לשמור על נקודת האיזון הנכונה בין מימוש תכליתו של חוק איסור לשון הרע, לבין האינטרסים הציבוריים כבדי המשקל הניצבים מנגד, ובראשם כמובן חופש הביטוי – שהוא כידוע "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968)). בהתאם, יש לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפרשנות שתייצר אפקט מצנן המרתיע מפני התבטאות לגיטימית וחופשית ברשת האינטרנט (ראו למשל: עניין נודלמן, בפסקה 62. כן ראו והשוו: עניין ארגון העיתונאים, בפסקה 4 לפסק דיני)."
35. על רקע דברים אלה נבחן את הפרסומים בענייננו;
הפרסום נשוא התביעה העיקרית-
36. קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות. עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח איסור לשון הרע כפי שנקבע ע"י כב' השופט ריבלין בענין בן גביר:
".. לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח איסור לשון הרע. קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.
הקו המנחה לקביעה האם מדובר בלשון הרע אם לאו- מה הקורא הסביר מסיק מהכתוב- האם מדובר בעובדה או בהבעת דעה שיש לקבל אותה בערבון מוגבל.
אין בזאת כמובן כדי להצדיק אלימות מילולית אולם בשים לב לשוני בין בני אדם באופן תגובתם, הרי שלא ניתן לבודד אמירות מסוימות אלא יש לראות את הדברים כחלק מהקונטקסט השלם, שהרי ההתבטאות "איננה נאמרת בחלל ריק ובמנותק מהקשר הנסיבות"; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ הנ"ל, בעמ' 568; רע"א 9647/17 בהט נ' דגן (31.12.17)), וגם דברים הנאמרים בשקט ובעדינות יכולים להיות קשים יותר מאמירות גנאי, כאמור" ( ענין בן גביר פסקה 26; ור' א' שנהר דיני לשון הרע 100 (1977) עמ' 131-132).
37. הנטייה, ביחס לדברים הנאמרים, ברוגז ובכעס, או תוך חילופי גידופים קללות ושאר ביטויים, תהיה שלא לראות בדברים לשון הרע המקימה עילת תביעה לפי החוק, מאחר וממילא, מי שנחשף לביטויים אלה מבין, כי הם נאמרים בסערת רגשות ואיננו נוטה להתרשם מהם יתר על המידה (ע"א (תא) 56413-03-14 ספיר הילה שבה נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ (24.3.15().
38. בהקשר לכינוי פסיכופט, קיימים פסקי דין בהם נקבע, כי ההתייחסות לכינוי זה, היא כאל שאר הביטויים הנכללים בדברי נאצה. כך למשל נקבע, כי הכינוי פסיכופט, אינו עולה כדי לשון הרע באשר הם האדם הסביר רואה בהם קללת רחוב ולא אבחנה קלינית (ת"א (תא) 16047-06 נועם אריה קולמן נ' נטי יריב (21.10.19), בפסקה 63); ר' גם בהקשר דומה ת"א (י-ם) 10551/03 משה אסולין נ' מרדכי לוי (29.9.09)).
בת"א (נת') 6685/02 עו"ד דוידוביץ' נ' שנקר (16.8.04) נקבע ביחס לכינויים פסיכופט, מנוול ונוכל, כי עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מעשה של מה; בת"א (רשל"צ) 4620-08 קרסוצקי נ' חיים סמדר (25.11.12) הוטחו בתובעים הכינויים פסיכופט, טרוריסט, חולה נפש ו"משוגע" בעת אסיפת דיירים ונקבע כי "... שבענייננו נעשה שימשו במילים קשות, אך נעדרות את אותו מטען משפיל ורב עוצמה של הביטויים שזכו להגנת בתי המשפט על דרך פסיקת פיצויים מכל החוק" (פסקה 33 לפסק הדין). לעומת זאת, ביהמ"ש באותו עניין למסקנה שונה, ביחס לפרסום ברשת, הפצת סרטון ופניות למקום העבודה של התובע.
מאידך, קיימים פסקי דין, בהם נקבע, כי הכינוי פסיכופט, עולה כדי לשון הרע (ר' למשל סע"ש(נצ') 60841-01-13 גריגורי ברדצ'וב נ' ישי סלע (9.2.2015); ת"א (חי') 7273-03-13 דב אביסיוון נ' רוברט גולדשטיין (16.9.15).
39. התובע נפגע עמוקות מהכינוי פסיכופט (פ' ע' 61 ש' 15-18. ראה גם ע' 61 ש' 29-32). התובע מייחס לשימוש במילה פסיכופט בתגובת הנתבעת, לא כגידוף, אלא כחוות דעת במובן הרפואי של המונח, כפי שניתן ללמוד מחקירתו הנגדית את הנתבעת:
"ש: את מכירה את הסרט שתיקת הכבישים?
ת: כן.
ש: כן. הכינוי שנותנים לחניבעל לקטר שם הוא פסיכופט, זה דבר שמכנים אותו שם. וכל האנשים מכירים את זה. מגרשי כדורגל, אנשים שורקים 'בן זונה', ולעיתים רחוקות, ובטח לא 'אתה רק פסיכופט'. המילה פסיכופט, ואני, רפואית גם יש לזה חשיבות. כי מי שקורא, קורא את זה מהבחינה הזו גם מההקשר הרפואי" (פ' ע' 62 ש' 29 עד ע' 63 ש' 2)
40. יש להצר על השימוש בכינוי פסיכופט בתגובת הנתבעת ולגנותה. אולם, חומרת ביטוי זה, כמו כל ביטוי אחר, נלמדת כאמור מהקשרם של הדברים. תגובה של אדם זר אשר אינו מכיר את התובע, ברשת הפייסבוק, אינה יכולה להיתפס על ידי מכריו כאבחנה רפואית.
41. המבחן, כבכל ביטוי אחר, הוא מבחן הנסיבות וההקשר. במבחן האדם הסביר, לא ניתן לפרש ביטוי זה בנסיבות ענייננו כאמירה עובדתית. לא ניתן להבין את הדברים כקביעה או אבחנה קלינית לגבי מצבו הנפשי של התובע והנתבעת אף אינה ולא יכולה להתפס, כברת סמכא בתחום בריאות הנפש.
42. הנתבעת תארה את תחושותיה וחזרה והדגישה כי עשתה שימוש במונח כביטוי לגנאי:
"... אני רוצה לחזור ולדייק. המילה, הביטוי 'פסיכופט', היה תגובה ששגורה בלשון. זה לא אבחון רפואי, זו לא חוות דעת. זו הייתה תגובת בטן לדברים שאתה כתבת עליי" (פ' ע' 62 ש' 7-9).
ובהמשך:
"אני חוזרת על המשפט. אני השתמשתי בביטוי רק בהקשר שבו מדברים בו בשפה הקונבנציונלית, לא בשפה הרפואית. כשאדם עושה מולך משהו שהוא בלתי צפוי לחלוטין, אלים ופוגעני, אתה אומר 'אדוני, אתה פסיכופט, מה אתה עושה דבר כזה? מה עשיתי לך? איך אתה מעז לפגוע בי בצורה כזו?" (פ' ע' 62 ש' 28-25).
43. אני סבורה, כי תגובת הנתבעת אף שראויה לגינוי, נתפסת בעיני האדם הסביר, כביטוי לתחושת הכעס, התסכול והעלבון המביעים את מורת רוחה. מדובר בתגובה רגעית אמוציונלית בלהט הויכוח הוירטואלי, שנכתבה בסמוך, הן בזמן והן במיקום, לפוסט התגובה ולא בחלל הריק, כפי שהתובע עצמו מתאר: "כן. עכשיו, אני קיבלתי את הביטוי הזה, החמור מאין כמותו, כמעט מידית בפיד שלי. כלומר, את לא לקחת ולו זמן קצר ביותר, כפי שאני עשיתי, כן? כדי לבדוק אל מי את מכוונת. העדה, גב' אליאור: ממש לא, אני נעלבתי ממך" (פ' ע' 63 ש' 20-23; ראה גם ש' 24-31 בהמשך).
44. איני סבורה שהמשמעות של הביטוי "אין מילה אחרת הראויה", הינה זו, שהתובע מייחס לה (פ' ע' 58 ש' 3-8; ש' 24- 29; סיכומי התובע בע' 3 סעיף 3(3)). המשפט " אין מילה אחרת הראויה לתגובתך המסולפת והמסלפת", מדגיש, כי דברי הנתבעת נכתבים, בתגובה ובקשר לפוסט התגובה.
45. בשולי הדברים אוסיף כי לטענת הנתבעת, אם יקבע שיש בפרסום לשון הרע, הרי שקמה לה ההגנה על פי החלופה שבסעיף 15(10) לחוק, לפיה "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". עת הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות הענין, הפרסום אינו עולה כדי לשון הרע כמשמעותה בחוק, אציין למעלה מהצורך, כי ככלל מן הראוי כי תגובה ללשון הרע "תהא בעלת תוכן עניני הרלוונטי להכחשה ולגינוי ולא תהווה היא עצמה לשון רע". אולם אין לשלול את ההגנה רק בשל כך, שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע ויש לבחון את התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה, דרישת תום הלב (ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נב(1) 19). בענין זה, נקבע בענין ביטון, בקשר לתגובה בסגנון חריף ובוטה שראוי להימנע ממנו, כי "הסגנון שהמשיב נקט אינו מקובל עליי ואינו ראוי, אך אין לומר כי בנסיבות אשר ניכר בהן כי הביאו את המשיב לפרוק כעס מצטבר על המערער, יש כדי להעיד על חוסר תום-לב, כמשמעותו בהקשר של סעיף 15(10) לחוק".
46. התובע לא הוכיח טענתו לפיה, "טרחה ועמלה הנתבעת על מנת להפיץ את דיבת ה"פסיכופט"", גם לאחר שמחקה אותה מחשבון התובע (ס' 5 לסיכומי התובע). הסתמכות התובע על התכתבות בין הנתבעת לחברתה לפייסבוק אין בה די להוכחה כי הנתבעת ממשיכה להפיץ את הביטוי ( פ' ע' 24 ; נספח 3 לכתב התביעה).
התביעה שכנגד
47. התביעה שכנגד הוגשה בגין פוסט התגובה, במסגרתו נעשה שימוש, בין היתר, בביטויים "כמניחת עלוקות ארס"; "במבט רך ועצוב"; "מפזרת את טיעוניה הארורים (בתקפות לוגית של "העוקץ" ובערבסקות לשוניות גדושות) "; "זוחלת זו של הפקידות האקדמית ("מדעי הרוחניות הדתית")- אשר שמנה והשריצה כזביה מדמם ודמיהם של הקולטים ושרידי שואת יהודי אירופה שהצטרפו אליהם בנפשם, בגופם ובמוחם- מזהמת בטומאתה "הספרותית" את זכר קורבנות השואה..". "דומה ישראל שהשפיעה על אליאור שלל פרסים כאילו היתה בריה"מ המעניקה פרסים ופרסום לבנדריסטית מפיצת ארס הנאציזם..".
48. התובע תאר את תחושותיו ביחס לפוסט המקורי אשר בגינו כתב את פוסט התגובה:
"האם יש משהו יותר שפל מאשר לקחת מצב מעין זה ולהאשים את הקולטים, ילדים בני 12, או משהו כזה, שהם ערלי לב וערלי אוזן לכל מי שלא נראה כמותם, דיבר כמותם או חי כמותם ועשו טעויות שאין להן מחילה? יש משפט קשה בעברית יותר מטעויות שאין להן מחילה? אחרי הקטע הזה. מי מסוגל בכלל לקבל דבר כזה?" (ע' 68 ש' 5-9 ).
וכן:
"היא טענה שזו עמדה מאוזנת. עמדה מאוזנת זה אופקית, ככה, כן? אם נניח שאין, ולו מילה אחת, ולא מילה אחת, כנגד הנקלטים, ומילים קשות מאין כמותן כנגד הקולטים, הרי זה לא אופקי, זה אנכי. זה יתד, וככה אני ראיתי את זה. זה יתד בלב אלה שהיא קוראת להם הקולטים. עכשיו יש כאן שאלה, אם יש מילה אחת או אין. דרך אגב, אם הייתה מילה אחת אני הייתי חושב רגע. אין. מה יותר מזה יכול להיות זוחלת? מה יותר מזה יכול להיות ארס?" (פ' ע' 69 ש' 8- 14; ר' גם ע' 76 ש' 23-25; ע' 77 ש' 1-13).
49. הנתבעת התייחסה במיוחד לביטויים "זוחלת אקדמית" ו"מפיצת ארס". לדבריה: "זוחלת אקדמית זה הרבה יותר גרוע מפסיכופט. מפיצת ארס זה הרבה יותר גרוע מפסיכופט" (פ' ע' 61 ש' 19-20).
50. לעניין הביטוי "דומה ישראל שהשפיעה על אליאור שלל פרסים כאילו היתה בריה"מ המעניקה פרסים ופרסום לבנדריסטית מפיצת ארס הנאציזם" טוען התובע, כי מדובר באנלוגיה תקפה וכי טענת הנתבעת, לפיה, תיאר אותה כמפיצת ארס הנאציזם "היא מעשה סילוף וסרסור בזכר קורבנות שואת יהודי אירופה – מעשה שפלות שאך חלאת המין האנושי תרד לתהומה". לטענתו, "הביקורת מוטחת כאן דווקא בממסד הישראלי שקידם את אליאור, ולא ישירות בנתבעת" (ס' 28 לכתב ההגנה שכנגד; ראה גם פ' ע' 37 ש' 19 עד ע' 38 ש' 10; פ' ע' 39 ש' 1- 14) וכי מדובר בקבלה בין ישראל (הנותנת פרסים לנתבעת) לברית המועצות (פ' ע' 37 ש' 19 עד ע' 38 ש' 10; פ' ע' 39 ש' 1-14).
51. התובע טוען כי "עלוקות ארס" מתייחס לטיעוני הנתבעת. התובע טוען כי "לכנות את המלל המחליא הכוזב והמסית של הנתבעת כארור הוא חובה מוסרית ולא הוצאת לשון הרע" (ס' 21 לכתב ההגנה שכנגד). לעניין המונח "ערבסקות לשוניות גדושות" לגביו טענה הנתבעת כי מהווים דברי גזענות סמויה, טוען התובע כי מדובר בהאשמה מעוותת, וכי שגה לקולא עת מדובר "בשלשול מילולי גדוש בתולעי רעל היסטוריות מוסריות" (שם).
52. דומה כי הנתבעת חזרה בה מהפרשנות שייחסה לדברים. ב"כ הנתבעת אישר במהלך הדיון: "בהמשך. אתה עושה פה הקבלה, אני באמת בהתחלה לא הבנתי, אני חשבתי שאתה מכוון את זה ללקוחה שלי, אבל אתה למעשה עשית הקבלה"(פ' ע' 37 ש' 19- 20; ע' 40 ש' 1-2; 17). אולם, גם בהינתן הסכמה זו, הנתבעת עומדת על כך, שהביטויים בפוסט התגובה, עולים כולם יחד - כמכלול - כדי לשון הרע (פ' ע' 40 ש' 10-16; סיכומי הנתבעת ס' 24, 27).
53. באשר לביטוי "זוחלת" במסגרת המשפט "זוחלת זו של הפקידות האקדמית" טוען התובע כי "משמעות הביטוי היא כי הנתבעת לא רק שלא עשתה מעשה יושרה מימיה, אלא היא לוקה בחוסר יושרה (שפלות, זחילה) וכך זחלה (במהירות שיא) במעי האקדמיה" (ס' 24 לכתב ההגנה שכנגד). גם בעדותו עמד התובע על המשמעות הפוגענית בביטוי "זוחלת": "מה פירוש לכתוב זוחלת? של מישהי שלא עשתה מעשה יושרה, של מישהי שהתקדמה תוך כדי זה שהיא מפיצה את תורתו של מרעיל הנשמות, הלובביצ'ר, ונלחמת ומציגה את עצמה באותו כנלחמת במשיחיות" (פ' ע' 33 ש' 8-11).
54. אולם, מדובר בביקורת כנגד טיעוניה של הנתבעת בפוסט המקורי, גם אם בלשון קשה ותוך שימוש בביטויים חריפים, עת התובע מצידו סבור ומשוכנע, שהפוסט המקורי חד צדדי בביקורת על ה"קולטים" (פ' ע' 72 ש' 3-6; פ' ע' 73 ש' 7-10; פ' ע' 76 ש' 17-22: ראה גם פ' ע' 66-73 ).
55. בעיסוק בנושאים המעוררים מחלוקת, על הנתבעת להיות מוכנה, לביקורת על עמדותיה ודעותיה. זוהי מהות חופש הביטוי. הפולמוס בין הצדדים ללא ספק נוגע ל"עניין ציבורי", אשר משפיע על ההצדקה להגן על ביטוי כבר בשלב הסיווג אם מדובר בלשון הרע אם לאו (עניין עזור, פסקה 12).
יפים לענייננו דבריו של כב' השופט ריבלין בעניין הרציקוביץ', בע' 572:
"כידוע, עיקר תכליתו של חופש הביטוי להבטיח הגנה לביטויים קיצוניים ומעוררי מחלוקת. דברי נועם, הערבים לאוזן והקלים לעיכול, אינם זקוקים להגנה של חופש הביטוי. דווקא אותן אמירות המעוררות תחושות שליליות - הן אלה שחשופות לפגיעה, ולכן הן זקוקות למעטה ההגנה של הזכות הבסיסית - זכות שהיא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה".
56. עוד אוסיף בשולי הדברים כי, פוסט התגובה פורסם בחשבונו של התובע בתגובה לפוסט המקורי, והקשרו היה ברור. התובע הסביר כי הוצף ברגשות "בחילה וזעם" למקרא הפוסט המקורי (ס' 3 לתצהירו), וכן כי תגובתו נבעה מההיסטוריה של משפחתו (ס' 5 לתצהירו).
טענתו לפיה החשבון פתוח למספר קטן של גולשים-לא נסתרה הנתבעת אישרה כי הפוסט אינו משפיע עליה (ס' 31 לכתב התביעה שכנגד). ואף ציינה בחקירתה הנגדית, שלא היתה מגישה תביעתה לולא התביעה שהגיש התובע כנגדה (פ' ע' 85 ש' 20).
57. למעלה מהצורך אוסיף, כי לתובע אף עומדת הגנת תום הלב. לשם תחולת ההגנה יש להוכיח שניים: הן כי הפרסום נעשה ב"תום לב" והן התקיימות אחת הנסיבות הקבועות בחלופות השונות של סעיף 15 (ס' 15 לחוק; ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (22.2.17); להלן: "עניין מולקנדוב"). נטל ההוכחה על מרכיב תום הלב מוטל על המפרסם, וזאת ניתן להוכיח באמצעות החזקה- הניתנת לסתירה בסעיף 16(א) לחוק ואילו הנטל להוכיח את הנסיבות המקימות את החזקה לעניין היעדרו של תום הלב כקבוע בסעיף 16(ב) מוטל על התובע (ס' 16 לחוק; עניין מולקנדוב). ככל שניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי מהראיות לעניין הכוונה שעומדת בבסיס הפרסומים, אין צורך להיזקק לחזקות הקבועות בסעיף 16 (עניין עזור, פסקה 52 וההפניות שם).
58. בענייננו מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 15(4). הטלת אחריות בשל הבעת דעה מעוררת קושי עקרוני (עניין בן גביר, פסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). לצורך הכרעה האם ההגנה מתקיימת יש לבחון האם ההתבטאות היא בגדר "הבעת דעה", האם היא נסבה על עניין ציבורי והאם הפרסום נעשה בתו"ל (שם). התשובה לשאלות אלו במקרה דנן הינה חיובית. אין קושי לסווג את הפרסום כהבעת דעה. לא כל שכן, כאשר מדובר בתגובה לפוסט המקורי, בדף הפייסבוק של התובע עצמו.
סוף דבר-
59. נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. בנסיבות העניין איני רואה לעשות צו להוצאות.
ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"א, 30 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.
15 מתוך 15