ת"ק 14985-05-23 שושן נ' עיריית ראשון לציון

הליך: 14985-05-23

שם התיק: ת"ק 14985-05-23 שושן נ' עיריית ראשון לציון

בית המשפט: בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון

שופט/ת: זיוון אלימי

תאריך פסק הדין: 2024-01-01

תובעים: רפאל שושן | נתבעים: עיריית ראשון לציון מס' תאגיד 500283007

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון

ת"ק 14985-05-23 שושן נ' עיריית ראשון לציון

לפני

כבוד השופט זיוון אלימי

תובע

רפאל שושן ת.ז. XXXX

נגד

נתבעת

עיריית ראשון לציון מס' תאגיד 500283007

פסק דין

פתח דבר

ביום 30.4.2023 הטילה הנתבעת עיקול על חשבון הבנק של התובע, בגין יתרת חוב נטענת.

לטענת התובע עיקול זה הוטל שלא כדין, והטלתו מהווה לשון הרע נוכח הצגתו בפני צדדים שלישיים כמי שאינו משלם את חובותיו ואף עלולה לפגוע בסיכוייו לקבל אשראי.

התובע העמיד את תביעתו על סך של 10,000 ש"ח.

עובדות מוסכמות

ביום 5.1.2009 הורשע התובע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון בעבירות של בניה ללא היתר ושל אי קיום צו הריסה, והוטל עליו, בין היתר, קנס בסך 20,000 ש"ח (עמודים 8-10 לכתב ההגנה) (להלן: "הקנס").

הקנס צבר הפרשי הצמדה וריבית, וביום 24.7.2011 נעתר בית המשפט לעניינים מקומיים לבקשת התובע, והורה על ביטול ריבית הפיגורים, בכפוף לכך שהתובע ישלם את מלוא יתרת הקנס המקורי בתשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 1,000 ש"ח כל תשלום, החל מיום 15.8.2011 ועד לפירעון מלוא החוב (עמוד 6 לכתב ההגנה).

מאחר ולטענתה התובע לא פרע את התשלום האחרון, בסך 1,000 ש"ח, הטילה הנתבעת ביום 30.4.2023, למעלה מעשור לאחר שהתובע אמור היה לפרוע את מלוא התשלום, עיקול על חשבון הבנק שלו (להלן: "העיקול").

התובע, אשר סבר כי שילם את מלוא החוב, הגיש ביום 8.5.2023 לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לסגירת התיק (סעיף 7 לכתב ההגנה וכן בעמוד 2 שורות 17-18 לפרוטוקול).

בתשובתה לבקשה זו הבהירה הנתבעת כי התובע לא פרע את התשלום האחרון בסך 1,000 ש"ח, וביום 13.5.2023 הורה בית המשפט כי במידה והתובע ישלם סך 1,000 ש"ח תוך 7 ימים תבוטל תוספת הפיגורים והתיק ייסגר (עמוד 4 לכתב ההגנה).

ביום 18.5.2023 שילם התובע את התשלום האחרון והתיק נגדו נסגר.

ההליכים בתיק

ביום 31.7.2023 התקיים בפניי דיון, במסגרתו שמעתי את התובע ואת נציגת הנתבעת.

בתום דיון אפשרתי לנתבעת להגיש עד יום 15.8.2023 פירוט של כל הפניות שנעשו לאורך השנים לתובע בנוגע לחוב, ולתובע להגיש את התייחסותו לאותו פירוט.

ביום 14.8.2023 אכן הגישה הנתבעת את הפירוט המבוקש, אך למרות מספר ארכות, לרבות בעקבות מצב החירום המיוחד שהוכרז, בחר התובע שלא להתייחס לדברים.

דיון והכרעה

לאור הוראות סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, פסק דיני ינומק בתמציתיות, תוך התייחסות אך ורק לטענות ולראיות שמצאתי שהן דרושות להכרעה.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

במסגרת הדיון בפניי טען התובע כי פרע את מלוא החוב בהתאם להחלטה מיום 24.7.2011, וכי לא נותר חייב דבר עוד לפני הטלת העיקול.

אלא שהתובע לא הציג אסמכתאות מתאימות המלמדות על פירעון מלוא החוב.

יתירה מכך, מהשלמת המסמכים אשר צורפה על ידי הנתבעת לאחר הדיון, עולה כי לאורך השנים, משנת 2012 ואילך, שלחה הנתבעת לתובע מספר מכתבי התראה בגין יתרת חובו.

מכתבי ההתראה אשר נשלחו אל התובע בשנת 2015, בשנת 2018 בשנת 2019 ובשנת 2020 נשלחו בדואר רשום, לכתובת 'XXXX בראשון לציון', שהיא גם הכתובת שציין התובע עצמו בכותרת כתב התביעה.

מכאן שהתובע היה מודע לטענת הנתבעת לפיה נותר חוב כספי, ובכל זאת בחר שלא לנקוט בהליך כלשהו בעניין זה, אלא רק לאחר הטלת העיקול.

גם במסגרת אותו הליך שנקט ביום 8.5.2023 בחר התובע לשלם את יתרת קרן החוב (סך של 1,000 ש"ח), ולא עמד על טענתו לפיה פרע את חובו במלואו.

ייתכן שעשה כן מטעמים פרקטיים, לאור העובדה שאין מדובר בחוב גבוה מאוד, אך כאשר על בית המשפט לבחון, במאזן ההסתברויות, אם סביר יותר להניח שאכן נותרה יתרת חוב, נזקפת החלטה זו לחובת התובע.

ויוזכר שוב, שהתובע בחר שלא להתייחס להשלמת המסמכים מטעם הנתבעת, וממילא לא סתר את המסקנות העולות מאותם מסמכים.

מכל האמור ניתן לקבוע, במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי, כי התובע אכן לא שילם את התשלום האחרון, ובעיקר כי קיבל לאורך השנים התראות על קיום חוב, לפחות עד חודש יוני 2020, ובכל זאת בחר שלא לנקוט בכל פעולה שהיא מול הנתבעת, בין בדרך של העלאת הטענה לפיה פרע את מלוא החוב ובין בדרך של תשלום יתרת החוב.

בנסיבות אלו, ולאור התעלמותו של התובע ממכתבי ההתראה אשר נשלחו אליו, סבורני כי הנתבעת בהחלט פעלה כדין שעה שמצאה לנכון לנקוט נגדו בהליכי גבייה, הן עיקול המיטלטלין אשר ננקט בחודש דצמבר 2021 (אם כי לא ברור אם אכן נערך בפועל ביקור בדירת התובע), והן בהטלת העיקול על חשבון הבנק של התובע.

למעלה מכך, לא זו בלבד שהנתבעת הייתה זכאית להטיל את העיקול, אלא שזו הייתה חובתה המינהלית כלפי כלל תושבי העיר, במסגרת תפקידה ואחריותה לדאוג לגביית כלל תשלומי החובה והמיסים העירוניים מכל תושבי העיר.

אם הייתה הנתבעת בוחרת שלא לנקוט בהליכי גבייה, לאחר שהתריעה בפני התובע מספר פעמים על קיומו של חוב, כי אז הייתה מועלת בתפקידה כרשות שלטונית.

בנסיבות אלו, סבורני כי הנתבעת פעלה באופן סביר ומידתי, וכי פעולתה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לפיה:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור."

משכך, דעתי היא כי לא נפל כל פגם בפעולת הנתבעת, וכי דין התביעה להידחות.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 500 ש"ח בגין התייצבות נציגתה לדיון.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - מרכז בלוד תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' טבת תשפ"ד, 01 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.

4 מתוך 4