ע"א 15212-06-23 גרנות נ' אגודה שיתופית רמת רזיאל

15212-06-23 | בית המשפט המחוזי ירושלים | ר' וינוגרד, ת' בר-אשר, ש' ליבוביץ | 2024-10-07 | מספרי תיקים מאוחדים: 23251-09-23

צד מערער: יוסף גרנות, איירין גרנות | צד משיב: אגודה שיתופית רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

7 באוקטובר 2024

ע"א 15212-06-23 גרנות נ' אגודה שיתופית רמת רזיאל

ע"א 23251-09-23 אגודה שיתופית כפר רזיאל נ' גרנות

לפני כבוד השופט רם וינוגרד, סגן נשיא

כבוד השופטת שושנה ליבוביץ

כבוד השופטת תמר בר-אשר

המערערים בע"א 15212-06-23

המשיבים בע"א 23251-09-23

1. יוסף גרנות

2. איירין גרנות

ע"י ב"כ עו"ד אורי שנהר ועו"ד אורי שפיגל

נגד

המשיבה בע"א 15212-06-23

המערערת בע"א 23251-09-23

אגודה שיתופית רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד נדב העצני ועו"ד אורית יפת

פסק דין

ערעורים על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' שרביט) בת"א 52170-06-17 מיום 27.2.2022 (להלן: ההחלטה) ועל פסק-דינו מיום 28.3.2023 (להלן: פסק-הדין).

הדיון שהתנהל לפני בית משפט קמא עסק בטענות של המשיבה בערעור הראשי (להלן: האגודה), לפיהן יש משום לשון הרע בארבעה פרסומים שיוחסו למערערים בערעור הראשי (להלן: גרנות). בהחלטה קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. עוד נקבע ששלושת הפרסומים הנוספים כוללים לשון הרע על האגודה. בית משפט קמא בחן בקפידה את טענות גרנות לפיהן עומדות להן ההגנות השונות שבחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ודחה אותן אחת לאחת. לפיכך קבע כי הוכחה אחריות גרנות בלשון הרע ביחס לפרסומים השני, השלישי והרביעי (כפי שהוגדרו בהחלטה).

פסק-הדין עסק בסוגיית הפיצוי שהאגודה זכאית לו בעקבות פרסומי לשון הרע על ידי גרנות. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי על גרנות לפצות את האגודה בסך 80,000 ₪ ולשאת בשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 20,000 ₪ ובהוצאות משפט בסכום כולל של 20,000 ₪.

בערעורם תוקפים גרנות קביעות רבות של בית משפט קמא. נטען כי הפרסומים אינם בגדר לשון הרע כלפי התאגיד עצמו, ולכל היותר ניתן היה לטעון כי מדובר בלשון הרע כלפי נושאי משרה בתאגיד. אלה בחרו בכוונת מכוון שלא להגיש תביעה אישית. עוד נטען שלא היה מקום לשלילת הגנת "אמת דיברתי", אך בשל אותם "פרטי לוואי" שנמצאו כלא מדויקים בחלק מהפרסומים. עוד נטען שבית משפט קמא נקלע לכלל טעות כאשר שלל את הגנת העניין האישי הכשר לפי סעיף 15(3) לחוק ושגה גם בפרשנות שהעניק להגנת סעיף 15(10) לחוק.

בערעור תקפו גרנות קביעות נקודתיות שונות של בית משפט קמא בנוגע לביטויים שנכללו בפרסומים מטעמם, טענו שביטויים אלה אינם עולים כדי לשון הרע ובוודאי שאין בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של תאגיד, וטענו כי נפלה שגגה גם בחלק מהקביעות של בית משפט קמא בעניין האמת העובדתית הנוגעת לטענות ל"אמת דיברתי". בין היתר הם הלינו על הקביעות לפיו בפרסום השני נכללות אמירות שהן בגדר לשון הרע בנוגע לסוגיית העלאת הארנונה; בעניין האמירות לגבי משכורתו של אחד מחברי הוועד; השימוש בכספי האגודה לצורך ניהול "phony lawsuits" (בין הצדדים שררה מחלוקת בשאלה אם הכוונה להליכי כזב או להליכי סרק); סוגיית אי חלוקת הדיבידנד (לעניין זה הועלתה בערעור, לראשונה, טענה עובדתית לפיה גרנות זכו בדיבידנד בעבר; טענה זו לא הוכחה, הוכחשה בתשובה, ואינה עולה בקנה אחד עם נוסח הפרסום); וההתקשרות של אחד מחברי הוועד עם המועצה בשנת 2010, שלשיטתם היתה נגועה בניגוד עניינים פסול. אשר לפרסום השלישי, נטען שהוא בא כתגובה למכתב של האגודה מיום 11.1.2018 שכלל לשון הרע בכך שהציגם כ"מלשנים" והסית נגדם, וזאת על אף שכל שעשו היה לשלוח מסמך שצורף להליך של תושב אחר; והעלו טענות נוספות הנוגעות לשאלה אם נכללה לשון הרע בפרסום זה. לעניין הפרסום הרביעי, נטען שהוא בא בתגובה למכתב של ועד האגודה מיום 15.1.2018 שכלל לשון הרע נגד גרנות, וכי תגובתם היתה מותרת על פי דין.

עוד טענו גרנות שלא היה מקום לפסוק פיצוי כלשהו לאגודה, מאחר שזו בחרה לדרוש פיצוי על פי סעיף 7 לחוק ולא על פי סעיף 7א לחוק. ממילא, הוטלה עליה החובה להוכיח נזק ממון, ובכך כשלה. הנזק שתיאר בית משפט קמא בפסק-דינו אינו נזק ממוני, ולשיטת גרנות הוא כלל לא הוכח. גרנות טוענים שתאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב, והוא זכאי אך ורק לפיצוי עבור נזק ש"גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו" (ת"א (מחוזי י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור, מיום 13.7.09, בפסקה 31 לפסק-הדין).

האגודה טענה בערעורה שהיא הוכיחה כדבעי שגם הפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. עוד טענה כי הפיצוי שנפסק לטובתה אינו משקף את חומרת הפרסומים ואת העובדה שיוחסו לוועד האגודה שורה של מעשים פסולים מבחינה מוסרית וחוקית, לתפוצה של הפרסומים ולהשפעתם הן בתוך המושב הן מחוצה לו. נטען שלא ניתן משקל לזדון שאפיין את הפרסומים. עוד נטען ששכר הטרחה והוצאות המשפט לא שיקפו במאומה את מורכבות ההליך ודרך התנהלותם של גרנות, שנקטו כל דרך אפשרית כדי לעכב את הדיון, החליפו את ייצוגם חמש פעמים, הגישו בקשות חוזרות לדחיית ישיבת ההוכחות ואף הגישו בקשה משוללת בסיס לפסילת המותב שדן בתיק, אך מהטעם שהוא לא נעתר לבקשות אלה. נטען כי לנוכח הקביעה לפיה תצהירי גרנות לא תרמו דבר לדיון, אף שהם התפרשו על פני 43 עמודי מלל וצורפו להם כאלף עמודי נספחים, הרי שהיה על פסיקת ההוצאות לשקף עובדה זו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובתיק בית משפט קמא, איננו סבורים שיש מקום להתערבות בקביעות שבהחלטה ובפסק-הדין. יובהר כבר עתה כי אף אם ניתן היה להצביע על טעות כזו או אחרת בחלק מקביעותיו של בית משפט קמא, ואיננו קובעים כך, הרי שלא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. ממילא סבורים אנו שדין הערעור העיקרי להידחות.

כפי שיובהר להלן, יתכן שהיה מקום להתערב בפסק-דינו של בית משפט קמא במסגרת ערעורה של האגודה. בפרט אמורים הדברים בהוצאות המשפט שנפסקו על הצד הנמוך ביותר בנסיבות העניין, אלא שבאלה לא נתערב לנוכח ההלכה המבוססת לפיה ככלל בית משפט שלערעור אינו מתערב בקביעות הנוגעות להוצאות המשפט.

בטרם נידרש לטענות גרנות, נסיר מהדרך את טענת האגודה לפיה היה על בית משפט קמא לקבוע שגם הפרסום הראשון נעשה על ידי גרנות. אכן, גרנות מסרו שלוש גרסאות שונות בנוגע לקשר בינם לבין הפרסום: בכתבי ההגנה (המקורי והמתוקן) טענו שאין להם כל קשר לפרסום, אך הטיוטה שלו הוצגה להם קודם פרסומו. בתצהיר טען מר גרנות שהטיוטה שנשלחה אליו קודם לפרסום לא היתה מנוסחת כמכתב מטעמם, ועברה שינוי בין שליחתה אליהם לבין פרסומה. בחקירה הנגדית טען גרנות שלא ראה טיוטה זו בזמן אמת אלא בשלב מאוחר יותר. לשינויי גרסה אלה, אף שאינם דרמטיים, ניתן לצרף את העובדה כי השוואת אותה טיוטה (נספח 103 לתצהיר גרנות) להודעות דוא"ל אחרות שנשלחו על ידי השולח "דור חדש" וצורפו כנספח למסמך בנספח 104 לתצהירו, מעלה ספקות בנוגע לשאלה אם אכן מדובר במסמך אותנטי (כך עולה ממיקום התאריך במסמך, הטשטוש בכתובת השולח, הדרך בה מובאת כתובתם של הנמענים ועניינים נוספים). אלא שטענות אלה הועלו לפני בית משפט קמא, שסבר שבמכלול נסיבות העניין לא די בהן כדי להרים את הנטל, בפרט כאשר האגודה לא טרחה לבחון את זהות הגורם שתלה את המכתב באמצעות מצלמות האבטחה שמוקמו במקום. מאחר שנראה שהקביעות בעניין זה הושתתו גם על ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית משפט קמא מהעדויות, לא נתערב בהן.

כאמור, סבורים גרנות שהדברים שפורסמו אינם בגדר לשון הרע כלפי תאגיד. טענה זו אינה מתיישבת כלל ועיקר עם נוסח הפרסומים.

כך, הפרסום השני מייחס לאגודה קיום אסיפה כללית מזויפת (phony asefa klalit); טוען כי האגודה משקרת בכל הנוגע לחלוקת הדיבידנדים ולארנונה; מעלה טענות לפיהן בכסף שנגבה מהתושבים ובכספי הדיבידנד שלא חולקו נעשה שימוש לאותן phony lawsuits; או שהוא נלקח ל"pockets" (באופן שברור שהכוונה היא לכיסי חברי הוועד) ואולי למשכורות מנופחות. אכן, פרסום זה כולל טענות גם כלפי חברי ועד ספציפיים. אלא שנימתו הכללית, ובוודאי כשהוא נקרא על רקע הפרסומים האחרים, מובילה למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא לפיה מדובר בפרסום שעניינו בהתנהלות ועד האגודה.

אשר לפרסום השלישי, הוא חוזר פעם אחר פעם על טענות כלפי הוועד וחבריו: תלונה על חברי הוועד שלכאורה השתלטו על שטחי ציבור של האגודה והשתמשו בכספיה להכשיר עבירות; תלונה לפיה חברי הוועד הגישו עתירה מינהלית, אף שלמעשה מדובר היה בעתירה שהגישה האגודה; אמירה לפיה "הוועד" שלח פקחים "בניסיון להפליל אותנו"; "הוועד העליל עלינו ושיקר לפקח מטעם המועצה"; ואמירה כי חברי הוועד רתמו את ההליך הפלילי נגד מתנגדיהם. בכל אלה יש כדי לתמוך בקביעה לפיה הפרסום כוון כלפי ועד האגודה ולא כלפי חברי הוועד באופן אישי.

הפרסום הרביעי אף הוא מתייחס לכך שהוועד לא הכחיש את רוב המכתב שנשלח אליו; הוועד אישר שהוא מתואם עם המועצה; האגודה בחרה להגיש עתירה מינהלית, וזאת "בצעד נוסף בהתעללות שלהם בנו שנובע מהאובססיה של קומץ מבין חברי הועד כלפי גרנות", ודוגמאות שונות המופיעות באותו פרסום.

אמירות אלה ואחרות תומכות במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה הפרסומים הופנו כלפי האגודה ופעולותיה באמצעות הוועד וחברי הוועד.

איננו סבורים שיש להתייחס לכל אחת מהטענות הפרטניות שבערעור גרנות בעניין אמירה זו או אחרת שבכל אחד מהפרסומים. כך, על דרך הדוגמה בלבד, אף אם יתכן שפרט כזה או אחר בפרסום השני הוא פרט לוואי, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שנאמר בו שחברי הוועד נוטלים לכיסם את כספי הארנונה ואת הכסף המיועד לדיבידנד. נעיר שבעניין זה נטענה טענה משוללת יסוד בפסקה 30 לערעור, לפיה כאשר שאלו גרנות במכתב אם הכספים הוכנסו לכיסים כוונתם היתה לא לכיסים של חברי ועד האגודה אלא "כרטיס ב'" בכרטסת של האגודה. טענה זו מופרכת מעיקרה לנוכח הודאת גרנות עצמם לפיה נתקלו במונח "כרטיס ב'" לראשונה במהלך ישיבת ההוכחות. כך גם טענות אחרות מבקשות להוציא דברים מהקשרם ולייחס לביטויים משמעות שאינה מתיישבת עם הלשון המקובלת. יובהר שהפרסום השני רצוף כולו בהאשמות קשות ביותר של שחיתות וגניבה, ולמעשה הצדיק כשלעצמו את הפיצוי שנפסק לאגודה.

עניין נוסף שמצאנו לנכון להידרש לו באופן פרטני במסגרת פסק-דיננו הוא טענת גרנות לפיה הפרסום השלישי חוסה תחת כנפי הגנת סעיף 15(3) לחוק או סעיף 15(10) לחוק מאחר שהוא בא בתגובה על פרסום של ועד האגודה מיום 11.1.2018 שביקש להציג את גרנות כ"מלשנים ולהסית נגדם". אלא שעיון במסמך ששלח ועד האגודה ביום 11.1.2018 מעלה שהוא הציג את העובדות כהווייתן. במכתב זה נאמר ש"נתקבל מהועדה המקומית מסמך תלונה של גרנות נגד 39 חברים ותושבים" והוחלט ליידע באופן פרטני חברים ותושבים אלה. גרנות טענו שהם לא הגישו תלונה נגד 39 חברים ותושבים, אלא רק שלחו מסמך שנערך על ידי אדם אחר במסגרת הליך שנפתח נגדו. אמירה זו אינה מתיישבת כלל עם המסמך ששלח גרנות ביום 25.9.2017, הוא המסמך שנזכר במכתב המועצה מיום 11.1.2018. במכתב קצר זה ביקש גרנות מהלשכה המשפטית במטה יהודה "להורות למפקח מטעמך לבצע ביקורת ראויה לרשימת 39 המגרשים / נחלות המצ"ב. אשמח לקבל דו"ח מפורט לאחר סיום הביקור". למכתב צורפה טבלה המפרטת את שמות האנשים, את העבירות המיוחסות להם, את קרבתם הנטענת לחבר אגודה כזה או אחר ואת השאלה אם אותן עבירות טופלו. לא רק שלא צוין במכתב כי הטבלה נלקחה ממקור חיצוני כלשהו, אלא שאין לכך כל חשיבות שעה שבקשתו של גרנות היתה לפתוח בהליך ביקורת כלפי כל אחד מ-39 התושבים או החברים שנזכרו בטבלה. מכאן שמכתבה של האגודה היה אמת לאמיתה, ולא עמדה לגרנות הזכות לטעון להגנת סעיף 15(3) או סעיף 15(10).

לכל אלה יש לצרף את העובדה שבערעור לא נטען שבית משפט קמא טעה בקביעותיו לפיהן לא חלות ההגנות שבסעיף 15 לחוק מהטעם שקמה החזקה בחוסר תום לב הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק. קביעות אלה של בית משפט קמא (בסעיף 17 להחלטה) מקובלות עלינו. ממילא הן שומטות את הקרקע מתחת לניסיון להיאחז בהוראה זו או אחרת הקביעה בסעיף 15 לחוק.

נבהיר כי גם הקביעות בהחלטה בעניין אי תחולת הגנת "אמת דיברתי", כמשמעה בסעיף 14 לחוק, מקובלות עלינו, בפרט לנוכח קביעתו של בית משפט קמא לפיה גרנות היו מודעים לכך שחלק מטענותיהם אינן אמת.

כללו של דבר, אנו סבורים שלא נפלה שגגה בקביעות בית משפט קמא לפיהן הפרסומים מהווים לשון הרע כלפי התאגיד, ולא חלות בעניינם ההגנות שבחוק.

אנו סבורים שאין לקבל את הטענה לפיה תאגיד מנוע מלתבוע פיצוי עבור נזק לא ממוני במסגרת הליכים שעילתם בלשון הרע. שעה שאין חולק שתאגיד רשאי לתבוע בגין הוצאת לשון הרע, הרי שלשיטתנו נובעת מכך המסקנה שהוא זכאי לפיצוי בגין כל נזק שנגרם לו כפועל יוצא מהוצאת לשון הרע.

המסקנה לפיה תאגיד זכאי לתבוע גם בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו מבוססת לטעמנו על שלושה אדנים: האחד, עניינו בקביעת החוק לפיה פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית (סעיף 7 לחוק). מכאן שהנפגע זכאי לפיצוי בגין כל נזק שנגרם לו, ובכלל זה נזק שאינו ממוני (ראו הגדרת "נזק" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כלל זה חל גם על תאגיד, הזכאי להיפרע פיצויים בשל עוולה "אם גרמה לו נזק" (סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). המחוקק לא הגביל את סוגי הנזק להם זכאי תאגיד, ואין מקום להחיל הגבלה חיצונית על קביעה מפורשת זו. השני, עניינו בהתקיימות הרציונאליים שעומדים בבסיס הפיצוי בגין לשון הרע. כידוע, הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בגדרי חוק איסור לשון הרע נועד לעודד את רוחו של הנפגע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולקיים את זכותו לשם טוב (ראו, לדוגמה בלבד, חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי 444 ובה"ש 145 (מהדורה שניה, 2019)). אף אם הרציונאל של עידוד רוחו של הנפגע אינו שייך במקרה של תאגיד, הרי שבוודאי זכאי הוא לפיצוי שמטרתו היא לתקן את הנזק לשמו הטוב ולקיים את זכותו לשם טוב. השלישי, נובע מהקביעה ברע"א 1015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, מיום 4.8.16. באותו עניין נקבע שתאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק וכי אותן תכליות שעמדו בבסיס חקיקת הסעיף "יפה כוחן לתאגיד כמו לאדם בן אנוש" ולפיכך אין לדרוש ממנו להוכיח את נזקו באופן פרטני, תוך נשיאה בנטל כבד ויקר של הוכחת הנזק הספציפי. מאחר שהוראת סעיף 7א לחוק משיקה בהקשרים רבים לפיצוי עבור נזק בלתי ממוני (ראו לדוגמה ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל, מיום 14.3.16, בפסקה 79 לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) עמית), וגם לנוכח הגיונם של דברים, הרי שיש להחיל קביעה דומה גם שעה שהתאגיד דורש פיצוי בגין הנזק הלא ממוני "הרגיל" שנגרם לו ואינו מסתייע בהוראת סעיף 7א לחוק.

אשר לערעור האגודה, אף שנראה לכאורה שהפיצוי שנפסק לאגודה אינו הולם בהכרח את ההאשמות החמורות הנכללות בפרסום השני, ואת המכלול הכולל גם את אלה המתונות יותר שבפרסומים האחרים, איננו סבורים שיש מקום להתערב בקביעות בעניין זה. בהקשר זה יש להזכיר את הכלל לפיו בית משפט שלערעור לא ייטה להתערב בקביעת הערכאה המבררת בעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני. דומה שיש להעניק משקל בהקשר זה גם להתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מטיב הנזק שנגרם, שהוגדר בפסק-הדין כפגיעה "במרקם החיים בפנימי במושב ויצירת שסע עמוק" (בין החברים לבין עצמם) ופגיעה במוניטין האגודה כלפי חוץ באופן שהביא להשפעות נלוות רבות (ראו סעיף 9 לפסק-הדין); ולכך שהוא ביקש לאזן בפיצוי שפסק בין חומרתה של הפגיעה לבין העובדה שמדובר בפיצוי הנפסק לתאגיד, שאינו בא כדי לפצות על עוגמת נפש כשלעצמה.

כאמור, הגענו למסקנה שאין מקום להתערב בפסיקת הוצאות המשפט שקבע בית משפט קמא, אף שאלה נפסקו על הצד הנמוך ביותר בנסיבות העניין.

לפיכך, אנו מורים על דחיית שני הערעורים. גרנות ישאו בהוצאות האגודה בסכום של 15,000 ₪. מאחר שהערעור השני הוגש רק כתגובה לערעור הראשון, התמקד בעניינים נקודתיים ביותר, והטענות בו נדחו בעיקר בשל הכללים הפסיקתיים בעניין התערבות ערכאת ערעור בפסיקה של הערכאה המבררת, לא נעשה צו להוצאות בעניינו.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים ותעביר לידי האגודה, באמצעות באי-כוחה, את סכום העירבון שהופקד בבית המשפט, בכפוף לכל דין.

ניתן היום, ה' בתשרי התשפ"ה, 7 באוקטובר 2024, בהעדר.

רם וינוגרד, סגן נשיא

שושנה ליבוביץ, שופטת

תמר בר-אשר, שופטת

1 מתוך 8