לשון הרע על אגודה שיתופית: פרסומים, הגנות ופגיעה במוניטין

פסק הדין עוסק בפרסומים על פעילות אגודה שיתופית, במחלוקת על זהות המפרסם ובשאלה אם תאגיד יכול לתבוע על פגיעה לא ממונית במוניטין שלו.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה שני ערעורים מאוחדים. לפי פסק הדין, לא הוכח שהנתבעים בהליך המקורי פרסמו את הפרסום הראשון, אך נקבע כי שלושת הפרסומים האחרים היו לשון הרע על האגודה. המחוזי קבע גם שתאגיד עשוי לתבוע בגין נזק לא ממוני לשמו הטוב.

15212-06-23 | בית המשפט המחוזי ירושלים | ר' וינוגרד, ת' בר-אשר, ש' ליבוביץ | 2024-10-07 | מספרי תיקים מאוחדים: 23251-09-23

צד מערער: יוסף גרנות, איירין גרנות | צד משיב: אגודה שיתופית רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את שני הערעורים המאוחדים והותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום. ההליך המקורי עסק בתביעת לשון הרע שהגישה אגודה שיתופית בעקבות ארבעה פרסומים שיוחסו לנתבעים בהליך המקורי. בית משפט השלום קבע שלא הוכח שהנתבעים פרסמו את הראשון, אך קיבל את התביעה ביחס לשלושת הפרסומים האחרים ודחה את ההגנות שהועלו.

המחלוקת על הפרסום הראשון

האגודה ערערה על הקביעה שלא הוכח שהנתבעים בהליך המקורי פרסמו את הפרסום הראשון. המחוזי הפנה לגרסאות שונות שמסרו הנתבעים לאורך ההליך בנוגע לקשר שלהם לטיוטה, וכן לסימני שאלה שהתעוררו ביחס לאותנטיות של מסמך שהוצג. עם זאת, הוא לא מצא בכך בסיס להתערב במסקנת בית משפט השלום, שקבע כי מכלול הראיות אינו מספיק להוכחת זהות המפרסם. המחוזי נתן משקל גם להתרשמות הישירה של הערכאה הדיונית מהעדויות, וציין שהאגודה לא בדקה באמצעות מצלמות האבטחה מי תלה את המכתב.

האם הביקורת הופנתה כלפי האגודה?

הנתבעים בהליך המקורי טענו כי הפרסומים עסקו לכל היותר בחברי ועד מסוימים, ולא באגודה עצמה. המחוזי דחה את הטענה לאחר שבחן את הפרסומים בהקשרם. הוא קבע כי הנימה הכללית והעיסוק בפעילות הוועד הפנו את הביקורת כלפי האגודה ודרך ניהולה, ולא רק כלפי בעלי תפקידים כאנשים פרטיים.

לפי תיאור המחוזי, הפרסום השני כלל טענות הנוגעות להתנהלות אסיפה, לחלוקת כספים ולגביית ארנונה, וכן האשמות בדבר שימוש בלתי תקין בכספי האגודה והעברתם לטובת חברי ועד. בית המשפט הדגיש את חומרת ההאשמות בפרסום זה. גם הפרסומים האחרים עסקו, לפי ממצאיו, בפעולות הוועד ובשימוש בסמכויותיו. לכן לא ניתן היה לנתק את הדברים מהאגודה ולראות בהם ביקורת המופנית רק לאנשים מסוימים.

ההגנות והתגובה לפרסום קודם

הנתבעים בהליך המקורי טענו כי עומדות להם הגנות שונות, ובהן אמת בפרסום ועניין אישי כשר. המחוזי אישר את קביעות בית משפט השלום בדבר דחיית הגנת אמת בפרסום, ובפרט הפנה לממצא שלפיו הנתבעים היו מודעים לכך שחלק מטענותיהם אינן אמת. אין בכך קביעה שכל פרט בכל אחד מהפרסומים היה שקרי; פסק הדין דן בהגנות ביחס לפרסומים שנקבע כי הם פוגעים באגודה, ובהנמקה הנוגעת גם למודעות הנתבעים ולנסיבות הפרסומים.

ביחס לפרסום השלישי טענו הנתבעים כי מדובר בתגובה למכתב קודם של האגודה. המחוזי בחן את המכתב ואת המסמך שקדם לו, וקבע שהמכתב תיאר את העובדות כהווייתן. הוא הסתמך, בין היתר, על כך שאחד הנתבעים ביקש מהרשות המקומית לבדוק רשימה של תושבים, ולא רק העביר מסמך שערך אדם אחר. בנסיבות אלה דחה המחוזי את הטענה שהפרסום נהנה מההגנות שבסעיפים 15(3) או 15(10) לחוק. עוד אישר את קביעת הערכאה הדיונית בדבר חוסר תום הלב, ואת דחיית הגנת אמת בפרסום.

נזק לא ממוני לתאגיד והיקף ההתערבות בערעור

הנתבעים בהליך המקורי טענו שתאגיד אינו זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני לשמו הטוב, ושיש להוכיח נזק ממוני. המחוזי דחה את הטענה המשפטית. בפסק הדין נקבע כי זכותו של תאגיד לתבוע בגין לשון הרע עשויה לכלול גם פיצוי על נזק לא ממוני למוניטין שלו, אף כשהתביעה נשענת על העוולה הכללית ולא על מסלול הפיצוי ללא הוכחת נזק. הנימוק היה שהדין אינו מגביל את סוגי הנזק שתאגיד עשוי לתבוע בגינם, ושפיצוי יכול לשמש לתיקון הפגיעה בשמו הטוב.

האגודה ביקשה להגדיל את הפיצוי, וטענה שלא ניתן משקל מספיק לחומרת הפרסומים, לתפוצתם ולהשפעתם. המחוזי הסביר כי ערכאת ערעור נוטה שלא להתערב בהערכת נזק לא ממוני של הערכאה ששמעה את העדויות, וכי יש חשיבות להתרשמות הישירה שלה מהפגיעה. בית משפט השלום תיאר פגיעה במרקם החיים במושב ובמוניטין האגודה כלפי חוץ, ואיזן בין חומרת הפגיעה לבין העובדה שפיצוי לתאגיד אינו נועד לפצות על עוגמת נפש כשלעצמה.

המחוזי ציין כי הוצאות הערכאה הדיונית נקבעו על הצד הנמוך בנסיבות העניין, אך הסביר כי ככלל ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת הוצאות. האגודה טענה שמורכבות ההליך וההתנהלות הדיונית הצדיקו הוצאות גבוהות יותר. באשר לערעור שהגישה, המחוזי ציין כי הוא הוגש כתגובה לערעור העיקרי, התמקד בעניינים נקודתיים, והטענות בו נדחו בעיקר על רקע הריסון המקובל בהתערבות ערכאת ערעור.

בערכאה הדיונית נפסק פיצוי בעילת לשון הרע בסך 80,000 ש״ח, והחיוב הושאר על כנו בערעור.

הוצאות ושכר טרחה בערכאה הדיונית

הנתבעים בהליך המקורי ישלמו שכר טרחת עורך דין: 20,000 ש״ח, לטובת התובעת בהליך המקורי.

הנתבעים בהליך המקורי ישלמו הוצאות משפט: 20,000 ש״ח, לטובת התובעת בהליך המקורי.

הוצאות בערעור

המערערים בע"א 15212-06-23 ישלמו הוצאות משפט: 15,000 ש״ח, לטובת המשיבה בע"א 15212-06-23. הוצאות בערעור הראשי.

לא ניתן צו להוצאות בערעור השני, ע"א 23251-09-23.

המסקנה מפסק הדין

במקרה זה נקבע כי פרסומים על פעילות ועד עשויים להיות מכוונים גם נגד התאגיד שהוועד פועל במסגרתו, וכי תאגיד עשוי לתבוע בגין נזק לא ממוני למוניטין שלו. פסק הדין מדגיש גם את המשקל שניתן לממצאי עובדה ולהערכת נזק של הערכאה ששמעה את העדים; מקרים אחרים תלויים בנסיבותיהם.

פסק הדין המלא

מה אנחנו למדים?

עיקרי ההכרעה: בית המשפט המחוזי בירושלים דחה שני ערעורים מאוחדים. לפי פסק הדין, לא הוכח שהנתבעים בהליך המקורי פרסמו את הפרסום הראשון, אך נקבע כי שלושת הפרסומים האחרים היו לשון הרע על האגודה. המחוזי קבע גם שתאגיד עשוי לתבוע בגין נזק לא ממוני לשמו הטוב.

שאלות נפוצות

בית משפט השלום קבע שלא הוכח שהנתבעים בהליך המקורי פרסמו אותו. המחוזי לא מצא עילה להתערב, בין היתר משום שהמסקנה נשענה גם על התרשמות הערכאה הדיונית מהעדויות.
המחוזי בחן את הפרסומים בהקשרם וקבע כי העיסוק בפעילות הוועד והנימה הכללית הפנו את הביקורת גם כלפי האגודה, ולא רק כלפי בעלי תפקידים מסוימים.
לא. המחוזי אישר את דחיית ההגנות ביחס לפרסומים שנקבע כי הם פוגעים באגודה, והפנה בין היתר לממצא שלפיו הנתבעים היו מודעים לכך שחלק מהטענות אינן אמת.
בפסק הדין נקבע כי תאגיד עשוי לתבוע גם בגין נזק לא ממוני למוניטין שלו, ולא רק בגין נזק ממוני.
המחוזי קבע שהמכתב הקודם תיאר את העובדות כהווייתן, והפנה למסמך שבו אחד הנתבעים ביקש מהרשות המקומית לבדוק רשימה של תושבים. על בסיס זה נדחתה הטענה להגנות שעליהן הסתמכו.
המחוזי הסביר כי ערכאת ערעור נוטה שלא להתערב בהערכת נזק לא ממוני, ושיש חשיבות להתרשמות הישירה של הערכאה ששמעה את העדויות.
המחוזי ציין כי ערכאת ערעור נוטה שלא להתערב בפסיקת הוצאות, וביחס לערעור שהגישה האגודה התייחס לכך שהוא הוגש כתגובה לערעור העיקרי והתמקד בעניינים נקודתיים.

נסכם...

המחוזי בחן ארבעה פרסומים שיוחסו לנתבעים בהליך המקורי. הוא לא מצא עילה להתערב בקביעה שלא הוכח מי פרסם את הראשון, ואישר את הקביעה כי שלושת האחרים פגעו באגודה. פסק הדין דן גם בדחיית ההגנות ובאפשרות לפסוק לתאגיד פיצוי בגין נזק לא ממוני לשמו הטוב.