ת"א 15822-11-18 כהן שור נ' אשל

הליך: 15822-11-18

שם התיק: ת"א 15822-11-18 כהן שור נ' אשל

בית המשפט: בית משפט השלום בחיפה

שופט/ת: אפרים צ'יזיק

תאריך פסק הדין: 2021-11-04

תובעים: אמנון כהן שור | נתבעים: מאיר אשל

ייצוג תובעים: עו״ד יגאל מלצר

ייצוג נתבעים: עו״ד זיו אהרון אור

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 15822-11-18 כהן שור נ' אשל

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט אפרים צ'יזיק

תובע

אמנון כהן שור
ע"י ב"כ עוה"ד נמרוד בכר ואח'

נגד

נתבע

מאיר אשל
ע"י ב"כ זיו אור ואח'

פסק דין

בפניי תובענה בסכום של 142,580 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.

רקע עובדתי :

התובע, תושב העיר הרצליה, רכש בשנת 1994 דירת מגורים בקומת הגג (קומה מספר 6) של בית משותף אשר ממוקם בXXXX בחיפה, ואשר בשלב מאוחר יותר נרשמה על שם בנו, מר אייל כהן.

הנתבע הינו רואה חשבון במקצועו, אשר אליבא דטענתו ייצג במועדים הרלוונטיים לתובענה את חברת "פיקסאל 1998 בע"מ" (ח.פ. 512619669), שהינה חברה פרטית שבבעלותה ארבע דירות בבניין, ואשר בד בבד משמשת גם כאחת מראשי נציגות הבית המשותף.

במסגרת הדיון בבקשה למתן אישור שימוש חורג, אשר הוגשה על ידי התובע ובנו, ובמסגרת זאת נדרש התובע להתייצב בפני הוועדה לשמיעת התנגדויות בדבר בקשה למתן היתר בנייה ("וועדת שכנים") בראשותה של סגנית ומ"מ ראש העיר חיפה דאז, הגב' חדוה אלמוג, לאחר שהנתבע הגיש התנגדות לבקשה למתן היתר לשימוש חורג בקומה החמישית של הבניין, אותה הגיש בנו של התובע.

בתאריך 7.2.2016 התקיימה במשרדי עיריית חיפה ישיבה אשר התקיימה בנוכחות הצדדים, בנוכחות מהנדס אשר ערך את הבקשה מטעמו של התובע, ובנוכחות נציגי העירייה (מ"מ ראש העיר חיפה דאז ויו"ר הוועדה גב' חדוה אלמוג, מנהל האגף לרישוי ופיקוח על הבנייה מר אליעזר פרוזר, אדריכל יצחק דרי מטעם האגף לרישוי ופיקוח על הבנייה, אדריכלית רותי רפפורט מטעם המחלקה תכנון עיר, עו"ד קרן גולדשמידט שהינה היועצת המשפטית של הוועדה, וגב' ג'ודי בלייכר המשמשת כממונה על מזכירות הוועדה המקומית).

בהמשך נשאל הנתבע על ידי יו"ר הוועדה, גב' אלמוג, האם אותו מקום שנוי במחלוקת בקומה החמישית של הבניין המשותף שימש לצורך מגורים או לחילופין לצורך ניהול משרדים, ובמענה לכך השיב בתחילה כי בעבר התגורר במקום חוסה, אולם בהמשך דבריו ציין בזו הלשון :

"זה ריק, זה שימש בחלק מהתקופה אפילו בית בושת, אבל הוא השכיר את זה, אני לא יכול להעיד על זה".

בהמשך הדיון נדונה בעיית הניקוז בגג הבניין כתוצאה מהתנהלות התובע ו/או בנו ולאחר מכן ציינה יו"ר הוועדה, גב' אלמוג, כדלקמן :

"שמעתי שהיה שם בית בושת, זה לא לזכותנו שאנחנו נותנים, משכירים בניינים כאלה לבית בושת. לא יפה".

בתאריך 22.11.2017 פנה התובע (באמצעות ב"כ) אל הנתבע במכתב דרישה לפצותו בסכום של 75,000 ₪ על פי הוראות סעיפים 7 ו – 7א' לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, בטענה כי האמירה המכפישה שלפיה הדירה הושכרה על ידי מרשו ואף שימשה בחלק מהתקופה כבית בושת, נעשתה מתוך כוונה לפגוע בו ואף זכתה לאמון יו"ר הוועדה אשר מצאה לנכון להאמין לה.

בנוסף לכך, נדרש הנתבע במסגרת מכתב ההתראה להמציא העתק ממכתב ההתנצלות לכלל משתתפי הישיבה, ולהבהיר במסגרת אותו מכתב כי לתובע לא היה כל קשר לניהול בית הבושת.

במענה לכך השיב הנתבע לב"כ התובע בתאריך 10.12.2017 כי למרות שפרוטוקול הדיון לא היה מצוי באותה עת בידו, הרי שהינו מביע את התנצלותו על האמירה הפוגענית אשר לפי גרסתו נאמרה על ידו בתום לב מוחלט ובלא כל כוונה שהיא לפגוע בתובע.

למחרת היום (בתאריך 11.12.2017) שלח ב"כ התובע אל הנתבע את פרוטוקול הישיבה, וחזר פעם נוספת על דרישת הפיצוי שבה נקב במכתבו הקודם. במענה למכתב זה השיב הנתבע במכתב שאותו שלח לידי ב"כ התובע בתאריך 28.12.2017 כי הינו שב ומתנצל בפני התובע על האמירה הפוגענית אשר נאמרה במהלך הישיבה, וכי דבריו התייחסו למפעילי בית הבושת. בהמשך המכתב שב הנתבע והתנצל פעם נוספת על האמירה, וציין כי במידה והתובע היה פונה אליו במהלך הישיבה או בסיומה הרי שהוא היה מתנצל עליה בפניו בו במקום.

במכתב תשובה זה אף נטען על ידי הנתבע כי הוא התקשר אל מספר הטלפון אשר הופיע במודעה אשר פורסמה באחד מהעיתונים, וכך הבין במהלך השיחה כי המבטא של של מפעילת בית הבושת מלמד על כך שמדובר באשה ממוצא אתיופי, וכי בהמשך אף בוצעה פשיטה משטרתית על בית הבושת, בעקבות תלונה אשר הוגשה למשטרת ישראל כנגד ה"מפעילים".

טענות הצדדים :

התובע טוען כי הינו סובל מליקויי שמיעה ולכן הוא גם לא הגיב באופן מידי לאמירה הקשה אשר הוטחה בו על ידי הנתבע, וכי אותה אמירה פוגענית הוטחה כנגדו גם בפני הגב' תמר כינרתי שהינה אמו של רוכש הדירה.

התובע מוסיף וטען כי לפי הידוע לו, אותה שוכרת אשר לכאורה פעלה והשתמשה בדירה שבבעלות התובע למטרה האמורה, במהלך שנת 2002 או 2003 למשך תקופה קצרה מאוד בת חודשיים ימים בלבד. לדבריו, הדירה הושכרה באותה עת לאדם אשר הציג את עצמו כקצין צה"ל אשר פרש לגמלאות ואשר בחר לבטל את הסכם השכירות מרצונו לאחר כחודשיים, בנימוק שדיירי הבניין הציקו לו ואף גרמו לו לנזקים כספיים.

לטענתו של התובע, הרקע לאמירה הפוגענית אשר נאמרה כנגדו במהלך הדיון שהתקיים במשרדי העירייה נובע כתוצאה מהליך משפטי שאותו ניהלה נציגות הבית המשותף במהלך שנת 2002 כנגד בנו, אייל, בנוגע לשימוש שעשה בגג הבניין.

התובע טוען כי לאחר סיום ההליך המשפטי אשר התנהל בפני המפקח על הבתים המשותפים בחיפה הוא חדל מלהשכיר את הדירה, ואף מסר את מפתח הדירה לנציגות וועד הבית של הבניין על מנת שדיירי הבניין יוכלו לעלות לגג הבניין (הגישה לגג הינה מהדירה הממוקמת בקומה העליונה של הבניין).

התובע, שהינו אדם דתי, סב לשבעה נכדים ואיש עסקים במקצועו, טוען כי האמירה הקשה תועדה ברישומי העירייה ואף הוטחה בו בפרהסיה בפני פורום של אנשי ציבור ובפני המהנדס שאותו שכר לצורך הדיון בוועדה, גרמה לו לנזק נפשי עצום ואף לפגיעה במוניטין המקצועי שלו, משום שהאמירה אשר יוחסה לו מנוגדת לחלוטין להשקפת עולמו, למצפונו ולמערכת ערכיו.

לטענתו, האמירה החמורה שאותה הטיח בו הנתבע עלולה להטיל דופי חמור בבני משפחתו, ובו עצמו, ובפרט משהנתבע נמנע מלשלוח לחברי הועדה העתק ממכתבי ההתנצלות אשר נשלחו אליו מטעם הנתבע.

מנגד, הנתבע טוען כי יחסי השכנות שבין בנו של התובע, מר אייל כהן, לבין יתר דיירי הבניין המשותף היו קשים בעיקר על רקע הפרות של דיני התכנון והבנייה מצד בנו של התובע.

הנתבע מדגיש בדבריו כי טענותיו נתמכות בפסק דינה של כב' המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה, גב' ציפורה פייגנבאום, מיום 30.4.2006 (תיק מספר 313/02) שבו נקבע כי בנו של התובע פלש לשטחים משותפים בבניין והותיר על גג הבניין המשותף פסולת בניין, כך שלשיטתו, אין לראות בתובע איש עסקים מכובד אלא מסלף עובדות ו"גזלן מודרני", כלשונו.

לטענת הנתבע, יש לדחות את התובענה אשר הוגשה כנגדו משני טעמים – האחד, עצם התייצבותו לדיון בוועדה נעשתה מתוקף היותו נציגה של חברת "פיסקאל בע"מ" ולא כאחד מבעלי הדירות בבניין, ולכן ברי כי התובענה הייתה צריכה להיות מוגשת כנגד חברת "פיסקאל בע"מ" בלבד.

הנתבע מוסיף וטוען כי המשמעות המשפטית הנוספת של התייצבותו לוועדה כמייצג מטעמה של חברת "פיסקאל בע"מ" הינה מתן הגנה מוחלטת עבורו כמייצג, בהתאם להוראות סעיפים 13(5), 15(3) ו – 15(8) לחוק איסור לשון הרע ובפרט משהאמירה נאמרה במענה לשאלת יו"ר הוועדה, ולאחר שבמסגרת ההליך אשר התנהל בפני המפקחת על הבתים המשותפים בחיפה נמצא שבמהלך בשנת 2003 הדירה הושכרה לצד ג', אולם אותו הסכם שכירות בוטל על ידי אותו שוכר לאחר כחודשיים בעקבות תלונות אשר הוגשו למשטרת ישראל על ידי מספר בעלי דירות בבניין בנוגע ל"פעילות" הבעייתית אשר התבצעה בדירת בנו של התובע.

הנתבע צירף שתי מודעות פרסומיות משנת 2003 שבהן מצוין בזו הלשון : "רוסיה ואתיופית מארחות בבית פרטי XXXX" ו "הולנדית ואתיופית מארחות בחיפה XXXX".

לדבריו, לצורך אימות נכונות המידע בנוגע ל"פעילות" בית הבושת בבניין, הוא התקשר אל מספר הטלפון אשר הופיע במודעה ובשלב זה הוא הונחה להגיע לדירת התובע ובנו אשר ממוקמת בקומה השישית של הבניין.

הנתבע אף צירף תצהיר מטעמו של חברו, מר אלכסנדר נוסימוביץ, ותצהיר נוסף מטעמו של חברו של בנו, מר עמית גרינפלד, אשר ציינו בתצהיריהם כי לצורך אימות ה"פעילות" בדירתו התובע הם התקשרו לבקשתו לאותו מספר הטלפון אשר התפרסם במודעה, וכי במענה לפניותיהם הם נענו כי ה"פעילות" מתבצעת בקומה מספר 6 של בניין מספר 44 ברחוב המגינים בחיפה.

דיון והכרעה :

הפרסומים אשר מיוחסים לנתבע :

כאמור מעלה, התובע מציין בכתב התביעה ובתצהירו כי האמירה אשר נאמרה במהלך הדיון בישיבת "וועדת השכנים" בעיריית חיפה, שלפיה בדירתו המושכרת התובע הופעל בית בושת, נאמרה גם לאמו של רוכש הדירה מתוך כוונה לפגוע בו.

הנתבע אינו חולק על תוכן האמירה אשר נאמרה על ידו בעל פה בפורום שבו נכחו חברי הוועדה ואשר נרשמה בפרוטוקול "וועדת השכנים", ולראייה שני מכתבי ההתנצלות שאותם שלח כשנה לפני הגשת תובענה זו לידי ב"כ התובע, תוך שהינו מבהיר במכתביו כי אותה אמירה פוגענית לא נאמרה בכוונת מכוון מתוך מטרה לפגוע בתובע.

כפועל יוצא מכך מאותן התנצלויות בכתב אין גם לקבל את ניסיונותיו לייחס את האמירה אשר נאמרה במהלך הדיון כמי שכוונה לאותו אדם אשר שכר את הדירה (ראה : סעיף 32 לסיכומי הנתבע ; עמוד 14 שורות 3-24 לפרוטוקול מיום 5.8.2020), שכן חזקה עליו כאדם מעורה בנבכי ההליכים, בהיותו רואה חשבון, כי הבהרה שכזו צריכה הייתה צריכה להיאמר במעמד הדיון עצמו, או לכל המאוחר לאחר קבלת מכתב ההתראה באמצעות הגשת בקשת הבהרה או בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון.

זאת ועוד, אליבא דטענת התובע בכתב התביעה, בתצהירו ובסיכומיו אותה אמירה פוגענית בנוגע לפעילות הבלתי מוסרית אשר התקיימה בדירת התובע נאמרה גם לאמו של רוכש הדירה אשר רכש את הדירה מבנו, אייל (ראה : סעיף 12 לכתב התביעה ; סעיף 10 לתצהיר התובע ; סעיפים 80-84 לסיכומים).

הנתבע, אשר ביקש להכחיש את הטענה המיוחסת לו בדבר חזרה על האמירה גם בפני אמו של רוכש הדירה, צירף תצהיר מטעמה של אם רוכש הדירה ששמה תמר כינרתי אשר הכחישה באופן מפורש את טענת התובע שלפיה הנתבע ציין בפניה כי הוא עצמו ו/או בנו, אייל, ניהלו בית בושת בתוך הדירה אשר נמצאת בבעלותם.

במהלך עדותה בבית המשפט עלה כי היא נפגשה עם התובע לראשונה במהלך שנת 2014 בעקבות עסקת מכירת הדירה, בעוד שאת הנתבע פגשה לראשונה רק במהלך אסיפת דיירים (ראה : עמוד 5 שורות 10-18 לפרוטוקול מיום 3.1.2021).

בהמשך עדותה ציינה העדה כי התובע נפגש עימה בבית אבות בהרצליה שבו הינה מתגוררת, וכי במהלך אותה שיחה היא הבהירה בפניו שמאן דהוא ציין בפניה באופן אגבי כי פורסמו מודעות על ניהול בית בושת בדירה, אולם היא לא ייחסה לכך חשיבות וכי מעולם לא נאמר לה על ידי הנתבע שהתובע ניהל את בית הבושת (ראה : עמוד 6 שורות 3-15 לפרוטוקול).

התובע טוען בסיכומיו כי העובדה שהוא לא נשאל על תוכן שיחתו עם הגב' כינרתי מלמדת על נכונות גרסתו, וכי על פניו משתמע מהדברים שאותם השמיע הנתבע בפניה כי הוא היה מודע לאותה "פעילות" אסורה באופן מודע או בשתיקה.

מנגד, הנתבע טוען כי מתצהירה וכן גם מעדותה של הגב' כינרתי עולה במפורש כי הנתבע מעולם לא ציין בפניה שהתובע ניהל בדירה שבבעלותו בית בושת, ולכן מדובר בניסיון להטעות את בית המשפט.

התובע אמנם טוען בתצהירו כי האמירה אשר נאמרה במהלך הדיון שהתקיים בעיריית חיפה, שבה נטען כי ביתו של התובע הושכר לתקופה מסוימת לטובת ניהול בית בושת במקום, נאמרה גם לגב' כינרתי (ראה : סעיף 10 לתצהיר התובע), דא עקא, שמעדותה של הגב' כינרתי עלה כי לא רק שלא נאמר לה שהתובע לא ניהל במקום בית בושת אלא שהיא אינה זוכרת כלל את שמו של אותו אדם אשר ציין בפניה באופן אגבי כי בעבר פורסמו מודעות על כך שהתנהל במקום בית בושת, מה גם שלדבריה היא גם לא ייחסה לכך שום חשיבות שהיא (ראה : עמוד 6 שורות 13-15 לפרוטוקול).

לפיכך, אין מקום לתת משקל לטענת התובע ולפיה הנתבע חזר על אותה אמירה בפני הגב' כינרתי, קל וחומר משהתובע כלל לא התייחס לטענה הזאת במסגרת מכתבי ההתראה שאותם שלח אל הנתבע, ומשבכתב התביעה ובתצהיר התובע לא מצוין כלל באיזה מועד ובאיזה מקום הנתבע חזר על אותה אמירה מכפישה בפני הגב' כינרתי, למרות שמדובר בפרטים מהותיים נכון למועד הגשת כתב התביעה, כך שכל שנותר הוא להתייחס בפסה"ד אך ורק לאמירה מיום 7.2.2016 ושממנה הסיקה יו"ר הוועדה כי התובע היה מודע לכך שהדירה שאותה השכיר שימשה כבית בושת.

טענות ההגנה של הנתבע :

האם חלה בעניינו הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (הגנת פרסום מותר של מייצג/בעל דין במסגרת הליך שיפוטי או מעין שיפוטי) ?

כאמור מעלה, כשנה טרם תחילת ההליכים בתיק זה הנתבע התנצל בכתב פעמיים על האמירה מיום 7.2.2016, ולכן ברי שאין כל מחלוקת על כך כי יש באמירה נאמרה על ידו בבחינת אמירות שיש בהן משום דברי לשון הרע כאמור בהוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

עם זאת, הנתבע טוען כי יש לדחות את התובענה כנגדו בשל היעדר יריבות כמי שהתייצב לדיון בפני טריבונל מעין שיפוטי כנציגה של חברת "פיקסאל", אשר משמשת כנציגות הנבחרת של וועד הבית המשותף, וכמי שהתייחס בדבריו לאדם אשר שכר את הדירה מבנו של התובע אשר התובע שימש כנציגו, ומשכך כלל לא יוחסו באופן אישי אליו.

לטענתו של הנתבע, עצם התייצבותו לדיון אשר התקיים בפני וועדה מעין שיפוטית כנציגה של חברת "פיקסאל" מחייב את ביהמ"ש לדחות את התובענה אשר הוגשה כנגדו בהתאם להוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע אשר עוגנה בפסה"ד אשר ניתן על ידי ביהמ"ש העליון בעניין דנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר מיום 10.11.2009 משום שמדובר ב"פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע או לחילופין, לדחות את התובענה בשל תחולת הגנת ה"אמת בפרסום" אשר קבועה במסגרת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כמי שנדרש להתייחס לשאלה אשר הופנתה אליו על ידי יו"ר הוועדה.

הנתבע טוען כי בתאריך 27.12.2015 נשלח אל חברת פיסקאל בע"מ מכתב זימון לוועדה מטעם משרד מהנדס העיר/הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, ולכן, למרות שלא הוצג אישור רשמי לכך שהנתבע אכן התייצב לוועדה כמייצגה של החברה, ולמרות שבפרוטוקול הדיון לא מצוינת עובדת היותו נציג החברה ו/או עצם היותה של החברה יו"ר נציגות הבית המשותף, הרי שמבחינת הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע אין כל משמעות לשאלה האם הפרסום נעשה על ידי בעל דין ו/או על בא כוחו של בעל הדין ו/או על ידי עד אשר מופיע בפני ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית מאחר והוראת הסעיף מאפשרת לבעלי הדין ולמייצגיהם להתבטא זה כנגד משנהו ללא מורא ואף להעלות האחד כלפי השני שלא בתום לב פרסומים כוזבים וזדוניים באופן שלא ישמש כעילה למשפט אזרחי או פלילי כנגד המפרסם.

הנתבע אף מוסיף וטוען בסיכומיו כי יש לזקוף לחובתו של התובע את הימנעותו מהעדתם של שוכר הדירה במהלך התקופה הרלוונטית, וכי הוא כלל לא התכוון לפגוע באופן מכוון בתובע, וכי בנוסף לכל יש גם לזקוף לחובת הנתבע את הימנעותו מלדרוש מיו"ר הוועדה להתייחס לטיעון מיד לאחר שהבין מיו"ר הוועדה כי הוטחה בו אמירה מכפישה מצד התובע.

מנגד, התובע טוען בסיכומיו כי הוא אינו חולק על כך שהוועדה המקומית לתכנון ובנייה הינה גוף בעל סמכות על פי דיני התכנון והבנייה (ראה : סעיף 69ה' לסיכומים), דא עקא, שלפי עמדתו הוועדה לשמיעת התנגדויות שכנים אינה גוף מעין שיפוטי, משום שלא ניתן להשיג על החלטותיה באמצעות הליך של ערר או ערעור לבית המשפט, ומשום שאין לוועדה מעין זו סמכויות אופרטיביות של ממש, ולראייה החלטתה הבלתי מנומקת של יו"ר הוועדה בסיום הדיון לשלוח לבניין פקח מטעם עיריית חיפה.

בנוגע להבחנה שבין גוף מעין שיפוטי לבין גוף מינהלי טהור נקבע בעניין בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל מיום 9.6.05 כי מדובר בהחלטה לא פשוטה, בשל ריבוי הגופים הסטטוטוריים אשר ניחנים תכונות מעורבות של סמכויות מינהליות ושל סמכויות שיפוטיות.

לפיכך, בעת בחינת סוגיה זו יש לבחון את לשון החוק המסמיך ואת הגדרת תפקידיו וסמכויותיו של הגוף הנדון, ובעיקר האם מדובר בטריבונל מעין שיפוטי שיש בו סממנים של התדיינות בין שני צדדים שבסיומם ניתנת הכרעה מפורשת.

בפסיקת בתי המשפט נקבעו גם מספר קריטריונים נוספים לצורך הבחנה בין גוף מעין שיפוטי לבין גוף מינהלי, ובכלל זאת הסמכות של גוף מעין שיפוטי לזמן עדים ולאפשר את חקירתם, להעיד עדים תחת אזהרה, לברר עובדות ולקבוע ממצאים באמצעות ומתן החלטה סופית ומנומקת בסיום ההליך (ראה : ע"ר (בית שמש) 1030/09 אל-עד המרות בע"מ נ' אסף נחמני (יו"ר הוועדה להטלת עיצום כספי) מיום 7.10.2010 והאסמכתאות דשם).

הצדדים טוענים הם התייצבו לדיון כמייצגים ולא כצדדים ישירים להתדיינות כפי שניתן להסיק למקרא פרוטוקול הדיון (ראה : עדות התובע בעמוד 12 בעמוד 5 שורות 1-4 לפרוטוקול מיום 5.8.2020 ; סעיפים 14 ו – 15 לתצהיר הנתבע ובעמוד 14 שורות 18-20 לפרוטוקול מיום 5.8.2020), ולכן בין אם כוונת האמירה הייתה להתייחס להתנהלות בנו של התובע ו/או להתנהלותו של האדם אשר שכר את הדירה מבנו של התובע במועד הרלוונטי, הרי שהסוגיה העיקרית הרלוונטית לעניינו הינה האם אותה אמירה פוגענית מהווה פרסום מותר על פי הלכת חיר כמי שנאמרה על ידי מייצג ו/או על ידי בעל דין או עד במהלך הליך שהינו באופיו הליך מעין שיפוטי.

במקרה דנן, הנתבע, אשר העלה את טענת ההגנה שלפיה הוועדה לשמיעת התנגדויות שכנים בחיפה הינה גוף מעין שיפוטי לכל דבר ועניין, בחר מטעמיו שלא להביא כל אסמכתא על מנת לתמוך בטענתו שלפיה הוועדה להתנגדויות שכנים הינה וועדה בעלת אופי מעין שיפוטי ואינה גוף מינהלי טהור.

בנוסף לכך, הנתבע לא טרח להגיש בקשה לשינוי בעלי הדין הרלוונטיים (מנקודת מבטו) או לחילופין לצירופם כבעלי דין נוספים, דהיינו, את בנו של התובע במעמד התובע ואת חברת "פיסקאל" במעמד הנתבעת ומשכך יש לדחות את טענתו להיעדר יריבות משפטית בין התובע לבינו.

על פניו, למקרא פרוטוקול הוועדה עולה שמדובר בוועדה משנה מינהלית אשר עוסקת בשמיעת התנגדויות של שכנים למתן היתר בניה בבניין, וכי אין מדובר בוועדה בעלת סמכויות חקירה ו/או העדת עדים משום שלוועדה התייצבו שני נציגים (נציגים, להבדיל ממייצגים) מבלי שכלל נדרשה התייצבותם של בעלי הדין באופן אישי, קרי, בעלי החברה המתנגדת (חברת "פיסקאל") ובעל הדירה עצמו (מר אייל כהן).

כמו כן, עולה מפרוטוקול הוועדה כי במסגרת הוועדה התקיים בעיקר דיאלוג רק בין המייצגים, שהינם גם הצדדים למחלוקת במסגרת תיק זה, והמהנדס מטעם התובע לבין יו"ר הוועדה, גב' חדוה אלמוג, שהינה נבחרת ציבור, וכי במהלך הדיון יו"ר הוועדה לא נועצה בגורמים המקצועיים מטעם עיריית חיפה אשר השתתפו בה, ובעיקר בכל הנוגע להיבטים ההנדסיים והמשפטיים של בקשת ההיתר ושל ההתנגדות לה שעליהם אמונים יתר משתתפי הוועדה.

עוד עולה מפרוטוקול הדיון כי בסיום הדיון לא ניתנה על החלטה מנומקת על דעת כלל חברי הוועדה, משום שההחלטה האופרטיבית אשר ניתנה בסיום הדיון על ידי יו"ר הוועדה הייתה לשלוח לבניין המשותף פקח מטעם עיריית חיפה.

מעיון בפרוטוקול הדיון עולה שאין מדובר בגוף מעין שיפוטי אלא בגוף מנהלי טהור אשר החלטותיו אינן בהכרח סופיות ומנומקות, ושאין עליו זכות ערר לוועדת הערר המחוזית לתו"ב, בדומה לזכות הערעור אשר קיימת על פי דין בנוגע לוועדות המקומיות לתו"ב לבית ולכן ברי כי מדובר בוועדת משנה מינהלית שאינה גוף מעין שיפוטי ולכן הוראת סעיף13(5) לחוק איסור לשון הרע אינה מתקיימת בענייננו.

האם חל בעניינו הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (הגנת אמת הפרסום) ?

הנתבע טוען בסיכומיו כי עלה בידו להוכיח באמצעות מודעות העיתון שאותן הציג ובאמצעות שני העדים מטעמו כי בדירת התובע התקיימה פעילות מינית מפוקפקת, וכי העובדה שהאחרון לא הבהיר בעדותו מדוע נמנע מלהתייחס לטענה במהלך הדיון עצמו (ראה : עמוד 5 שורות 16-29 לפרוטוקול מיום 5.8.2020), מצביעה על כך שמדובר בטענות נכונות מבחינה עובדתית, ומשכך חלה על האמירה, אשר נאמרה על ידו כמייצג של חברת "פיסקאל בע"מ" ולא באופן אישי כמתנגד, הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (הגנת אמת הפרסום).

הגנת אמת הפרסום אשר קבועה במסגרת הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור ולכן רק שילובם של שני היסודות במצטבר – אמיתות הפרסום ועניין ציבורי בו יקימו את הגנת הסעיף (ראה: דנ"א 2121/12 ‏פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פ''ד סז(1) 667(.

נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם כאשר הקביעה האם יש אמת בפרסום, היא קביעה עובדתית המושתתת על ראיות ועדויות הצדדים שבמסגרתה יש לבחון את תוכן הפרסום אל מול המציאות העובדתית, כאשר בהקשר זה נקבע כאמור בסיפא של הסעיף כי ההגנה לא תישלל בשל כך שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

לעומת זאת, שאלת קיומו של עניין ציבורי הינה סוגיה ערכית בעיקרה והיא מוכרעת על-ידי בית-המשפט בהתאם למדיניות השיפוטית. "עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם לשם שיפור אורחות חייו כאשר לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי" וכל מקרה ייבחן לגופו (ראה : ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי מיום 4.8.2008 ; רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר מיום 12.11.2006).

במקרה דנן אכן הוצגה על ידי הנתבע תשתית עובדתית לכך שבעבר התנהלה במקום פעילות מינית מפוקפקת על ידי אדם אשר שכר את המבנה, דא עקא, שמראיות התובע ומעדותו בבית המשפט הסתבר שמדובר ב"פעילות" אשר התנהלה שנים רבות מאוד טרם הגשת בקשת ההתנגדות, שאותה הגיש התובע לוועדה המקומית לתו"ב, ובמשך תקופת זמן קצרה מאוד של חודשיים ימים בלבד.

מאחר ואותה אמירה מכפישה, אשר נאמרה על ידי הנתבע מתוך מטרה להשפיע על החלטתה, לא הייתה רלוונטית כלל להליך ההתנגדות גופא, גם אם יש בה משום יסוד מסוים של אמת הרי שלא מתקיים בענייננו אותו רכיב ה"עניין הציבורי" שבהיעדרו אין תחולה להגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע .

אוסיף וארחיב: הנתבע לא מסר מידע שהיה אמת לאמיתה, אלא מידע חלקי ומתריס, שאין בו דבר מלבד הרצון להבאיש את התובע ואת בקשת ההיתר; הא ותו לא;

ראשית ייאמר, כי הבקשה לשימוש חורג הייתה במישור של "מגורים או משרדים", קרי, התבקש שימוש למגורים במקום המיועד למשרדים, או להיפך, ולא יותר מכך. שאלתה של יו"ר הוועדה הייתה להבין מה היה השימוש בעבר, למגורים או למשרדים, והנתבע התנפל על השאלה כמוצא שלל רב, ומצא את ההזדמנות להעלות נתונים על אירוע שנמשך חודשיים, יותר מעשר שנים לפני כן; רלוונטיות או עניין במידע, אין בנמצא;

שנית ייאמר, "חצי אמת יכולה להיות גרועה משקר מלא. כשאדם מגלה טפח מן האמת, אך מכסה טפחיים, הרי עלולה התמונה הכללית להיות שונה לחלוטין מהמציאות" (דברי פרופ' זאב צלטנר ז"ל בספרו חוזים: חלק כללי כרך 1 500 (1963), אשר צוטטו על ידי השופט בייסקי בע"א 494/74 חברת בית חשמונאים מס' 97-96 בע"מ נ' אהרוני, פ"ד ל(2) 141, 144 ); אמירת אמת לאמיתה הייתה – "בשנים עשר השנים בהן מבקש ההיתר הינו הבעלים, הדירה משמשת למגורים, מתוכן במשך חודשיים הייתה דיירת שעסקה במתן שירותי מין בדירה".

הנתבע, באופן מכוון ובכוונת מכוון, בחר להתייחס לתקופה שמשכה אחוז אחד מתקופת הבעלות של התובע בנכס, כגולת הכותרת של בעלות התובע, וברור שחצאי האמיתות לא היה בהן דבר מלבד התרסה כלפי התובע, והצגתו באור שלילי; לא לכך מכוונת הגנת "אמת דיברתי", מה גם שאופן ההצגה רחוק מאמת לאמיתה.

הנזק וגובה הפיצוי :

התובע עותר בכתב התביעה לקבלת פיצוי בסכום של 142,580 ₪ בנימוק שנגרמו לו נזקים משמעותיים כתוצאה מהתנהלות הנתבע, דא עקא, שבתצהירו ובסיכומיו התובע לא נכלל כל הסבר בנוגע לסכום הנקוב בכתב התביעה, ושאליו הינו מתייחס בסיפת סיכומיו (סעיף 89 לסיכומים) .

בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע בעת בפסיקת הפיצוי הסטטוטורי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בהיקף הפגיעה בשמו הטוב של התובע, במידת הפסול בהתנהגותו של הנתבע, באופי הפגיעה ונסיבותיה, במעמד הפוגע והנפגע, בהיקף תפוצת הפרסום ובהתנהגות התובע קודם לפרסום (ראה : ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל מיום 14.3.16; רע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך מיום 18.1.12).

במקרה דנן מדובר בפרסום חד פעמי אשר נאמר במשך זמן קצר מאוד ואשר ההתייחסות אליו מצד יו"ר הועדה הייתה קצרה מאוד וכלל לא השפיעה באופן מהותי על מהלך הדיון ו/או על תוצאתו האופרטיבית.

יתירה מכך, הדיון התקיים בפני פורום סגור בעיריית חיפה מבלי שנכחו בו דיירים ו/או בעלי דירות אחרים בבניין המשותף כך שהחשיפה לאמירה ולתוכנה הייתה מוגבלת ומצומצמת. לכך גם מתווספת העובדה שהתובע נמנע מלהתייחס לאמירה במהלך הדיון או זמן קצר אחריו וגם לאחר קבלת מכתבי התשובה מטעם הנתבע באמצעות הגשת בקשה למחוק את האמירה הפוגענית מפרוטוקול הדיון.

זאת ועוד, בהינתן העובדה שהתובע פנה אל הנתבע לראשונה כשנתיים לאחר האירוע ובהינתן העובדה שהנתבע התנצל באופן מידי על האמירה הפוגענית תוך שהינו מבהיר בדבריו שכלל לא התכוון לפגוע בתובע וכי כוונת דבריו הייתה למעשה לתאר מצב קיים שנוצר כתוצאה מהתנהלות שוכר הדירה, הרי שאין מקום לקבוע במקרה זה כפל פיצוי סטטוטורי לטובת התובע (ראה גם : ע"א 32031-10-21 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק מיום 9.5.2013).

מדובר באמירה אשר נאמרה שלא לצורך במהלך ההתדיינות, ואשר יצרה מצג שגוי כלפי יו"ר הוועדה וחברי הוועדה בנוגע להתנהלות התובע, אשר הציג את עצמו בתחילת הדיון כמגיש הבקשה מושא ההתנגדות.

בהתחשב באופי ההתבטאות (החד פעמית), בהיקף החשיפה המוגבל, בכך שמדובר בדיון אשר התקיים בפורום משתתפים סגור אשר כלל לא השתתפו בו באופן פעיל, ובכך שהתובע נמנע מלה

תייחס לאמירה במשך תקופה של קרוב לשנתיים ימים ו/או משליחת העתקי מכתבי התנצלותו של הנתבע לידי יו"ר הוועדה ואף ליתר חבריה, מצביעים על כך שיש לקבוע לטובת התובע פיצוי מינורי אשר בנסיבות העניין, ולאחר שיקלת מהות הדברים והשוואת המקרה לפסיקת בתי המשפט בעניינים דומים, מצאתי כי יש להעמידו על סך של 8,000 ₪.

סוף דבר :

התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 8,000 ₪. ככל שהסכום לא ישולם בתוך 30 יום הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף לכך, יישא הנתבע בתשלום הוצאות משפט (אגרות) בסך של 750 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"ב, 04 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.

13 מתוך 13