הליך: 16005-08-20
שם התיק: ת"א 16005-08-20 אבידר ואח' נ' בן יהודה ואח'
בית המשפט: בית משפט השלום בירושלים
שופט/ת: מוריה צ'רקה
תאריך פסק הדין: 2023-01-26
תובעים: זכריה אבידר, עו"ד | נתבעים: נסים בן יהודה
ייצוג נסים בן יהודה: עו״ד פ. מוזר
בית משפט השלום בירושלים
ת"א 16005-08-20 אבידר ואח' נ' בן יהודה ואח'
בפני
כבוד השופטת מוריה צ'רקה
תובע ונתבע שכנגד
זכריה אבידר, עו"ד
נגד
נתבע ותובע שכנגד
נסים בן יהודה
ע"י ב"כ עוה"ד פ. מוזר
פסק דין
בפני תביעה ותביעה שכנגד בגין לשון הרע, כפי שיפורט להלן.
רקע ועובדות מוסכמות
התובע והנתבע שכנגד הוא עורך דין, תושב גבעת יערים (להלן ולשם הנוחות יכונה התובע והנתבע שכנגד בשמו: "אבידר", ומושב גבעת יערים יכונה "המושב"). הנתבע והתובע שכנגד מתגורר אף הוא במושב, ושימש כחבר ועד המושב ולאחר מכן כיו"ר הועד (להלן ולשם הנוחות יכונה הנתבע והתובע שכנגד בשמו: "בן יהודה").
ברקע הפרסומים נשוא התביעה והתביעה שכנגד עומדת מחלוקת אודות תעריפי מס הועד המקומי במושב. בשנת 2018 המועצה האיזורית מטה יהודה החליטה על העלאת תעריפי מיסי הוועדים המקומיים, ובגין החלטה זו הגיש אבידר עתירה מנהלית נגד ועד המושב ונגד המועצה המקומית. ביום 24.6.20 ניתן פסק הדין בעתירה, המורה למועצה ולוועד המקומי להחזיר כספים שנגבו ביתר (עת"מ (מינהליים י-ם) 48910-02-19 זכריה אבידר נ' מועצה אזורית מטה יהודה (24.6.2020)(.
סמוך לאחר שניתן פסק הדין, ביקש אבידר לפרסם מאמר בעלון המושב, בשם "עלי גבעה", אשר זה עיקרו (נספח 1 תביעה שכנגד):
"על מיסים וגבייה לא חוקית
מזה למעלה מ-25 שנה, עוסקות המועצה האזורית והוועד המקומי, באופן שיטתי ומתמשך – תוך עבירה על החוק, חריגה מסמכות ושימוש במניפולציות חשבונאיות – בלהכניס ידן לכיסי התושבים ולהעשיר בכך קופתן...
הוועד המקומי לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו, ידע היטב כי הוראת המועצה להעלות את מסיו שלו, הינה בניגוד לחוק, תוך חריגה מסמכות המועצה. הוועד פנה למועצה ע"מ שזו תבטל הוראתה, אולם "התבשם" בהפחתה של העלאה שבהוראת המועצה, השלים עמה והורה לתושבים לשלם התוספת המכבידה.
חובתם הראשונה במעלה של הוועד ונציג המושב במליאה, הינה כלפי בוחריהם, כלפיהם מחויבים הם כנציגי ציבור, ב"חובת הנאמנות", אותה הפרו! ...
אני משוכנע כי הוועד המקומי יכול ואף חייב לגבות מס אמת, בניגוד לאינטרס החמולתי, החברי והפוליטי..."
בן יהודה, כמנהל מערכת העלון, סירב לפרסם את המאמר (ר' ס' 9 לכתב ההגנה), ובמקומו פרסם מאמר משלו, ובו תמצית קביעות פסק הדין.
ביום 16.7.20 שלח אבידר הודעת דוא"ל לכל חברי המושב (נספח 2 בתביעה שכנגד), בה הוא מבקר את סירובו של בן יהודה לפרסם את המאמר (להלן: "הפרסום הראשון"). לשם הקיצור, נביא את עיקרי הפרסום ככל שהוא רלבנטי לתביעה שבפני:
"פרבדה כאן – אודות משטר סתימת פיות
פרבדה – שופר המפלגה הקומוניסטית הרוסית
... העורך הראשי, המשמש כיו"ר הוועד המקומי, המצוי בניגוד עניינים אינהרנטי, פסל את פרסום המאמר, מבלי שניתנה לי כל הודעה על כוונה זו...
אין אני סבור – עם כל הצניעות – שיש מידע יותר חשוב ופרקטי, מתוכנו של המאמר המצונזר, וודאי על פני פיאור שמו והאדרת כבודו של העורך האחראי, על תרומתו הנשגבת והאצילית, "בשתילת פרחים"..., שמיני הפרסום ב"גבעתי" מן ה-29 ביוני, הריגוש, עד כה לא שכך...
אלה פני פרנס הציבור, בורח מן האמת, מסתיר מידע, סותם פיות ומזלזל באינטליגנציה הטבעית של תושביו."
למייל זה צירף אבידר את המאמר אותו ביקש לפרסם בעלון "עלי גבעה" ואשר בן יהודה סירב לפרסמו.
באותו יום, פרסם בן יהודה תגובה לפרסום הראשון, ואת תגובתו שלח באותה התפוצה בה נשלח הפרסום. בתגובתו דחה את הדברים של אבידר ואף הוסיף וביקר את אבידר. כיוון שתגובה זו היא שהולידה את התביעה, נביאה כאן במלואה (נספח ד לכתב התביעה, להלן: "הפרסום השני"):
"ערב טוב זכריה.
לא הבנתי על מה יצא קצפך.
ביקשת לפרסם את פסק הדין וזה מה שעשינו. מי שנהג לא כשורה זה אתה. במקום לתת לנו את תמצית פסק הדין, הוספת בלשונך הארסית אמירות של שמחה לאיד. כינית את הוועד באופן פוגעני. וחשבת לנצל את הבמה הזו להעביר את המסרים שלך הידועים לשמצה.
מה שעשיתי זה פשוט מחקתי אותם והשארתי רק את כתב פסק הדין כפי שקבע בית המשפט.
צר לי שהשבתי את שמחתך מפסק הדין. זה ברור ומובן כי אחרי עשרות משפטים שבהם אתה מובס, רצית את הבמה הזו לחגוג את ניצחונך. גם כאן אתה טועה. אתה לא ניצחת ואנחנו הפסדנו. כולנו הפסדנו. אם אתה שמח על זה שמעתה הוועד לא יוכל לעבוד ולשרת את הציבור אז גם אתה הפסדת.
ובכלל, לא הבנתי למה מצאת לנכון ללגלג עליי שאני שותל פרחים ומקים מדשאות לטובת ציבור התושבים? הלא אם אתה היית עושה את זה נראה לך שהייתי מלגלג עליך? נהפוך הוא. הייתי מברך אותך. אבל לצערי אין על מה לברך אותך כי מאז היותך כאן לא עשית דבר וחצי דבר לטובת המושב או לטובת התושבים. ההפך הוא הנכון. עד היום רק הזקת ופגעת בכל מי שיכולת. היצר ההרסני שלך לא פסח על אף אחד מכל מי שנקרה בדרכך.
לסיום אני מציע לך לחשוב טוב טוב לפני שאתה משתלח הן בי והן באחרים על לא עוול בכפנו."
תגובתו של אבידר לפרסום זה פורסמה באותה התפוצה, ובמסגרתה ביקש התנצלות ואיים בתביעה. לאחר מספר ימים, בן יהודה התנצל בשליחת מכתב התנצלות לרשימת נמעני תגובתו הראשונית (נספח ח לתביעה), אשר זו לשונו:
"לפני כמה ימים היו כאן כמה חילופי מיילים לא נעימים ביני לבין אבידר. אני מצטער מאוד שזה קרה ומצטער עוד יותר שזה אירע כאן. בינתיים שלחתי מכתב התנצלות לאבידר אולם הוא לא מקבל אותו כל עוד זה לא מפורסם כאן. עד עכשיו נמנעתי מלעשות זאת כי לא לשם זה הוקם גבעתי וגם בגלל שהתושבים אמרו לי שזה לא נעים להם לקרוא מיילים של ויכוחים והתגוששות בין תושבים. גם ההסבר הזה לא מקובל על אבידר לכן אני מודיע כי מתוך חוסר ברירה בפעם האחרונה שאני עושה את זה במשך היום אפרסם את מכתב ההתנצלות ששלחתי לאבידר וכולי תקווה שבזה יבוא הקץ לסיפור הזה."
למרבה הצער, אבידר הודיע לבן יהודה, שאין די בהתנצלות זו, ודרש ממנו לפרסם התנצלות בנוסח אחר כתנאי להימנעות מהגשת התביעה. בן יהודה הסכים גם לנוסח זה, והשיב שהוא מסמיך את אבידר לפרסם ההתנצלות בשמו. בשל המחלוקת בשאלה מי יפרסם את נוסח ההתנצלות המתוקן, היא לא פורסמה כלל, ועל כן הוגשה התביעה שבפני.
טענות הצדדים
אבידר טוען בתביעה העיקרית כי פרסומו של בן יהודה בהודעת דוא"ל ששלח בתפוצה של המושב ביום 16.7.20 עולה כדי לשון הרע, כמשמעות ביטוי זה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). אבידר הפנה לביטויים: "אחרי עשרות משפטים שבהם אתה מובס", "אתה שמח על זה שמעתה הוועד לא יוכל לעבוד ולשרת את הציבור", "מאז היותך כאן לא עשית דבר וחצי דבר לטובת המושב... רק הזקת ופגעת בכל מי שיכולת".
בן יהודה, אינו חולק על כך שהפרסום מהווה לשון הרע, אולם טוען שעומדות לו מספר הגנות שנקבעו בחוק, ובפרט טענת "אמת דברתי" (סעיף 14 לחוק), וכן שהפרסום נעשה בתום לב, מתוך חובה להגיב לפרסומו של אבידר (ס' 15(2) לחוק), על מנת להגן על ענייניו הכשרים של בן יהודה (ס' 15(3) לחוק), שהפרסום מוגן בשל היותו הגדר "הבעת דעה" (ס' 15(4) לחוק), ביקורת על פעולה שנעשתה בפומבי (ס' 15(6) לחוק), וכי נעשה כדי לגנות לשון הרע קודם (ס' 15(10) לחוק).
עוד טען בן יהודה, שאף אם ייקבע שלא עומדת לו הגנה, יש לראות במכתב שפרסם משום התנצלות, כמשמעותו בס' 19(4) לחוק.
בן יהודה מוסיף וטוען בתביעה שכנגד, שהודעת הדוא"ל ששלח אבידר בתפוצה של המושב ביום 16.7.20 מהווה לשון הרע. בן יהודה מפנה במיוחד לביטויים בהן ייחס לו אבידר "סתימת פיות", פעולה מתוך "ניגוד עניינים אינהרנטי", לשם "פיאור שמו והאדרת כבודו של העורך האחראי", העדר תרומה למושב מלבד "שתילת פרחים", וכן שהוא "בורח מן האמת, מסתיר מידע, סותם פיות ומזלזל באינטליגנציה הטבעית של תושביו".
בדומה לבן יהודה, גם אבידר לא הכחיש בכתב ההגנה לתביעה שכנגד שהפרסום הראשון כולל בתוכו ביטויים העולים כדי לשון הרע, כמשמעות מונח זה בחוק. יחד עם זאת, גם אבידר טוען, שעומדות לו ההגנות הקבועות בחוק, ובהן הגנת "אמת דיברתי" (ס' 14 לחוק), וכי הפרסום אינו אלא הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי (ס' 15(4) לחוק), מתוך חובה לעשות כן (ס' 15(2) לחוק).
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית
כיוון ששני הצדדים טוענים לשני סוגי ההגנות הקבועות בחוק, טענת "אמת דיברתי" וטענת פרסום בתום לב בנסיבות המוגנות בחוק, נפתח הדיון באבחנה בן שני סוגי ההגנות הללו, ונעמוד בקצרה על המאפיינים של כל אחת מהן.
בס' 14 לחוק נקבעה ההגנה לפרסום דברי אמת:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי;"
במילים אחרות, לא כל דבר שיש בו אמת מותר לפרסם, אלא רק דברים שיש בהם "עניין ציבורי". מונח זה פורש כנובע מהצורך באיזון בין אינטרסים מתנגשים, במסגרתו "בית-המשפט ישקול מחד גיסא את האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו, ומאידך גיסא את האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת" (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז), (להלן: "שנהר"), פרק שבעה-עשר: אמת הפרסום – הגנת סעיף 14, עמ' 227).
יושם אל לב כי נוכח קיומו של עניין ציבורי בפרסום, המפרסם אינו נדרש להוכיח כי פעל בתום לב על מנת לזכות בהגנה הקבועה בחוק:
"חוק איסור לשון הרע אינו מתלה את הגנת האמת בפרסום בדרישה כלשהי לתום-לב. אין בלשונו כל עיגון לדרישה כזו." ( דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס, נב(3) 1 (1998), להלן: "דנ"א קראוס")
מנגד, אם הפרסום נעשה בתום לב באחת הנסיבות הקבועות בס' 15 לחוק, המפרסם אינו נדרש להוכיח כי תוכן הפרסום הינו אמת לאמיתה. וכך נקבע בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667 (2014):
"להבדיל מהגנת אמת הפרסום, תחולתה של הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 306 (1977), להלן – עניין עתון הארץ השני; דנ"א קראוס, בעמ' 17 (השופט ש' לוין) ובעמ' 107 (השופטת ד' דורנר)). על-כן הגנה זו תהא רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון."
כך למשל, על מנת לאפשר שיח ציבורי פתוח על התנהלות אנשי ציבור, אין מקום לחייב מי שפרסם דברים בנושא זה, כל עוד הפרסום נעשה בתום לב. ס' 15(4) קובע את ההגנה של הבעת דעה:
"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"
יודגש כי הגנה זו תחול כאשר ברור מהפרסום שהוא מבטא את דעתו של המפרסם בלבד, ואין בו משום הבאת עובדות לידיעת הציבור, כפי שנקבע ברע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" (16.6.08):
"דרישה בסיסית לתחולתה של הגנת סעיף 15(4) לחוק היא כי יובן שהפרסום הינו דעתו של המפרסם, להבדיל מעובדות המוצגות לכאורה על ידו (שנהר, בעמ' 308; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 54 (1992); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762, 774 (1990). להלן: עניין מיכאלי). לפיכך, מפרסם המבקש לחסות תחת הגנה זו נדרש להבחין בפרסום בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה (ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 528 - 529 (1972); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 349 - 350 (1978). להלן: עניין חברת החשמל; ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3) 251, 257 (1988); עניין מיכאלי, בעמ' 566; עניין קאקיש, בעמ' 358).
בית המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 857, 843 (1993)). זאת יעשה תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (שם, בעמ' 853 - 854). כן נדרש כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות (עניין חברת החשמל, בעמ' 349). זאת, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (שם, בעמ' 351 – 352; שנהר, בעמ' 319 - 320). מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (שנהר, בעמ' 316)."
וכך מסוכמת ההלכה בעמ' 310 בספרו של שנהר:
"השאלה אם פרסומים שונים "מהווים תאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה". האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון", ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר", כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה". אותו רושם כללי ייווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו. יש לזכור כי אף שסיווג אמרה כדעה או כעובדה ייעשה על פי הבנתו של "האדם הסביר", הרי שההכרעה בעניין תהיה בסופו של דבר הכרעה שיפוטית, ושופטים שונים עשויים להסיק מסקנות פרשניות שונות לגבי אותו פרסום."
בדומה, כאשר הפרסום נעשה בתום לב על מנת להגן על עניין אישי כשר, או בתגובה ללשון הרע שפורסמה אודות המפרסם או מי שיש למפרסם אינטרס להגן עליו, אין מקום לחייב המפרסם בפיצוי:
"(3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;...
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;"
בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, מו(5) 555 (1992) נקבע כי:
"יש להבחין בין הגינוי וההכחשה, עליהם מגן הסעיף, לבין העובדות שבפרסום העומדות בבסיס גינוי זה, המוגנות רק אם הן אמת."
ואולם, בהמשך בית המשפט העליון הבחין בין מקרים שונים, וכך נקבע בע"פ 8735/96 שמעון ביטון נ' ניסים קופ, נב(1) 19 (1998):
"העניין שלפנינו שונה מפסקי הדין בעניין מיכאלי [7] ובעניין משעור [1], שבהם נתלה המערער. בעניין מיכאלי [7], נדחתה הטענה בדבר תחולת ההגנה על הכתבה נושא התביעה, כיוון שבית-המשפט סבר כי הכתבה כלל אינה בגדר הכחשה או גינוי של השמצה קודמת. בעניין משעור [1], אכן נאמר כי: "תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם" (שם, בעמ' 9), אולם הדברים נאמרו בקשר למסקנה שאליה הגיע בית-המשפט באותו מקרה, כי אין בין הפרסום של לשון הרע לבין פרסום קודם, שהפרסום האחרון כביכול נועד להגיב עליו, דבר וחצי דבר. בענייננו, בשונה מהדוגמאות הנזכרות, ניכר בפרסום כי כל מהותו ומטרתו הן בתגובה ללשון הרע שפורסמה נגד המשיב, במטרה לגנות אותו פרסום שהיה זמן קצר קודם לכן. אכן ככלל, מן הראוי כי תגובה ללשון הרע תהא בעלת תוכן ענייני הרלוונטי להכחשה ולגינוי ולא תהווה היא עצמה לשון הרע (לא בציטוט החוזר על לשון הרע נושא התגובה ולא לשון הרע בפרסום חדש). עם זאת, יש לזכור כי דנים אנו בהגנה שנועדה למקרים שבהם הוכח, בין בעוולה אזרחית ובין בייחוס עבירה פלילית, כי דברים שפורסמו מהווים לשון הרע, וייחודם בכך שפורסמו בתנאים שבהם המחוקק הכיר באינטרס להגן על הפרסום. לפיכך, אין לשלול את ההגנה רק בשל כך שבתוכן הדברים יש משום לשון הרע. שאלת הסבירות והמידתיות של אותה לשון הרע תיבחן אפוא במסגרת התנאי המצטבר השני לתחולת ההגנה, הבא לידי ביטוי בדרישת תום-הלב."
וכן ר' עמנואל נהון, ""ופניהם איש אל אחיו" - הדדיות בבושת דברים", פרשת השבוע ברוח המשפט, פרשת ויקהל, גיליון מס' 489 (תשע"ט).
עם זאת, נשוב ונדגיש כי ההגנות שנקבעו בחוק אודות פרסומים לגביהם לא הוכח שהם אמת לאמיתה, או שלא הוכח "עניין ציבורי", מותנות בכך שהפרסום נעשה ב"תום לב". ככלל, הנטל להוכחת תום הלב מוטל על הטוען לו, דהיינו על הנתבע (שנהר בעמ' 258). כיוון ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי סנהדרין, ו, ב), אין מנוס מהערכת תום ליבו של הנתבע על פי הדברים הנראים לעין. ס' 16 לחוק איסור לשון הרע קובע שתום הלב ייקבע, בין היתר, על פי מידת הסבירות בפרסום: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב." ומנגד, "(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:... הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
מן הכלל אל הפרט
הפרסום הראשון
כאמור, את הפרסום יש לקרוא בכללותו, כפי שהוא מתפרש על ידי הקורא הסביר. לשם הנוחות נביא כאן את הפרסום בשנית:
"פרבדה כאן – אודות משטר סתימת פיות
פרבדה – שופר המפלגה הקומוניסטית הרוסית
... העורך הראשי, המשמש כיו"ר הוועד המקומי, המצוי בניגוד עניינים אינהרנטי, פסל את פרסום המאמר, מבלי שניתנה לי כל הודעה על כוונה זו...
אין אני סבור – עם כל הצניעות – שיש מידע יותר חשוב ופרקטי, מתוכנו של המאמר המצונזר, וודאי על פני פיאור שמו והאדרת כבודו של העורך האחראי, על תרומתו הנשגבת והאצילית, "בשתילת פרחים"..., שמיני הפרסום ב"גבעתי" מן ה-29 ביוני, הריגוש, עד כה לא שכך...
אלה פני פרנס הציבור, בורח מן האמת, מסתיר מידע, סותם פיות ומזלזל באינטליגנציה הטבעית של תושביו."
דומה כי הקורא הסביר מבין שהעובדה היחידה בפרסום זה היא העובדה שאינה שנויה במחלוקת, דהיינו שבן יהודה, המשמש כעורך הביטאון ויו"ר הוועד המקומי, פסל את פרסום המאמר שכתב אבידר. אמירה זו נכתבה בלא סופרלטיבים היפרבוליים, או בלשון סרקסטית (כפי שנקט בהמשך במילים "הנשגבת והאצילית"). יתר האמירות במאמר מובנות כהבעת דעה, ולא כציון עובדות. כך – למרות הכותרת, לקורא הסביר ברור שביטאון המושב אינו שופרה של המפלגה הקומוניסטית. בהמשך הדברים אבידר הבהיר מפורשות שהדברים הנכתבים הם סברה שלו ("אין אני סבור... שיש מידע יותר חשוב ופרקטי מהמאמר המצונזר...").
יתר על כן, אף אלמלא היה אבידר מבהיר זאת מפורשות, הקורא הסביר שופט את המשפט המסכם על רקע העובדה שהובאה בראשיתו, דהיינו שבן יהודה פסל לפרסום מאמר של אבידר, וכי עובדה זו מתפרשת אצל אבידר (אולי על רקע כך שנפגע מפסילה זו) כהסתרת מידע וסתימת פיות.
ראיה לכך שזהו האופן בו מתפרש הפרסום ניתן למצוא בתגובתו מזמן אמת של בן יהודה עצמו. מהתגובה ניתן להיווכח שגם בן יהודה קרא את דבריו של אבידר כדברים שנכתבו בעידנא דרתחא (ועל כן הוא כתב "לא הבנתי על מה יצא קצפך"), וכי אין בהם תיאור עובדות אלא נקיטה בלשון של לגלוג ("לא הבנתי למה מצאת לנכון ללגלג עליי").
בשים לב לתפקידו הציבורי של בן יהודה כמזכיר וועד המושב וכעורך האחראי של הביטאון שלו, אני סבורה שהפרסום הראשון אכן נעשה בנסיבות שנקבעו בס' 15(4) לחוק, דהיינו כהבעת דעה על התנהלותו של בן יהודה בתפקיד ציבורי, ועל כן חזקה שנעשה בתום לב. אמנם, הפרסום נכתב בלשון סרקסטית, ומכפישה, אולם נוכח חשיבות חופש הביטוי בכל הנוגע לביקורת אודות מי שמשמש בתפקיד ציבורי, אני סבורה שמתקיימת ההגנה הקבועה בס' זה לחוק, ודין התביעה שכנגד בגין פרסום זה להידחות. נוכח תוצאה זו, ובשים לב לכך שאיני סבורה שבמאמר צוינו עובדות, לא מצאתי לנכון להידרש לטענת ההגנה בדבר אמת בפרסום.
הפרסום השני
גם כאן, לנוחות הקראה, נביא את לשון הפרסום בשנית:
"ערב טוב זכריה.
לא הבנתי על מה יצא קצפך.
ביקשת לפרסם את פסק הדין וזה מה שעשינו. מי שנהג לא כשורה זה אתה. במקום לתת לנו את תמצית פסק הדין, הוספת בלשונך הארסית אמירות של שמחה לאיד. כינית את הוועד באופן פוגעני. וחשבת לנצל את הבמה הזו להעביר את המסרים שלך הידועים לשמצה.
מה שעשיתי זה פשוט מחקתי אותם והשארתי רק את כתב פסק הדין כפי שקבע בית המשפט.
צר לי שהשבתי את שמחתך מפסק הדין. זה ברור ומובן כי אחרי עשרות משפטים שבהם אתה מובס, רצית את הבמה הזו לחגוג את ניצחונך. גם כאן אתה טועה. אתה לא ניצחת ואנחנו הפסדנו. כולנו הפסדנו. אם אתה שמח על זה שמעתה הוועד לא יוכל לעבוד ולשרת את הציבור אז גם אתה הפסדת.
ובכלל, לא הבנתי למה מצאת לנכון ללגלג עליי שאני שותל פרחים ומקים מדשאות לטובת ציבור התושבים? הלא אם אתה היית עושה את זה נראה לך שהייתי מלגלג עליך? נהפוך הוא. הייתי מברך אותך. אבל לצערי אין על מה לברך אותך כי מאז היותך כאן לא עשית דבר וחצי דבר לטובת המושב או לטובת התושבים. ההפך הוא הנכון. עד היום רק הזקת ופגעת בכל מי שיכולת. היצר ההרסני שלך לא פסח על אף אחד מכל מי שנקרה בדרכך.
לסיום אני מציע לך לחשוב טוב טוב לפני שאתה משתלח הן בי והן באחרים על לא עוול בכפנו."
מקריאת פרסום זה בשלמותו לא יוכל הקורא הסביר אלא להבין שהוא נכתב כתגובה לפרסום הראשון, מתוך עלבון על מה שנתפס (בצדק) אצל בן יהודה כלגלוג עליו ועל פועלו, ומתוך רצון להגן על שמו הטוב מפני ההכפשות שהובאו בפרסום הראשון, שכן לא ניתן כלל להבין את הפרסום השני בלי לקרוא את הפרסום הראשון. הפרסום השני נפתח בהסבר ענייני של בן יהודה לסירובו לפרסם את מאמרו של אבידר, בטענה שלא היה כאן סירוב אלא " מה שעשיתי זה פשוט מחקתי אותם והשארתי רק את כתב פסק הדין כפי שקבע בית המשפט." בהמשך, מביע בן יהודה את עלבונו "לא הבנתי למה מצאת לנכון ללגלג עליי...", ועל כן, הקורא הסביר מבין שהדברים שנכתבו אינם מתיימרים להיות עובדות, או אפילו הערכה אובייקטיבית לכישוריו המשפטיים של אבידר או לתרומתו למושב, אלא רק ניסיון "להחזיר" מידה כנגד מידה.
בדיוק מתוך הבנה שכך מתפרשים הדברים, נקבעה בחוק הגנה למי שפרסם לשון הרע בתגובה ללשון הרע שפורסמה עליו, כפי שנקבע גם בפסה"ד בעניין שמעון ביטון. בנסיבות אלה, אני סבורה שפרסום זה חוסה תחת ההגנה שנקבעה בס' 15(10) לחוק, ודין התביעה להידחות.
נוכח תוצאה זו, ונוכח הקושי להעריך האם יש אמת בטענה שאבידר "הובס בעשרות משפטים", או ש"לא תרם דבר וחצי דבר" למושב, שהן טענות סוביקטיביות במהותן, איני סבורה שיש מקום להידרש לטענה בדבר אמת בפרסום.
לסיכום
רק החופש להביע ביקורת על החלטות שהתקבלו על ידי אנשי ציבור יכול להבטיח את תקינות המערכת הציבורית, בין אם מדובר בוועד המושב ובין אם מדובר בהחלטות הנוגעות לציבור כולו. חופש זה כולל בחובו גם את הזכות להביע את הביקורת בצורה חריפה ביותר. מאידך, גם לאנשי ציבור יש רגשות. כאשר הביקורת מושמעת בטון סרקסטי, יש לאפשר לאנשי הציבור את הזכות לתבוע את עלבונם.
בנסיבות אלה, אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד.
באשר לשאלת הוצאות המשפט, הבאתי בחשבון שהתובע, שהוא עו"ד במקצועו, יזם את ההליך, כנראה מתוך כך שלא נגרמו לו הוצאות עבור הייצוג. מנגד, הנתבע נגרר להליך שלא בטובתו, ונגרמו לו הוצאות ניכרות. לפיכך, ובשים לב לתוצאה, אני מחייבת את אבידר לשלם לבן יהודה סך של 5,000 ₪ עבור הוצאות משפט.
ניתן היום, ד' שבט תשפ"ג, 26 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 11