ת"א 16518-08-13 תמאם נ' כהן

הליך: 16518-08-13

שם התיק: ת"א 16518-08-13 תמאם נ' כהן

בית המשפט: בית משפט השלום בנתניה

שופט/ת: אלי ברנד

תאריך פסק הדין: 2020-02-09

תובעים: בת"א 16518-08-13, בת"א 39807-01-14, דניאל כהן, ב"כ אילן תמאם, ב"כ דניאל כהן, פסק – דין, מבוא | נתבעים: בת"א 39807-01-14, אילן תמאם, בת"א 16518-08-13

ייצוג ב"כ אילן תמאם: עו״ד אהוד שטיין

ייצוג תובעים: עו״ד אילן תמאם (להלן בהתאמה: "תמאם" ו-"תביעת שכה"ט"), עו״ד נקבע בהסכם כי במידה שתוגש, עו״ד וגם במקרה כזה ישולם שכר הטרחה במלואו., עו״ד בייצוגו וביום 10.6.13 שיגר הודעה בה נאמר במפורש כי הוא מתכוון לחפש פרקליט אחר שיטפל בעניינו., עו״ד הוגשה התביעה כבר בשלב זה., עו״ד טען כהן כי מדובר בחוזה מקפח וחד-צדדי אשר נחתם במעמד חריג ובלתי מקובל לעסקה מסוג זה, כי תנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל וכי נחתם תוך ניצול פערי הכוחות בין הצדדים, ולכן טען כי התקיימו יסודות עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") ויש לבטל את ההסכם., עו״ד נ' משה סורוצקין (20.3.2008, להלן – "פס"ד קורפו")‏‏ –, עו״ד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד., עו״ד בפרויקט שלשמו התקשר עם עורך הדין, יש לקרוא תנאי מכללא לתוך ההסכם לפיו לא יהיה זכאי עורך הדין לפיצויי ציפייה. כחלק מיסוד האמון של הלקוח בעורך דינו יש לראות גם את הסתמכותו של הלקוח, כי עורך דינו לא יכפה עליו פרויקט אשר הוא אינו רוצה בו עוד ולא ידרוש פיצויי ציפייה כאשר מופסק הייצוג משפטי הנוגע לאותו פרויקט. על כן, הלכת ביניש-עדיאל, בה נפסק כי במקרה זה זכאי עורך הדין לפיצויים בגין שכר ראוי בלבד ואינו זכאי לפיצויי ציפייה, משמרת את יסוד האמון האמור. ואולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני."

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 16518-08-13 תמאם נ' כהן

ת"א 39807-01-14 כהן נ' תמאם

לפני

כבוד השופט אלי ברנד

תובע בת"א 16518-08-13
נתבע בת"א 39807-01-14

אילן תמאם

נגד

נתבע בת"א 16518-08-13
תובע בת"א 39807-01-14

דניאל כהן

ב"כ אילן תמאם: עו"ד אהוד שטיין

ב"כ דניאל כהן: עו"ד אהוד שטיין

פסק – דין

מבוא

לפני שתי תובענות בין אותם צדדים שהדיון בהן אוחד, האחת – ת"א 16518-08-13 עניינה תביעה לתשלום שכר טרחת עורך-דין בסך 135,470 ₪ שהגיש עו"ד אילן תמאם (להלן בהתאמה: "תמאם" ו-"תביעת שכה"ט") נגד מר דניאל כהן (להלן: "כהן"), והשניה – ת"א 39807-01-14 אותה הגיש כהן נגד תמאם בעתירה לתשלום פיצויים בגין רשלנות מקצועית והפרת חובות כלפיו בטענה כי בעטיין גרמו לו נזקים שונים וכן לחיוב תמאם בפיצויים עונשיים והשבת שכר טרחה, בסכום כולל של 589,000 ₪ (להלן: "תביעת הפיצויים").

תמאם הוא עורך דין במקצועו וכהן שכר את שירותיו לצורך ייצוגו במספר הליכים משפטיים שהיו קשורים לסכסוך עם אשתו.

רקע עובדתי כללי

ביום 17.12.12 נכרת הסכם שכר טרחה בין הצדדים (נספח 1 לתצהיר תמאם שהוגש ביום 1.11.17, להלן: "ההסכם") בו נקבע כי תמאם ייצג כהן בתביעת משמורת והסדרי ראיה נגד אשתו, בתביעה כספית נגדה ונגד גב' יעל בובליל ובהליכים משפטיים נגד אחת הגב' שרה נתן. עוד נקבע בהסכם כי במידה שתוגש נגד כהן תביעת מזונות על ידי אשתו או על תביעה ידי אביו בגין הלוואות שניתנו לו ייוצג גם בהן על ידי תמאם.

לעניין שכר הטרחה נקבע בהסכם כך –

"שכר הטרחה המוסכם: 120,000 בתוספת מע"מ. שכה"ט אינו כולל אגרות והוצאות. שכה"ט אינו כולל טיפול (כך במקור – א.ב.) אינו כולל ערכאות ערעור או לכל ערכאה אחרת. כמו"כ שכה"ט אינו כולל דיונים בבית משפט, בגין כל דיון ישולם 2,000 ₪ בתוספת מע"מ.

מודגש בזאת כי שכה"ט ישולם בכל מקרה ואפילו במקרה של פשרה ו/או הפסקת ההליכים בכל שלב מכל סיבה שהיא. כמו"כ שכה"ט ישולם גם אם יבוצעו רק חלק מההליכים.

עורך הדין יהיה רשאי להפסיק את הייצוג בכל שלב וזאת באם הלקוח לא ישמע להוראות עוה"ד וגם במקרה כזה ישולם שכר הטרחה במלואו.

שכה"ט ישולם בשנים עשר תשלומים חודשיים שווים מדי חודש בחודשו החל מיום 10.1.13 ואילך."

בעקבות חילוקי דעות קשים בין הצדדים – דרישות תשלום של תמאם וטענות כהן כי תמאם מתרשל בטיפול בענייניו, שלח כהן לתמאם ביום 9.6.13 הודעה שניתן להבין ממנה כי אין הוא מעוניין עוד בייצוגו וביום 10.6.13 שיגר הודעה בה נאמר במפורש כי הוא מתכוון לחפש פרקליט אחר שיטפל בעניינו.

מנגד, ביום 10.6.13 פנה תמאם לבית המשפט לענייני משפחה ב"בקשה להתפטרות מייצוג" כהן בתיקים בהם טיפל עבורו עקב "פתיחת חזית" נגדו, הכפשות, העדר קשר, אי תשלום שכר טרחה וסחיטה באיומים מצידו.

ביום 1.8.13 הגיש תמאם תלונה במשטרה כנגד כהן בגין איומים.

לאחר הפסקת הייצוג נפגש תמאם עם אשתו של כהן, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, ובין הצדדים שוררת מחלוקת באשר לתוכנה, כאשר נראה כי לצד אותה פגישה נוהלו בין תמאם לאשת כהן שיחות טלפון לא מעטות ובסופו של יום הוגשה תביעת שכה"ט ובלאחר מכן תביעת הפיצויים.

תביעת שכה"ט

עיקרי טענות הצדדים

טענות תמאם

לטענת תמאם, לאור ההסכם, היה על כהן לשלם לו את מלוא שכר הטרחה שנקבע בהסכם בתשלומים של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ מדי עשירי בכל חודש, החל מחודש ינואר 2013, אך בפועל הלה לא עמד בלוחות הזמנים וגם את הסכומים ששילם מתוך סך כל שכר הטרחה שילם ככל העולה על רוחו ובסכומים נמוכים באופן ניכר מן המוסכם.

תמאם ציין כי מאחר שמדובר בהליכים שהתנהלו באוירה של אמוציות קשות ולאור התחייבויותיו הכתובות והאחרות של כהן כלפיו לא חשש מאי-תשלום מלוא שכר טרחתו ולא הקפיד על מועדי התשלום תוך כדי קרות האירועים.

תמאם הבהיר כי בפגישתם הראשונה כהן אף הצהיר כי יהיה מוכן לשלם לו אפילו מיליון שקלים, על מנת שישכין שלום בית בינו לבין אשתו.

לאחר הימשכות ההליכים ובהם דיונים בבית המשפט, תביעות ובקשות שהוגשו על ידי תמאם בשם כהן, הצליח תמאם – לגרסתו – להביא את הצדדים לכדי שלום בית ובשל כך ביקשה אשת כהן למחוק את התביעות שהגישה נגדו.

לטענת תמאם, בשלב זה החל כהן להכפישו בהודעות דואר אלקטרוני ואף ניסה לסחוט אותו באיומים החזר של הסכום ששילם על חשבון שכר הטרחה.

לאור התנהגותו הנטענת של כהן הגיש תמאם לבית המשפט, ביום 10.6.13, "בקשה להתפטרות מייצוג", בה נכתב בין היתר –

ביום 1.8.13 הגיד תמאם תלונה במשטרה נגד כהן בגין איומים והטרדה, בעקבותיה הוזמן כהן לחקירה והוצא כנגדו צו הרחקה מתמאם ובסופו של דבר נסגר התיק.

על פי גרסתו הופיע תמאם הופיע בשם כהן בשלושה דיונים בבית משפט ושילם אגרות והוצאות בסך של 6,853 ₪, ולפיכך – בהתאם להסכם שכר הטרחה – טען כי על כהן לשלם לו סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ, 2,000 ₪ בתוספת מע"מ בעבור כל דיון וכן אגרות והוצאות, ובסה"כ 154,273 ₪.

בפועל, לגרסת תמאם, שילם לו כהן סך כולל של 18,800 ₪ כולל ולפיכך נותר לו חוב לתשלום בסך של 135,473 ₪.

תמאם ציין בכתב התביעה כי במועד הגשתה אמנם טרם הגיע מועד פרעונם של חלק מן התשלומים, אך לאור אי התשלום עד אותו שלב ונוכח גילוי דעתו של כהן כי לא ישלם עוד הוגשה התביעה כבר בשלב זה.

תמאם טען כי כהן הפר את ההסכם באופן בוטה ועל כן יש לחייבו בסכום התביעה, בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך הדין בצירוף מע"מ.

לטענת תמאם, מחליפת הודעות דואר אלקטרוני בין הצדדים עולה כי כהן מודה בכך שהוא חייב לו שכר טרחה אך מבהיר כי אינו מתכוון לשלמו.

תמאם הוסיף כי לעניין אי תשלום שכר הטרחה עקב הפסקת הייצוג יש בהסכם אשר נחתם בין הצדדים הוראות מפורשות בעניין זה, וזאת על מנת למנוע פיטורי עורך הדין בהגיע הלקוח לסיפוקו מבחינת התוצאה, כפי שלטענתו היה במקרה זה לאחר שכהן ואשתו הגיעו בזכותו לשלום בית.

לטענת תמאם, במקרה בו הלקוח מבקש הפסקת הייצוג על ידי עורך הדין בחוסר תום לב, עליו לשלם את שכר הטרחה במלואו כפיצויי ציפייה.

תמאם טען כי כהן סיים התקשרותו עימו עקב הגעתו לשלום בית ואי רצונו לשלם את מלוא שכר הטרחה לאחר מכן בניגוד להוראות ההסכם.

טענות כהן

לטענת כהן, הוא נפגש עם תמאם ברכבו הפרטי ביום 17.12.12 לאחר לילה ארוך ש"בילה" בתחנת המשטרה, אז החתים אותו תמאם על מספר מסמכים מבלי שראה או הבין על מה הוא חותם, תוכן המסמכים לא הוקרא בפניו, לא הוצגו לו הנקודות המרכזיות בהסכם, וכן לא ניתן לו עותק מהמסמכים עליהם חתם, הכל כאשר היה במצב נפשי ירוד, ללא שינה או מאכל.

לטענת כהן, על פי כללי לשכת עורכי הדין פגישת עבודה ברכב בשעת לילה מאוחרת מהווה עבירה אתית.

כהן הוסיף וטען טענת זיוף של חתימתו על ההסכם, אך ביחס לטענה זו לא ניתנה לו רשות להתגונן לאור החלטת כב' הרשמת הבכירה (כתוארה אז, כיום השופטת) יפעת אונגר-ביטון.

עוד טען כהן כי מדובר בחוזה מקפח וחד-צדדי אשר נחתם במעמד חריג ובלתי מקובל לעסקה מסוג זה, כי תנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל וכי נחתם תוך ניצול פערי הכוחות בין הצדדים, ולכן טען כי התקיימו יסודות עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") ויש לבטל את ההסכם.

לחילופין, טען כהן כי יש להורות על ביטול ההסכם גם מכוח סעיף 14 לחוק החוזים בשל טעות.

כהן חלק על גרסת תמאם וטען כי שילם לו בפועל סכום של 94,000 ₪ במזומן, וזאת אף לפני המועד שנקבע בהסכם, אך לא קיבל עבור מלוא הסכום חשבוניות מס.

כהן טען כי מעולם לא הצהיר שישלם לתמאם מיליון שקלים, תמאם לא השקיע מאמצים בתיק, ולא היה צד לשלום הבית בין הצדדים, שממילא לא הגיע לכלל שלום בית מלא ואף תביעת אשתו כנגדו עדיין עמדה בעינה.

כהן טען שלא הכפיש את תמאם ולא ניסה לסחוט אותו וכי ביום 9.6.13 הודיע לו כי הוא משוחרר מייצוגו בעקבות התנהלותו הרשלנית ומחדליו.

באשר לתלונת תמאם במשטרה, ציין כהן כי הוחלט על סגירת התיק. לדבריו, אין במתן צו ההרחקה כדי ללמד דבר על אמינות ורצינות התלונה בשל העובדה ש"במדיניות המשפטית היום האצבע קלה על ההדק" במתן צווים מסוג זה.

כהן טען כי אין לו כל חובות כספיים כלפי תמאם, וכי ההפך הוא הנכון – תמאם חייב להשיב לו את כספו, ואף לפצותו בגין הנזקים שגרם לו.

כהן הוסיף וטען להפרה יסודית של ההסכם מצד תמאם בכך שהפר את חובות הנאמנות והזהירות כלפיו ובכך שהתרשל בייעוץ שנתן לו ובייצוגו ואף עמד בקשר עם אשתו שמולה נוהלו ההליכים המשפטיים, ועל כן ביקש להורות על בטלותו, וטען כי גם אם ההסכם נחתם הוא בטל ומבוטל וכי זכותו לקבל חזרה את הכספים ששולמו על פיו ואף פיצויים.

לטענת כהן, תמאם לא צירף כל אסמכתא באשר למספר הדיונים בהם הופיע בשמו וייצג אותו או בדבר תשלום האגרות וההוצאות אותן שילם לכאורה, והוסיף כי למיטב ידיעתו אסור לעורך-דין לשלם אגרות עבור לקוחו.

כהן הבהיר כי פיטר את תמאם טרם הושלמו ההליכים כפי שסוכמו בשל התנהלותו, כאשר שיעור השכר נקבע מתוך ציפייה כי ישולם במלואו במידה וההליך ינוהל עד תום. על כן, לשיטתו, היקף העבודה שבוצעה לא מצדיק את מלוא השכר החוזי, גם לא כשכר ראוי או כפיצויי ציפייה.

דיון והכרעה – תביעת שכה"ט

מעיון בטענות הצדדים – כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומים מטעמם, לאחר שחלקן נזנחו בשלב הסיכומים או שלא ניתנה ביחס אליהן רשות להתגונן, עולה כי לצורך הגעה להכרעה הסופית ביחס לתביעה זו עלי להכריע במספר שאלות עיקריות: האחת – האם נפלו פגמים בכריתת ההסכם המובילים לבטלותו; השניה – במידה שיקבע שההסכם אינו פגום מיסודו, האם הופר ההסכם והופרו חובות תמאם כלפי כהן באופן שהקנה לכהן את הזכות לבטל את ההסכם ולפטרו; השלישית – האם הפסקת הייצוג בנסיבות דנן מצדיקה הפחתה משכר הטרחה הנקוב בהסכם; הרביעית – מהו הסכום אשר הועבר לידי תמאם בפועל; החמישית והאחרונה לענין זה – האם זכאי תמאם לשכר טרחה נוסף מאת כהן מעבר למה ששילם בפועל ובמידה שכן באיזה סכום.

נוסף על האמור קיימת גם טענת כהן לפיצוי בגין נזקים שגרם לו – לטענתו – תמאם, המקימה לו גם טענת קיזוז, אולם זו תתברר במסגרת הדיון וההכרעה בתביעת הפיצויים.

האם נפלו פגמים בכריתת ההסכם

טענת העושק

כאמור לעיל, לטענת כהן חתימתו על ההסכם נעשתה כשהיה מצוי במצב נפשי ירוד, לאחר לילה ארוך בתחנת המשטרה, מבלי שישן או אכל וכי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

לטענת תמאם, אין כל פגם בהסכם שכר הטרחה או בהליך חתימתו ועד הגשת התביעה לא טען כהן לעושק או כל טענה לענין כריתת ההסכם ולא ביקש לבטלו, ודי בכך כדי לקבוע כי אין מדובר בטענות של ממש אלא כאלה שנולדו לצורך ניהול התביעה.

מקורה של עילת העושק בסעיף 18 לחוק החוזים, הקובע כך –

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

הפסיקה קבעה כי לצורך קיומה של עילת העושק נדרשת הוכחת שלושה יסודות (כאן מתוך ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעמה קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (3.9.1981) –

"על שלושה יסודות – השלובים זה בזה ככלים שלובים – השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העושק (צ"ל העשוק – א.ב.) ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני – התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")."

מטבע הדברים, נטל השכנוע כי אכן התקיימו בנסיבותיו של מקרה מסויים יסודות עילת הביטול בשל עושק מוטלים על הטוען טענה זו, כאשר הפסיקה קבעה לגבי נטל זה כך (ע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' דן גרטלר (14.8.2008) פסקה 9, להלן: "פס"ד כמיסה". ההדגשות כאן ובכל ציטוט שלי אלא אם יאמר אחרת) –

"עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" ... קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק ...

כבר נקבע, כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו. ... מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוטל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. ...

יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" ... "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" ... אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל ..."

עתה אבחן האם הוכחו היסודות הנדרשים על פי הפסיקה לקיומה של עילת העושק, ותחילה אתייחס דווקא אל יסוד סבירותם של תנאי ההסכם.

כהן טוען כי התנאים שנקבעו בהסכם, על פיהם תמאם רשאי להפסיק את הייצוג בכל עת וגם במקרה כזה או במקרה שיבוצעו רק חלק מן ההליכים על ידו ישולם לו שכר טרחתו במלואו, הם תנאים קיצוניים ובלתי סבירים.

ככלל, הפסקת ייצוגו של לקוח על ידי פרקליטו ביזמת הלקוח אינה שוללת את זכאות עורך הדין לשכר טרחה בגין העבודה שביצע עבור לקוחו בפועל, ובמקרים בהם לא היתה הפסקת הייצוג מסיבה הוגנת אף מעבר לכך, וכך נקבע בנושא זה בע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.2008, להלן – "פס"ד קורפו")‏‏ –

"16. ... בהלכת ביניש-עדיאל (=ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (5.10.1993) – א.ב.) נקבע כי: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו" (הלכת ביניש-עדיאל, עמ' 124).

17. דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד.

18. ... אכן, במקרים מסוג זה, בהם הלקוח אינו מעוניין עוד בפרויקט שלשמו התקשר עם עורך הדין, יש לקרוא תנאי מכללא לתוך ההסכם לפיו לא יהיה זכאי עורך הדין לפיצויי ציפייה. כחלק מיסוד האמון של הלקוח בעורך דינו יש לראות גם את הסתמכותו של הלקוח, כי עורך דינו לא יכפה עליו פרויקט אשר הוא אינו רוצה בו עוד ולא ידרוש פיצויי ציפייה כאשר מופסק הייצוג משפטי הנוגע לאותו פרויקט. על כן, הלכת ביניש-עדיאל, בה נפסק כי במקרה זה זכאי עורך הדין לפיצויים בגין שכר ראוי בלבד ואינו זכאי לפיצויי ציפייה, משמרת את יסוד האמון האמור. ואולם, יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני."

נמצא כי קיימות סיטואציות בהן יופסק הייצוג על ידי לקוח והלה יחוייב לא רק בשכר ראוי או מוסכם עבור מה שביצע בפועל אלא גם בפיצויי ציפייה ביחס למה שאמור היה עורך הדין להמשיך ולבצע עבורו על פי ההסכם ביניהם, והדבר תלוי בשאלת ההגינות ובמידת סבירות סיבת הפסקת הייצוג.

ברם, בענייננו מקנה ההסכם לעו"ד תמאם את הזכות לקבל את מלוא שכר הטרחה גם עת הפסיק הוא מיזמתו את הייצוג או לא ביצע את כל ההליכים המשפטיים בגינם נכרת ההסכם ונקבע סכום שכר הטרחה.

בענין זה נאמר בספרו של השופט בדימוס ד"ר גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת הדין, תשס"א – 2001 (להלן: "קלינג") בעמ' 212 כך –

"אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה, שהוראה כזו תיפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו כשירצה בכך.

...

ראוי לכלול בכל הסכם שכר טרחה הוראות שתסדרנה את דרך קביעתו של שכרו של עורך הדין למקרה שבו יופסק הטיפול מטעם כלשהו לפני הסיום. ראוי לקבוע את הבסיס לחישובו של השכר."

מאחר שתנאי ההסכם האמורים סותרים את העקרונות הללו ומקנים לתמאם זכות לא סבירה – להפסיק את עבודתו מכל סיבה אך בה בעת לזכות במלוא שכר טרחתו הצפוי עבור העבודה במלואה – נהיר כי מדובר בתנאים גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל והראוי, ולטעמי יש בהם חוסר הוגנות ניכר והחרפה של פערי הכוחות הקיימים ממילא בין הצדדים.

עם זאת, אינני סבור כי הוכח לפני קיומו של יסוד המצוקה במידה שנקבעה בפסיקה.

עייפותו של כהן ומצבו הנפשי הקשה הנטענים – גם אם אניח כי זה אכן היה מצבו במועד כריתת ההסכם – אינם עולים כדי מצוקה כבדת משקל באופן שסביר כי הסיט את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון, כפי שנקבע בפס"ד כמיסה, ואין ספק כי העייפות הניכרת בעקבות אותו ליל בתחנת המשטרה היתה מצוקה חולפת כלשון בית המשפט העליון.

יוער כי למרות האמור, אין בעובדה שלא מתקיימים כלל יסודות עילת העושק כדי להביא באופן אוטומטי לתוצאה על פיה התנאים הבלתי סבירים ייוותרו על כנם ללא כחל וסרק, ובתי המשפט קבעו כי יש לתקן סעיפים כאלה (ראו למשל תא"מ (אשקלון) 37035-08-11‏ עו"ד אסנת אלון לאופר נ' דניאלה שמואל (11.6.2012) ועוד), אך ענין זה יידון בהמשך.

מן האמור לעיל נובע כי אין לקבל את טענת העושק של כהן.

טענת הטעות

כהן טען כי יש להורות על ביטול ההסכם מכוח סעיף 14 לחוק החוזים, בשל טעות בכריתתו.

כהן טען, כאמור, כי במעמד חתימת ההסכם הוחתם על שלל מסמכים אשר לא הוצגו לו, לא הוסבר לו תוכנם ולא נמסרו לו העתקים שלהם, וככל הנראה לכך כיוון עת העלה את טענת הטעות.

יוער כי בסיכומים מטעמו נראה כי כהן זנח טענה זו (העובדות שביסוד הטענה אוזכרו בסיכומים בפרק הרקע בפסקה הנושאת את הכותרת ""הסכם" שכר הטירחה" אך טענת הטעות, להבדיל מהעושק, לא נזכרה במפורש בפרק טענות הצדדים בפסקה הנושאת את הכותרת "עיקר טענות דניאל כהן"), אולם על מנת שלא להותיר גם טענה זו בלא כלום אציין רק כי פסיקת בתי המשפט קבעה זה מכבר כי (כאן מתוך ע"א 467/64 אולגה אסתר שוויץ נ' סנדור, שושנה בלץ, פ"ד יט(2) 113, 117 (18.6.1965)) –

"אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא".

הלכה זו חזרה בפסיקה פעמים רבות (לדוגמה, ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (17.8.2000); ע"א 16/80 אליהו לולו נ' סלומון סלומון, פ"ד ל"ז(4) 70 (18.9.1983) ועוד דוגמאות רבות) וברי כי יפה היא אף לענייננו.

אשר על כן אין לקבל גם את טענת הטעות שבפי כהן.

לאור מכלול האמור אני סבור כי כהן לא הוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם שבעטיו יש לבטלו.

האם היתה הפרה יסודית של ההסכם על ידי תמאם

לטענת כהן, התנהלותו של תמאם במהלך ייצוגו על ידו מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ועל כן יש לבטלו.

סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כי הפרה יסודית היא –

"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית".

נבחן, איפוא, את הפרות ההסכם שטען כהן כי בוצעו על ידי תמאם.

יש להבהיר, ראש לכל, כי טענות כהן נגד תמאם עוסקות בחלקן באירועים שארעו לאחר הפסקת הייצוג ועל כן אינן יכולות לשמש עילה לביטולו, והללו יידונו בנפרד במסגרת הדיון בתביעת הפיצויים, בעוד שבחלק הנוכחי אעסוק רק במחדלים וההפרות הנטענים שקדמו להפסקת הייצוג.

לטענת כהן, נתן לו תמאם ייעוץ מקצועי אשר התברר כלקוי ופגע באינטרסים שלו.

כך למשל, טען כהן, יעץ לו תמאם למשוך את כל כספו מהבנק כך שבגדר תביעת המזונות לא תוכל אשתו לעקל את כספו. לטענתו, למחרת היום פעל בהתאם אך צעד זה פגע באמון בית המשפט לענייני משפחה כלפיו באשר החשיבו כמי שמנסה להבריח נכסים.

לטענת כהן מטרת עצה זו של תמאם היתה לקבל שכר טרחתו במזומן על מנת שיוכל לחמוק מתשלום המס עליו.

כהן הוסיף וטען כי עם הגשת התביעה הכספית היה על תמאם לבקש עיקולים על נכסים אשר כללו בין היתר את רכבה של אשתו, אשר נקנה בכספו בסך של 55,000 ₪, אך במשך שבעה חודשים לא עשה כן תמאם, עד שלבסוף הוברח הרכב.

כהן אף ציין כי לשאלותיו בדבר ביצוע העיקולים, כאמור, ענה תמאם מספר פעמים כי הדבר בוצע זה מכבר בעוד שלמעשה העיקולים מעולם לא נרשמו וכתוצאה מכך נמכר הרכב באין מפריע. לגרסת כהן – תמאם אף לא יידע את בית המשפט אודות מכירת הרכב.

לצד האמור טען כהן כי תמאם לא רשם העיקול על ביתה של אחות אשתו, כפי שהורה בית המשפט, בכדי להבטיח את זכויותיו.

כמו כן, טען כהן, כי תמאם מנע ממנו גישה למסמכים המצויים בתיקו כאשר ההליכים המשפטיים עודם מתנהלים.

במהלך ההליך הועלו טענות נוספות של כהן כלפי ייצוגו המשפטי על ידי תמאם, אולם בסיכומים מטעמו התמקדו הטענות לענין הפרת ההסכם בין הצדדים בנושאים דלעיל ויתרן נזנחו כך שאינני מוצא צורך לעסוק בהן.

לאור האמור, טען כהן להפרה יסודית של ההסכם מצד תמאם ובשל כך טען כי ההסכם בוטל על ידו מסיבה מוצדקת ולא זו בלבד שאין הוא חב לשלם לתמאם את שכר הטרחה הנקוב בו אלא הוא אף זכאי להשבת הכספים ששולמו, כאשר סוגית ההשבה תידון בנפרד.

מנגד טען תמאם כטענה כללית כי כהן לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו, ומלבד הטענה בדבר אי רישום העיקול על הרכב, לא הוגשה בעניין זה כל ראייה.

לצורך בחינת אופן ייצוג כהן על ידו עתר תמאם לקבלת מסמכי התיקים בבית המשפט לענייני משפחה שניהל עבור כהן ואשר הגישה אליהם נחסמה מפניו מרגע שהופסק הייצוג וכהן התנגד לכך ואף התנגד להגשת כלל מסמכי התיקים במסגרת ההליך שלפני וביקש להגיש רק מסמכים ספציפיים על פי בחירתו.

לאור עמדה זו של כהן ומניעת הגשת תיקי בית המשפט לענייני משפחה כראיות בהליך זה על ידו טען תמאם כי כהן מנע ממנו את היכולת לפרוס לפני את מלוא התמונה העובדתית ולפיכך יש לדחות את כל טענותיו בנושא זה.

לטענה בענין אי רישום העיקול על רכב אשתו השיב תמאם כי לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית לטענה זו, מה גם שבחקירתו על בקשת הרשות להתגונן בפני תביעת שכה"ט הודה כהן כי ניתן נגד גיסתו פסק דין על סך 70,000 ₪ אשר נפרע במלואו, ומה לו כי ילין על "גזילת הרכב" (כלשונו) הנטענת.

למעלה מן האמור, טען תמאם כי אשתו של כהן חתמה על תצהיר בו לקחה על עצמה את האחריות המלאה בגין "גזילת הרכב" ואין מדובר במחדל שלו.

אשר לטענה בדבר משיכת הכספים מחשבון הבנק, טען תמאם כי לא היתה כל דרך להגן על הכספים שהיו בבנק מפני עיקול, לו היה מוטל על ידי אשתו, ומשיכת הכסף והחזקתו במזומן היא פעולה חוקית ולגיטימית לשם כך ועל כן אין מדובר בייעוץ פגום.

עוד טען תמאם כי לא נגרם לדניאל כל נזק בשל עצה זו שקיבל מתמאם, בית המשפט לענייני משפחה לא הסיק מכך כל מסקנה ביחס לאמינותו ולא היתה לכך כל השלכה על מעמדו בעיני בית המשפט.

בענין הטענה בדבר אי עיקול רכב אשתו, טען תמאם כי העיקול הזמני אכן לא נרשם מאחר שמספר הרכב נמסר לו על ידי כהן רק לאחר שניתנה החלטת העיקול ובכל מקרה מאוחר יותר החליפה אשתו את הרכב ברכב יקר יותר וגם אותו לא טרח כהן לעקל – לאחר הפסקת הייצוג על ידו, מה גם שחלקה של אשת תמאם בביתם המשותף – ששוויו עולה על סכום התביעה – עוקל, וגם בנושא זה אין כל בסיס לטרוניה כנגד תמאם.

אשר לטענה בדבר אי עיקול בית אחות אשתו טען תמאם כי בהעדר יכולת גישה לתיקי כהן בבית המשפט לענייני משפחה לא ניתן להתייחס לטענה זו.

הנטל והבאת הראיות

אפתח תחילה ואבהיר כי הנטל לשכנע בקיומן של הפרות כאמור על ידי תמאם – אם כעילה לביטול מוצדק של ההסכם והפסקה מוצדקת של הייצוג על ידו באופן שלא יביא לחיובו בתשלום שכר טרחה נוסף ואם כבסיס להוכחת הנזקים שהוא טוען כי תמאם גרם לו ומבססים הן טענות קיזוז והן את תביעת הפיצויים – מוטל על כהן.

לכל בר דעת נהיר כי חומר הראיות המהותי ביותר לשם בחינת אופן טיפולו של עורך דין בתיק המתנהל בבית משפט כלשהו הוא החומר המצוי בתיק בית המשפט, המלמד מה הוגש ומה לא, אימתי, אילו החלטות ניתנו והאם פעל עורך הדין בהתאם, וככלל – האם נוהל התיק כראוי ובאופן מקצועי על ידו.

בנסיבות בהן הופסק הייצוג, לעורך הדין אין עוד גישה לתיק בית המשפט והלקוח, בענייננו – כהן, קיבל את התיק נהיר כי הצד השולט בהגשת ראיות אלה הוא הלקוח ולא עורך הדין.

בנסיבות אלה ומאחר שהנטל להוכיח את הכשל בייצוגו מוטל על כהן היה מקום לצפות כי הלה, אשר טען בנחרצות רבה כי טיפולו של תמאם היה לקוי, רשלני ומזניח וכי לא בוצע מה שאמור היה לבצע, לא רק שלא ימנע את הגשת מלוא החומר המצוי בתיקי בית המשפט לענייני משפחה כחלק ממוצגיו וראיותיו אלא ייזום זאת בעצמו.

דא עקא, ענין זה עלה כמעט לכל אורך הדרך וכמעט עד תומה התנגד כהן התנגדות נחרצת לחשיפת מלוא מסמכי תיקי המשפחה בפני תמאם.

כבר בישיבת יום 13.4.16 העלה תמאם את הטענה כי כהן התנגד לבקשה שהגיש לתיק בית המשפט לענייני משפחה לעיין בו וטען כי אין הוא יכול לאחוז בחבל משני קצותיו – מחד גיסא להסתמך על מסמכים חלקיים מתוך תיק בית המשפט לענייני משפחה ומאידך גיסא למנוע ממנו עיון בתיק במלואו וב"כ כהן שב ועמד על התנגדותו וביקש מבית המשפט שהות להודיע האם עומד הוא על התנגדות זו תוך הוצאתם מהתיק של המסמכים מתיק המשפחה שהוגשו על ידו באופן סלקטיבי לתיק דנן.

בהודעה שהגיש ביום 17.4.16 (בקשה מס' 23) הבהיר כהן כי – "הוא עומד על התנגדותו לחשיפת מלוא התיק בביהמ"ש לענייני משפחה" אך לא טרח להבהיר האם מסכים הוא להוצאת המסמכים החלקיים שהגיש בעצמו מתוך תיק זה.

בעקבות הודעה זו קבעתי בהחלטתי מאותו יום כך – "יואיל ב"כ התובע להבהיר עד יום 20.4.16 האם ... מסכים הוא לכך שכל הראיות מתיק בית המשפט לענייני משפחה יוצאו מתיק זה. במידה שאינו מסכים יואיל לנמק ולהבהיר, נוכח השאלות העומדות להכרעה בתיק זה, כיצד ניתן לקבל חלקים מתיק בית המשפט לענייני משפחה באופן סלקטיבי ועל פי בחירתו.".

בהודעתו מיום 1.5.16 (בקשה מס' 24) הודיע כהן כך – "התובע חוזר ומבהיר כי הוא עומד על התנגדותו לחשיפת מלוא תיק ביהמ"ש לענייני משפחה, בעיקר בשל צינעת הפרט", אישר כי התנגד לבקשה לעיון בכל מסמכי תיק בית המשפט לענייני משפחה וכי בשל כך דחה אותה בית המשפט לענייני משפחה, עתר להוצאות מסמכים בודדים שהגיש תמאם מתיק זה וטען שרק את המסמכים הסלקטיביים שהוא הגיש יש לקבל באשר – "אינם רלוונטיים לענייני משפחה אלא רלוונטיים למחלוקות נשוא תיק זה ועל כן אינם חוסים תחת החסיון של ביהמ"ש לענייני משפחה ומטעמי זהירות התובע (=כהן – א.ב.) מתנגד להוצאתם מהתיק".

לאחר שבהודעה נוספת מיום 3.5.16 (בקשה מס' 25) שב ועמד כהן על טענתו זו קבעתי בהחלטתי מיום 16.5.16 כך –

" אכן, אין ספק כי יש עקרונות נוספים אשר הכלל של "קלפים גלויים" נסוג מפניהם לעיתים, אולם ברור כי התוצאה של נסיגה כזו אינה יכולה ליצור הטיה של יחסי הכוחות בין הצדדים באופן שצד אחד יהיה חשוף ויוכל לעשות שימוש כרצונו בצבר שלם של ראיות אשר אינן חשופות בפני הצד שכנגד, אשר יאלץ להתמודד רק עם אותן ראיות מתוך צבר זה אשר הצד שכנגד יסבור כי יש בהן כדי לשרת את גרסתו (זולת מקרים חריגים מאוד בהם מדובר בדרך כלל בחומר מודיעיני או בטחוני רגיש או בהסתרה זמנית הנחוצה לשם חשיפת האמת, שהנידון דידן אינו אחד מהם).

יוזכר כי במהלך הדיון בבקשה ובתגובות ההדדיות הצעתי למבקש כי במידה שמעוניין הוא בהגשת ראיות מתיק המשפחה מבלי לפגוע בצנעת הפרט שלו ניתן להטיל גם על תיק זה את החסיון של דלתיים סגורות ותחתיו יוכלו הצדדים להשתמש בראיות עליהן חל חסיון זה באופן שווה, אולם המבקש סרב להצעה זו ועמד על יצירת חוסר האיזון שתואר לעיל.

הדברים קל וחומר כאשר מדובר בראיות אשר היו חשופות בעבר בפני אותו צד עצמו – המשיב – באשר היה הוא עורך הדין אשר ייצג את הצד שכנגד בהליך בפני בית המשפט לענייני משפחה וברי כי מדובר במידע המוכר לו מן העבר עת לא סבר המבקש כי יש בחשיפתו למידע זה משום פגיעה בו.

...

עוד אעיר כי אני תמה עד מאוד נוכח עמדתו של המבקש, אשר סבר כי יוכל להסתייע בבית המשפט לשם יצירת חוסר איזון שכזה ואף עמד עיקש על עמדתו זו, גם לאחר שהצעתי בפניו אפשרויות שייצרו איזון ללא פגיעה בצנעת הפרט שלו – אם בדרך של חשיפת הראיות לשני הצדדים והטלת חסיון על תיק זה ואם בדרך של הסכמה להמנעות הדדית משימוש בראיות מסוג זה, ומשלא ניתנה הסכמה כזו אכריע במחלוקת.

מאחר שאכן מדובר בראיות אשר חל עליהן החסיון של דלתיים סגורות, מאחר שהמבקש עומד על כך שראיות כאלה הנוגעות לצנעת פרטיותו לא יוגשו לתיק ומאחר שלא ניתן להלום יצירה מובנית של חוסר איזון בין הצדדים ביחס לחשיפה לראיות אני מורה על הוצאת כל הראיות הנוגעות לתיק המשפחה מתיק זה."

יושם אל לב כי לא רק שבעמדתו זו, כמו גם בהתנגדות לבקשה מתאימה שהגיש תמאם לבית המשפט לענייני משפחה, סיכל כהן את היכולת להגשת ראיות רלוונטיות להוכחת טענותיו בהליך זה אלא אף ביקש לשמור לעצמו את הזכות – שאינה קיימת – להגיש באופן סלקטיבי מסמכים המשרתים את האינטרס שלו מבלי לאפשר לצד שכנגד לבחון את כלל המסמכים ולוודא האם אין ביניהם ראיות התומכות גם בטענותיו.

התנגדות זו של כהן נמשכה גם לאחר שהעמדתי בפניו את התוצאה המעוותת שתגרם אם תתקבל עמדתו ואף הצעתי לפניו פתרון שיכול היה לאפשר שמירה על צנעת הפרט מחד גיסא וחשיפת מלוא הראיות הרלוונטיות מאידך גיסא, בדמות הטלת חסיון על ההליך שלפני, אולם הלה סרב גם לפתרון זה תוך שהוא עומד עיקש על עמדתו האבסורדית.

באמור לעיל יש משום מניעת ראיות רלוונטיות אשר על פי הפסיקה מקימה חזקה כי הללו היו פועלות לרעתו (ראו למשל – ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (16.12.1980)) וכן – מאחר שמדובר בראיות מהותיות לבירור הסוגיה – פגע כהן ביכולתו להוכיח את טענתו לענין הטיפול הכושל בהליך, אך למעלה מכך יש גם חוסר תום לב בנסיון הנואל מצידו להשיג יתרון דיוני לא הוגן כאשר ההגנה האבסורדית על צנעת הפרט לכאורה היא כלפי תמאם שממילא היה חשוף אל החומר ממילא בעת שטיפל בתיק, כלפי באי כוחו שיהיו כפופים ממילא לחובת החסיון וכלפי בית המשפט.

כהן עמד על עמדתו זו לכל אורך ניהול ההליך אך לפתע בישיבת יום 20.12.16 – לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, לאחר שפרקליטו חזר על עמדתו האבסורדית ולאחר שהוא התעקש על ניהול ההליך בדלתיים פתוחות ללא החסיון שהצעתי, על מנת לשמור הן על צנעת הפרט והן על האיזון בין יכולת הצדדים להחשף לא הראיות, שינה לפתע את אורחו והביע הסכמה עקרונית לכך שתמאם יוכל לעיין בתיק בית המשפט לענייני משפחה.

כמובן שבשלב זה, בשלהי שנת 2016 כשהתיק מתנהל כבר משנת 2013 ולאחר הגשת התצהירים והראיות, לא התרתי לכהן לבצע מקצה שיפורים ראייתי ולפתוח מחדש את שלב הגשת הראיות לאחר שעשה הערכה מחודשת של המצב לאור מה שנפרס מחומר הראיות.

מנגד יש להעיר כי חלק מטענותיו של תמאם נגעו לכך שכהן לא הוכיח כי נגרם לו נזק בשל חלק מן המחדלים הנטענים, כגון – ביחס לעיקולים שאין חולק כי לא בוצעו, אולם טענה זו יפה אולי לענין תביעת הפיצויים אך אינה רלוונטית ביחס לשאלה האם הפר את חובותיו כעורך דין כלפי לקוחו – כהן.

מחוייבויות עורך דין כלפי לקוחו – המסגרת הנורמטיבית

תחילה אזכיר בקצרה את הדין הנוהג ביחס לחובות עורך דין כלפי לקוחו.

חובות עורך דין כלפי לקוחו אינן נגזרות רק מדיני החוזים, וכך קובע סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 – "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ...", והוראה בעלת תוכן דומה מצויה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה").

כללי האתיקה מטילים על עורך הדין גם מחוייבויות ספציפיות שונות כלפי לקוחו, כגון – הגבלה על זכותו להפסיק את טיפולו בעניינו של לקוח (סעיף 13), איסור על ניגוד אינטרסים (סעיף 14), הגבלה על טיפול בעניינים נגד מי שהיה לקוחו (סעיף 15) ועוד, ואף הפסיקה קבעה דרישות נורמטיביות גבוהות באשר לחובות המוטלות על עורך דין כלפי לקוחו.

כך נאמר בענין זה בע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (16.9.2014) –

... סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך הדין אינו כשל אדם סביר. ...

סטנדרט המיומנות והזהירות האמור נקבע לפי שני מקורות מרכזיים. האחד, הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו. השני, הדין הספציפי הנוגע לעורך הדין, קרי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 ... והתקנות והכללים שהותקנו על פיו, בהם נקבעו נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין ...

אחת החובות הבסיסיות המוטלות על עורך דין בחוק לשכת עורכי הדין היא החובה הקבועה בסעיף 54, ולפיה:

"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".

הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ...

יסודה של חובה זו ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך דין ללקוחו, ועל כך כתב בית משפט זה:

"היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו" (ראו: על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720, 1730 (1956)).

צמד הוראות אלה – הן ההוראה בסעיף 2 לכללי האתיקה המקצועית והן החובה שבסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין הלקוחה מהפרק השישי שעניינו "אתיקה מקצועית ושיפוט משמעת" – הן חובות שבתחום האתיקה. ואולם, בית משפט זה קבע כי ניתן לגזור מתוך חובות אלה אמות מידה ראויות לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך דין כלפי לקוחו גם במישור עוולת הרשלנות הנזיקית ... עוד נקבע כי סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש נבדק בעיניו של עורך דין זהיר על בסיס מידע שניתן לייחס לעורך דין בקיא ומיומן. הפסיקה עמדה על כך שרמת זהירות זו היא "רבה" וגבוהה יותר מאשר בעלי מקצוע מיומנים אחרים ..."

הנה כי כן, גם ללא התחייבות ספציפית בהסכם מוטלות על תמאם, כעורך הדין שהתקשר עם כהן וקיבל על עצמו את ייצוגו, נורמות ודרישות גבוהות במיוחד הן במישור הנאמנות, הן במישור המקצועיות והן במישור המסירות לעניינו, אשר כללי האתיקה והפסיקה פרטו לפרוטות בנושאים שונים.

ברי, איפוא, כי בעצם קבלת עורך-דין על עצמו לייצג לקוח ולטפל בענין משפטי עבורו הוא מחיל על עצמו כלפי אותו לקוח נורמות ומחוייבויות אלה אף אם אין הדברים מוסברים על ידו במפורט ללקוח ומפורשים בהסכם.

הדברים יפים במיוחד למקרה כדנן בו לבד מנושאי הטיפול המשפטי בהם התחייב תמאם לייצג את כהן לא מפרט ההסכם כל התחייבות שלו כלפי כהן אלא רק את ההתחייבויות הכספיות שנטל על עצמו כהן כלפיו, והדין, איפוא, הוא היוצק תוכן להסכם בדמות חבויות ונורמות המוטלות על תמאם כלפי כהן במסגרת התקשרות זו ביניהם אשר נהיר כי הפרתן מהווה גם הפרת ההסכם ביניהם.

על רקע נורמות אלה יש לבחון האם הפר תמאם את ההסכם ואת מחוייבויותיו כלפי כהן.

אשוב ואבהיר כי גם בנושא ספציפי זה נתערבו לכהן טענות הנוגעות להפרת ההסכם כעילה לביטולו וטענות הנוגעות להפרת חובות של תמאם כלפיו לאחר ביטול ההסכם ביניהם אשר לטענתו מקימות לו עילה לפיצוי, ובפרק הנוכחי אעסוק רק בהפרות שיכולות היו לשמש עילה לביטול ההסכם, ויתר טענות כהן בענין הפרת התחייבויות תמאם כלפיו יידונו בחלק הנוגע לתביעת הפיצויים.

הייעוץ למשוך מזומן מחשבון כהן

כאמור לעיל, טען כהן כי תמאם יעץ לו כבר בראשית הדרך למשוך סכום של כ-100,000 ₪ שהיה מופקד בחשבון העו"ש שלו על מנת שלא יהיה חשוף לעיקול שעלולה היתה להטיל עליו אשתו במסגרת ההליכים נגדו וכי הדבר פגע באופן בו נתפס על ידי בית המשפט לענייני משפחה ןבשל כך נתפס כמי שהבריח כספים.

תמאם טען מנגד כי כהן פנה אליו בבקשה לדעת כיצד יוכל להגן על הסכום האמור המופקד בחשבון העו"ש שלו מפני עיקול וכי הבהיר לו שסכום שיוותר בחשבון העו"ש יהיה חשוף לעיקולים מבלי שתהיה יכולת למנוע את עיקולו, כי משיכת הכסף היא צעד לגיטימי וחוקי ועל כן כי מדובר בייעוץ מקצועי ואיכותי (סעיף 29 לתצהירו לענין תביעת הפיצויים), מה גם שלטענת תמאם כהן לא ניזוק והדבר לא השפיע על אופן תפיסתו על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

תחילה וכאמור לעיל, בשל התנגדותו של כהן לא הובאו ראיות כלשהן מתוך תיק בית המשפט לענייני משפחה ועל כן לא ניתן לדעת האם עלה הדבר במהלך הדיונים לפני בית המשפט לענייני משפחה אם לאו, ובמידה שעלה – האם יש בתיק ראיות לכך שהיה לדבר השפעה שלילית על האופן בו נתפס כהן בעיני בית המשפט לענייני משפחה.

אין ספק כי לו היה הסכום האמור נותר בחשבון העו"ש של כהן, אשתו היתה עותרת לעיקול החשבון והיה ניתן צו לבקשתה היו הכספים מעוקלים, זאת מבלי שהונחו לפני ראיות בשאלה האם היו בפי כהן טיעונים לשם ביטול עיקול שכזה.

בהקשר זה אכן משיכת הכספים מן החשבון היתה מביאה לכך שגם אם יוטל עליו עיקול לא יתפסו סכומי כסף אלה ובמובן זה היה הייעוץ משיג את מטרתו, ולמצער לא היה בו כשלעצמו כדי לגרום נזק לכהן.

כהן הפנה אל החלטת כב' הרשמת הבכירה בשלב הרשות להתגונן במסגרתה ציינה כי עו"ד כוכבי, חברו של כהן, העיד כי נכח בפגישה הרלוונטית בין הצדדים אך לא שמע את תמאם מזהיר אותו מפני ההשלכות האפשריות משיכת המזומן וביקש לבסס טענתו על קביעה זו.

יוזכר כי בשלב הרשות להתגונן עוסק בית המשפט בטענות הגנה לכאורה ואינו מכריע בהן לגופו של ענין, כך שלא ניתן להסיק מן האמור קביעה פוזיטיבית המקבלת עדות זו או באשר למשמעותה, על כן אין להסיק מאמירה זו מאומה לענין ההכרעה הסופית.

לפיכך, ומאחר שלא הובאה כל ראיה לגבי השפעת ייעוץ זה על תפיסת כהן בעיני בית המשפט אינני סבור כי עלה בידו להוכיח כי ייעוץ זה מהווה הפרה של חובה מחובות תמאם כלפיו או כי נגרם לו נזק כלשהו בעטיו.

יובהר כי אין בקביעה האמורה כדי להביע עמדה ביחס לשאלת חוקיותו ומשמעותו הערכית של צעד שכזה, אולם לא בכך עסקינן והשאלה הטעונה הכרעה כאן היא האם הוכח שהיה בייעוץ זה משום הפרת חובה מחובות תמאם כלפי כהן באופן שהיווה הפרה יסודית של ההסכם ביניהם והקנה לו עילה מוצדקת לביטולו, ועל כך התשובה שלילית.

אי רישום העיקולים

כאמור לעיל, לטענת כהן לא רשם תמאם עיקול על רכבה של אשתו ועל בית אחות אשתו למרות שניתן צו המורה על כך.

תמאם לא הכחיש עובדה זו ביחס לרכב אך טען כי הדבר נבע מכך שקיבל את מספרו רק לאחר מתן ההחלטה על העיקול, ועם זאת הבהיר כי אשתו של כהן החליפה את הרכב ברכב יקר יותר וגם אותו נמנע כהן מלעקל אף לאחר הפסקת ייצוגו על ידי תמאם מה שמלמד כי לא היה בכך צורך ממשי מבחינתו ובודאי שלא נגרם לו נזק.

כפי שכבר ציינתי לעיל, שאלת הנזק אינה רלוונטית לשלב הנוכחי של הדיון.

אשר לעצם הפרת חובות תמאם כלפי כהן, סבורני כי גם אם אקבל את טענתו העובדתית כי קיבל את מספר הרכב רק לאחר מתן ההחלטה בנושא צו העיקול אין בכך כדי להסיר ממנו אחריות למחדל.

מעצם העובדה שתמאם מאשר כי נתבקש עיקול וכי הרכב אמור היה להיות מעוקל נהיר כי היה עליו לעשות את הנדרש לשם רישום העיקול עליו, ובנסיבות בהן נמסר לו מספר הרישוי של הרכב – אפילו לאחר מתן ההחלטה על העיקול – היה עליו לפעול לשם כך, לרבות בהגשת בקשה להוסיף את הרכב שפרטיו נמסרו לו אל הנכסים עליהם הוטל העיקול.

יובהר כי לו היה תמאם מצביע על שיקול מקצועי-ענייני כלשהו בעטיו נמנע מרישום העיקול על הרכב ייתכן שגם אם מדובר היה בשיקול שנוי במחלוקת עדיין קיים מרחב מסויים של שיקול דעת ותמרון המוקנה לפרקליט המנהל הליך משפטי לברור את הטקטיקה המשפטית בה הוא מוצא לנכון לבחור.

ברם, תמאם לא עשה כן והצדיק את אי רישום העיקול על הרכב רק בכך שמספרו נמסר לו לאחר מתן הצו, ובכך אין כל הצדקה להימנעות מהגשת בקשה בניסיון לעקל את הרכב גם לאחר מתן ההחלטה.

ויובהר, העובדה – הנטענת על ידי תמאם – כי בדיעבד לא נגרם לכהן כל נזק בשל אי רישום העיקול אינה משליכה על הפרת החובה על ידו, שכן עיקול הוא הליך צופה פני עתיד שנועד להבטיח אכיפת פסק דין כספי לכשיינתן, ובמועד רישומו אין לדעת אם ישיג מטרתו ואם בסופו של דבר יהיה בו צורך, ועל כן נבחנת סבירות הטיפול בו נכון למועד מתן הצו.

לאור האמור אני סבור כי באי רישום העיקול על רכב אשתו של כהן הפר תמאם את חובתו לפעול לטובתו במסירות ובמקצועיות כלפי לקוחו – כהן.

יצויין כי אי רישום העיקול על רכבה של אשתו היה לפחות אחד מן הגורמים לאובדן אמונו של כהן בתמאם וביום 31.5.13 שיגר אליו הודעת דוא"ל (נספח 3 לתצהיר תמאם שהוגש ביום 1.11.17) בה העלה טרוניה בנושא זה וביקש לקיים בוררות על פי הדין העברי לפני הרכב רבנים וטען כי ידרוש מתמאם כסף עבור הנזקים שנגרמו לו.

בנסיבות אלה ברור כי האמון בין הצדדים נפגע באופן מהותי ונוצר קושי ניכר לקיים את מערכת היחסים המצופה בין עורך דין ללקוחו, כך שמבחינת כהן נהיר כי בשלב זה היתה הצדקה לביטול ההתקשרות המיוחדת והטעונה אמון ברמה גבוהה עם תמאם.

יוער כי כהן העלה באותה הודעה טענות נוספות בענין תשלום שכר הטרחה במזומן שלא כנגד חשבוניות כדין, אשר יבחנו להלן, אולם נהיר כי האמון הנדרש של לקוח בפרקליטו אבד לו בשלב זה לבלי שוב.

ביחס לאי רישום העיקול על בית אחות אשתו לא הביא כהן כל ראיה, כפי שהיה גם לגבי העיקול על רכב אשתו, אלא שבענין זה טען תמאם בתצהירו שהוגש ביום 31.12.15 כך – "ביתה של הגב' יעל בובליל, אכן עוקל בעיקול זמני, אך הואיל והתובע (=כהן – א.ב.) לא היה מוכן לשאת בעלות איתור הבעלות והרישום של הנכס ואף לא רצה להמתין את הזמן הדרוש לאיתור, לא ניתן היה לממש את העיקול".

קשה להבין טיעון זה שכן לא ברור כיצד יכולה לדור בכפיפה אחת הטענה כי הבית עוקל עם הטענה שלא אותרו פרטי הרישום והבעלות לגביו, שהלא ללא פרטי הרישום של הבית לא ניתן לרשום עליו עיקול זמני.

עם זאת, גם נוכח חוסר הבהירות האמור, בנסיבות בהן לא הביא כהן כל ראיה באשר לעצם אי רישום העיקול ואף גרם לכך שלא הוגשו מסמכי התיק בבית המשפט לענייני משפחה, וכאשר עליו מוטל נטל השכנוע בקיומם של מחדלים והפרות של תמאם את התחייבויותיו החוזיות וחבויותין מכח הדין כלפיו, אינני סבור כי עלה בידי כהן להרים את הנטל ביחס לעיקול זה.

גם בנושא זה ביקש כהן להבנות על החלטת כב' הרשמת הבכירה בשלב הרשות להתגונן עת קבעה כי לא נסתרה טענתו ביחס לאי רישום העיקולים על ידי תמאם, אולם בשלב הרשות להתגונן – בו נבחנת רק שאלת קיומה של הגנה לכאורה – מדובר רק באי הפרכת הטענה ברמה שלא היתה מצדיקה אף מתן רשות להתגונן ולא בממצא סופי וברור כי הטענה הוכחה, ועל כן אין מקום להתבסס עליה כעת.

לא בכדי טען ב"כ תמאם בסיכומים מטעמו ביחס לתביעת הפיצויים (סעיף 59.ד.) כי – "בהעדר אפשרות לעיין בתיק בית המשפט לא ניתן להתייחס לטענה זו".

המסקנה ביחס לטענות אלה של כהן היא כי רק הטענה לענין העיקול על רכב אשתו הוכחה.

גבית כספים שלא כנגד חשבונית מס

אין כל ספק כי גבית כספים שלא כנגד חשבונית מס היא עבירה פלילית, וניתן גם לראות בה הפרה של החובות המוטלות על עו"ד כלפי לקוחו ולו במובן זה שהדבר מונע ממנו, או למצער מקשה עליו, לעקוב אחר הסכומים ששילם לעורך הדין וחושף אותו בהמשך לטענות ותביעות כספיות מצידו.

נשאלת השאלה האם הוכיח כהן כי תמאם אכן קיבל תשלומים במזומן מבלי להוציא כנגדן חשבוניות מס כדין.

בהקשר זה, מעבר לעדותו העומדת כנגד עדות תמאם החולקת, הפנה כהן אל עדותם של אשתו אורית אשר טענה כי התובע אישר בפניה שגבה מכהן 94,000 ₪ ואל עדויות עו"ד כוכבי ומר ידידיה ארליך אשר ציינו כי כנגד שיק שקיבל בנוכחותם ביום 18.11.12 לא הוצאה קבלה על אתר וכי תמאם הוציא בגינו קבלה רק ביום 22.11.12.

יוער כי עו"ד כוכבי הצהיר בתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן כי תמאם ביקש את שכר הטרחה במזומן אולם בתצהיר העדות הראשית שהגיש מטעם תמאם הבהיר כי הדבר נעשה כתשובה לבקשת כהן לשלם לו בכרטיס אשראי כאשר תמאם הסביר כי אינו מקבל תשלומים בכרטיס אשראי ויוכל לקבלם בשיקים או במזומן.

אשר לעדות מר ארליך, מאחר שאין ספק כי קבלה בגין תשלום זה הוצאה לאחר מכן אין בעדותו כדי להוות ראיה כלשהי כי כהן שילם לתמאם במזומן מעבר לסכומים הנקובים בחשבוניות שהגיש תמאם, וייתכן כי העובדה שהדבר היה סמוך למשיכת כספו במזומן קשורה בעיקר למאמץ ההתגוננות של כהן מפני העיקולים ואינה ראיה כל דבר נוסף.

בהקשר זה יצויין כי בסיכומים מטעמו טען כהן כי בכך שתמאם הציג לו שאלות בחקירתו על בדיקת פוליגרף שעבר יש כדי להכשיר את קבילותה כראיה וטען כי נמצא דובר אמת ביחס לתשלום סך 80,000 ₪ בבדיקה זו.

מובן כי לטענה זו אין כל בסיס שכן הכלל החל ביחס לבדיקת פוליגרף הוא כי תהיה קבילה רק בהסכמת שני הצדדים וכפוף לשיקול דעת בית המשפט (ראו למשל ע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1) 446 (27.4.1988)), כאשר בענייננו לא התקיימו תנאים אלה ולא ניתנה מעולם הסכמה של תמאם לקבלת תוצאות הבדיקה ואף לא עלתה בקשה שכזו.

השאלות הבודדות שהפנה תמאם לכהן בחקירתו בנושא זה (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 34-30) היו לאחר שכהן הוא שהעלה את נושא הפוליגרף ותמאם רק ניסה לקעקע את אמירותיו בנושא זה, אך ברי כי שאלותיו אינן עולות כדי הסכמה לקבילות ראיה זו.

אולם מעל לכל – תוצאות בדיקת הפוליגרף הנטענת כלל לא הוגשו ולפיכך לא ניתן לדעת מה בדיוק נשאל כהן, אם בכלל, מה היו תשובותיו ומה היו ממצאי הבדיקה באשר לאמינותו, ובכל מקרה טענת כהן בענין זה אין לה על מה שתסמוך.

פרט נוסף עליו העיד מר ארליך הוא כי לגרסתו פגשו הוא וכהן את תמאם ביום 7.4.13 במסעדת "תפוז" ובמעמד זה מסר הוא לידי תמאם 4,000 דולר ארה"ב במזומן על חשבון שכר טרחתו, סכום אשר קבלה בגינו לא הוצגה.

יש לזכור תחילה כי מדובר בטענת פרעון, שכן מדובר על תשלומים אשר לכאורה ולטענת כהן שולמו על חשבון שכר הטרחה שהתחייב לשלם לתמאם על פי ההסכם, וככזו מוטל הנטל להוכיחה על הטוען – כהן.

זאת ועוד, ההאשמה בדבר קבלת תשלומים ללא הנפקת חשבונית מס כנגדם חמורה, בהיותה עולה כדי האשמה בפלילים, וביחס לסוג כזה של טענות נקבע בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.2013, פסקה 15) –

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות ..."

בשים לב להנחיית בית המשפט דלעיל אינני סבור כי עלה בידי כהן להוכיח טענתו זו.

אורית כהן, אשת כהן, אשר הסכסוך עימה הוביל לייצוגו על ידי תמאם ולמחלוקות נושא תובענה זו, העידה כי עודנה נשואה לו, כי הסכסוך ביניהם הסתיים בשלום בית כ-5 שנים קודם למועד חקירתה הנגדית לאחר שעברו את המשבר וכי היא וכהן מתגוררים יחד (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 33-13).

בנסיבות אלה, נהיר כי לגב' כהן אינטרס מובהק בכך שכהן לא יחוייב בתשלום נוסף לתמאם ועל כן יש להתייחס בזהירות רבה לעדותה זו, בעוד שעדויות עו"ד כוכבי אינן מצביעות על קבלת תשלום על ידי תמאם ללא הנפקת חשבוניות מס כדין.

גם באשר לעדות מר ארליך בנושא 4,000 הדולר שטען כי שילם עבור כהן לתמאם אינני סבור כי הורם הרף הראייתי הנדרש על מנת לקבל טענה זו, בשים לב לעובדה כי מדובר בחבר קרוב של כהן עד כדי כך שהיה מעורב בנסיונות להשכנת שלום בית בינו לבין אשתו (עמ' 60 לפרוטוקול שורות 34-29), היינו במי שיש לו אינטרס מובהק לסייע בידיו.

מר ארליך לא הצביע על מקורו של סכום זה במט"ח בידיו, לא הראה מתי והיכן משך אותו או לאיזה צורך, ובמידה שסכום זה נמשך לצורך תשלום שכר הטרחה – מדוע עשה זאת במטבע זר.

אינני קובע קביעה פוזיטיבית כי מר ארליך שיקר בנושא זה או כי תמאם לא קיבל תשלום במזומן, אלא רק כי לאור הרף הראייתי הגבוה הנדרש להוכחת טענה בעלת אופי פלילי המוטל על כהן, שמר ארליך העיד מטעמו, ונוכח האינטרס של מר ארליך לסייע לכהן בשל יחסיהם הקרובים אינני סבור כי די בעדות זו כדי לחצות את הרף הראייתי הנדרש לשם קביעה כי כהן הוכיח תשלום סכום זה לתמאם במומן ללא הנפקת חשבונית כדין.

בשים לב לכך שאלה הן הראיות שבידי כהן להאשמה כה חמורה ונוכח קביעת בית המשפט העליון בדבר הרף הראייתי הגבוה יותר שיש לנקוט בענין זה אינני סבור כי כהן הרים את הנטל המוטל עליו בנושא זה.

יצירת קשר עם אשת כהן במהלך ייצוגו בהליכים נגדה

בבקשת הרשות להתגונן שהגיש טען כהן כי תמאם עמד בקשר עם אשתו במהלך חודש יוני 2013 כאשר הפסקת הייצוג היתה לכל המוקדם ביום 9.6.13 עת הגיש את הבקשה בנושא זה לבית המשפט לענייני משפחה, כך שניתן היה להסיק כי הטענה היא כי המגעים קויימו תוך כדי ייצוג כהן על ידי תמאם.

ברם, בסעיף 33 לסיכומים שהגיש ביום 5.8.18 הבהיר כהן שהטענה היא כי – "עו"ד תמאם נפגש עם אשתו של דניאל כהן לאחר שפוטר ...", וממילא טענה זו אינה יכולה לשמש בסיס להפסקת ההתקשרות ביניהם ותידון ביתר הרחבה בשלב הדיון בתביעת הפיצויים.

יפוי כח ללא מספר זהות וללא כתובת

טענה זו של כהן עלתה באורח אגבי, אולם לא נהיר כלל מה לה ולהפרת חובותיו או התחייבויותיו של תמאם כלפי כהן כמבססות עילה לביטול ההסכם ואינני מוצא צורך להאריך את הדיון לגביה.

סיכום ביניים

מכל שלל הטענות שהעלה כהן בדבר הפרות נטענות של תמאם את ההסכם ואת מחוייבויותיו כלפיו מכח הדין וכללי האתיקה, אשר הצדיקו את הפסקת ההתקשרות ביניהם, עלה בידיו להרים את נטל השכנוע רק לגבי אחת מהן – אי רישום העיקול על רכב אשתו, אולם במקרה זה אין ספק כי מדובר בהפרת חובה כלפיו מצד תמאם.

לצד זאת, אין ספק שבין הצדדים התעוררו חילוקי דעות שונים והאמון ביניהם, הדרוש באופן כה מהותי ביחסי עו"ד-לקוח, נפגע עד מאוד והוחלפו ביניהם הודעות ומסרים עויינים עד מאוד, עובר להפסקת הייצוג (ראו למשל הודעת הדוא"ל ששיגר כהן אל תמאם ביום 31.5.13 הכוללות טענות לרשלנות וגרימת נזקים, נספח 3 לתצהיר שהגיש ביום 1.11.17), אשר לטעמי לצד הטענה שהוכחה לעיל יש בהן כדי להצדיק את הפסקת ההתקשרות מצידו של כהן.

מובן כי אין באמור כדי לקבוע כי רק תמאם הפר את ההסכם בין הצדדים, וקביעתי לעיל כי כהן לא הוכיח כי שילם מעבר לסכומים הנקובים בחשבוניות שהנפיק תמאם מצביעה לכאורה גם על הפרת ההסכם מצידו בכל הקשור לתשלום שכר הטרחה, אולם לעניין הספציפי בו אני עוסק בשלב זה חשיבות הדבר פחותה שכן תמאם בחר שלא להפסיק את ההתקשרות על רקע זה, ולאחר אי רישום העיקול על הרכב היתה לכהן עילה לביטול ההתקשרות.

מעבר לכל האמור יש לזכור כי תמאם הגיש ביום 9.6.13 בקשה לבית המשפט לשחררו מייצוג כהן ובכך למעשה הודיע על ביטול ההתקשרות ביניהם.

במצב דברים זה הרי שגם על פי כהן לא יכולה להיות מחלוקת כי מיום 9.6.13 ההתקשרות בין הצדדים מבוטלת טרם שהושלם הטיפול בכל התיקים והעניינים הכלולים בהסכם ואשר על פיהם נקבע שכר הטרחה בהסכם.

האם הפסקת הייצוג מצדיקה הפחתה משכר הטרחה שבהסכם

לאחר שקבעתי כי היתה הצדקה מצד כהן להפסקת ההתקשרות וייצוגו על ידי תמאם וכי גם תמאם נקט מעד יזום מצידו בנושא זה נשאלת השאלה האם יש בכך על מנת לשחררו מתשלום מלוא שכר הטרחה הנקוב בהסכם, למרות הסעיפים הקובעים כי ישולם גם במקרה של הפסקת הייצוג טרם סיום הטיפול בעניינים שקיבל על עצמו תמאם לייצגו בהם.

תביעתו של תמאם לתשלום מלוא יתרת שכר הטרחה הנקוב בהסכם מושתת על שני אדנים – ההתחייבות החוזית ופיצויי ציפיה.

לעיל הבאתי את הוראות ההסכם ביחס לשכר הטרחה, אשר אשוב ואביא לשם הנוחות –

"מודגש בזאת כי שכה"ט ישולם בכל מקרה ואפילו במקרה של פשרה ו/או הפסקת ההליכים בכל שלב מכל סיבה שהיא. כמו"כ שכה"ט ישולם גם אם יבוצעו רק חלק מההליכים.

עורך הדין יהיה רשאי להפסיק את הייצוג בכל שלב וזאת באם הלקוח לא ישמע להוראות עוה"ד וגם במקרה כזה ישולם שכר הטרחה במלואו."

עוד הבאתי לעיל את דברי קלינג (בעמ' 212) ביחס לתניות חוזיות בין עו"ד ולקוח מהחייבות את הלקוח לשלם את מלוא שכר הטרחה גם אם יופסק הטיפול טרם השלמתו, וגם אותם אביא שוב בשל חשיבותם לשלב זה של הדיון, וכדלקמן –

"אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה, שהוראה כזו תיפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו כשירצה בכך."

התניות שהבאתי לעיל מתוך ההסכם, המבקשות "לכבול" את כהן בהתחייבות לשלם שכר טרחה בסכום ניכר של 120,000 ₪ + מע"מ, לא כולל תשלום נוסף של 2,000 ₪ + מע"מ עבור כל דיון ולא כולל ערעורים, וזאת אפילו במקרה בו תמאם הוא שייזום את הפסקת הטיפול מבלי שהדבר יהיה מותנה במחדל כלשהו של כהן, הן בעיני דוגמה קיצונית להוראות מקפחות הנוגדות את תקנת הציבור כאמור.

הדעת אינה סובלת מצב בו עו"ד יוכל להתחיל התקשרות עם לקוח, להפסיקה בכל עת שיחפוץ – אפילו זמן קצר לאחר ההתקשרות ולאחר שמרבית הנושאים בגינם נקבע שכר הטרחה טרם טופלו על ידו – ולעמוד על תשלום שכר טרחה מלא בסכום ניכר עד מאוד שאינו עומד בשום קנה מידה סביר אל מול העבודה שהשקיע עבור לקוחו בפועל.

יוזכר כי שכר הטרחה נקבע לצורך טיפול גם בתביעות שהיה חשש כי אביו של כהן יגיש נגדו ואשר תמאם אישר כי לא הוגשו, על כן יש להניח כי חלק מן הנושאים על פיהם נקבע שכר הטרחה לא רק שלא הושלמו אלא הטיפול בהם כלל לא החל.

עמידה על זכות זו בענייננו – לאחר שהוכח לעיל כי תמאם הפר את חובתו כלפי כהן לפחות בנושא אחד ולאחר שטיפל רק בחלק מן הנושאים לשמם נשכר – סותרת, לטעמי, גם את הוראת סעיף 39 לחוק החוזים על פיה – "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

למסקנה דומה הגיע גם כב' השופט נחום שטרנליכט בת"א (פתח תקוה) 5245/08 ליאורה בירן, עו"ד נ' קדים ע.מ. בע"מ (4.3.2012) –

"נוסחו של סעיף ו הנ"ל להסכם מלמד, כי תהא הסיבה להפסקת הטיפול המשפטי על ידי הנתבעת אשר תהא, כל עוד לא ניתנה לכך הסכמתה של התובעת, תחוייב הנתבעת במלוא שכר הטרחה, כאילו בא הטיפול לכדי סיום. מכאן יוצא, שבכל מקרה בו הנתבעת תבקש להפסיק את טיפולה המשפטי של התובעת-ללא אבחנה בין טעם לגיטימי ובין טעם שאינו כזה, נתונה היא ל"חסדיה" של התובעת וככל שזו לא תיתן את הסכמתה- תאלץ הנתבעת לשלם את מלוא שכר הטרחה, כאילו בא הטיפול לסיומו, גם במקום בו נעוצה הסיבה להפסקת ההתקשרות בסיבה הגיונית ולגיטימית, דוגמת רשלנות התובעת. תוצאה כאמור אינה סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת. נראה, כי הפתרון לתמיהה זו אינו על דרך ביטולו של הסעיף אלא על דרך יציקת תוכן ראוי לסעיף, תוכן שישקף חובת תום הלב הנדרשת בקיום חיוב חוזי או בעמידה על זכות חוזית, החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973."

יש לזכור כי הסעיף בהסכם דכאן אף קיצוני יותר כי הוא מעניק לתמאם זכות לשכר הטרחה המלא אפילו כשהוא זה שיזם את הפסקת ההתקשרות וללא התייחסות לנסיבות ההפסקה והנמקתה, כך שדברי כב' השופט שטרנליכט המובאים לעיל יפים לענייננו שבעתיים.

גם מן ההיבט של פיצויי ציפיה אינני סבור כי יש הצדקה לחייב את כהן לשלם לתמאם את מלוא שכר הטרחה הנקוב בהסכם.

כפי שהבאתי לעיל, קבע בית המשפט העליון בפס"ד קורפו (פסקה 17) כי – "מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה".

בנסיבות בהן הפר תמאם חובה מקצועית כלפי כהן ונוצר ביניהם חוסר אמון, כפי שהוצג לעיל, ולמצער בנסיבות בהן לא היה עוד צורך בהמשך הטיפול בשל שלום הבית, היתה הפסקת ההתקשרות ביניהם מצידו של כהן הוגנת ואין כל הצדקה לחייבו לשלם לתמאם פיצויי ציפיה, ודאי שלא בסכום הניכר עד מאוד שנקבע בהסכם.

על כן, לטעמי, נסיבות הפסקת ההתקשרות בענייננו מצדיקות בהחלט הפחתה משכר הטרחה המלא הנקוב בהסכם.

אעיר כי תאמם טען כי הייצוג הופסק לאחר שעלה בידיו להשיג עבור הצדדים שלום בית ולמעשה הגיע לתוצאה הטובה ביותר האפשרית ועל כן זכאי הוא לשכר הטרחה המלא.

אינני מקבל טענה זו. כהן ואשתו העידו כי לא כך היה המצב וכי הפסקת ייצוגם על ידי תמאם היתה טרם השכנת שלום בית ביניהם, ומטעם כהן העידה גם הגב' איריס אהרון, מטפלת זוגית, אשר הצהירה כי הטיפול הזוגי של בני הזוג נמשך עד שנת 2014 – הרבה לאחר הפסקת הייצוג על ידי תמאם – וכי לא היתה כל מעורבות שלו בהשכנת שלום הבית ביניהם.

גרסתה של הגב' אהרון לא נסתרה גם במהלך חקירתה הנגדית (עמ' 59-57 לפרוטוקול), ומנגד לא הביא תמאם כל ראיה המצביעה על מעורבות ממשית שלו בהליך השכנת שלום הבית בין הצדדים, קל וחומר שלא על כך שהיה זה הוא שהביא לכך.

יוער כי בסעיף 2 של "בקשה להתפטרות מייצוג" שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה כתב תמאם כי – "... כיום השלום חזר לשרור בין הצדדים והינם מתגוררים תחת קורת גג אחת והח"מ שהיה חלק מהתהליך מברך על כך", וניסוח זה נראה כמצביע – לכל היותר – על סיוע לתהליך ולא על היותו משכין השלום העיקרי בין כהן לאשתו.

במצב כזה קובע פס"ד קורפו כי לכל היותר יש לפסוק לעו"ד פיצוי בגין שכר ראוי (סעיף 18) ובדרך זו יש לבחון את השאלה האם וכמה חב כהן לתמאם עבור ייצוגו על ידו.

במקרה נוסף קבע בית המשפט העליון כך (ע"א 6181/93 עו"ד עמנואל סולומונוב נ' משה שרבני, פ"ד נב(2) 289, 302 (11.5.1998)) –

"היחסים המיוחדים בין עורך-דין ללקוח חובקים בחובם תנאי מכללא שלפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך-הדין ולחדול להיזקק לשירותיו בכל עת, בתנאי שיובטח שכר ראוי בעבור השירות שכבר ניתן."

עיון בחומר הראיות שלפני מלמד כי תמאם לא הביא למעשה ראיות באשר למכלול הפעולות שנקט במסגרת טיפולו בענייניו של כהן ואף לא הציג גרסה מפורטת בנושא זה.

בתצהירו שהוגש ביום 1.11.17 טען תמאם (סעיף 19) – "לאחר התמשכות ההליכים והדיונים בבית המשפט, וכן תביעות ובקשות שהגשתי, בסיעתא דשמיא, הצלחתי להביא את הצדדים לשלום בית".

ברם, בהמשך תצהירו (סעיף 36) טען תמאם – "אני ייצגתי את הנתבע בשלוש (כך במקור – א.ב.) דיונים ...", ובכל הכבוד קשה להלום ייצוג בשלושה דיונים עם התיאור של התמשכות הליכים.

פירוט רב יותר של מה שכללו אותם הליכים שהתמשכו לא כולל תצהירו של תמאם והוא נשאל על כך באריכות בחקירתו הנגדית, כדלקמן (עמ' 80 לפרוטוקול שורה 5 – עמ' 83 שורה 3, לאחר שבשלב מוקדם יותר בחקירתו עסק בנושאים בהם טיפול עבור כהן טרם חתימת ההסכם שאינם רלוונטיים לסוגיה שלפני) –

"ש. לשם מה הוא שכר את שירותיך

ת. כתוב בהסכם שכ"ט

...

ש. הסכם שכ"ט כולל, לפי מה תמחרת את הסכם שכ"ט לפי התביעות, ומהות העניין

ת. לפי המהות והענין ולפי המהות של הלקוח, והדרישה שלו לשעות עבודה רבות, המשרד שלי היה כמעט נתון עבורו ברובו

ש. זה הסכם שכ"ט מיוחד לדניאל כהן, זה לא הסכם שכ"ט רגיל, אם היה לקוח אחר שלא היה דניאל כהן הסכום היה 50,000 ₪

ת. יש תיקים ששכ"ט הוא רבע מזה, ויש תיקים שהם בסדר גודל של דניאל, ותיקים שאפילו יותר גבוהים. אבל סדר גודל של תיקים שאני מטפל במשרד שלי זה סדר גודל שכ"ט. זה תיקים שמתפתחים. חוץ ממה שכתוב פה טיפלתי לו בדברים שלא כתובים בהסכם.

...

ש. ה – 120,000 ₪ בתוספת מע"מ זה רק עבור הגשת התביעות, כי עבור הדיונים יש תעריף נפרד

ת. נכון. שכ"ט הוא בהתאם לשכ"ט שכתוב פה. הו אפנה אלי במסגרת כמה דברים שהוא ביקש שאטפל וכתוב בהסכם שכ"ט שגם אם אני מטפל בדבר אחר או בכמה דברים, ואני טיפלתי ברוב הדברים שכתוב כאן וחוץ מזה בעוד דברים שלא כתובים פה, טיפלתי בצוי הגנה שלא כתובים פה.

ש. מהות הענין שמופיע בהסכם שכ"ט זה בעצם 6 תיקים, תביעה כספית נגד אורית, תיק נגד בובליל, תביעה למשמורת והסדרי ראיה, תביעה רביעית מזונות על ידי אשתו, תביעה חמישית על ידי אביו בגין הלוואות, תביעה שישית בגין הליכים נגד הגב' שרה נתן. עבור כל הטיפול הזה דרשת 120,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון

ת. ההסכם מדבר בעד עצמו, אני לא מפרק אותו, מה שכתוב פה זה מה שאני אייצג אותו.

ש. נכון שלא ניהלת לא ייצגת את דניאל בהליכים נגד שרה נתן

ת. בוודאי שהיו, לא היו הליכים משפטיים, אבל הוא התייעץ איתי לגבי חריגות בבניה, דברים שקרו בבית של שרה נתן, הוא רצה להלך אימים על כל המשפחה של אשתו, והוא התייעץ איתי לגבי חריגות בניה שיש בבית של שרה נתן אמא של אשתו.

...

ש. אתה כותב פה בנוסף הלקוח יוצג בהליכים כנגד הגב' שרה נתן, לא ייצגת אותו בהליכים, לא היו הליכים

ת. איזה הליכים?

ש. לא היו הליכים כנגד הגב' נתן

ת. הליכים משפטים לא היו

ש. גם לא היו הליכים משפטיים ולא ייצגת את הלקוח בהליכים כנגד אביו

ת. נכון. הוא אמר לי שיכול להיות שאביו יתבע אותו בגלל הלוואות שהוא לקח, אמרתי במידה והוא יתבע אותך אני פה. אמרתי לו שאני נותן לו מטריה משפטית

ש. יצגת אותו בתביעה מזונות שהגישה אשתו

ת. נכון

ש. היצוג שלך הסתכם בהגשת כתב הגנה בשאלת המזונות בלבד, נכון

ת. לא נכון

ש. זה נכון שמזונות זמניים נפסקו בהעדר דיון

ת. אני לא זוכר, אני חושב שהיה דיון

ש. זה נכון גם שבניגוד לנטען בתצהירך מזונות הוגשו לבד על ידי אורית על סך 46,000 ₪ והופחתו על ידי אורית לסך 34000 ₪

ת. אני לא זוכר. אני זוכר שהמזונות היו בסך 40,000 ₪ על סמך טענות העושר של בעלה. ועל סמך מה שהיא טוענת שקיבלה כל השנים אחורה

ש. בתחילתו של התיק הזה ניתנה החלטה למזונות זמניים וההליכים הסתיימו, כי הצדדים מחקו את ההליכים

ת. לא מדוייק. ניתן מזונות זמניים של 4,000 ₪ והיו הליכים נוספים

ש. אתה גם לא הגשת תביעה בשם דניאל למשמורת והסדרי ראיה

ת. לא. זו היתה תביעה של אורית והגנה שלנו

ש. אתה בטוח, תנסה להזכר

ת. אני לא זוכר. אני זוכר שניהלתי הליכים במשמורת והסדרי ראיה

ש. נכון שלא הגשת תביעה למשמורת והסדרי ראיה

ת. נוהל הליך של משמורת והסדרי ראיה

ש. לא הגשת תביעה למשמורת והסדרי ראיה

ת. לא זוכר אם אני הגשתי את התביעה למשמורת והסדרי ראיה, אני זוכר שניהלו הליכים של משמורת והסדרי ראיה אשר במסגרתם ביקשנו את המשמורת אלינו

ש. נכון שבתביעה הכספית נגד אורית ויעל הגשת תביעה אחת על חצי מיליון ₪ לא שתי תביעות נפרדות

ת. אם אני זוכר זה היה שתי תביעות נפרדות, כיון שזה היה כספית אחת נגד האחות ואחת נגד האשה אם אני לא טועה זה היה שתי תביעות נפרדות, לא זוכר. התביעה היתה על 500,000 ₪ נזיקית.

ש. בתיק הזה פוטרת בתחילת ההליכים

ת. לא נכון

ש. נכון שלא ניהלת הוכחות בתיק הזה

ת. נכון

ש. נכון שלא הגשת סיכומים

ת. נכון

ש. נכון שכל עבודתך הסתכמה בהגשת תביעה אחת נגד אורית ויעל

ת. לא נכון

ש. נכון שלאחר שפוטרת לא המצאת את החומר הרב בתיקים לדניאל וגרמת לו לנהל הוכחות וסיכומים בלי חומר משפטי

ת. לא נכון

ש. נכון שסה"כ ייצגת את דניאל בשלושה דיונים

ת. לא זוכר

ש. מפנה לסעיף 36 לתצהירך

ת. אם זה מה שכתוב אז כן

ש. ייצגת את הנתבע בשלושה דיונים

ת. זה לא כולל את הדיון של הערר

ש. למה לא ציינת את זה

ת. על זה ביקשתי כסף, על הערר הוא כבר שילם, זה אותם 2000 ₪ ששולמו

עיון בחקירתו הנגדית של תמאם, אשר במתכוון הבאתי לעיל באריכות, מלמד כי לבד מאמירות כלליות על תיקים עבי כרס שניהל בעניינו של כהן ועל הליכים רבים לא עלה בידיו לנקוב באופן מפורט במה שטיפל עבורו ואף לא בכמות הדיונים עד שלבסוף נאלץ להודות, בהתאם לאמור בתצהירו, כי הטיפול כלל 3 דיונים בבית המשפט בלבד.

לאחר תשובותיו הפתלתלות בחקירה הנגדית המובאות לעיל, ועל מנת לנסות ולהבין אל נכון מה בדיוק כלל הטיפול המשפטי הרב שלטענתו ביצע עבור כהן, הפניתי אני אל תמאם שאלה פתוחה ביחס לכך, כדלקמן (עמ' 83 לפרוטוקול שורות 10-4) –

"לשאלת ביהמ"ש:

באיזה נושאים טיפלת בפועל עבור מר כהן, ואני משיב כי אני לא זוכר בעל פה את הנושאים, אבל אני יכול לומר שבמשרד שלי יש 3,4 קלסרים עבי כרס, בנושאי צוי הגנה, צוי הטרדה מאיימת, בקשות להחזרת רכב, צווי הרחקה, מזונות, הסדרי ראיה, משמורת, תביעה כספית. צו הרחקה שניתן נגדו מהבית, וצו הרחקה שהוצאנו כלפי האשה, בסופו של דבר הוא חזר לבית והאשה יצאה, מזונות זמניים. היו עוד דברים אחרים שעשינו במהלך התיק. וכל דבר זה היה שעות על גבי שעות, גם איתו וגם עם ידידיה."

גם בתשובה זו, הכוללת כותרות מרשימות אך בפועל מצויות בה כפילויות, כגון – נושא המזונות החוזר על עצמו, צווי הרחקה, כאשר יש להניח כי מדובר באותם עניינים הנזכרים גם כצווי הגנה או צווי הטרדה מאיימת ועוד, לא עלה בידי תמאם להבהיר מהו אותו טיפול רב היקף בן 4-3 קלסרים המצדיק את שכר הטרחה הנכבד שהוא תובע.

אמנם נמנעה מתמאם הגישה לתיקי בית המשפט לענייני משפחה אך יכול היה להגיש יומן המתעד את פעילותו, את התיק ממשרדו (אשר בסעיף 36 לתצהיר שהגיש ביום 31.12.15 הבהיר כי אמנם נשלח אל כהן אך הוחזר אליו) או ראיות אחרות שהיו בשליטתו כמי שטיפל בתיקי כהן ואשר היה בהן כדי להצביע על היקף עבודתו, אך תמאם נמנע מעשות כן והנתון המדוייק היחיד עליו הצביע בנושא זה הוא הטענה שהופיע בשמו בבית המשפט בשלושה דיונים בלבד.

היה זה דווקא כהן אשר הצהיר (סעיף 14 לתצהיר שהגיש ביום 10.1.17) כי שירותיו של תמאם כללו – "3 דיונים בבית המשפט בנתניה ו-3 דיונים נוספים בפתח תקוה, כתיבת סיכומים עד לפס"ד" (בסעיף זה מזכיר כהן גם ייצוג במשטרה אולם ביחס לענין זה הבהיר תמאם בעדותו כי הדבר היה קודם לחתימת ההסכם ועבורו שילם לו כהן בנפרד, בעמ' 78 לפרוטוקול שורה 31 – עמ' 79 שורה 8 ובעמ' 83 שורות 3-1), אלא שהוא לא ידע להפריד בין השירותים שנתן לו תמאם לפני חתימת ההסכם לבין אלה שלאחריו ועל פיו.

יש לציין כי בראש בקשת תמאם להתפטר מייצוגו של כהן בבית המשפט לענייני משפחה (נספח 8 לתצהירו שהוגש ביום 31.12.15) נזכרים 4 מספרי תיקים – תמ"ש 21673-12-12, תמ"ש 50569-12-12, תמ"ש 6129-01-13 ותמ"ש 44120-02-13, אך חומר הראיות שלפני אינו מלמד במה מדובר בכל תיק.

במכתבו אל כהן מיום 31.7.13 (נספח 9 לתצהיר שהגיש ביום 31.12.15), אשר תמאם כותב בו כי צרף אליו את מלוא החומר מתיקי כהן במשרדו, מפורטים ההליכים הבאים – תביעה נגד אורית ויעל (אשת כהן ואחותה) ובגדרה בקשה לעיקול זמני וכן בקשה להשבת רכב, הא ותו לא!

הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא שתמאם לא הוכיח את היקף עבודתו עבור כהן על פי ההסכם ובעקבותיו, זולת 3 דיונים בהם ייצג אותו וככל הנראה בקשות שהגיש בשמו בנושא הסדרי ראיה, משמורת ומזונות, תביעה כספית נגד אשתו ואחותה ותביעה להשבת רכב.

אין, למשל, ספק כי תמאם לא טיפל עבור כהן בהגנה כנגד תביעה של אביו בגין הלוואות שניתנו לו, פרט שהיה חלק מן השירותים עבורם נקבי שכר הטרחה על פי ההסכם.

עם זאת, לו היה כהן עומד בתנאי ההסכם, על פיו אמור היה שכר טרחתו של תמאם להיות משולם בתשלומים בסך 10,000 ₪ + מע"מ מדי חודש, אמור היה לשלם לו עד תחילת יוני – עת הופסק הייצוג – סכום כולל של 50,000 ₪ + מע"מ ועוד 2,000 ₪ + מע"מ עבור כל אחד משלושת הדיונים בהם הופיע מטעמו כטענתו, שהם בסה"כ 65,520 ₪ כולל מע"מ.

אין חולק כי כהן לא שילם את שכרו של תמאם על פי תנאי התשלום שנקבעו בהסכם וגם לטענתו שילם את הסכומים הנכבדים שלא הוכיח במועדים שונים לחלוטין מן הנקובים בהסכם.

לא הוכח לפני כי קודם לחודש יוני 2013 העלה כהן בפני תמאם טרוניה או תלונה כלשהי על טיפולו ועו"ד כוכבי אף העיד כי אמר לו לא אחת כי הוא מרוצה מן הטיפול שקיבל מתמאם (סעיף 11 לתצהירו).

יתרה מכך, אשתו של כהן העידה כך (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 19-15) – "אני יודעת שברגע שהוא התפטר נגמר הסיפור עם תמם. הכל התחיל מזה שתמם תבע את דניאל ודניאל החזיר בתביעה נגדית. זה היה יכול להיגמר אם תמם לא היה מגיש תביעה. הוא קיבל כבר את הכסף, שדניאל כבר ויתר עליו כביכול אחרי שאיבדנו כ"כ הרבה דברים".

דברים אלה מבהירים את העובדה שלמעשה גם לאחר התפטרות תמאם לא היתה כוונה מצד כהן לתבוע את תמאם, ומה שגרם לו להגיש את התביעה היתה העובדה שתמאם תבע אותו.

אמנם בהודעות הדוא"ל ששלח כהן אל תמאם בימים 9-10.6.13 עולות טענות כספיות אולם עיון בהן מלמד על תגובה סוערת ולא לחלוטין סדורה והגיונית ולאו דווקא על טיעון מבוסס, מה גם שברור כי חלק מן האמור בהן אינו אמת (דוגמת הטענות בענין קיומן של הקלטות בידי כהן בהן מוקלט תמאם בנושא קבלת כספים ללא הוצאת חשבוניות מס שנועדו רק להפעלת לחץ על תמאם ועוד).

בנסיבות המתוארות לעיל, מאחר שלא מדובר בהסכם בטל מעיקרו ומאחר שהתנאים בהסכם בהם אני סבור שיש מקום להתערב הם רק אלה הנוגעים לתשלום גם בנסיבות של הפסקת הייצוג, אני סבור כי מאחר שההסכם בוטל בראשית חודש יוני 2013 לא היתה לכהן כל עילה לא לשלם את שכר הטרחה שאמור היה לשלם על פי ההסכם עד מועד זה, היינו 65,520 ₪.

הסכומים היחידים אשר הוכח כי כהן שילם לתמאם הם אלה הנקובים בחשבוניות שהגיש תמאם (נספח 3 לתצהיר שהגיש ביום 31.12.15 ונספח 10 לתצהיר שהגיש ביום 1.11.17) המסתכמים לסך 18,800 ₪ כולל מע"מ והוצאות.

תמאם הוכיח כי שילם עבור כהן אגרות לבית המשפט בסכום כולל של 6,853 ₪ (נספח 3 לתצהיר שהגיש ביום 31.12.15 ונספח 9 לתצהיר שהגיש ביום 1.11.17), וכן כי שילם עבור שליחויות בענייניו סכום של 889.20 ₪ כולל מע"מ (נספח 3 האמור).

לאור האמור הוכח כי כהן שילם לתמאם על חשבון שכר הטרחה סכום כולל של 11,057 ₪ שהם 9,451.11 ₪ לפני מע"מ, ולפיכך נותר חב לו שכר טרחה עבור תקופת הייצוג טרם הפסקתו סכום כולל של 54,463 ₪ (65,520 – 11,057 = 54,463).

הפועל הנובע ממכלול האמור לעיל הוא כי בגין תביעת שכה"ט על כהן לשלם לתמאם יתרת שכר טרחה בסך 54,463 ₪ כולל מע"מ.

תביעת הפיצויים

עיקרי טענות הצדדים

טענות כהן

לטענת כהן, במסגרת התנהלותו הרשלנית של תמאם ניתנו עצות אשר התבררו כפוגעניות כלפיו. כך למשל ייעץ תמאם לכהן למשוך את כל כספו מהבנק כך שבתביעת המזונות לא תוכל אשתו לעקל את כספו, כפי שפורט לעיל, ולטענתו צעד זה פגע באמון בית המשפט בו כמי שמנסה להבריח נכסים. מאחר שקבעתי כבר לעיל כי לא הוכח שנגרם בנושא זה כל נזק אינני נדרש אליו שנית ביחס לתביעת הפיצויים.

עוד טען כהן כי בטרם הגשת התביעה הכספית הטעה אותו תמאם בכך שהבטיח כי יוגשו שתי תביעות נפרדות – נגד אשתו ונגד אחותה – כל אחת על סך 500,000 ₪, אך בפועל הוגשה תביעה אחת משותפת נגד שתיהן בסכום כולל של 500,000 ₪. ברם, טענה זו של כהן נזנחה בסיכומים מטעמו ואין מקום לדון בה.

לעיל כבר עסקתי בטענת כהן כי תמאם לא רשם עיקולים על רכבה של אשתו ועל בית אחותה, כאשר ביחס לאי רישום העיקול על הרכב קבעתי כבר כי מדובר במחדל של תמאם אך יש אכן לבחון את שאלת הנזק והקשר הסיבתי, וביחס לאי רישום העיקול על הבית קבעתי כי זה לא הוכח, מה גם שלענין הנזק טען תמאם כי פסק הדין שניתן נגד האחות נפרע במלואו ולא היתה הכחשה לענין זה מצד כהן כך שאין צורך לדון בטענה זו.

לטענת כהן תמאם החתים אותו על יפוי כוח באמצעות הדואר האלקטרוני, מבלי שיצוינו בו מספר תעודת זהות, כתובת מגורים (כעולה מנספח ו' לתצהירו), וכי השימוש בו נעשה שלא כדין. מבלי להכנס לשאלת חוקיות וכשרות פעולה נטענת זו של תמאם, אין די בעצם היותה מנוגדת לדין – ככל שזה היה המצב – כדי להביא לפסיקת פיצוי בגין נזק שכן בתביעת פיצויים בגין רשלנות על התובע להוכיח גם נזק וקשר סיבתי של הנזק אל המחדל.

עיון בראיות שלפני ובסיכומי כהן מלמד כי אפילו לא נטען, שלא לומר הוכח, כל נזק אשר נגרם בשל אופן ניסוח יפוי הכח ואופן החתימה עליו, והנזק היחיד המקושר בטיעוני כהן לנושא זה הוא הוצאת הרישום הפלילי שלו שלא כדין – אולם הנזק במקרה זה נובע לא מאופן ההחתמה על יפוי הכח וניסוחו אלא מעצם הוצאת הרישום שלא כדין והשימוש בו, וענין זה יידון בהמשך בנפרד.

על כן אינני רואה צורך לדון בסוגיית אופן ההחתמה על יפוי הכח וניסוחו.

עוד הוסיף כהן וטען כי תמאם קיבל ממנו 94,000 ₪ במזומן מבלי להוציא חשבוניות, אולם קבעתי כבר לעיל כי טענה זו לא הוכחה ועל כן אין צורך להוסיף ולדון בה.

לטענת כהן, תמאם פעל מאחורי גבו והיה בקשר טלפוני עם אשתו, כאשר במהלך חודש יוני ניהל איתה יותר מ-40 שיחות טלפון. בכך, טוען כהן, הזיק תמאם לנסיון השכנת שלום הבית בינו לבין אשתו, הפר את חובת הנאמנות כלפיו ועבר על כללי האתיקה של עורכי הדין תוך הפרת חיסיון עורך דין-לקוח והעליל עליו עלילות שווא.

לטענת כהן, יומיים לאחר הגשת בקשת ההתפטרות לבית המשפט לענייני משפחה נפגש תמאם עם ידיד המשפחה ועם הגברת כהן – היא הצד שכנגד בהליכים בהם ייצג תמאם את כהן – במסעדת "תפוז", ללא ידיעתו או אישורו. במהלך פגישה זו, לטענת כהן, אף נתן תמאם לידיד המשפחה ולגברת כהן לעיין בתיקו, חשף את פרטי שכר הטרחה בין הצדדים והתגאה בסעיף לפיו הוא זכאי לקבל שכר הטרחה גם לאחר התפטרותו.

באשר לטענת תמאם לפיה פגישה זו התקיימה על מנת לדאוג לרישום הבית שנקנה על ידי בני הזוג כהן, ציין כהן כי תמאם כלל לא ייצג אותם בעסקה זו ולא החזיק ביפוי כוח לטפל בנושא. לדבריו, כל תוכן השיחה פסול מבחינה אתית ונוגד את הוראות החוק.

לטענת כהן תמאם אף הציע לגברת כהן שישוב לייצגו, ייצר בפניו מצג שווא, יפעל לדאוג לאינטרסים שלה בכל הקשור לביטול העיקולים כנגדה ויספק לה מידע חסוי – הכל בתמורה לתשלום של 23,000 ₪.

עוד טען כהן כי תמאם מנע ממנו גישה למסמכים המצויים בתיקים שניהל עבורו גם לאחר שהפסיק את ייצוגו ובתקופה בה נמשכו הליכים אלה ובכך גרם לו נזקים.

כהן טען עוד כי תמאם הוציא את רישום עברו הפלילי בניגוד לחוק המרשם הפלילי וכי לא מדובר במידע אשר יכול היה לסייע בהליכים בהם ייצג אותו, וכן כי הוציא מסמכים מן התיקים שניהל עבורו בבית המשפט לענייני משפחה לאחר שהפסיק את ייצוגו והשתמש בהם שלא כדין באופן שגרם לו נזק ואף מהווה חדירה לפרטיותו.

יצויין כי את הטענה בענין הוצאת המסמכים מן התיקים שניהל תמאם עבור כהן זנח כהן בשלב הסיכומים מטעמו, על כן לא אדון בה.

כן טען כי תמאם הגיש נגדו תלונת שווא במשטרה בעטיה הפסיד פרוייקט "המערך בסכום גדול מאוד".

לסיכום האמור טען כהן כי תמאם לא ביצע את המוטל עליו מבחינה מקצועית, התרשל בעבודתו והפר את חובותיו כלפיו ובכך גרם לו נזקים המצדיקים פסיקת פיצויים לזכותו בסכום כולל של 589,000 ₪.

הסכום של 589,000 ₪, הוא סכום תביעת הפיצויים, פורט על ידי כהן בכתב תביעתו כך –

כפי שנאמר לעיל, לא הוכחה טענת כהן כי שילם לתמאם 94,000 ₪ במזומן ועל כן אין צורך לדון בעתירה להשבת שכר הטרחה.

יתרה מכך, בנסיבות בהן התקבלה תביעת שכר הטרחה – גם אם בחלקה – ונקבע כי כהן לא שילם לתמאם גם את השכר שהיה ראוי כי ישלם עד מועד הפסקת הייצוג, לא יכולה להתקיים תשתית בסיסית נדרשת לשם חיוב תמאם בפיצויי קיום ביחס להסכם שכהן הפר תחילה.

אמנם קבעתי לעיל כי היתה לכהן עילה לבטל את ההסכם עת גילה כי תמאם לא קיים לפחות אחת מחבויותיו כלפיו אולם אין הדבר אומר שלתמאם לא היתה עילה משלו לבטל את ההסכם קודם לכן, כאשר כהן לא שילם לו את שנקבע בו טרם שקמה לו העילה לביטול.

יש לציין כי אפילו בסיכומים מטעמו מביא כהן ביחס לפיצוי זה טיעון מצומצם ולבד מן העובדה שהוא מצביע על מחדלים נטענים מצד תמאם, שנזכרו לעיל ואשר בגין חלקים עתר לפיצוי ספציפי, אין הוא מצביע על המקור המשפטי לפיצויי קיום בנסיבות בהן כלל לא שילם את השכר שנקבע בהסכם וכאשר אין חולק כי לפחות חלקים לא מבוטלים מן העבודה בעטיה נקבע שכר הטרחה ביצע תמאם.

כבר עתה אעיר כי לטעמי, עתירת כהן להשבת השכר שטען כי שילם (ולא עלה בידיו להוכיח) ובד בבד עתירה לפיצויי קיום בגין מלוא שכר הטרחה הנקוב בהסכם מצביעה על נסיון נעדר תום לב להתעשר על חשבון תמאם שלא כדין ולתבוע בכפל סכומים שאף לא באחד מהם הוכח לפני כי יש עילה לחייב את תמאם לשלם לכהן.

טענות תמאם

אבהיר תחילה כי טענות תמאם אשר יידונו להלן הן רק אלה הנוגעות לטענות כהן שלא הוכרעו כבר ושלא קבעתי לגביהן לעיל כי אין מקום לדון בהן.

תחילה טען תמאם כי כהן קיבל ייצוג איכותי ומסור וכי השיג עבורו הישגים משפטיים משמעותיים אגב ייצוג זה, ואף פרט מספר דוגמאות לכך, כגון – בעניין סכום המזונות שנפסק, צו ההרחקה, בקשות ביניים רבות בתביעת המשמורת ובענין הסדרי הראיה ועוד.

אשר לאי רישום העיקול על רכבה של אשתו של כהן ובהמשך לקביעותי לעיל, טען תמאם כי בלאו הכי הגב' כהן לא מכרה את הרכב אלא החליפה אותו ברכב אחר יקר יותר אשר כהן לא טרח לעקל גם לאחר הפסקת הייצוג על ידי תמאם, מה גם שמעולם לא נוצרו התנאים אשר למימוש העיקול ובעיקר לאחר שכהן הסכים לדחית התביעה כנגד אשתו.

תמאם הוסיף וטען בהקשר זה כי אשתו של כהן חתמה על תצהיר בו לקחה על עצמה את האחריות המלאה בגין "גזילת הרכב", ולפיכך, הטענה לפיצוי בגין אי הטלת עיקול זה חסרת תום לב ונעדרת בסיס.

באשר לטענת כהן בדבר אי-עיקול ביתה של גיסתו, טען תמאם כי לא הוכח שכהן זכאי היה לממש עיקול זה בשלב כלשהו והוא אף העיד כי נתקבל פסק דין כנגד גיסתו אשר נפרע על ידה במלואו, כך שלא נגרם לו כל נזק בשל כך.

אשר לקשר שקיים עם אשתו של כהן לאחר הפסקת הייצוג טען תמאם כי נפגש עם מר ידידיה ארליך ועם אשתו, על פי בקשתם, על מנת לנסות להגיע להסדר לתשלום שכר טרחתו, במהלכו – לפנים משורת הדין ולאור שלום הבית – הציע "להסתפק בסכום נמוך במיוחד של 23,000 ₪ מעבר לתשלומים ששולמו לו עד כה", אך ההצעה לא נשאה פרי בסופו של דבר ובכל מקרה לא נגרם לכהן כל נזק בעטיה של פגישה זו.

גם לאחר פגישה זו אישר תמאם כי המשיך לקיים שיחות עם אשת כהן, אך טען כי הדבר נעשה לצורך הגעה להסדר בעניין רישום הבית שרכשו בני הזוג על שמם וכן לצורך ניסיון נוסף להגיע להסדר בדבר תשלום שכרו, ולטענתו בשיחות אלו לא היה דבר אשר עשוי היה לפגוע בנתבע, אלא ההיפך הוא הנכון.

תמאם טען כי כל השיחות שהתקיימו נעשו בהסכמה מלאה של הצדדים ובאי כוחם וכי גם בין כהן לב"כ האישה נערכו שיחות רבות ללא נוכחות תמאם, ובכל מקרה לא נטען או הוכח כל נזק בעניין זה.

באשר למניעת העיון של כהן במסמכים מתיקו טען תמאם כי כלל המסמכים הרלוונטיים נשלחו בדואר רשום לכתובתו אך דבר הדואר הוחזר לאחר שלא נדרש על ידי הנמען.

נוסף על כך טען תמאם כי כהן יכול היה לקבל החומר במלואו מבית המשפט, שכן הוא צד להליך, מה גם שתמאם רשאי היה לעכב המסמכים עקב אי תשלום שכר טרחתו.

אשר לטענה בענין התלונה שהגיש נגד כהן במשטרת ישראל, טען תמאם כי אין היא עוולה, אינה מקימה עילת תביעה כנגדו וכי – מעבר לנדרש – כל האמור בה היה אמת לאמיתה והתיק נסגר בעילת "נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה או העמדה לדין" שאינה מלמדת על הפרכת טענותיו, ובכל מקרה – כהן לא נעצר בגין תלונה זו אלא רק זומן לחקירה.

באשר לטענת כהן לפיה הפסיד עסקה בעקבות תלונה זו, טען תמאם כי העד מטעם החברה (ורינט) מר בנדלר אישר כי בעקבות הרישום הפלילי והחקירות הוחלט לדחות את המשך המשא ומתן עם כהן וכי העסקה האפשרית הועברה בסופו של דבר לספק אחר – וכך נשלל הקשר הסיבתי בין תלונתו לבין אי קיום ההתקשרות.

באשר לכלל טענות כהן בגין רשלנות מצידו טען תמאם כי לא קיימת אחריות, לא הוכחו מחדלים, לא הוכחו נזקים ולא קשר סיבתי.

לאור כלל האמור טען תמאם כי אין כל בסיס לתביעת כהן לחייבו בפיצויים עונשיים.

דיון והכרעה – תביעת הפיצויים

אי רישום העיקול על רכב אשתו של כהן

כפי שקבעתי לעיל אכן אי רישום העיקול על רכבה של אשתו של כהן מהווה מחדל של תמאם, אלא שלשם פסיקת פיצויים נזיקיים על כהן להוכיח את הנזק ואת קיומו של קשר סיבתי בין המחדל לנזק.

לבד מן האמירה הכללית כי מדובר ברכב השווה 55,000 ₪ – טענה שאף היא לא הוכחה – לא הצביע כהן על כל נזק שנגרם לו בשל אי רישום העיקול ודי בכך כדי לדחות את עתירתו לפיצוי בגין מחדל זה.

עוד יש להזכיר ביחס להוכחת הנזק כי כהן לא חלק על טענת תמאם שמעולם לא נוצרו התנאים אשר הצריכו את מימוש העיקול, בעיקר משביקש כהן עצמו את דחית התביעה כנגד אשתו.

לכך יש להוסיף, מעבר לנדרש, כי כהן לא חלק ואשתו אישרה את הטענה כי לא הבריחה את הרכב ולא מכרה אותו אלא רק החליפה אותו ברכב אחר (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 20-19), אשר כהן לא טרח לעקלו, ובכך ניתק את הקשר הסיבתי בין הנזק – לו היה מוכח – לבין מחדלו של תמאם ולמצער היה לו אשם תורם ניכר בכך.

לפיכך, עתירת כהן לפיצוי בגין אי עיקול הרכב נדחית.

הקשר בין תמאם לאשת כהן

לטענת כהן, תמאם ניהל שיחות טלפון רבות עם אשתו ואף נפגש עימה בסמוך לאחר הפסקת הייצוג וחשף לפניה חומרים מתיקו ובכך הזיק לתהליך "שלום הבית" ועבר על כללי האתיקה.

לטענת תמאם מטרתן של שיחות אלה היתה הגעה להסדר בעניין רישום הבית שרכשו בני הזוג על שמם וכן ניסיון להגיע להסדר בדבר תשלום שכרו ולא בהן היה דבר אשר עשוי היה לפגוע בכהן, מה גם שהתקיימו בין הצדדים לבאי-כח הצדדים שכנגד שיחות נעשו בהסכמה מלאה הן של הצדדים והן של באי כוחם ולא נטען או הוכח כל נזק בעניין זה.

תחילה, יש לציין את עצם העובדה שתמאם אינו מכחיש את העובדה שפגש את אשתו של כהן בסמוך מאד לאחר הפסקת הייצוג.

עם זאת, הגב' אורית כהן, שיחסיה היום עם כהן תקינים והעידה מטעמו, העידה כך בנושא זה (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 34-31) –

"אני לא זוכרת תאריכים אבל דיברתי עו"ד תמם בתקופה שהוא ייצג את דניאל וגם אחרי ההתפטרות שלו. דיברתי עם תמם הרבה כי אני ותמם ניסינו להגיע לאיזה שהוא הסכם. לסגור, להבין, לא להגיע למצב של היום."

וכן (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 26-25) –

"אני לא יודעת מה היה בינהם. אני יודעת ששיחת הטלפון הראשון שקיבלתי מעוה"ד תמאם זה שהוא אמר לי שנבטל את הכל, שנהיה ביחד ושננסה לסדר. ..."

נראה כי גם על פי עדותה של הגברת כהן, מטרת הקשר בין תמאם לבינה היתה קידום שלום בית המשקף לכאורה את האינטרס של הצדדים שניהם.

אשר לטענת כהן כי תמאם חשף בפני אשתו מסמכים מהתיק, גם בנושא זה העידה אשתו מטעמו כך (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 19-16) –

"ש: איזה מסמכים הוא הראה לך?

ת: את הסכם שכר הטרחה בינו לבין דניאל.

ש: רק את הסכם שכר הטרחה?

ת: כן."

עוד העידה הגב' כהן (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 4-1) –

"הפגישה היתה לפשרה. אני חושבת שאתה התפטרת מהתיק ואמרת שהוא חייב לך כסף. דיברנו הרבה וניסינו להגיע לפשרה. אמרת שהוא נתן לך מעל 90,000 ₪ במזומן. היינו ב-2-3 דיונים. אמרתי שקיבלת מעל ומעבר ובוא נסגור את התיק. לא הגענו לפשרה. ידידיה היה בפגישה ואז הם התחילו לתבוע אחד את השני."

עצם העובדה שאשתו של כהן היתה מעורבת במגעים להסדרת חובו של כהן כלפי פרקליטו מלמדת כי בשלב זה כבר היו יחסיהם במצב שונה לחלוטין מאשר בשיאו של העימות ביניהם וככל הנראה שבו הללו לתקשר באורח תקין ולשתף פעולה לשיקום חיי הנישואין שלהם, שאם לא כן איזה ענין היה לגב' כהן בהסדרה יזומה של חוב בעלה עימו היא מצויה בסכסוך משפטי?!

בהנתן העובדה שכיום כהן ואשתו חיים יחד בשלום בית נהיר כי האינטרס של הגב' כהן הוא שבמידה שנגרם לכהן נזק כספי הוא יפוצה עבורו ומשק הבית המשותף שלהם יצא נשכר. בנסיבות אלה יש בעובדה שעדות הגב' כהן כי תמאם הציג לה רק את נושא הסכם שכר הטרחה והחוב שחב לו כהן לטענתו כדי להסדיר חוב זה היתה בניגוד לאינטרס שלה האמור כדי להעניק לה אמינות.

לכך יש להוסיף את עדותו של מר ידידיה ארליך, שנכח בפגישה, (עמ' 68 לפרוטוקול שורות 19-16) – "הוא לא רצה למסור מידע חסוי לצד שלישי ולפגוע בדניאל".

נמצא כי חלק ניכר מן העובדות המבססות את הפרת חובות תמאם כלפי כהן, בענין חשיפת תיקו בפני אשתו, נסתר בעדותה והשאלה היחידה הנשאלת היא האם בהצגת ההסכם לפניה על מנת להסדיר את החוב הכספי הנטען לאחר שכבר יושרו ההדורים בין בני הזוג והם חזרו לחיות במשק בית משותף מהווה בכלל הפרה של חוב כלשהו של תמאם כלפי כהן.

גם אם אכן מדובר בהפרה עדיין קשה להבין, וכהן לא טרח להראות, איזה נזק נגרם לו כתוצאה מהצגת הסכם שכר הטרחה לפני אשתו ובנסיון להגיע עימו באמצעותה להסדר אשר יישב מחלוקת זו, ועל כן לא הוכח בהקשר זה נזק.

מאחר שלא הוכח נזק אין מקום לפיצוי נזיקי בגין טענה זו.

מניעת עיון במסמכי התיק

תמאם טען כי העביר אל כהן את כל מסמכי התיק לאחר הפסקת הייצוג ולראיה צרף מכתב ששלח אל כהן בנושא זה אליו צורפו, לטענתו, המסמכים ואת המעטפה אשר נשלחה אל כהן בדואר רשום והוחזרה אל תמאם לאחר שלא נדרשה (נספחים 10-9 לתצהיר שהגיש ביום 31.12.15).

כהן טען כי גם אם כך היה מדובר במעטפה קטנה שאינה יכולה להכיל את כל מסמכי התיק.

אין שום ספק כי חומרים אשר לגרסת תמאם החזיקו 4-3 קלסרים עבי קרס (עמ' 83 לפרוטוקול שורה 6) לא יכולים היו להכנס לתוך מעטפה כגון זו שצילומה מהווה נספח 10 האמור, מה גם שהמסמכים המפורטים במכתב שבנספח 9 האמור אינם מקיפים את כל התחומים שלטענת תמאם טיפל בהם עבור כהן.

ברם, אין ספק כי לעובדה שהמעטפה שבנספח 10 האמור חזרה בשל כך שלא נדרשה מן הדואר על ידי כהן משקל ניכר באשר לניתוק הקשר הסיבתי בין מחדלו הנטען של תמאם לבין עצם אי קבלת המסמכים לידי כהן כל נזק שנגרם לו לטענתו בשל כך.

אגב אורחא אעיר כי העובדה שגם כאשר שלח תמאם מסמכים אל כהן לא טרח הלה לאספם מן הדואר מלמדת גם כי למרות שידע כי הוא נתון בהליכים משפטיים לא מיהר לאסוף דברי דואר רשומים ולמעשה ייתכן כי העדיף להמנע מקבלתם.

עוד יש להוסיף כי הצדק עם תמאם בכך שגם אם לא היה משגר ולו מסמך אחד אל כהן היה הלה יכול לקבל את כל המסמכים שהוגשו לתיקי בית המשפט לענייני משפחה במזכירות בית המשפט כבעל דין ולתמאם לא היתה אפשרות למנוע זאת ממנו, קל וחומר לאחר ששוחרר מייצוג ובכך יכול היה להקטין את נזקיו – אם נגרמו כאלה.

זאת ועוד, כהן לא טען – ואין צורך לומר שלא הוכיח – כי היתה פעולה כלשהי שביקש לעשות או מהלך שנמנע ממנו עקב העובדה שחסרו לו מסמכים אותם ביקש מתמאם והלה סרב למסרם לידיו.

תמאם הוסיף וטען, כאמור, כי בכל מקרה עמדה לו הזכות לעכב מסמכים בשל חוב שכר הטרחה של כהן כלפיו.

סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 קובע כך –

"להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור."

לכאורה עומד תמאם בתנאי סעיף זה שכן הפסקת הייצוג היתה ביום 9.6.13 ותביעת שכה"ט הוגשה ביום 15.8.13, פחות משלושה חודשים לאחר מכן, ואף במכתב מיום 31.7.13 (נספח 9 לתצהיר שהוגש יום 31.12.15) אשר נשלח טרם הגשת התביעה כבר הודיע תמאם לכהן על יתרת החוב כלפיו וכי בכוונתו לנקוט נגדו הליכים משפטיים בשל כך.

עם זאת, העובדה שתמאם שלח אל כהן לפחות חלק מן המסמכים מלמדת כי לא עשה שימוש בזכות זו, אך ייתכן בהחלט כי עצם קיומה של זכות כזו עומד כנגד טענת כהן כי מניעת העיון במסמכים מתיקיו – ככל שהיתה – מהווה מחדל של תמאם.

לאור האמור אני סבור כי לא עלה בידי כהן להוכיח מחדל של תמאם בנושא זה ובודאי שלא נזק.

השגת הרישום הפלילי והפסד הפרוייקט עם חברת ורינט

כהן טען כי תמאם עשה שימוש שלא כדין ביפוי הכח שמסר לו והוציא את הרישום הפלילי שלו בדרך בלתי חוקית ושלא לצורך ייצוגו.

בחקירתו אישר כהן כי ביקש מתמאם לעשות שימוש ביפוי הכח, לגשת אל המשטרה ולהוציא עבורו את כתב האישום שהוגש נגדו (עמ' 37 לפרוטוקול שורות 27-26).

בעדותו מטעם כהן העיד מר ידידיה ארליך ביחס לפעילות תמאם בנוגע לכתב האישום והרישום הפלילי כך (עמ' 68 לפרוטוקול שורות 19-16) –

"הוא לא רצה למסור מידע חסוי לצד שלישי ולפגוע בדניאל, הוא אמר תשלמו לי כסף, אני אחזור לתיק אטפל בכל הענין של העיקולים כתוב בצורה מפורשת יהיה מוכן לחזור בו מההתפטרות ולהשלים את התהליך שרציתם שאלה העיקולים, ובעוד 10,000 ₪ הוא ימחק את הרישום הפלילי, תשלמו לאחר מכן כשתראו שזה קרה. לאחר מחיקת כתב האישום."

אין, איפוא, ספק כי היה לתמאם מגע עם ההליכים הפליליים בהם היה כהן מעורב באופן זה או אחר ואין אף ספק כי נשלח על ידו לצלם את כתב האישום שהוגש נגדו.

סעיף 74(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 מורה כי –

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו ...".

לאור הוראה זו ומאחר שכהן היה זקוק לחומר הקשור לתיק הפלילי נגדו על מנת להתגונן מפניו סביר להניח כי משמעות בקשתו מתמאם, או למצער האופן בו הבין תמאם את בקשתו, היתה צילום חומר החקירה ומסירתו לידיו, כאשר במסגרת חומרי החקירה מצוי בדרך כלל גם הרישום הפלילי של חשוד, הרלוונטי כבר משלב דיוני המעצר לצורכי חקירה (מעצר הימים) וכמובן שבהמשך – לכל הפחות במידה שתהיה הרשעה והרישום ידרש לשם הטיעונים לעונש.

יוזכר כי כהן לא הראה בכל דרך שהיא כי תמאם עשה ברישום הפלילי נגדו כל שימוש שלא כדין, זולת המחלוקת בנושא העברתו לחברת "ורינט" והפסד הפרוייקט בעקבותיה – ענין בו אדון מיד.

אשר לענין "ורינט" – כהן טוען כי כמומחה בעל שם בתחום המיחשוב עמד להתקשר בחוזה למתן שירותים עם חברה גדולה בשם "ורינט" אולם מעצרו בשל תלונת שווא שלטענתו הגיש נגדו תמאם – טענה אשר תידון בהמשך – וכן חשיפת החברה לרישום הפלילי שלו הובילו לכך שורינט נסוגה מהכוונה להתקשר עימו וכך נגרם לו הפסד ניכר בעטיו תבע פיצוי בסך 250,000 ₪.

אבחן תחילה רק את נושא הרישום הפלילי ואל הטענה בדבר תלונת השווא אתייחס בהמשך בנפרד.

מטעם כהן העיד בנושא פרשת ורינט מר נתן בנדלר, המועסק בורינט ואשר קיים עם כהן מגעים מטעמה. גרסתו בנושא הסיבה להחלטת ורינט שלא להתקשר עם כהן היתה כדלקמן (עמ' 101 לפרוטוקול שורה 2 – עמ' 102 שורה 28) –

"ת: כי בשלב שכבר זכינו בפרוייקט מול הלקוח הסופי והיינו צריכים להתחיל את העבודה, נודע לחב' ממס' גורמים: גם דניאל סיפר בעצמו, כי דניאל היה מעורב בתביעה בנושא פלילי. באחת הפגישות המאוד חשובות גם עם גוף הרכש ועם ניהול הפרוייקטים, דניאל לא הצליח להגיע לאותה פגישה בגלל אותו נושא פלילי וזה הטריד מאוד את הצוות שאמור לאשר את החוזה שלו מכמה סיבות: זו חב' ציבורית ולכן מגעים עם ספק שיש לו עניינים פליליים –זה מטריד, כמו כן לא יודעים כמה פניות תהיה לו מאחר ויש לו עניין פלילי וכמו כן, אנו עוסקים בעניין רגיש של אספקת שירותים לממשלות.

ש: המידע על המעורבות הפלילית שלו הגיעה לפני או אחרי ביטול הפגישה?

ת: לא יודע. להערכתי, המידע הגיע מכמה כיוונים: אני קיבלתי את המידע מדניאל ממש מסביב לפגישה, לא זוכר בדיוק. ידוע לי שאנשים נוספים שהיו אמורים להיות בפגישה, כשהם הגיעו, אמרו שהם יודעים על הסיפור.

ש: על "הסיפור"?

ת: על המעורבות של דניאל במשהו שקשור לפלילים. הם ידעו משהו.

ש: ואתה לא יודע מה?

ת: עד היום אני לא יודע.

ש: בתצהירך כתבת "בעקבות נושא הרישום והחקירות הפליליות". איזה רישום?

ת: הכוונה לחקירות הפליליות. כשדיברתי עם דניאל, לאחר שלא הגיע לפגישה, הוא סיפר שהוא בתהליך מורכב, שנעצר, שהוא בחקירה ושיש נגדו רישום פלילי. אני לא עו"ד וצטטתי את מה שאמר. אני לא מבין בפלילים. אולי השתמשתי במונח שגוי.

ש: אני מניח שלפני שאתם מתקשרים עם ספק אתם בודקים אם יש לספק רישומים פליליים.

ת: הנוהל הפורמאלי בורינט הוא שאנו לא מבקשים תעודת יושר מספקים. במקרה של דניאל, היתה היכרות רחבה של חלק גדול מהצוות, וידענו שבגיל 23 היתה לו אשמה פלילית. הוא הואשם ואף ריצה עונש, זה היה לפני הרבה שנים. אנו מכירים את ההיסטוריה שלו מאז שעבר לצד של הטובים. זה היה על השולחן לפני שהתחלנו את המגעים עם דניאל.

ש: אתה יודע שהרשעתו היתה בשימוש במסמך מזוייף?

ת: משהו כזה. לא נכנסתי לפרטים.

ש: הונאה בכרטיסי חיוב?

ת: נכון. ידעתי. אם אני זוכר נכון הוא ריצה מאסר בכלא חרמון. ...

ש: אתה יודע שהוגש נגדו כתב אישום על תקיפה של אשתו? איום ברצח? וזאת בתקופה של 2013.

ת: הסיבה שבגינה לא הגיע לפגישה היתה כי הוא נעצר. אני יודע שהיה סכסוך עם אשתו, לא נכנסתי לפרטיו. במקביל ידענו שיש נושא פלילי וזה הספיק כדי לעצור את התהליך.

ש: 12/12, 01/13, הוגש נגד דניאל כתב אישום לבימ"ש. לא מעצר. מדובר באיום במילים והתנהגות ופגיעה בגופה של המתלוננת. על זה ידעת?

ת: ידעתי שיש סכסוך חמור חריף בינו לבין אשתו והמשטרה מעורבת. לא רציתי להיכנס לפרטים. ברגע ששמענו שיש נושא פלילי זה הספיק לנו לעצור את ההתקשרות.

...

ש: הסכסוך פלילי בינו לבין אשתו?

ת: לא יודע מה טיב הסכסוך.

ש: אתה יודע שהוא נעצר מס' פעמים בגין הסכסוך?

ת: ידוע שהוא נעצר. לא שאלתי למה. יודע שהיה עניין פלילי. לא נכנס לשאלות האלה.

ש: אז אתה לא יודע בגין איזה עניין פלילי הרכש החליט להפסיק את העבודה איתו.

ת: אני יודע שאנחנו – ניהול המוצר והרכש – החלטנו להפסיק את ההתקשרות בגלל שהוא מעורב בנושא פלילי. אף אחד מטעמנו לא התערב בתוכן הסכסוך."

כהן ביקש להסיק מדברי מר בנדלר כי המקור להעברת המידע על עברו הפלילי לידיעת ורינט היה תמאם. דא עקא, מעיון בדברי העד לא ניתן להסיק זאת.

מר בנדלר הבהיר כי המידע על עברו הפלילי של כהן הגיע אליו ישירות מכהן, או למצער גם ממנו, וכי נוסף על כך לאחר שלא התייצב לפגישה עימם התברר לאנשי ורינט כי הסיבה לאי ההתייצבות היתה מעצר או עניינים פליליים בהם היה מעורב באותה עת, כאשר לא ידע לאשר כי מדובר בענין הנובע מתלונת תמאם או שמא מדובר היה בעניינים פליליים שנבעו מן הסכסוך בינו לבין אשתו שגם להם היו היבטים שנוהלו במישור הפלילי.

עוד העיד מר בנדלר כי היו אנשים נוספים שהיו מודעים לרקע הפלילי של כהן, אך לא תרם כל מידע באשר למקור ממנו הגיע מידע זה לידיעתם.

נמצא כי אין כל ראיה שתדפיס הרישום הפלילי של כהן אכן הגיע לידי ורינט ולא כי מידע כלשהו בנושא זה הגיע אליה מאת תמאם, וכל שהעיד העד מר בנדלר הוא כי נודע להם על עצם העובדה שיש לכהן עבר פלילי – זאת ככל הנראה ממנו או למצער גם ממנו, גורמים נוספים בחברה היו מודעים לכך, ומאחר שעלו מחדש עניינים פליליים לכאורה הוחלט שלא להתקשר עימו.

יודגש כי מר בנדלר, אשר העיד כי כהן מסר לו על עברו הפלילי, העיד גם כי לא היה עם כהן בקשר קודם והקשר עימו נוצר מכיוונו של גורם אחר בורינט – מר עמית בוהנסקי ועם עובדים נוספים בשם צביקה ולירן (עמ' 100 לפרוטוקול שורות 13-12), ולמרות זאת סיפר לו כהן על עבור הפלילי ומי לידינו יתקע שלא עשה כך גם ביחס ליתר מי שעמדו עימו בקשר בורינט וכי דווקא הוא זה שהביא את הדברים לידיעתם ולא תמאם.

העולה מעדות מר בנדלר הוא כי היתה לאנשי ורינט ידיעה על עברו הפלילי של כהן שמקורה היה הוא עצמו והם סברו תחילה כי השתקם וניתק מגע עם התחום הפלילי, אך משהתברר להם כי נחקר שנית בחשד לפלילים עורר הדבר אצלם חשש כי חזר לסורו והקשר עימו נגדע בעודו באיבו.

אין, איפוא, בחומר הראיות כל ראיה שיש בה כדי לקשור דווקא את תמאם אל העברת המידע האמור לידי ורינט וכי הוא אשר גרם לניתוק הקשר עימו ומניעת ההתקשרות הצפויה.

ראוי כמובן לזכור כי אין חולק שכהן הורשע בפלילים בעבירות שונות וחמורות (כמפורט ברישום הפלילי שבנספח 1 לתצהיר תמאם שהוגש ביום 31.12.15), עבר אשר בהחלט יכול היה לעורר חשש אצל גורמים המתקשרים עם גורמים ממשלתיים כמו ורינט שמא נוכחותו בפרוייקט תביא לקשיים בנושא זה, ובהקשר זה המידע שעבר אליה, ממקור זה או אחר, לא היה מידע שקרי או שגוי ביחס אליו.

עוד אין חולק כי בתקופה הרלוונטית אכן נחקר כהן, ככל הנראה על יותר מנושא אחד – הן בעקבות תלונת תמאם אך ככל הנראה גם בעקבות תלונת אשתו, כך שלא ניתן לדעת מה היה החשד אשר הוביל לחקירה במועד הפגישה האמורה, אשר לא הובאה לגביה כל ראיה, ואשר היה הזרז הסופי לביטול המגעים לקראת התקשרות עימו.

מעבר לכל האמור, כהן לא הוכיח בשום דרך מה היה היקפו הצפוי של הפרוייקט ומה היה הרווח שהיה צפוי לו ממנו ועל כן לא הוכח בכל דרך הנזק בסך 250,000 ₪ שלפיצוי בגין אובדנו עתר.

תלונת השווא

כהן טען כי בעקבות תלונה שקרית של תמאם מיום 1.8.13 נאלץ להתייצב במשטרה ביום המחרת ולבטל את הפגישה בורינט וביטול זה והעובדה שבורינט נודע שהוא נחקר במשטרה בעקבות התלונה גרמו לניתוק הקשר עימו לאור העבר הפלילי שלו שהיה ידוע להם.

כהן טען כי התלונה נסגרה ביום 8.8.13 (נספח ט' לתצהיר שהגיש ביום 10.1.17) והדבר מוכיח כי מדובר בתלונת שווא.

התלונה האמורה הוגשה בגין איומים נטענים מצד כהן על תמאם בכך שיעלה ליישומון יוטיוב (YouTube) הקלטות של תמאם המציגות אותו כשקרן וכגובה תשלומים ללא חשבוניות וכי יעביר מידע הנוגע אליו לרשות המיסים, וזאת בהודעות דוא"ל ששיגר אליו בחודשים יוני ויולי 2013 (נספח 4 לתצהיר שהגיש תמאם ביום 1.11.17) ובמסרונים מיום 9.6.13 (נספח 5 לאותו תצהיר).

עילת סגירת התלונה היתה – "נסיבות הענין אינן מצדיקות המשך חקירתך/העמדתך לדין" (נספח ט' האמור).

תחילה יש לציין כי אשתו של כהן ואחותה הגישו נגדו בתקופת הסכסוך המשפחתי בו טיפל עבורו תמאם 7 תלונות למשטרה (עמ' 37 לפרוטוקול שורות 9-6), בין היתר בגין איומים, אשר כהן הודה כי היה בהן ממש אלא שלדבריו לא התבטא נכון עקב תסכול ובהמשך עבר טיפול על מנת להתמודד עם תסכול כזה (שם, שורות 20-19).

כהן לא הוכיח בכל דרך שהיא בקשר לאיזו מן התלונות זומן למשטרה במועד האמור ובמידה שבמועד הרלוונטי אכן היה הדבר בעקבות תלונת תמאם – לא הוכיח כי במועד זה אכן נקבעה הישיבה עם ורינט ולא במועד חקירתו על תלונות שהגישו נגדו אשתו או אחותה.

זאת ועוד, נשאלת השאלה האם אכן מדובר בתלונת שווא או שמא בתלונה לגיטימית, והאם גם במקרה בו נסגרה מן הנימוקים שצויינו לעיל יש הצדקה לחיוב תמאם בפיצויים?

מקור בדין המקנה הגנה לתלונה במשטרה מפני היותה עילה לתביעה הוא דיני לשון הרע, כאשר סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 מעניק את הגנת תום הלב כאשר –

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה"

כבר בע"א 310/74 אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי (פ"ד ל(1) 389, 391 (20.11.1975)) קבע בית המשפט העליון כך, אמנם ביחס לתביעה בעילה של לשון הרע אך העקרונות דומים –

"הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע ... כמובן שיתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב, וזאת אף אם מופנית תלונה רק למשטרה, אך תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על-פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה בזכותו הטבעית של אזרח להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה ... זאת ועוד, מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה? הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו, אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה."

בקשר לאותו סעיף בחוק קבע בית המשפט העליון בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר (פ"ד לו(2) 141, 149 (23.7.1981)) כך –

"2. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

3. מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסית מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן."

בע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (14.3.2016) סקר כב' השופט יצחק עמית את עמדת הפסיקה בנושא דרישת תום הלב ביחס להגשת תלונה למשטרה, כדלקמן –

"69. ... במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" ... בע"א 6871/99 רינת נ' רום, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר ... כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304).

70. על אף שככלל "כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת" (עניין אילנה דיין, פסקה 5 לפסק-דיני), הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "זדוני"."

כהן לא הראה כי תלונתו של תמאם נכנסת לאחת הקטגוריות המצביעות על חוסר תום לב על פי הפסיקה, באופן שיהיה בה כדי להוות עילה לתביעה למרות האינטרס הציבורי המובהק בהענקת האפשרות לאזרח, ועו"ד בכלל, להביא תלונתו לבדיקת וחקירת המשטרה.

בהקשר אחר (פרשנות סעיף 81(א) לחוק העונשין, העוסק בחיוב מתלונן בפיצוי נאשם בגין הוצאות הגנתו לאחר שזוכה) קבע בית המשפט העליון כך (ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 708 (14.10.1997) פסקה 2) –

"האינטרס הציבורי המחייב יצירת אקלים חברתי המעודד אזרחים לתרום חלקם לאכיפת החוק, כשחשיבותה של תלונה על מעשה עבירה הינה מכרעת לכך. מכך נגזר הצורך שלא להרתיע אנשים ישרים ושומרי חוק להתלונן במשטרה כל אימת שמתעורר חשד בלבם כי נעברה עבירה פלילית, ולמסור את גירסתם ללא חשש כי יינזקו עקב כך שמילאו את חובתם האזרחית."

באותו פסק דין מצביע בית המשפט העליון על התנאים לחיוב מתלונן בפיצוי נאשם שזוכה, בזו הלשון (שם פסקה 3) –

"שלושה תנאים מקדמיים להקמת סמכותו של בית המשפט לחייב את המתלונן בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם: התנאי הראשון, והברור מאליו, הוא זיכויו של הנאשם; התנאי השני הוא כי "התלונה... הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד", ולבסוף התנאי השלישי: קשר סיבתי בין התלונה לבין המשפט נגד הנאשם."

לאחר האמור הבהיר בית המשפט (פסקה 4) כי זיכוי המקים עילה לפיצוי אינו כל זיכוי אלא רק "זיכוי מוחלט" ובהמשך דבריו מוסיף בית המשפט העליון ומתייחס אל התנאי של הגשת התלונה "בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד" וכך קבע –

"5. התנאי השני שבו מדבר סעיף 81(א) הוא כי התלונה הוגשה "בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד". נפתח בחלופה השלישית ("ללא יסוד"), שהיא המסד לפרשנותם של שתי החלופות המנויות לפניה. עניינה של חלופה זו ביסוד העובדתי של התלונה וביסוד הנפשי של המתלונן. אין חלופה זו בוחנת אם הדיווח העובדתי שמסר המתלונן מהווה עבירה אם לאו. מתלונן אשר טעה לחשוב שמעשהו של פלוני מהווה עבירה והתלונן על כך, בוודאי שלא יחוב בהוצאות הגנתו של פלוני כאשר הלה הועמד לדין וזוכה. רשויות החוק הן שחייבות לבחון את תלונתו של המתלונן במשקפי הדין. הוא הדין בחיוב המתלונן בהוצאותיו של נאשם שזוכה עקב הגשת תלונה מוטעית, אף שהייתה בתום לב. בחיוב כזה יש משום הטלת סיכון של טעות על כתפי המתלונן. והרי אמרנו כי לא בא סעיף 81(א) להרתיע מתלונן מהגשת תלונה, מחשש פן יתברר לאחר המשפט כי תלונתו תימצא מוטעית. אין זאת אלא שתלונה "ללא יסוד" מתייחסת לתלונה אשר ביודעין אין עובדותיה משקפות את המציאות.

6. ברוח הדברים שאמרנו ונוכח הצורך באיזון האינטרסים, יש לפרש גם את "קלות הראש" ... כאינה חלה על רשלנות גרידא מצד המתלונן. ... סבורני, כי השיקול הבא לחזק את ידיהם של אזרחים להתלונן על מעשי עבירה הוא כה כבד, עד שהינו בגדר השיקולים המיוחדים, המחייבים פרשנות מצמצמת, שלפיה לא נכנסת תלונה הלוקה אך ברשלנות לתחום "קלות הראש" שבסעיף 81(א) לחוק העונשין. שהרי אף אם היה המתלונן רשלן, עדיין הוא נותר תם לב בכל הנוגע להגשת תלונתו. על כן, יש ליתן ל"קלות ראש" זו מובן של פזיזות, הבאה לידי ביטוי בתלונה אשר מוגשת תוך אדישות לנכונותה, דהיינו: בשוויון נפש (או עצימת עיניים) לאפשרות גרימת התוצאה של הגשת כתב אישום עקב תלונה כזאת ופגיעה בנאשם."

פסקי הדין האמורים אמנם עוסקים בהגנה על הגשת תלונה למשטרה מפני עילות תביעה שונות מעט מזו שלפני, אולם הגיונם של דברים והערך שבהגנה על זכותו של אדם להגיש תלונה במשטרה יפה גם לענייננו ועל כן סבורני כי ניתן להקיש מהכא להתם.

בענייננו לא זוכה כהן מאחר שכלל לא הוגש נגדו כתב אישום בגין תלונתו של תמאם והתיק נסגר לאחר חקירה קצרה כאמור, כשההנמקה לסגירה מצביעה על כך שלכאורה אין מדובר בענין בעל אופי פלילי.

כהן לא טען, ומקל וחומר לא הוכיח, כי תמאם מסר למשטרה בתלונתו פרטי מידע שאינם נכונים ביודעין, ועל כן יש להסיק כי תלונתו התבססה על האמור בהודעות הדוא"ל ובמסרונים הנזכרים לעיל ועל ניתוחו אותם ועמדתו כי מדובר באיומים.

בעדותו התייחס תמאם למניעים להגשת התלונה כך (עמ' 89 לפרוטוקול שורה 29 – עמ' 90 שורה 14) –

"ש. ומה רצה לך הדרך להגשת כתב תביעה.

ת. הבן אדם לא שילם שכ"ט ולא הסכים ללכת למה שהוא הציע, שלח מיילים והכפיש את שמי, שלח לי איומים ועוד אמר לי שאם לא אתן לו 50000 ₪ הוא יגרום לי דרך המחשבים לעשות כל מיני דברים, אז אני צריך לשבת בשקט ולחכות לו?.

ש. איומים, סע' 23-27 לתצהירך, אתה מתייחס לכך ... אתה טוען שהוא הטריד והכפיש אותך, יש לך ראיה שהוא איים עליך.

ת. זה כתוב במפורש, תקרא את המיילים, תראה שכתוב "מדגדג לי בידיים לעשות לך מה שעשיתי לעו"ד שוורץ ולהעלות אותך ליוטיוב"...כל מיני דברים שהוא רצה לעשות. על סמך המיילים האלה הגשתי תלונה במשטרה.

ש. ז"א שהנספחים שצירפת אתה למד שדניאל איים עליך.

ת. איים עלי, הטריד אותי והכפיש אותי.

ש. לכן אמרת לידידיה שהמלחמה של דניאל עם אורית תהיה כאין וכאפס לעומת המלחמה שלך תהיה איתו.

ת. לא זוכר דבר כזה.

ש. ואז ביום 1.8.13 הגשת תלונה כנגד דניאל על מה?.

ת. איומים. מסרתי למשטרה את המיילים והגשתי תלונה.

ש. למה הגשת תלונה על איומים ולא הכפשה והטרדה.

ת. באתי למשטרה ואמרתי להם את כל מסכת העובדות, זה מטריד, מכפיש ומאיים ונתתי להם את המיילים, הם כתבו בדף שהם מוציאים איומים והוא אמר לי אל תדאג, אנו נתקשר אליו שיפסיק להטריד אותך, ובאמת מאז הוא הפסיק להטריד אותי ולאיים עלי."

יש לציין כי באותן הודעות דוא"ל הנזכרות לעיל מבהיר כהן כי בכוונתו לחשוף הקלטות וצילומים של תמאם בפני מאות אלפי עוקבים כפי שעשה לאנשים אחרים אולם הקלטות כאלה לא הוגשו בכל שלב שהוא ולא הוכח קיומן כמו גם התוכן הנטען שלהן.

כשנשאל כהן על כך בחקירתו השיב (עמ' 53 לפרוטוקול שורות 24-21) –

"... אני הקלטתי המון אנשים במהלך העניינים ואני רציתי שעו"ד תמאם יאמין שיש לי הקלטה שלו אבל לא לצרכי סחיטה, אלא אני מציין דברים שבאמת היו, כל מה שכתבתי זה היה אמת, ואני רציתי שהוא יאמין שאני באמת אחשוף את זה ..."

בנסיבות אלה אינני סבור כי ניתן להתפלא על כך שתמאם חש מאויים על ידי כהן, אשר כפי שהבהיר בדבריו (ועולה גם מעדויות כהן, מר נתן בנדלר ועוד) הוא מומחה סייבר ויכול בנקל לחדור למחשב שלו ולפעול בו כאוות נפשו, ובשל כך פנה למשטרה.

אך גם אם היה בתלונתו של תמאם יסוד של חוסר תום לב לא הוכח כי נכללו עובדות שהוא עצמו לא האמין בהן ומסר ביודעו כי מדובר בעובדות לא נכונות, גם אם בסופו של דבר הגיעה המשטרה לכלל מסקנה כי אין הצדקה להמשיך בחקירה וכי אין מדובר בפעילות פלילית, ולא הוכח כי התלונן שוב ושוב על אותו ענין לאחר סגירת התלונה הראשונה.

כפי שראינו לעיל מתוך הפסיקה, ישנם מצבים בהם גם אם מוגשת תלונה בחוסר תום לב אך לא ביודעין על עובדות שאינן נכונות ביודעין ראויה היא להגנה ואינה מקימה עילת תביעה, אך בענייננו נראה כי התלונה הוגשה ביחס לעובדות מוצקות העולות מתוך הודעות בכתב ששלח כהן את תמאם.

לטעמי, לאור האמור, לא עלה בידי כהן להוכיח כי מדובר בתלונת שווא שהוגשה בחוסר תום לב כזה המבסס עילת תביעה נגדו בעטיה, ועל כן גם טענה זו שלו נדחית.

פיצויים עונשיים

כפי שהובא לעיל, אכן נמצאו לפחות ליקויים מסויימים באופן טיפולו של תמאם בענייניו של כהן, גם אם לא הוכח כי נגרם מהם נזק ספציפי, ואין כל ספק כי בשלב מסויים נפגע באורח אנוש האמון ביניהם.

כהן טען כי בשל מכלול מחדלים אלה יש להשית על תמאם פיצוי עונשי בסכום של 70,000 ₪, ללא קשר לנזק.

בית המשפט העליון עסק בנושא פיצויים עונשיים בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (פ"ד נח(4) 486 (15.3.2004)) ושם הבהיר כך (פסקה 79) –

"בתי המשפט בישראל אינם נוהגים – בוודאי אינם מרבים – לפסוק פיצויים עונשיים (ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385, 406). יצוין, כי קיימות בדין הישראלי הוראות חוק הקובעות, בהקשרים מסוימים, סמכות מפורשת לפסוק פיצויים עונשיים (ראו למשל סעיף 183 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967). הצעת חוק של חברת הכנסת נחמה רונן, משנת תשס"ב, לפיה תוסף לפקודת הנזיקין הוראה בדבר פיצויים עונשיים, לא התגבשה לכלל חקיקה (הצעת חוק פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (תיקון – פיצויים עונשיים), התשס"ב-2001)."

(לעין היות פסיקת פיצויים עונשיים מקרה חריג ראו גם ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' רויטל מזרחי (2.2.2006) פסקה 32; ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (29.6.2014) פסקה 26 ועוד ועוד)

באשר לשיקולים שביסוד פסיקה שכזו הביא בית המשפט בע"א 140/00 דרך משל התנהגות שערורייתית או זדונית, מקרים בהם אם הדבר לא יעשה תהא ההרתעה חסרה או שמזיקים יחמקו מאחריות והבהיר כי מדובר בחריג לכלל על פיו (כאן מתוך ע"א ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4) 584, (2.7.2001)) –

"התיבה "פיצויים" (compensation), המופיעה בפקודת הנזיקין, כבר נאמר, כי היא משמיעה לנו שהסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial), שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו"

אמנם יחסי עורך דין ולקוח מיוחדים הם ובעלי חשיבות ניכרת וכבר הבאנו לעיל את עמדת הפסיקה ביחס לחשיבותם ולדרישות הייחודיות שהם מטילים על עורכי דין, אולם אינני סבור וכהן אף לא הביא כל מקור בדין לכך שרשלנות עורך דין כשלעצמה מהווה בסיס לפסיקת פיצויים עונשיים לחובתו.

המחדלים שעולה מחומר הראיות כי תמאם חדל אינם עולים, לטעמי, כדי מקרים כה חריגים המצדיקים השתת פיצויים עונשיים בהתאם לעמדת הפסיקה.

סיכום ביניים

לאור מכלול האמור לעיל לא עלה בידי כהן להוכיח אף אחת מעילות תביעת הפיצויים.

הערה טרם חתימה – התנהלות

טרם שיחתם פסק הדין מצאתי לנכון להעיר ביחס להתנהלות הצדדים בהליך שלפני, ענין רלוונטי לכל הפחות לצורך פסיקת ההוצאות, כאמור בתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

בין הצדדים קיימות אמוציות קשות והדבר בא לידי ביטוי במהלך כלל הדיונים, ברם אין להשוות את התנהלות תמאם לזו של כהן.

במהלך הדיונים ושמיעת העדויות התפרץ כהן לא פעם, הפריע למהלך הדיונים והטיח דברים בתמאם ובעו"ד כוכבי שהעיד מטעמו.

לא זו אף זו, התנהלותו של כהן בנושא המסמכים מתיק בית המשפט לענייני משפחה – עת ביקש להגיש רק את אותו חלק מתוכם ההולם את גרסתו אך לאסור על תמאם גישה לכולם באופן שיאפשר לו להציג את התמונה במלואה, וגם לאחר שהוסברה לו משמעות עמדתו זו והוצע לו פתרון שיוכל לאזן בין זכויות הצדדים להחשף לראיות לבין צנעת הפרט התעקש שלא לקבל זאת, עד שבעיצומו של שלב ההוכחות שינה לפתע עמדתו, נראית בעיני כמצביעה על חוסר תום לב של ממש.

אוסיף ואזכיר כי במהלך הדיון ביקש כהן מספר פעמים להטיל חסיון על הרישום הפלילי שלו בנימוק של פגיעה בביטחון המדינה (בקשות 26, 27 ו-30), לאחר שקשר לעצמו כתרים שונים בנושא פעילות ביטחונית רגישה אשר זכתה בעבר לתעודות חיסיון מאת שני שרי ביטחון.

דא עקא, לו אכן היה בחשיפת הרישום הפלילי של כהן משום סיכון ממשי לביטחון המדינה שמפניו חשש יש להניח כי יכול היה לפנות אל הגורמים המתאימים ביחידה הצבאית שלטענתו שירת בה או אל משרד הביטחון או כל גורם מתאים אחר על מנת שינפיקו גם עתה תעודות חיסיון, אך פעולות כאלה לא בוצעו.

יתרה מכך, לא הוכח לפני וכהן אף לא טען כי ההליכים בהם הורשע נוהלו בדלתיים סגורות וכל העולה מתעודות החיסיון שצרף הוא כי על ראיות ספציפיות הוטל חיסיון וברור שהללו לא נחשפו ולא אמורות היו להחשף במסגרת ההליך שלפני בהיותן בלתי רלוונטיות אליו.

גם ההנמקה לחיסיון שביקש על הרישום הפלילי תמוהה, שכן קיים קושי ניכר להבין כיצד עצם רישום ההליכים הפליליים שנוהלו נגד כהן ותוצאתם – ללא פירוט תוכנם והראיות שהוגשו בגדרם – פוגע באופן כלשהו בביטחון המדינה.

הרושם הנוצר מן האמור לעיל הוא של ניסיון חסר תום לב למנוע ראיות רלוונטיות אשר יכולות היו להצביע על הרקע המלא לאי ההתקשרות בין כהן לבין ורינט, שאינו נובע ממעצרו בלבד אלא מכך שאירוע זה בא על רקע עברו הפלילי המכביד אותו ביקש להסתיר, בדומה לנסיונו חסר תום הלב להביא באופן סלקטיבי וחד צדדי ראיות מתיקי בית המשפט לענייני משפחה שהוזכר לעיל.

לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה שבמהלך ניהול ההליך פנה אליי כהן ב"מכתב" – ביום 23.6.16 (במסגרת בקשה מס' 31) – אשר אמנם היה גלוי גם לצד שכנגד, שאף ביקש הוצאתו מן התיק בטענה כי יש בו משום הטלת מורא על בית המשפט הגם שבקשתו נדחתה, אך ודאי שלא תאם את האופן בו אמור צד להתנהל אל מול בית המשפט תוך כדי הליך מתנהל, קל וחומר שלא צד מיוצג.

על זאת יש להוסיף גם את העובדה שלאחר שתמאם הגיש כבר את הסיכומים מטעמו עתר כהן לצירוף ראיה חדשה בדמות הודעות דוא"ל משנת 2013 שלטענתו נועדו לחשוף שקרים של תמאם ועו"ד כוכבי שהצהיר מטעמו, כאשר יש לציין כי גם הפעם מדובר בבקשה שנוסחה תחילה על ידו באופן אישי ללא הסתייעות בבא כוחו.

הבקשה האמורה נדחתה בסופו של דבר, בין היתר בנימוק שלמצער חלק מאותן הודעות דוא"ל היו בידיו בשלב הגשת הראיות ואף פרקליטו עיין בהן ולמרות האמור בחר להותירן חסויות מפני בית המשפט והצד שכנגד ולשלפן רק בשלב כה מאוחר של ההליך מבלי לתת כל הסבר, שלא לומר הסבר מניח את הדעת, מדוע חדל מעשות כן במועד המתאים או למצער במועד מוקדם הרבה יותר (החלטה מיום 10.6.19).

לצד עצם ההתנהלות הבלתי תקינה בעליל והניסיון להסתיר מן הצד שכנגד ראיות רלוונטיות ולשלוף אותן במועד נוח לכהן ולאחר שהסתיים שלב הראיות והחלה כבר הגשת הסיכומים – התנהלות המהווה המשך ישיר להתנהלות ביחס לתיקי המשפחה ולרישום הפלילי, גרם צעד זה לעיכוב ניכר בהליך הארוך ממילא ולכך שהסיכומים האחרונים הוגשו בסופו של דבר כשנה לאחר תום שלב הראיות העיקרי.

יוזכר כי כהן היה מיוצג בהליך וחזקה כי קיבל מפרקליטו יעוץ איכותי אך בחר להתנהל בדרך האמורה למרות זאת, ובה בעת יש בתיאור האמור מאסה קריטית אשר יש בה כדי להוות שיקול רלוונטי בפסיקת ההוצאות, בשים לב להוראת תקנה 512(ב) הנ"ל.

לכל האמור אוסיף ואזכיר את העובדה שציינתי בחתימת הבאת טענות כהן, כי עתירתו להשבת מלוא הסכום שלטענתו שילם (ולא הוכיח) ובה בעת לפיצויי קיום בגובה מלוא שכר הטרחה הנקוב בהסכם מהווה שלעצמה נסיון להתעשר שלא בתום לב על חשבון תמאם.

סיכום

הפועל הנובע ממכלול האמור לעיל הוא שתביעת הפיצויים נדחית במלואה, ובגין תביעת שכה"ט אני מחייב את כהן לשלם לתמאם סכום של 54,463 ₪ כולל מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.13 ועד הפרעון המלא.

כמו כן, אני מחייב את כהן לשלם לתמאם את אגרת בית המשפט בסך 3,386 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.13 ועד הפרעון המלא.

נוסף על האמור לעיל ובשים לב להתמשכות ההליכים בתובענות אלה ולהתנהלות כהן כמתואר לעיל, אני מחייב את כהן לשלם לתמאם בגין שני ההליכים יחד הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, כשלסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד הפרעון המלא.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ד שבט תש"פ, 09 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.

47 מתוך 48